מעשייה
מעשייה היא סיפור עם שבו מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, מוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי, בין היתר דמויות כגון פיות, גובלינים, אלפים, טרולים, ענקים, חיות מדברות ובדרך כלל אף כישופים ומעשי קסמים. בתרבויות שבהן שדים ומכשפות נתפסים כיצורים אמיתיים, עשויים סיפורי המעשיות להתמזג לתוך סיפורי אגדה שבהם תוכן הסיפור נתפס על ידי המספר והמאזין כבעל משמעות היסטורית. אולם, שלא כמו אגדות ושירה אפית, המעשיות בדרך כלל אינן מכילות יותר מאשר התייחסות שטחית לדת או למקומות גאוגרפיים ממשיים, לאישים או למאורעות. הפתיח המאפיין סיפורי מעשיות הוא: "היה היה פעם..." ואין הכוונה למועד מסוים.[1] ניתן למצוא מעשיות בסיפורי עם שבעל פה וכן בספרות הכתובה. ההיסטוריה של סיפורי המעשיות קשה ביותר לשחזור, זאת כיוון שניתן לעקוב אחריה אך ורק בביטויה הכתוב. אולם, אף מסיפורי המעשיות הכתובים ניתן ללמוד כי סיפור המעשיה קיים בתרבות האנושית מזה אלפי שנים, אף שייתכן כי לא הוכר כענף ספרותי נפרד. ניתן למצוא סיפורי מעשיות, לאורך מאות בשנים, בכל תרבות אנושית בעולם. אף בימינו אלה נכתבים סיפורי מעשיות ועבודות בעקבותיהם.
קהל היעד לסיפורי המעשיות הקדומים היה מבוגרים וילדים גם יחד, אולם סיפורי מעשיות נתפסים כמיועדים בעיקר לילדים כבר החל מן הסלון הספרותי הצרפתי במאה ה-17. הכותרת שהעניקו האחים גרים לאסופת הסיפורים שלהם הייתה "מעשיות לילדים ובני הבית" והקשר בין מעשיות לילדים הלך והתחזק במהלך השנים.
מומחי פולקלור סיווגו את סיפורי המעשיה במספר דרכים. אחד הסיווגים הבולטים הוא זה של ארנה-תומפסון וכן הניתוח המורפולוגי של ולדימיר פרופ. פולקלוריסטים אחרים הציעו פרשנויות למשמעותן של המעשיות, אולם עד היום לא התגבשה שיטה כדי לקבוע באופן חד-משמעי את משמעות המעשיות.
סימנים מזהים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף שסיפור מעשייה היא סוגה ספרותית נפרדת, הגדרת סיפור כמעשייה הוא מקור למחלוקות רבות.[2] ולדימיר יאקובלביץ פרופ בספרו "מורפולוגיה של הסיפור העממי" מתח ביקורת על ההבחנה המקובלת בין "סיפורי מעשיות" ו"סיפורי חיות" על בסיס העובדה שסיפורים עממיים רבים מכילים מרכיבים דמיוניים וגם חיות.[3] לצורך ניתוח סיפורים פרופ בחן את כל סיפורי העם הרוסיים המסווגים במספרים 300–749 בסיווג ארנה-תומפסון.[4] שיטת הניתוח בה בחר זיהתה את הסיפור בהתאם למרכיבי העלילה, אולם מבקריו טענו ששיטה זו מתקשה להתמודד עם סיפורים שאינם מכילים מסע הרפתקאה וכי אותם מרכיבים עלילתיים שחיפש בניתוחו מופיעים אף בסיפורים שאינם משתייכים לסוגת המעשיות.[5]
על כך שסיווגו של סיפור כסיפור מעשייה (באנגלית: Fairy tale ובתרגום מילולי: "סיפור פייה") איננו תלוי בכך שתופענה בעלילתו פיות מסכימים הכל. נראה שחיות מדברות ונוכחות קסמים הם מאפיינים נפוצים הרבה יותר בסיפורי מעשיות מאשר פיות. אולם עצם העובדה כי בעלילת סיפור מופיעה חיה מדברת איננה הופכת את הסיפור לסיפור מעשיה, כך קורה לדוגמה במשלים.[6]
ג'ון רונלד רעואל טולקין במאמרו "על סיפורי מעשיות" (On Fairy-Stories) הסכים לכך שנוכחות פיות אינו חלק מהותי מהגדרת סיפור מעשייה והגדיר סיפורי מעשיות כסיפורים על הרפתקאות בני אדם ב"ארץ הפיות" (Faërie), הגמדים, האלפים ושאר יצורים קסומים ואף קסמים רבים אחרים.[7] אולם באותו מאמר ובשימוש באותה הגדרה, טולקין מוציא מהמושג ״סיפורי מעשיות״ סיפורים שרבים רואים בהם מעשיות.
