אל השמש

אל השמש או אלת השמש הוא ישות אלוהית, זכרית או נקבית, המייצגת את השמש עצמה או אחראית על תפקודים מסוימים שלה (כמו זריחה, הסיבוב לכאורה של השמש סביב לכדור הארץ) ועל הספקת אור וחום לכדור הארץ ואו ליקום כולו. ישות אלוהית כזו קיימת בתרבויות ודתות קדומות ומודרניות. ניתן למצוא אלוהויות שמש ופולחן לשמש לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת בצורות שונות. תרבויות רבות העריצו את השמש. נטייה זו הגיונית ביותר, שכן השמש הייתה (ועודנה) גורם חשוב והיוותה מסתורין גדול, ככדור התלוי באוויר שמפיק אור וחום. לכן התפתחו אגדות רבות בקשר לשמש.

שמה של השמש בתרבויות שונות מושפע הוא כשם אלי-השמש. באנגלית השמש מכונה לפעמים בשמה הלטיני סול או בשמה היווני הליוס. בעברית המילה שמש קשורה לאלה הכנענית שמש (אלה).

המשותף לכל ההסברים האלה הוא הסברים על טבעיים, מיסטיים ופרו-מדעיים לשאלות כמו - כיצד נוצרה השמש (וכן הירח, הארץ הכוכבים), כיצד היא מקיפה את הארץ (שלפעמים נתספה ככדור ולפעמים כמסה שטוחה) ומה גורם לאירועים כמו ליקוי חמה או ליקוי ירח. האמונה באלי שמש פחתה בעקבות הדתות המונותאיסטיות והחלשות דתות פוליתאיסטיות. עם זאת אגדות עם רבות הקשורות לשמש או לאלי השמש שרדו עד לתקופה המודרנית.

אלי השמש היוו רקע להסברים קוסמולוגיים על-טבעיים ששרדו גם לאחר התפשטות המונותאיזם. הן העניקו הסבר אלוהי ועל-טבעי להיווצרות השמש, הירח והכוכבים. וכן העניקו הסברים לתופעות נפוצות כמו תנועת השמש והירח בשמים, קיום יום ולילה, זריחה, ליקוי חמה ועוד. מאידך תופעות כמו התחלפות עונות השנה, ובמיוחד הקיום של חורף וכפור יוחסו לפעמים לאלים נפרדים. ההסבר הקוסמולוגי הזה תיאר גם מודל הגאוצטרי שבו כדור הארץ נמצא במרכז היקום, והשמש, הכוכבים והירח (שגדול וחשוב יותר מהכוכבים) מקיפים אותו. כאשר הסיבה ליצירת השמש, ולתנועת השמש בשמים, וכו' עברה לאלוהים במקום לאל שמש ייעודי. תאורים אלה שרד עד למאה ה-17.

בעקבות המהפכה הקופרניקאית התפתח מודל אחר של מערכת השמש - המודל ההליוצנטרי שמסביר את קיום היום והלילה בכך שכדור הארץ סב על צירו, עם הסברים השאובים מחוק טבע שאין להם רצון משל עצמם ואין טעם בתפילה או סגידה אליהם. חוקי התנועה של ניוטון הסבירו בהמשך מהו הכוח המניע הגורם לכדור הארץ וכוכבי הלכת להקיף את השמש - במקום הסבר הנעוץ בכוח על טבעי. הסברים אלה גם קשרו את עונות השנה לשינוים הקשורים בהקפת הארץ את השמש במשך השנה, ושינוי בכמות שטף האור המגיע לכל יחידת שטח. בהמשך הוצע הסבר על התפתחות מערכת השמש. הנימוק לתמיכה בהסברים השתנה גם הוא - ממתן כבוד לטקסטים עתיקים, לאמונה ולמסורת, לנימוקים הקשורים לקיום תצפיות וניסויים, כוח הסבר משופר (בשל דיוק רב יותר), תאימות פנימית חזקה יותר וכוח ניבוי. הסברים אלה, כמו גם התפתחות כללית במדע הפחיתו את האמונות בכוחות על טבעיים ודתיים כגורמים שמניעים או מסבירים את השמש ואת התופעות הקשורות בה או בגורמים אחרים במערכת השמש.

השמש יכולה להיות מיוחסת גם לאלוהות נקבית, וחוקרי מיתולוגיות מסוימים טוענים שהאלהת השמש בדמות נקבית אף נפוצה יותר, רק לא בתרבות האירופית.

