תרבות יפן

 

 

מרבית היפנים אינם משתייכים באופן רשמי לדת מסוימת, אך נוהגים לשלב מנהגים דתיים באירועים מסוימים בחייהם, בדומה לסינקרטיזם. הדתות הבולטות הן הבודהיזם, השינטו והנצרות.

השינטו (神道) היא הדת הנפוצה ביפן, מקורה במדינה זו, והיא מתקיימת בה באופן בלעדי. השינטו קדם להגעת הבודהיזם ליפן, והוא מאגד תחתיו את המיתולוגיה היפנית, ולפיכך זוהי דת פוליתאיסטית. עקרונות הדת קשורים למשפחה ולקהילה, אהבת הטבע וטוהר, אין לה ספרי קודש, או למאמיניה רצון להפיץ את הדת. מכיוון שדת זו היא מאוד סובלנית, התאפשר קיומה לצד הבודהיזם.

הבודהיזם הגיע ליפן דרך קוריאה במאה ה-6. בתוך יפן נוצרו זרמים וכתות שונות, כחלק מזרם המהאיאנה, שהבולט בהם הוא הזן בודהיזם. אף על פי כן, הזרמים הנפוצים ביותר הם בודהיזם הארץ הטהורה ובודהיזם הארץ הטהורה האמיתית, שאינם דורשים ממאמיניהם אורח חיים נזירי, וניצ'ירן.

הנצרות הגיעה ליפן באמצע המאה ה-16, בעיקר על ידי כמרים קתולים, ותפסה אחיזה בעיר נגסאקי. עם זאת, פחות ממאה שנים לאחר מכן פרסמו הרשויות צו האוסר על האמונה הנוצרית וכל הכמרים גורשו מהמדינה. היפנים הנוצרים שנותרו נאלצו לרדת למחתרת, ורק במאה ה-19 התגלו מחדש.

בנוסף לכך, ביפן חיים מספר מיעוטים דתיים כדוגמת יהודים, הינדואיסטים ומוסלמים. אף על פי שאינן דתות רשמיות, היו לקונפוציאניזם ולטאואיזם השפעות רבות על התפתחות החברה היפנית.

  ערך מורחב – יפנית

השפה היפנית מדוברת בעיקר ביפן עצמה, אך ישנן קהילות מהגרים יפנים ברחבי העולם. זוהי שפה צירופית, הניכרת במערכת של הונוריפיות (honorifics) המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה. באופן יחסי, בשפה יש מבחר צלילים קטן, ומערכת טונאלית משמעותית.

השפה היפנית נכתבת בשילוב של שלושה כתבי יד: אותיות סיניות מותאמות הנקראות קאנג'י (kanji - 漢字), ושני כתבים הברתיים שנוצרים מאותיות סיניות מותאמות. הם נקראים הירגאנה (hiragana - 平仮名) וקטקאנה (katakana - 片仮名). ביפנית המודרנית נעשה שימוש לעיתים קרובות גם באלפבית הלטיני רומאג'י (rōmaji - ローマ字), בעיקר לשמות של חברות, לוגואים, פרסומות והקלדת טקסט יפני אל תוך המחשב.

 

  ערך מורחב – ספרות יפנית

הספרות היפנית המוקדמת הושפעה רבות מהספרות הסינית הקלאסית ואף נכתבה בסינית. גם לספרות ההודית הייתה השפעה על הספרות היפנית בדרך הבודהיזם. בסופו של דבר התפצלה הספרות היפנית לסגנון ייחודי, וסופרים יפנים החלו לכתוב על יפן, אם כי ההשפעה הסינית הקלאסית נותרה עד שלהי תקופת אדו במאה ה-19. מאז נפתחה יפן בפני העולם המערבי במאה ה-19, התקיימו חילופי השראה בין ספרות המערב וספרות המזרח.

המוזיקה היפנית כוללת מגוון גדול של סגנונות מסורתיים ומודרניים. תעשיית המוזיקה היפנית היא השנייה בגודלה בעולם, אחרי ארצות הברית, ומורכבת בעיקר מאמנים יפנים.

המוזיקה היפנית המסורתית שונה מהמוזיקה המערבית במספר התווים בסולם ושיטת התיווי. במוזיקה המסורתית משתמשים במגוון רחב של כלי נגינה, החל בכלי מיתר כגון שמיסן וקוטו, תופים כגון הטאיקו, כלי נשיפה כגון השאקוהאצ'י, ועוד.

הקריוקי תופס מקום חשוב בתרבות הפנאי בחברה היפנית. ניתן למצוא במועדוני לילה רבים מערכות קריוקי, ואף בפאבים.

