שבעה-עשר המחוזות

שבעה-עשר המחוזות, על פי מספרם במפה:

1. רוזנות ארטואה
2. רוזנות פלנדריה, כולל ויסקונטויות ליל, דואה, אורשי וסניורות טורנה
3. רוזנות מכלן
4. רוזנות נאמור
5. רוזנות אנו
6. רוזנות זיילנד
7. רוזנות הולנד
8. דוכסות בראבנט, כולל אנטוורפן, רוזנויות לוון ובריסל והמנזרים בניוול וז'מבלו
9. דוכסות לימבורג, כולל רוזנויות דלהם ופלקנבורג וסניורות הרצוגנראת
10. דוכסות לוקסמבורג
11. הנסיכות-בישופות (ומאוחר יותר הסניורות) של אוטרכט
12. סניורות מערב פריזיה
13. דוכסות חלרה ורוזנות זוטפן
14. סניורויות חרונינגן
15. האומלנדן (החבלים המקיפים את חרונינגן)
16. סניורות דרנתה, לינגן, ודה ווסטרוולדה
17. סניורות אובראייסל

לא תמיד אותם שבעה-עשר מחוזות יוצגו ב"סטאטן-חנראל" (פרלמנט) של ארצות השפלה - במקרים רבים משלחת אחת יצגה כמה מחוזות. במהלך השנים, רוזנות זוטפן הפכה לחלק מדוכסות חלרה, ודוכסות לימבורג הייתה כפופה לדוכסות בראבנט. הערים דוברות-הצרפתית של פלנדריה, לעומת זאת, נחשבו לעיתים כמחוז בפני עצמן.

כמו כן, היו כמה ישויות באזור שלא היו חלק משבעה-עשר המחוזות. הגדולה מכולן הייתה בישופות לייז' (במפה בצבע ירוק), שכללה גם את רוזנות הורן; לייז' אף לא הייתה חלק מהחוג הבורגונדי, אלא מחוג הריין התחתון - וסטפאליה. קאלה (במפה באדום) הייתה חלק מאנגליה עד 1558. היו גם כמה ישויות קטנות יותר בצפון (למשל, האי אמלנד) ששמרו על שליטים עצמאיים משלהן עד המהפכה הצרפתית.

בספרי היסטוריה שונים יש הבדלים קטנים בהרכב הרשימה. יש המשערים כי המספר 17 נבחר בגלל משמעותו המיסטית בנצרות המוקדמת.^[1]

היסטוריה של ארצות השפלה
בישופות לייז' 985–1790	ארצות השפלה הבורגונדיות			דוכסות לוקסמבורג עד 1441
	1384/1473–1482
	ארצות השפלה ההאבסבורגיות 1482–1556
	ארצות השפלה הספרדיות	הרפובליקה ההולנדית 1581–1795		1581–1713
	ארצות השפלה האוסטריות			1713–1790
המדינות הבלגיות המאוחדות				1790
בישופות לייז' 1790–1795	ארצות השפלה האוסטריות			1790–1794
הרפובליקה הצרפתית הראשונה		הרפובליקה הבטאווית 1795–1806		1795–1804
הקיסרות הצרפתית		ממלכת הולנד 1806–1810		1804–1815
הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה 1815–1830				הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג
בלגיה מאז 1830		הולנד מאז 1830		(באוניה פרסונלית עם הולנד עד 1890)
עריכה

תחילת דרכם של שבעה-עשר המחוזות הייתה בארצות השפלה הבורגונדיות. דוכסי בורגונדיה קיבלו ולקחו לידיהם את השלטון על עוד ועוד חלקים מארצות השפלה; הדוכסית הבורגונדית האחרונה מבית ולואה הייתה מארי מבורגונדיה.

כשמארי מבורגונדיה התחתנה עם מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הפכו המחוזות לרכוש בית האבסבורג בשנת 1482. קרל החמישי, נכדו ויורשו של מקסימיליאן, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ודוכס בורגונדיה, איחד בסופו של דבר את כל שבעה-עשר המחוזות תחת שלטונו (האחרון שבהם היה דוכסות חלרה, ב-1543).