בכל התרבויות העתיקות הייתה חשיבות גדולה למעקב אחר עונות השנה ולגרסאות מוקדמות של האסטרונומיה. עונות אלה היו קשורות לנדידת בעלי חיים (שיש לה חשיבות בקרב ציידים לקטים), לחקלאות, לאירועי הצפת נהרות (במצרים, מסופוטמיה). מסיבות אלה לשמש, הירח, הכוכבים והלילה יוחסה חשיבות מיסטית תרבותית, דתית ופוליטית משמעותית (שהתגלה לדוגמה גם בהיבטים כמו אסטרולוגיה), כמו גם לתופעות מזג האוויר (ומכאן לאלי מזג אוויר שלפעמים היו אותם אלים). עקב חשיבות זו פותחו לוחות שנה מדויקים למדי כבר לפני כ-10,000 שנה עוד בתחילת המהפכה הנאוליתית או לפניה כמו גם היבטים אחרים.

באמונות מסוימות אל השמש הוא אל שאחראי על השמש בתור עצם, ואילו בתרבויות אחרות אותו אל הוא השמש עצמה. דוגמה לכך היא הליוס היווני, שלפי האמונה רוכב במרכבת אש בשמים, ובלילה יורד למחילה תת-קרקעית.

בתרבות הכנענית האמונה הרווחת הייתה שלעת ערב שפש (שאחד מכינוייה היה "מאור האלים") הייתה נכנסת לבית החופשית, שהוא השאול הנמצא מתחת לעולם, ומקום משכנו של האל מות, ובבוקר הייתה נחלצת משם וקמה לתחייה ומתחילה מחדש את מסעה ברקיע. השיוט ברקיע נתפס כנעשה באמצעות כלי מסוים: סירה בתרבות המצרית או מרכבה בתרבויות הכנענית והיוונית.

ליקויי חמה והתקצרות הימים בחורף גם הם יוחסו לאלי השמש השונים.

במיתולוגיה הסינית, השמש והירח מסמלים את היין והיאנג, ולכן אינם מיוחסים לאל או אלה. לפי אמונתם, בראשית היו תשע שמשות והחיים היו בלתי אפשריים עקב החום, עד שהגיע גיבור שירה בשמונה מתוכן.

דוגמאות לאלי שמש:

• במיתולוגיה המצרית: רע אחד האלים העתיקים והחשובים ביותר בין האלים המצריים. השמש נחשבה להתגלמותו הממשית של רע, ולפעמים התייחסו אליה כעינו הפקוחה של האל. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר אתום, אל הארץ, הפך לאל השמש השוקעת, החלו מתייחסים אליו כזהה לרע. חפרי, אל זוטר אשר תפקידו היה לדחוף מדי יום את השמש במסעה לאורך כיפת השמים, התמזג אף הוא במרוצת השנים עם האל רע והפך מאוחר יותר לפן זריחת השמש של האל. לבסוף החל רע לאבד מיוקרתו בעיני המצרים, שהחלו מעדיפים על פניו אל שמש נוסף - הורוס. כאשר נהיה הורוס חשוב מרע, הפכו המצרים את רע להתגלמות של הורוס אשר כונתה "רע-חראחתי" ומשמעה: "רע, הורוס של שני האופקים".
• במיתולוגיה הכנענית והאמורית: שפש או שמש. בשל חשיבותה הרבה היא מכונה "מאור האלים". בתם של אל ואשרה, שעזרה לבעל לייבש את האדמה שהציף האל ים. ישובה בכנען היה בית שמש.
• במיתולוגיה היוונית המוקדמת השמש הואנשה ותוארה כישות בשם הליוס ("שמש" ביוונית), אותה הומרוס משווה לטיטאן היפריון, על אף שבמיתולוגיה יוונית מאוחרת יותר הליוס מתואר כבנם של היפריון ואחותו תיאה. להליוס שתי אחיות, אאוס אלת השחר, וסלנה אלת הלבנה. הליוס רוכב מדי יום לאורך השמיים במרכבה מפוארת רתומה לארבעה סוסים, ואז הוא יכול לראות את כל המתרחש על פני הארץ ולעת לילה הוא שב מן המערב הרחוק, אל שוליו המזרחיים של העולם, בתוך גביע מוזהב. הומרוס מתאר את אפולו כאל עם קשת כסופה, ללא שום מאפיינים סולריים. אך עם הזמן הוא זוהה כאל השמש, האור, ההארה, והאמת. האזכור הקדום ביותר של זיהוי אפולו כהליוס מופיע בשרידי מחזהו של אוריפידס, פאתון. עד הזמנים ההלניסטיים אפולו נעשה קשור בצמידות לאל השמש בפולחן.
• במיתולוגיה הרומית - סול הוא אל השמש.
• במיתולוגיה הנורדית סול (בנורדית עתיקה: Sól; "שמש") היא השמש והאנשתה. ישנו גם אזכור לדמות מקבילה לסול במיתולוגיה הגרמאנית. סול מתוארת כאחותו של מאני, האנשת הירח, וכבת של מונדילפארי. בשתיהן לעיתים מתייחסים לסול בשם אלפרד'ול (Álfröðull). בשתיהן סול גם עתידה להיהרג על ידי זאב מפלצתי באירועי ראגנארוק, ולפני מותה תספיק ללדת בת שתמשיך את עבודת אמה ברקיע סול מתוארת כאשתו של גלנר (Glenr), אל שרוכב על סוסי השמש ברחבי השמיים.
• במיתולוגיה הקלטית: וירוטוטיס
• במיתולוגיה הפרסית וההינדית: מיתרה
• במיתולוגיה של שבט האיבו: צ'וקוו
• במיתולוגיה האינואיטית: מאלינה
• במיתולוגיה המסופוטמית: שמש (אנ')
• במיתולוגיה היפנית: אמטראסו. בדת השינטו, קיסרי יפן נחשבו לצאצאיה של אלת השמש אמאטראסו^[1]
• במיתולוגיה של האינקה: אינטי
• האצטקים הקריבו לאל השמש קורבנות אדם, כי האמינו שהשמש מאבדת דם בכל זריחה, וכדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מלבם של הנזבחים.