  ערכים מורחבים – אמנות יפנית, אסתטיקה יפנית

 

לציור שורשים עמוקים בהיסטוריה של יפן, מאחר שמכחולים שימשו עד לעת המודרנית כלי כתיבה, ולפיכך המעבר מכתיבה לציור היה טבעית. תהליך יצור הנייר הגיע ליפן מסין במאה ה-7, ולבסוף התפתח ממנו הואשי, הוא הנייר היפני המסורתי. ביפן של ימינו עדיין נעשה שימוש בטכניקות ציור יפניות מסורתיות, אך השימוש בטכניקות מערביות, או כאלה שהגיעו מאסיה היבשתית, נפוצות מאוד.

סגנון ציור יפני מרכזי הוא האוקיו-אה, שמשמעות שמו הוא "ציורי העולם הצף," וזהו שם כולל לתמונות שתיארו סצינות מרבעי השעשועים בתקופת אדו. אוקיו-אה כסגנון אמנותי מתייחס גם להדפסי עץ שנוצרו ביפן במאות השבע עשרה עד התשע עשרה. מכיוון שהדפסים אלה יוצרו בייצור המוני, הם זכו לפופולריות רבה, מפני שבני כל המעמדות יכלו להרשות לעצמם הדפס של ציור מפורסם.

סגנון הכתיבה היצירתי, העושה שימוש במשיכות מכחול ובטכניקות מסוימות, משמש סגנון אמנותי בפני עצמו, וגם אמצעי להעברת מידע. בעוד שהטקסט עשוי להכיל משפטים, שירים, סיפורים או אפילו סימנית בודדת. סגנון הכתיבה וצורתה עשויים לשקף את תוכן הטקסט, לעיתים אפילו במרקם הדיו ובמהירות הכתיבה. ישנם מקרים בהם נדרש האמן לכתוב את הטקסט מאה פעמים עד לקבלת התוצאה הרצויה. אף על פי כן, נחשב תהליך הכתיבה כולו לאמנות, ולא רק התוצאה הסופית המתקבלת.

הקליגרפיה נקראת ביפן שוֹדוֹ (書道), שפירושו המילוי הוא "דרך הכתיבה," או שוּג'י (習字), שפירושו "לימוד אותיות".

 

הפיסול היפני החל מדמויות חרס בתקופת ג'ומון. במאה ה-5 החלו להגיע ליפן השפעות מדרך המשי, ולאחר מכן אף מסין.

פיסול יפני מסורתי עסק בעיקר באלים שונים של הבודהיזם. בעבר נהגו השלטונות להזמין פסלים על מנת להגביר את יוקרתם, וניתן לראות פסלים אלה כיום בקיוטו ובנארה, כשהדוגמה הבולטת לכך היא פסל בודהה מארד, הניצב במקדש טודאי-ג'י.

בנוסף לארד, עץ שימש באופן מסורתי חומר גלם, ואף שימש בפיסול. פסלי עץ יפנים זכו לרוב לציפוי ורנית או זהב.

קינטסוגי - בתחום הפיסול ניתן להזכיר את אומנות הקינטסוגי היפנית (באנגלית: Kintsugi) המבוססת על פילוסופיה שלפיה אין לזרוק דבר שבור, אלא לאחות אותו וליצור ממנו מחדש את השלם. השם (הלחם בסיסים של KIN = זהב ו-TSUGI= בניה) נוצר מכיוון שהיפנים מצאו דרך לאחות כלים שבורים באמצעות ערבוב של לכה עם מתכות יקרות כדוגמת זהב. לפיכך, ניתן יהיה לראות כלים וחפצי אמנות רבים שנדמים כשבורים ומודבקים חזרה בפסים זהובים^[1].

  ערך מורחב – איקבנה

איקבנה היא אמנות סידור פרחים יפנית. בניגוד לסידור פרחים מערבי, המשתמש במספר רב של פרחים והמתמקד ביופי של צבעים, איקבנה מבוססת על סידור הכולל ענפים ועלים עם כמות קטנה של פרחים, ומתמקדת ביופי ומשמעות של קווים. בנוסף, הכלי הוא אחד מיסודות הקומפוזיציה וקובע במידה רבה את סגנון האיקבנה.