חלק מן הפולקלוריסטים מעדיפים את המונח הגרמני Märchen כדי להתייחס לסוגת המעשיות, מנהג שקיבל חיזוק בהגדרה של תומפסון במהדורת 1977 של הספר "הסיפור העממי" (The Folktale): "סיפור בעל אורך שבו מופיעים ברצף מוטיבים או אפיזודות. עלילתו מתפתחת בעולם דמיוני ללא מיקום גאוגרפי מדויק, או יצורים בעלי הגדרה מדויקת והוא מלא בקסום. בארץ דמיונית זו, גיבורים צנועים הורגים את אויביהם, עולים למלוכה ונישאים לנסיכות.".[8]הדמויות והמוטיבים של סיפורי מעשיות הם פשוטים ונעים בדפוס קבוע: נסיכות ורועות אווזים; בנים צעירים ונסיכות אצילות; עוגים, ענקים, דרקונים וטרולים; אמהות חורגות מרושעות וגיבורים רק לכאורה, פיה סנדקית ועוזרים קסומים אחרים, לעיתים קרובות סוסים מדברים, או שועלים או ציפורים; הרים עשויים מזכוכית; איסורים והפרת איסורים.[9] החוקר איטלו קלבינו טען כי סיפור המעשייה הוא הדוגמה המושלמת ל"מהירות" בספרות, בזכות החסכנות והדייקנות שבעלילה.[10]
היסטוריה של הסוגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקור סיפורים המסווגים עתה כסיפורי מעשיות היו רק עוד סוג של סיפור שלא סווג כסוגה נפרדת. המונח הגרמני Märchen משמעותו המילולית היא "סיפור" ללא ייחוד מסוים. הסוגה עצמה הובחנה על ידי סופרי תקופת הרנסאנס, אשר החלו להגדיר סוגות של סיפורים. בפרט תרם ג'ובאני פרנצ'סקו סטרפרולה לאיסוף ופרסום מעשיות ולהגדרת הסוגה. מאותה עת באופן הדרגתי התגבשה הסוגה בזכות סופרים רבים עד אשר לא היה עוד ספק בזיהויה בעבודותיהם של האחים גרים.[11] בהתפתחות הדרגתית זו המונח "סיפורי פיות" (שהוא המונח המקובל ל"סיפורי מעשיות" באנגלית, צרפתית ושפות נוספות) נטבע כאשר סגנון ה-préciosité שלט בכתיבת סיפורים ומאדאם ד'אולנואה (d'Aulnoy) טבעה את המונח הצרפתי "contes de fée" (מילולית: "סיפור פייה").
בטרם הוגדרה סוגת הפנטזיה, סיפורים רבים שהיו מסווגים כפנטזיה הוגדרו כסיפורי מעשיות, כולל ספרו של טולקין "ההוביט", ספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות" וספרו של ליימן פרנק באום "הקוסם מארץ עוץ.[12] אף שסיפורי הפנטזיה ובמיוחד תת-הסוגה "פנטזיה מעשייתית", עושים שימוש בולט במוטיבים של סיפורי מעשיות, חוקרי ספרות רואים בהם סוגות נפרדות.[13]
היחס שבין העממי לספרותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפור המעשייה, כפי שהוא מסופר בעל-פה, הוא תת-סוג של הסיפור העממי. מצורתו זו העלו סופרים רבים סיפורי מעשיות על הכתב, לעיתים תוך שינויים משמעותיים בעלילה. אלה הם סיפורי מעשיות ספרותיים (גרמנית: Kunstmärchen). אצל האחים גרים ניכר מאמץ לשמר את מאפייני סיפור המעשייה שבעל-פה, אבל אף על פי כן, ניכר עיבוד רב של סיפורי המעשיות כך שיתאימו לצורתם הכתובה.[14]
ניכרת השפעה הדדית בין סיפורי מעשיות ספרותיים לבין סיפורי מעשיות שבעל-פה ובין אלה לבין סיפורים מארצות זרות, בקו העלילה, במוטיבים ובמרכיבים שונים.[15] פולקלוריסטים שונים במאה ה-18 ניסו לשחזר את הצורה "הטהורה" של הסיפור העממי, זו שלא "זוהמה" בגרסאות ספרותיות; אולם אף שסיפורי המעשיות בעל-פה היו קיימים אלפי שנים בטרם הועלו על הכתב, לא קיימים סיפורי-עם בצורה טהורה – כפי שאף לא קיימים סיפורי מעשיות ספרותיים בצורתם הטהורה, כאלה שאינם משאילים מן המסורת העממית.