התנ"ך מכיל עדויות רבות (וגינויים) לכך שגם בני ישראל עבדו את השמש והכוכבים, למשל:

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם

— ספר דברים ד, ט

וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-חֲצַר בֵּית-ה' הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה-פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל יְהוָה, וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ

— ספר יחזקאל ח, טז

. התנ"ך משבח את המלך יאשיהו על כי שרף את כלי פולחן השמש בהם נעשה שימוש בממלכת יהודה:

וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם

— מלכים ב כג, ה

וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ

— מלכים ב כג, יא

התיאור חושף דמיון בין פולחן אל השמש שאותו עצר יאשיהו, לבין חגיגות אל השמש במיתולוגיה ההינדית. בה אל השמש שועט בשמים במרכבה של שבעה סוסים, כל אחד בצבע אחר מצבעי הקשת. גם לאל השמש היווני הייתה מרכבה דומה, עם ארבעה סוסים. המונח "סוסי אש" המופיע בנבואות אליהו, אלישע, חבקוק וזכריה הנביא גם מרמז על פולחן אל השמש. כנראה שהדימוי האלילי הפך למופשט כסוסים מטפיזיים הדוהרים בשמים^[2].

אתון היה אל מצרי בתקופת מצרים העתיקה, שהיה במקור גלגל השמש במיתולוגיה המצרית, והיבט נוסף של האל רע (במצרית עתיקה: אתון = גלגל חמה). בתקופת שלטונו של הפרעה אמנחותפ הרביעי, הפך אתון לאלוהות היחידה של דת מונותאיסטית שנוסדה על ידי אמנחותפ.

בחקר הארכאולוגיה של ארץ ישראל נמצאו ממצאים רבים של פולחן אל השמש:

בתל בית שמש שהיה מרכז פולחנה בארץ ישראל של האלה שפש (מוכרת גם בשם שַפּשוּ, או בשם שמש, מ ו-פ מתחלפות) היא אלת השמש במיתולוגיה הכנענית.

בתקופת המשנה והתלמוד, בתי כנסת רבים עוטרו בפסיפסים עם גלגל המזלות, ונמצאו ברצפות של שישה בתי כנסת ב: עוספיה, סוסיא, נערן, חמת טבריה, בית אלפא וציפורי. הסכימה של הפסיפסים בבתי הכנסת השונים - דומה. גלגל המזלות תָחום בריבוע. במרכזו, מצויר "אל השמש" הליוס עם מרכבת סוסים. המזלות עצמם מצוירים לפי הסדר המקובל, בהתאם לכיוון השעון. בארבעה קצוות הריבוע התוחם, מצוירות דמויות נשים המייצגות את ארבע התקופות המקבילות לעונות השנה, כל תקופה בפינה ליד שלושת המזלות השייכים לה.

בשנת 2016 נמצאה ספינה טרופה בנמל קיסריה מסוף התקופה הרומית בארץ ישראל ובה שרידי מטען שבו, בין היתר, נמצאו עוגנים, פסלי ברונזה, מטבעות, חפצי נוי ונר ברונזה מעוטר בדמות אל השמש^[3].

• אל ירח
• המודל הגאוצנטרי

• הספר "תרבות חדשה שמשית ואוניברסלית", השמש כמרכז מערכת השמש ותפקידיה הסמליים והרוחניים.
• הספר "לקראת תרבות השמש" מאת אומרם מיכאל איבנהוב, באתר הספרים של איבנהוב, בעברית.
• כרמית מזרחי, שמש: מנורת האלים ואם הסוסים, אתר „כישופים: הקדרה המבעבעת”

מדיה וקבצים בנושא אל השמש בוויקישיתוף

• יובל היימר, חוגגים את אור השמש, גליליאו צעיר, ifeel
• שי שמש, ליקוי חמה בתרבויות עתיקות, באתר מדע גדול, בקטנה, 19 באוגוסט 2017