מקורה של איקבנה, אמנות מסורתית בת יותר מ-600 שנים, בפולחן בודהיסטי, וסידור הפרחים שימש תחילה לקישוט המזבח או כמנחה להגשה לרוחות המתים. יותר מאוחר, סידור פרחים החל להתנתק מתפקידו הדתי, והפך לתחביב של בני אצולה. לקראת המאה ה-15, הפכה האמנות פופולרית בקרב המעמדות הנמוכים יותר, והתחילו להתפתח בה חוקים וסגנונות. במהלך ההיסטוריה הסגנון השתנתה האיקבנה בהתאם לתקופה והופיעו סגנונות ובתי ספר חדשים, ובמאה ה-19 הפכה איקבנה מאומנות של גברים בלבד לאמנות שגם נשים יכלו לעסוק בו. היום, קיימים אלפי בתי ספר לאיקבנה, ו-15 מיליון בני אדם ביפן לבדה עוסקים באמנות.

 

ביפן ישנם ארבעה סגנונות תיאטרליים מסורתיים: נו, קבוקי, בונרקו וקיוגן. הנו מתאפיין בתנועות איטיות, מאופקות וסמליות ובשימוש במסכות, בתחפושות ובאביזרים נוספים. הצגות נו נמשכות זמן רב ולרוב ישובצו במהלכן קטעי תיאטרון קיוגן. הקיוגן הוא תיאטרון קומי, המספר סיפורים מחיי היום יום, בדומה לקומדיה דל'ארטה, שהתפתחה באיטליה.

ראשיתו של תיאטרון הקבוקי באיזומו נו אוקוני, נערת מקדש שינטו, שהחלה לערוך הופעות ריקוד-דרמה בסגנון חדש, על גדות הנהרות בקיוטו בראשית תקופת אדו. השחקניות נהגו למכור את גופן לאחר ההופעות, ואי סדר ציבורי נגרר אחר ההופעות. לפיכך אסרו הרשויות על נשים להופיע בהצגות קבוקי החל מ-1629, ואת מקומן תפסו גברים בלבד, שמילאו גם את התפקידים הנשיים. הצגות הקבוקי מתאפיינות בססגוניות רבה ובאיפור המתוחכם שעוטים השחקנים.

הבונרקו הוא סוג של תיאטרון בובות שצמח במקביל לקבוקי, ובין שתי הסוגות התפתח יחס של תחרות ושיתוף פעולה. בהצגות בונרקו נעשה שימוש בבובות גדולות יחסית, בגובה של 50 עד 120 סנטימטר, שנשלטות על ידי שלושה מפעילים, הנמצאים על הבמה. המופע מלווה בנגינת שמיסן, כלי מיתר יפני מסורתי, ובשירה.

  ערך מורחב – אדריכלות יפנית

 

לאדריכלות היפנית שורשים ארוכים, והיא באה לידי ביטוי לאורך ההיסטוריה של יפן. ההשפעה העיקרית על האדריכלות היפנית המסורתית הייתה האדריכלות הסינית, אך היפנים פיתחו מוטיבים רבים משלהם, ונתנו ביטוי לשונותם מהסינים. ניתן למצוא דוגמאות רבות לאדריכלות היפנית במקדשי שינטו, במקדשים בודהיסטים ובטירות ברחבי המדינה.

באופן מסורתי היו המבנים ביפן עשויים עץ, מוגבהים מהקרקע ובעלי תקרת סכך. שימוש בדלתות הזזה שנקראות פוסומה, איפשר מודולריות, ושינוי החללים במבנה לפי הצורך.

האדריכלים המודרניים טדאו אנדו ויושיו טניגוצ'י ידועים בסגנונם, המשלב בין האדריכלות היפנית המסורתית לבין האדריכלות המערבית המודרנית.

  ערך מורחב – גן יפני

אדריכלות גנים ביפן היא בעלת חשיבות רבה, ובדומה לאדריכלות מבנים, היא בעלת רקע היסטורי עשיר. הגנים היפנים מציגים נופים אידיאלים מוקטנים, לעיתים בצורה מופשטת. ישנם סוגים שונים של גנים יפנים, למשל גני זן, שנועדו למדיטציה, בהם מחליף חול לבן את המים; גנים קטנים ופשוטים, המשמשים תפאורה לבתי תה בהם נערך טקס תה יפני; גנים שנועדו לטיול והתבוננות בטבע, ועוד.

 

הקימונו הוא תלבושתה הלאומית של יפן. בעבר ייצגה המילה "קימונו" את כל סוגי הביגוד והמלבושים. עם זאת, בעת החדשה נתייחדה משמעותה לזו של החלוק המהודר והטקסי המשמש בעיקרו את המין הנשי, אך גם גברים וטף.