[16] מעת שבאו גרסאות ספרותיות של סיפור המעשייה, בלתי אפשרי לעקוב אחר ההשאלה ההדדית. מספרי סיפורים עשויים אפילו לתור אחר סיפורי המעשיות הספרותיים כדי להעשיר את מספר סיפוריהם ואת המוטיבים שלהם.[17]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפורי מעשיות היו חלק ממסורת הסיפור שבעל-פה. תחת לכתוב את המעשיות, סיפורים אלה סופרו או שהומחשו באופן דרמטי וכך עברו מדור-לדור. כיוון שכך, ההיסטוריה המדויקת של התפתחות סיפורי המעשיות לוטה בערפל. עמים ללא מסורת של כתב, סיפרו ודאי סיפורי מעשיות מבלי שאלה תועדו.[18] סיפורי המעשיות הכתובים העתיקים ביותר מקורם במצרים העתיקה, 1300 לפנה"ס לערך,[19] סיפורי מעשיות צצים אף לסירוגין לאורך ההיסטוריה של התרבויות הכתובות, כך בתרבות רומא העתיקה ב"סיפור ארוס ופסיכה", המופיע ב"חמור הזהב" של לוקיוס אפוליוס (רומא, המאה ה-2 לספירה),[20] או בפנצ'אטנטרה (הודו 200–300 לספירה), אולם אין זה ידוע באיזו מידה סיפורים אלה מייצגים את סיפורי העם שסופרו באותה תקופה. מסגנון כתיבת סיפורים אלה ואוספי סיפורי מעשיות אחרים, ניתן להסיק כי מדובר בסיפורי מעשיות שעובדו לצורה ספרותית.[21] אולם סיפורים אלה מעידים על שורשיה העתיקים של המעשייה, עתיקה בהרבה מסיפורי אלף לילה ולילה (1500 לספירה לערך). מעבר לאסופות כתובות של סיפורי מעשיות, בסין, פילוסופים טאואיסטים כמו לייצ'י וז'ואנגצ'י כללו סיפורי מעשיות בכתביהם הפילוסופיים.[22] מאחר שניתן לאמץ הגדרה מרחיבה יותר של הסוגה, סיפורי המעשיות המפורסמים יותר בתרבות המערב הם אלה של היווני איזופוס (במאה השישית לפנה"ס). רמיזות לסיפורי מעשיות מופיעות בשפע בסיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר, במחזותיו של ויליאם שייקספיר ובמקומות נוספים.[23] ניתן לראות במחזה המלך ליר גרסה ספרותית של סיפור מעשייה.[24] סיפורי המעשיות הפכו לאופנתיים בין בני המעמד העליון בצרפת בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 (1690–1710) ובין הסיפורים שסופרו באותה תקופה בלטו אלה של ז'אן דה לה פונטן ושארל פרו, אשר קיבעו את גרסת המעשיות על היפהפייה הנמה וסינדרלה.[25]
הראשונים שניסו לשמר לא רק את העלילה והדמויות של הסיפור, אלא אף את סגנונו, היו האחים גרים, אשר אספו מעשיות גרמניות. באופן אירוני, אף שהמהדורה הראשונה של ספרם (בשנים 1812 ו-1815) היא בגדר אוצר בלום לפולקלוריסטים, האחים שכתבו את סיפורי המעשיות במהדורות המאוחרות יותר כדי שיתאימו יותר לטעם הקהל ובכך הבטיחו את הגידול במכירות הספרים ואת הפופולריות של ספרם.[26]
העיבודים הספרותיים של סיפורי המעשיות לא רק שאבו את השראתם מן הסיפור העממי, אלא אף השפיעו על הסיפור העממי. האחים גרים לא כללו במתכוון כמה מן הסיפורים באוסף, אף שסופרו להם בעל-פה, זאת כיוון שזיהו כי מקור הסיפורים הוא בשארל פרו ובשל כך הסיקו כי אלה סיפורים צרפתיים ולא גרמניים. מסיבה זו, אף ששמעו את סיפור כחול הזקן, הם לא כללו אותו באוסף.[27]
מעשיות וילדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקור קהל היעד של מעשיות היה מבוגרים וגם ילדים במידה שווה.[28] סיפורי מעשיות ספרותיים הופיעו בספרים שיועדו למבוגרים, אולם במאות ה-19 וה-20 שויכו סיפורי המעשיות לספרות ילדים.