רוב המחוזות היו נחלות של האימפריה הרומית הקדושה. שניים מהם, רוזנויות פלנדריה וארטואה, היו במקורן פיפים צרפתיים, אבל הריבונות עברה לאימפריה הרומית הקדושה כחלק מהסכמי קאמברה, שסיימו את מלחמת ליגת קוניאק ב-1529.

הסנקציה הפרגמטית של 1549 קבעה כי המחוזות יישארו מאוחדים בעתיד, ושיעברו בירושה תמיד לאותו מונרך. לפיכך המציא קרל החמישי את התואר Heer der Nederlanden ("אדון ארצות השפלה"); רק הוא ובנו נקראו אי-פעם בתואר זה.

אחרי שוויתר קרל החמישי על כיסאו ב-1556, נחלותיו התחלקו בין בנו, פיליפ השני מהאבסבורג, מלך ספרד, לבין אחיו, פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. שבעה-עשר המחוזות נפלו בחלקו של פיליפ. סכסוכים בין פיליפ השני, שהיה קתולי אדוק, לבין נתיניו ההולנדים הובילו למרד הידוע כיום בשם מלחמת שמונים השנה. שבעת המחוזות הצפוניים זכו בעצמאות כרפובליקה בשם איחוד שבעת המחוזות.

שבעת המחוזות היו:

1. סניורות חרונינגן והאומנלנדן
2. סניורות פריזיה
3. סניורות אובראייסל
4. דוכסות חלרה (למעט "הרובע העילי" שלה) ורוזנות זוטפן
5. נסיכות-בישופות אוטרכט
6. רוזנות הולנד
7. רוזנות זילנד

המחוזות הדרומיים, ביניהם פלנדריה, בראבנט, נאמור, אינו, לוקסמבורג ואחרים, חזרו לשלטון ספרד בזכות כישרונו הצבאי והפוליטי של אלכסנדר פארנזה, דוכס פארמה, ובמיוחד ניצחונו במצור על אנטוורפן בשנים 1584–1585. מכאן ואילך נודעו מחוזות אלה בשם ארצות השפלה הספרדיות או ארצות השפלה הדרומיות. שבעת המחוזות המאוחדים זכו גם בחלקים מלימבורג, בראבנט ופלנדריה (שנודעו בשם "ארצות הגנרליוּת", משום שנשלטו ישירות על ידי הסטאטן-חנראל), שהיוו כ-20% משטח הרפובליקה החדשה. מלחמת שמונים השנה הסתיימה בשלום וסטפאליה, שהכיר בעצמאותה של הרפובליקה ההולנדית ובשטחים שסיפחה לעצמה. בסופו של דבר הפכו המחוזות הצפוניים להולנד המודרנית והפרוטסטנטית, ואילו המחוזות הדרומיים קיבלו עצמאות רק הרבה יותר מאוחר, וכיום הם בלגיה ולוקסמבורג הקתוליות. ארטואה וחלקים מפלנדריה ("פלנדריה הצרפתית") עברו לידי צרפת במהלך המאות ה-17 וה-18.

 

באמצע המאה ה-16 כבר הפכה אנטוורפן (בדוכסות בראבנט) למרכז הכלכלי, הפוליטי והתרבותי של ארצות השפלה, אחרי שעיר הבירה עברה לבריסל מסניורות מכלן שבקרבת מקום. ברוז' (ברוזנות פלנדריה) כבר איבדה את מעמדה המרכזי כמנוע הכלכלי של צפון אירופה. במאות ה-15 וה-16 החלה הולנד לצבור חשיבות כמעצמה כלכלית ומסחרית.

לאחר ששבעת המחוזות הצפוניים זכו לעצמאות, שהביאה לשליטתם בשפך נהר הסכלדה, הן אסרו על מעבר אוניות לנמל אנטוורפן שבמעלה הנהר; כתוצאה מכך היגרו אנשים רבים מהמחוזות הדרומיים אל הרפובליקה החדשה שבצפון. גם מספר רב של פרוטסטנטים נמלטו לשם מהתנכלויות השלטונות הקתוליים בדרום.

התפתחויות אלה הביאו לכך שקרנן של הערים בדרום ירדה והן הלכו והתרוששו, ומרכז הכובד הכלכלי עבר לערי המסחר בצפון, בעיקר אמסטרדם, האג ורוטרדם.