חלוק הקימונו אינו חלוק-בית גרידא, כי אם מלבוש מפואר, בר-שימוש הן כלבוש רשמי והן בחיי היומיום. חלוק הקימונו אינו אלא כתונת בית ארוכה ועשויה משי, המעוצבת בצורת T ומאופיינת בצווארון ובשרוולים רחבים וארוכים, הנשמטים אף עד גובה הקרסוליים. על חלקו החיצוני של הקימונו ניתן לחזות בהדפסים ארוגים או צבועים, על פי נושא נבחר. עם זאת, גברים נוהגים ללבוש קימונו בעל צבעים כהים יותר ובעלי גון אחיד.

אובי הוא האבנט העליון שנלבש מעל לסגנונות שונים של לבוש יפני מסורתי. לעיתים נלבשים מספר אבנטים נוספים מתחת לאובי כדי להחזיק את הבגדים במקומם או כדי לחזק את הצורה של הגוף או של האבנט העליון. לעיתים נקשרו לאובי פריטים שימושיים, כגון קופסאות טבק או מקטרות בעזרת שרוך שנאחז באובי עם נצקה.

מרבית הגברים היפנים לובשים קימונו רק בביתם. כשהם נדרשים ללבוש משהו רשמי יותר, ניתן להוסיף לקימונו האקאמה והאורי, שהם חצאית רחבה ורפוייה ומעיל עליון, בהתאמה. ישנם סוגים נוספים של קימונו, כגון היוקאטה, שהוא קימונו פשוט יחסית ועשוי חומרים קלים, הנלבש בתקופת הקיץ.

הטאבי הם גרביים מסורתיים המגיעים עד הקרסול ובעלי הפרדה בין הבוהן לשאר האצבעות. הם נלבשים גם על ידי גברים וגם על ידי נשים, ביחד עם גטה וזורי, ופריטי הנעלה מסורתיים נוספים.

 

  ערך מורחב – המטבח היפני

ביפן, המונח "מטבח יפני" מכוון למטבח יפני מסורתי בדומה למה שהיה קיים לפני סוף תקופת ההתבודדות של יפן משאר ארצות העולם בשנת 1868. במובן הרחב של המונח, הוא כולל כל סוג של אוכל ששיטות ההכנה שלו פותחו על ידי יפנים והפכו אותו לשלהם.

האוכל היפני הוא בדרך כלל שילוב של מספר מרכיבים, בדרך כלל אורז או אטריות, עם מרק ואוקזו - מנות העשויות מדגים, בשר, ירקות, טופו וכדומה - שמיועדים להוסיף טעם למנה. למנות אלה מוסיפים דאשי, מיסו ורוטב סויה המעניקים עוד נופך לטעמן. הן ידועות בהיותן מנות רזות ומלוחות.

מכיוון שיפן היא מדינת איים, תופסים מאכלי ים חלק מרכזי בתזונת היפנים. אלה, בשילוב עם אורז או איטריות, וחמוצים או ירקות מאודים, מהווים דיאטה בריאה בה רואים אחת הסיבות לתוחלת החיים הממוצעת הגבוהה ביפן.

בתקופה הפיאודלית של יפן, במהלכה נשלטה המדינה על ידי מעמד הסמוראים, ניתן דגש אל אימוני לחימה שחלקם התפתחו והפכו לאמנויות לחימה, שבעת המודרנית נקראות קוֹריוּ (古流). בין אמנויות לחימה אלה ניתן למצוא את הסומו, הג'ו ג'וטסו והקיודו, שנוצרו בתקופת אדו. בעקבות תהליכי המודרניזציה שעברו על יפן בעקבות רסטורציית מייג'י התפתחו חלק מאמנויות הלחימה האלה לענפי ספורט, הנקראים גנדאי בודו. ענפי ספורט אלה עדיין זוכים לפופולריות רבה במדינה.

ענפי ספורט מערביים הגיעו ליפן בתקופת מייג'י, וגם הם זוכים לאהדת היפנים. כדור בסיס הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר ביפן כיום, ונבחרת כדור הבסיס הלאומית של יפן זכתה פעמיים באליפות העולם. גם הכדורגל זוכה לפופולריות רבה ביפן, בעיקר מאז ייסוד ליגת הכדורגל היפנית ב-1991. בנוסף לאלה, ישנם עוד ארגונים ספורטיביים מקצועיים-למחצה רבים, המארגנים תחרויות ספורט בענפים שונים. הספורט המוטורי דריפטינג הומצא ביפן בשנות ה-70.