חברי הסלון הספרותי הצרפתי של מאדאם ד'אולנו (Précieuses) כיוונו את סיפוריהם לקהל המבוגר, אולם ראו כמקור יצירתם את הסיפורים שמשרתות, או נשים מן המעמד הנמוך, היו מספרות לילדיהם.[29] אכן, בסיפור מאותה תקופה מופיע מחזרה של דוכסית המציע לספר לה סיפור מעשייה והיא מגיבה ואומרת כי היא אוהבת סיפורי מעשיות כאילו הייתה עדיין ילדה.[30] אחד מחברי הסלון הספרותי הצרפתי, ז'אן-מארי לה פרינס דה בימון, ערך לילדים גרסה לסיפור היפה והחיה וגרסה זו היא המוכרת עד היום.[31] האחים גרים קראו לספרם בשם "סיפורי הילדים ובני הבית" ובמהדורות מאוחרות שכתבו את סיפוריהם לאחר שקיבלו תלונות כי הם אינם מתאימים לילדים.[32]
בעת המודרנית סיפורי מעשיות שונו באופן שניתן יהיה לקוראם לילדים. האחים גרים התמקדו בהוצאת כל רמיזה מינית מן הסיפורים.[33] פעמונית, במהדורה הראשונה של הסיפור, פעמונית גילתה למכשפה על ביקורי הנסיך בשאלה מדוע בגדיה נעשו הדוקים על גופה, בכך איפשרה למכשפה להבין כי היא בהיריון, אולם במהדורות מאוחרות יותר היא שואלת מדוע קל לה יותר למשוך מעלה למגדל את הנסיך מאשר את המכשפה.[34] מנגד, מבחינות רבות סיפורי המעשיות החלו להכיל יותר תאורי אלימות – במיוחד הענשת הרשעים.[35] בעיבודים מאוחרים יותר הוצאו תיאורי האלימות. בתקופה הוויקטוריאנית שונו סיפורי המעשיות כך שיכילו מוסר השכל, כך שונה סיפור סינדרלה כדי שיכיל מסרים של ערך הצניעות וכיבוש היצר, דבר שעורר את מחאתו של דיקנס שאמר: "בעידן תועלתני, יותר מאשר בכל זמן אחר, חשוב מאוד שנכבד את סיפורי המעשיות".[36]
פסיכואנליסטים כמו ברונו בטלהיים, אשר ראה באכזריות הבאה לידי ביטוי בסיפורי המעשיות העתיקים אות לקונפליקטים פסיכולוגיים, מתח ביקורת חריפה על "טיהור" הסיפורים מן הנימוק שהדבר מחליש את תועלתם לילדים ולמבוגרים כדרך סמלית לפתרון בעיות.[37] במאה העשרים תרמו סרטיו של וולט דיסני להפצת סיפורי המעשיות המערביים, ובמיוחד האירופאים, לכל רחבי תבל. כך סרט ההנפשה "שלגיה ושבעת הגמדים" נועד בעיקרו לקהל הילדים.[38] באופן דומה פעלו סרטי האנימה להפצת סיפורי מעשיות יפניים.
מעשיות בנות זמננו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעשיות ספרותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים הכותבים אשר עשו שימוש בסוגת סיפורי המעשיות בספרות בת זמננו, זאת מסיבות שונות, ביניהן בחינת מצבו של האדם מנקודת המבט הפשוטה אותה מספקת המעשייה.[39] חלק מן המחברים מבקשים ליצור מחדש את תחושת הפנטזיה בשיח המודרני,[40] הדבר כרוך בשימוש בדרמות הפסיכולוגיות שהן חלק מן הסיפור. לעיתים מתפרסמים ספרי ילדים המכילים מעשיות עתיקות המעוותות לצורך האפקט הקומי. כך למשל מוטיב קומי נפוץ הוא סיפור על עולם בו סיפורי המעשיות מתרחשים ובו הדמויות מן המעשיות מודעות לתפקידן בסיפור.[41]
מחברים אחרים החדירו לסיפורי המעשיות האירופאיים עם הגיבורים הגבריים, מוטיבים מסוימים, בהם רב-תרבותיות או פמיניזם ובכך מתחו ביקורת על הסיפרים (נרטיבים) המסורתיים.
קשה לאפיין את המבדיל בין הז'אנר הספרותי של סיפורי מעשיות לבין פנטזיות העושות שימוש במוטיבים, או אפילו קטעי עלילה שלמים, מתוך סיפורי מעשיות. אולם אבחנה זו נעשית אפילו בעבודותיו של סופר בודד. ההבדל הבולט ביותר הוא בכך שפנטזיות בעלות מוטיבים של סיפורי מעשיות, כמו פנטזיות בכלל, עושות שימוש במאפייני הנובלה בסיפורת, בעיצוב הדמויות ובאווירה.[42]
מעשיות בקולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפורי מעשיות זכו לגרסאות דרמטיות כבר בימי הקומדיה דל'ארטה[43] ומאוחר יותר בפנטומימה.[44] תחילת עידן הקולנוע איפשר הצגת סיפורי מעשיות בצורה מדויקת יותר, בעזרת שימוש באפקטים מיוחדים ובהנפשה. סרטו של וולט דיסני "שלגיה ושבעת הגמדים" אשר יצא לאקרנים בשנת 1937, היווה פריצת דרך בכל הקשור להצגת סיפורי מעשיות ופנטזיות באופן כללי.[38] השפעתו של דיסני סייעה לביסוס הז'אנר כחלק מסרטי הילדים, למרות שהסרט שלגיה, כמו גם סרטים אחרים באורך מלא של החברה, נועדו במקורם גם לציבור המבוגר. רבים האשימו את דיסני בפישוט הסיפורים ובכך שסיפורי המעשיות בסרטיו הסתיימו תמיד בסוף טוב, בניגוד לסוף העצוב, הכואב ומלא הסבל שהיה במקור לרבים מסיפורי המעשיות העממיים.[45]
רבים מסרטי סיפורי המעשיות נועדו במיוחד לילדים, החל מסרטיו המאוחרים של וולט דיסני ועד לסרטו של אלכסנדר רו "ואסיליסה היפהפייה", אשר היה הסרט הסובייטי הראשון בתקציב גדול שנושאו היה סיפור עממי רוסי.[46] אחרים עשו שימוש במוטיבים מסיפורי המעשיות כדי ליצור ולספר סיפורים חדשים, כך למשל בסרט המבוך.[47]
סרטים אחרים עיבדו סיפורי מעשיות והפכו אותם לסרט המיועד למבוגרים. כך למשל, הסרט בחברת זאבים (The Company of Wolves, 1984), סרט אימה שהוא עיבוד לסיפור כיפה אדומה[48] וסרטו של ז'אן קוקטו משנת 1946 היפה והחיה אשר עיבד את סיפור המעשייה הנושא שם זהה[49] והסרט הנסיכה מונונוקי היוצר סיפור חדש ממוטיבים של סיפורי המעשיות.[50]
מוטיבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל השוואה בין סיפורי מעשיות שונים תעלה במהירה כי לרבים מסיפורי המעשיות מאפיינים משותפים. שניים מתוך הסיווגים המקובלים ביותר של הסיפור העממי הם אלה של אנטי ארנה, כפי שנערכה מחדש על ידי סטיט תומפסון לשיטה הידועה בשם "סיווג ארנה-תומפסון" ושיטתו של ולדימיר פרופ: "מורפולוגיה של סיפורי עם".
ארנה-תומפסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערך מורחב – סיווג ארנה-תומפסון
שיטה זו מקבצת סיפורי עם וסיפורי מעשיות בהתאם לקו העלילה הכללי. כך מקובצים יחדיו סיפורים בעלי מאפייני עלילה דומים. שיטה זו תלויה במידה רבה באותם מאפיינים שבהם בחרו המסווגים להתמקד.
כך למשל, סיפורים כמו סינדרלה – שבה גיבורה נרדפת, בעזרתה של פיה טובה או עוזר קסום אחר, נוכחת באירוע (אחד או יותר) שבו היא זוכה באהבתו של נסיך ומוכרת ככלתו האמיתית – מסווגים כסוג מספר 510: "הגיבורה הנרדפת". חולשתה של שיטת סיווג זו נעוץ בעובדה כי היא מתקשה לסווג חלקים מן העלילה כמוטיבים. הסיפור פעמונית, לדוגמה, מסווג כסוג 310 (המשרתת במגדל), אבל העלילה נפתחת בכך שיש דרישה לתינוק כתמורה לרכוש שנגנב. כך, סיפורי מעשיות אחרים הנפתחים בדרישה לילד כתמורה לרכוש שנגנב, אולם קו העלילה הראשי שונה מזה של פעמונית, לא יסווגו כמספר 310. מנגד, סיפורים שהפתיח לעלילתם שונה לחלוטין מפעמונית, אולם המוטיב המרכזי בהם הוא המשרתת הכלואה במגדל, יסווגו תחת אותו סוג עלילה. בהדגשת האלמנט המרכזי המשותף ככלי לסיווג, מתעלמת שיטת סיווג זו מן הצבע והפרטים המיוחדים לכל עלילה.[51]
מורפולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ולדימיר פרופ התמקד במחקרו בסיפורי מעשיות רוסים, אבל שיטת הניתוח שלו מועילה מאוד אף לסיפורים מארצות אחרות.[52] לאחר שמתח ביקורת על שיטת הסיווג של ארנה-תומפסון על שהיא מתעלמת מתפקידם של המוטיבים בסיפורים ומכיוון שלדעתו המוטיבים ששימשו לסיווג של ארנה-תומפסון לא נבדלו זה מזה באופן ברור.[53] פרופ בחר לנתח את הסיפורים באמצעות התפקיד של כל דמות בעלילה והפעולה שנעשתה על ידו, כך הגיע למסקנה כי סיפור מורכב מ-31 מרכיבים ושמונה סוגי דמויות. בעוד שלא כל המרכיבים דרושים לכל סיפור, הופעת המרכיבים נעשית בסדר קבוע – להוציא את העובדה שכל מרכיב עשוי להישלל פעמיים, כך שיופיע שלוש פעמים. לדוגמה, בסיפור האח והאחות, המופיע באוסף האחים גרים, האח אינו מתפתה פעמיים לשתות מן הנחל ורק בפעם השלישית הוא שותה.[54]
אלמנט אחר הוא הפיה הטובה הנותנת לגיבור עזרה קסומה, לעיתים קרובות לאחר ששמה אותו במבחן.[55] בסיפור האחים גרים "ציפור הזהב", השועל המדבר בוחן את הגיבור בכך שהוא מזהיר אותו מפני כניסה לפונדק ולאחר שעמד במבחן, הוא עוזר לו למצוא את הדבר אחריו חיפש במסעו. בסינדרלה, הפיה הטובה נותנת לסינדרלה את השמלות שהיא צריכה כדי להשתתף בנשף.