התרבות הפופולרית היפנית מגוונת מאוד, ומשקפת גם את ההיסטוריה המגוונת של מדינה. סרטים, תוכניות טלוויזיה, חוברות מאנגה, מוזיקה ומשחקי וידאו נוטים לשאוב השראה כלשהי מהמסורת היפנית, ורבים מהנושאים המוצגים בעולם הבידור עוסקים בתקופות היסטוריות של יפן. בסקר שערכה ממשלת יפן ב-1986 עולה שכ-80% מתושבי יפן מבלים כשעתיים וחצי ביום בצפייה בטלוויזיה, בהאזנה למוזיקה, או בקריאת מגזינים.

ערכים שונים של התרבות הפופולרית היפנית, כגון מאנגה ואנימה, זוכים לפופולריות רבה אף מחוץ ליפן. בין הערכים הידועים של התרבות הפופולרית הם קאוואיי - "חמוד" ביפנית - שהפך למרכיב חשוב בתרבות היפנית. מוצר תרבות נוסף שזוכה לפופולריות הוא אופנת הרחוב של בני הנוער, היוצרים את תלבושותיהם בעצמם, ולמעשה מהווים אוונגרד ביצירת אופנות חדשות, בדומה להוט קוטור. בין הסגנונות ניתן למצוא גותיקה, אופנה השואבת מבגדי התקופה הוויקטוריאנית ועוד. מרבית מוקדי אופנה אלה שוכנים בעיר טוקיו.

  ערך מורחב – ניהונג'ינרון

הדיון באופי הלאומי היפני נכנס תחת המושג ניהונג'ינרון, שמילולית פירושו "תאוריות אודות היפנים" והוא מקיף מגוון נושאים בתחומי סוציולוגיה, פסיכולוגיה, היסטוריה, בלשנות, פילוסופיה, ואפילו מדע. הסוגה זוכה להצלחה בעיקר ביפן ונכתבת כמעט באופן בלעדי על ידי כותבים יפנים.

המושג עצמו התפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה, ונועד לתאר ספרים ומאמרים שעשו ניסיון לנתח, להסביר או להגן על השוני בין החברה היפנית לחברות אחרות, בעיקר מאירופה ומארצות הברית. מקורות אלו חולקים השקפה כללית בנוגע למה מייחד את יפן, והשקפה זו נקראת ניהונג'ינרון.

יפן מפורסמת כארץ שינטו, תושביה אוהבים לחגוג אירועים אלו ומקדישים זמן וכסף למטרה זו. שינטו היא חגיגה באופי דתי המיועדת לכבד ולשמח את הקאמי (Kami), אלי דת השינטו (Shinto), האמורים להגן ולשמור על התושבים. האנשים מתפללים לאושר ועושר, שפע יבול וחיים טובים יותר.

המקור שינטו של המאצורי מבוסס על סיפור הסתתרותה של אלת השמש במערה והחשך שנפל על הארץ. האלים האחרים ניסו לשכנע ולפתות את אלת השמש לצאת ולהחזיר חיים לארץ, זאת גם באמצעות ריקוד, שירה וקריאות.

החגיגה הטקסית נפתחת לרוב במקדש שינטו או במקדש בודהיזם, ונמשכת כתהלוכה בחוצות הכפר או העיר. המוני אדם נושאים על כתפיים, מושכים ודוחפים, מקדשי עץ מיטלטלים "מיקושי" (Mikoshi), בו שוכנת זמנית הקדושה, ומעבירים אותם ברחובות, על מנת להשרות ברכה. המשקל הכבד של ה"מיקושי" מחייב מספר גדול של נושאים, המתקבצים כגוף אחד, רוקדים, מזיעים וקוראים קריאות עידוד.

לכל אזור ביפן שינטו שונה ומיוחד, כמו גם לכל מקדש החוגג ביום מיוחד. החגיגות והתהלוכות הן בעיקר מקומיות ומוגדרות. יש אומרים כי בכל יום בשנה מתקיים ביפן מאצורי באחד מאזורי הארץ. ההכנות למאצורי נעשות בעיקר בהתנדבות, על-ידי תושבי המקום, המקדישים זמן וכסף להצלחת האירוע.

חצר המקדש האזורי משמש כמוקד התכנסות, החצר רועשת ושוקקת חיים, מקושטת בפנסי נייר ופרחים, דוכני מזון, שעשועים, ובמות משחק מוסיפים לאווירה החגיגית. לא כל הפסטיבלים ביפן קשורים לפולחן דתי.

• יפן המגניבה
• גאגאקו
• דוגזה

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תרבות יפן

• Japan Society, אתר תרבות יפנית עכשווית (אנגלית).
• הסוכנות הממשלתית לענייני תרבות.
• Web Japan, פורטל בנושאי תרבות יפנית.