שיטת הניתוח של פרופ ספגה ביקורת על שהיא מתעלמת מן הנימה, האווירה, הדמויות וכל מאפיין אחר המבדיל בין סיפור מעשייה אחד למשנהו.[56]
תפקידים מגדריים סטריאוטיפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המעשיות העממיות טומנות בתוכן מסרים מגדריים המתבטאים בדמויות בעלות תפקידים מגדריים סטראוטיפיים. הדמויות הנשיות במעשייה חסרות שם בדרך כלל, והן מכונות בשמות תואר אשר מבליטים את התכונה המרכזית החיובית או השלילית[57] כמו למשל כיפה אדומה, לכלוכית, שלגיה והיפהפייה הנרדמת. הדמויות הן סטראוטיפיות "טובות" או "רעות". אין דמויות אפורות במעשייה – כולן מוקצנות בתכונותיהן, מה שנקרא לפי חוקי אוקסל אולריק "חוק הניגוד".[58] הן בדרך כלל דמויות "שטוחות", מעוצבות בדפוסים קבועים, מייצגות קבוצה או מעמד ואינן משתנות. אף על פי שהדמויות שטוחות ואינן משפיעות על מהלך העלילה, היווצרותן והשתנותן התפתחה לאורך ההיסטוריה לפי מקום וזמן, תוך התאמתן לחברה המספרת.
דמויות המעשייה מתגלגלות והולכות בתהליך מתמיד מדמות לחברתה, תוך שהן מסתגלות למציאות החיים המשתנה מתקופה לתקופה.[57] תהליך ההשתנות מתחיל במיתוסים על אלים קדומים שבהם דמות 'האם הגדולה' התפצלה לשתי ישויות: טובה ורעה, כפי שמשתקף באמצעות הדיכוטומיה בין הדמויות. הישויות שהתפצלו מדמות ה'אם הגדולה' משקפות את שני צדדיה של האישה, מצד אחד, האישה הטובה והחלשה שיולדת טרם מותה ומצד שני האישה הרעה שיכולה להיות אם חורגת, מלכה או מכשפה.[57]
דמות האשה החזקה במעשייה היא מרכזית ויכולה להיות בעלת תכונות על-טבעיות כמו מכשפות. למרכזיות זו יש יסוד בחברה הקדומה שבה השבטים נשלטו על ידי אם העדה, והמשפחה עוצבה על ידי תפקודים אימהיים ולא על ידי אינטראקציה בין גבר לאשה. לעומת זאת מיוצגת גם דמות האישה הכנועה, הנשלטת על - ידי הגבר ומכאן צמחו הסטראוטיפים המשפיעים על עיצוב אישיות הילדים.[57]
האחים גרים עיבדו את המעשיות אשר אספו והדגישו את תפקידי המינים על פי הנורמות של החברה הפטריארכלית במובנים של אותה תקופה, כאשר הגבר הוא אדון הבית המפרנס, והאשה עקרת בית ואם. חוקרי המעשייה טענו כי המעשייה משמיעה את ה"קול הגברי", כאשר היא מחזקת את הסטראוטיפים הנשיים המתייגים את האישה במעמד נמוך. הדמויות הנשיות במעשייה סטטיות, יש להן מבט מריונטי, הן שקופות ואוטומטיות. לעומת זאת דמויות הגברים במעשייה חסרות השפעה וחוט-שדרה. ברוב המקרים הגבר נעדר מהעלילה, מלבד הנסיך המציל (האביר על הסוס הלבן), שמגיע לרוב בסוף המעשייה כדי לתת למשאלה הכמוסה של גיבורת המעשייה את המענה בנישואין והצלה.
פרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעשיות רבות, במיוחד אלה המיועדות לילדים, מכילות מוסר השכל. פרו סיים את המעשיות שאסף במוסר השכל, אף שלעיתים ספק אם מסרו מוסרי. כך סיפור סינדרלה מסתיים בהערה כי יופייה ואופייה לא היו מועילים לה לולא עזרתה של הסנדקית, דבר הבא להצביע על חשיבותם של קשרים חברתיים.[59]
סיפורי מעשיות רבים פורשו באשר למשמעותם. פירוש מיתולוגי אחד טוען כי רבים מסיפורי המעשיות, כולל אלה של עמי ותמי, היפהפייה הנרדמת, הנסיכה והצפרדע, היו מיתוסים של אל השמש; פרשנות זו איננה מקובלת בימינו.[60] רבים מסיפורי המעשיות אף זכו לניתוח ופירוש פסיכולוגי מנקודות מבט פרוידיאניות, יונגיאניות ואחרות, זאת מבלי שאחת מן הפרשנויות האלה הפכה למקובלת.
פרשנויות לגרסה כזו או אחרת של מעשייה זכו לביקורת על שהדגישו את חשיבות מוטיבים מסוימים בסיפור, בעוד שאלה לא היו אינטגרלים לסיפור המעשיה, בעוד שאותו סיפור עצמו זכה במהלך ההיסטוריה לגרסאות רבות.[61] כך בסיפור "כחול הזקן" נחשף יצר סקרנותה של אשתו על ידי המפתח המוכתם בדם, על ידי שבר הביצה, או על ידי ורד שאותו ענדה, זאת מבלי שפרט זה ישפיע על העלילה. אולם פרשנויות שונות של מעשיה זו ייחסו חשיבות לאותו עצם שחשף את פעולתה הסקרנית של האישה.[62]
פולקלוריסטים אחרים פרשו את סיפורי המעשיות כמסמכים היסטוריים. רבים מן הפולקלוריסטים הגרמנים, עשו שימוש בסיפורי האחים גרים כדי להסביר מנהגים קדומים, זאת על יסוד ההנחה שהסיפורים נשמרו בצורתם המקורית מימי קדם.[63] פולקלוריסטים אחרים ניסו לתת הסבר היסטורי לדמותה של האמא החורגת המרשעת בכך שבימי קדם נשים רבות מתו במהלך הלידה ובעליהן התחתנו מחדש, דבר שיצר מצב שבו האם החורגת הייתה צריכה להתחרות עם הילדים מן הנישואים הקודמים, על משאבי הבית.[64]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מעשייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מעשיות לילדים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Catherine Orenstein, Little Red Riding Hood Uncloaked, p. 9
- ^ Heidi Anne Heiner, "What Is a Fairy Tale?"
- ^ Vladimir Propp, Morphology of the Folk Tale, p. 19. University of Texas Press, 2000 ISBN 0292783760
- ^ שם, בעמ' 19
- ^ Steven Swann Jones, The Fairy Tale: The Magic Mirror of Imagination, p. 15
- ^ J.R.R. Tolkien, "On Fairy-Stories", The Tolkien Reader, p. 15
- ^ שם בעמ' 10–11
- ^ Sith Thompson,The Folktale, 1977 (Thompson: 8)
- ^ A. S. Byatt, "Introduction" p. xviii, Maria Tatar, ed. The Annotated Brothers Grimm, ISBN 0-393-05848-4
- ^ Italo Calvino, Six Memoes for the Next Millennium, pp. 36-37. ISBN 0-674-81040-6
- ^ Jack Zipes, The Great Fairy Tale Tradition: From Straparola and Basile to the Brothers Grimm, pp. xi-xii, ISBN 0-393-97636-X
- ^ Brian Attebery, The Fantasy Tradition in Brazillian Literature, p. 83, ISBN 0-253-35665-2
- ^ Philip Martin, The Writer's Guide of Fantasy Literature: From Dragon's Liar to Hero's Quest, pp. 38-42, ISBN 0871161958
- ^ Brian Attebery, The Fantasy Tradition in American Literature, p. 5, ISBN 0-253-35665-2.
- ^ Zipes, The Great Fairy Tale Tradition: From Straparola and Basile to the Brothers Grimm, p. xii
- ^ שם, בעמ' 846
- ^ Linda Degh, "What Did the Grimm Brothers Give To and Take From the Folk?" p. 73, James M. McGlathery, ed., The Brothers Grimm and Folktale, ISBN 0-252-01549-5.
- ^ Jack Zipes, When Dreams Came True: Classical Fairy Tales and Their Tradition, p. 2. ISBN 0-415-92151-1.
- ^ John Grant and John Clute, The Encyclopedia of Fantasy, "Fairytale," p. 331. ISBN 0-312-19869-8.
- ^ "Fairy Tale Timeline"
- ^ Swann Jones, p. 35.
- ^ Roberts Moss Roberts, "Introduction", p. xviii, Chinese Fairy Tales & Fantasies. ISBN 0-394-73994-9
- ^ Zipes, When Dreams Came True: Classical Fairy Tales and Their Tradition, p. 11.
- ^ Soula Mitakidou and Anthony L. Manna, with Melpomeni Kanatsouli, Folktales from Greece: A Treasury of Delights, p. 100, Libraries Unlimited, Greenwood Village CO, 2002, ISBN 1-56308-908-4
- ^ Zipes, When Dreams Came True: Classical Fairy Tales and Their Tradition, pp. 38-42
- ^ Swann Jones, p. 40
- ^ G. Ronald Murphy, The Owl, The Raven, and the Dove: The Religious Meaning of the Grimms' Magic Fairy Tales, ISBN 0195151690
- ^ Zipes, When Dreams Came True: Classical Fairy Tales and Their Tradition, p. 1.
- ^ Lewis Seifert, "The Marvelous in Context: The Place of the Contes de Fées in Late Seventeenth Century France", Jack Zipes, ed., The Great Fairy Tale Tradition: From Straparola and Basile to the Brothers Grimm, p. 913.
- ^ Seifert, p. 915.
- ^ Zipes, When Dreams Came True: Classical Fairy Tales and Their Tradition, p. 47.
- ^ Maria Tatar, The Hard Facts of the Grimms' Fairy Tales, p. 19, ISBA 0-691-06722-8
- ^ Tatar, The Hard Facts of the Grimms' Fairy Tales, p. 20.
- ^ Tatar, The Hard Facts of the Grimms' Fairy Tales, p. 32.
- ^ Byatt, pp. xlii-xliv.
- ^ K. M. Briggs, The Fairies in English Tradition and Literature, pp. 181-182, University of Chicago Press, London, 1967
- ^ Jack Zipes, The Brothers Grimm: From Enchanted Forests to the Modern World, p. 48, ISBN 0-312-29380-1
- ^ 1 2 Grant and Clute, "Cinema", p. 196.
- ^ Zipes, When Dreams Came True: Classical Fairy Tales and Their Tradition, pp. 24-25.
- ^ Grant and Clute, "Fairytale," p. 333.
- ^ Briggs, p. 195.
- ^ Diana Waggoner, The Hills of Faraway: A Guide to Fantasy, pp. 22-23, ISBN 0-689-10846-X
- ^ Grant and Clute, "Commedia Dell'Arte", p. 219.
- ^ Grant and Clute, "Commedia Dell'Arte", p. 745.
- ^ Helen Pilinovsky Donkeyskin, Deerskin, Allerleirauh: The Reality of the Fairy Tale
- ^ James Graham, Baba Yaga in Film
- ^ Richard Scheib Labyrinth
- ^ Terri Windling The Path of Needles or Pins: Little Red Riding Hood
- ^ Terri Windling Beauty and the Beast
- ^ Drazen, p. 38.
- ^ Tolkien, p. 18.
- ^ Propp, Morphology of the Folk Tale.
- ^ Propp, p. 8-9.
- ^ Propp, p. 74.
- ^ Propp, p. 39.
- ^ Vladimir Propp's Theories
- ^ 1 2 3 4 קרסני, אריאלה, התפיסה הסטריאוטיפית של דמות האישה בספרות ילדים, שאנן: שנתון המכללה הדתית לחינוך 10, 2005, עמ' 204–205
- ^ ברוך, מירי, מעשיות מסורתיות ומעשיות חדשות: דף דף, ספרות ילדים: עניין: במה חופשית, באתר www.dafdaf.co.il
- ^ Maria Tatar, The Annotated Classic Fairy Tales, p. 43. ISBN 0-393-05163-3
- ^ Tatar, The Hard Facts of the Grimms' Fairy Tales, p. 52
- ^ Alan Dundes, "Intrepreting Little Red Riding Hood Psychoanalytically", pp. 18-19, James M. McGlathery, ed., The Brothers Grimm and Folktale, ISBN 0-252-01549-5
- ^ Tatar, The Hard Facts of the Grimms' Fairy Tales, p. 46.
- ^ Zipes, The Brothers Grimm: From Enchanted Forests to the Modern World, p. 48.
- ^ Marina Warner, From the Beast to the Blonde: On Fairy Tales And Their Tellers, p. 213. ISBN 0-374-15901-7
