סאו פאולו

 

העיירה "סאו פאולו דוס קמפוס דה פירטינינגה" הוקמה ב-25 בינואר 1554, בידי המיסיונרים הישועיים מנואל דה נוברגה וז'וזה דה אנשייטה. יחד עם אנשיהם, הם יסדו מיסיון בשם "קולז'יו דה סאו פאולו דה פירטינינגה", במטרה להמיר את דתם של אינדיאנים משבט טופי-גוואראני לנצרות הקתולית. היישוב מוקם מעט מעבר לצוקים של שרשרת הרי חוף הים, מהם נשקפת עיר הנמל סנטוס, וכן בסמוך לנהר הטיאטה. לפיכך הפך יישוב חדש זה לתחנת מעבר טבעית בין החוף הדרום-מזרחי לרמה פורייה ורחבת היקף בפנים היבשת, אשר לימים נכללה בתחום השיפוט של מדינת סאו פאולו.

מסאו פאולו יצאו משלחות הבָנדֶירָנטֶס, אשר חדרו לפנים הארץ בחיפוש אחר אינדיאנים, זהב ויהלומים. תשומת הלב לעיר בקרב קברניטי האימפריה הפורטוגזית גברה בעקבות גילוי עפרות זהב באזור מינאס ז'ראיס בשנת 1693. סאו פאולו הפכה באופן רשמי לעיר בשנת 1711. בשלהי המאה ה-18, כאשר התדלדלו מקורות זהב אלה, עברו תושבי העיר לעסוק בעיקר בריכוז תוצרת חוות וטחנות הסוכר שבפנים הפרובינציה, והעברתה אל נמל סנטוס.

 

במאה ה-19, פרחה ושגשגה כלכלתה של העיר, בעיקר בזכות יצוא של קפה דרך נמל סנטוס. עם ביטול העבדות בברזיל ב-1888, קלטה סאו פאולו גלי הגירה מאיטליה, מפורטוגל, מספרד, מגרמניה ומעוד מדינות באירופה, אשר הגיעו, בין היתר, כדי לעבוד בתחום יבולי הקפה הרבים ברחבי מדינת סאו פאולו. בתחילת המאה ה-20, דעך תחום הקפה, בין השאר, בעקבות ירידה חדה במחירי הקפה בעולם.

בתקופה זו החלו יזמים מקומיים להשקיע בפיתוח תעשייתה של סאו פאולו. בכך משכה העיר מהגרים רבים נוספים, רובם מאיטליה. נוסף לאירופים, הגיעו בראשית המאה ה-20 גם מהגרים יפניים, סורים ולבנונים, נוצרים ברובם, וכן יהודים מאזור האימפריה העות'מאנית לשעבר. במהלך המאה ה-20, משכה כלכלתה המשגשגת של העיר גם גלי הגירה פנימית מאזורים עניים יחסית בברזיל, דוגמת צפון-מזרח ברזיל.

עם זאת, נאלצה סאו פאולו להתחרות בערים אחרות בברזיל, אשר הציעו לעיתים הטבות מיסים עבור חברות שבחרו למקם בתחומן את מתקני הייצור שלהן. בהדרגה השתנה פרופיל הפעילות הכלכלית בעיר, ולקראת סוף המאה ה-20 עבר מכלכלה תעשייתית מיסודה, לכלכלה המוכוונת שירותים. העיר היא מקום מושבן של חברות בנקאות מקומיות ובינלאומיות רבות, משרדי עורכי דין, חברות רב-לאומיות ומטות שירות ללקוח.

 

על אף קשייה הרבים, סאו פאולו עודנה מוקד העסקים של דרום אמריקה. בתחילה נבעה פריחתה מתעשיית הקפה. מאוחר יותר שגשגה התעשייה הממוכנת ובראשית המאה ה-21 התפתחה כלכלתה גם במגזר השירותים. השוק הגדול של האזור המטרופוליני של סאו פאולו (המונה קרוב ל-20 מיליון תושבים) מהווה מוקד משיכה עבור חברות רב-לאומיות. הודות לאירועים כמו יריד הביאנלה הבינלאומי לאמנות של סאו פאולו והמוניטין המצטבר של העיר כמארחת של קונצרטי מוזיקה מהשורה הראשונה, הפכה העיר גם למרכז תרבותי. צמיחה כלכלית ויצוא סחורות תרמו להגדלת מקורות התעסוקה והעלאת המשכורות.

מרכז העיר ההיסטורי הפיק תועלת מחזרת מושב העירייה אליו ומהקמתן של אוניברסיטאות פרטיות בתחומו, על אף עזיבתם הנמשכת של חלק מהעסקים אל הרבעים הפורחים החדשים כמו איטאים ביבי (Itaim Bibi), לאחרונה באזור שדרות בריני (Avenida Berrini). סאו פאולו גם טוענת לבכורה כמוקד משיכה למבקרים (רובם בביקורי עסקים, אך גם לא מעט תיירים), בכמות גדולה יותר מאשר ריו דה ז'ניירו (העיר השנייה בגודלה בברזיל), עדות ליריבות העזה בין שתי מטרופולינים ברזילאים אלה.

 

העיר סאו פאולו שוכנת בדרום-מזרח ברזיל, במדינת סאו פאולו, בכמחצית הדרך בין קוריטיבה, בירת מדינת פרנה, שלדרום-מערב, לעיר ריו דה ז'ניירו, בירת מדינת ריו דה ז'ניירו שלכיוון צפון-מזרח. העיר שוכנת ברמה המהווה חלק משרשרת הרי החוף (בפורטוגזית: Serra do Mar) הנכללת ביחידה גאוגרפית רחבת היקף המכונה הרמה הברזילאית, ברום ממוצע של כ-799 מטרים מעל פני הים. בין העיר לאוקיינוס האטלנטי, המרוחקים כ-70 ק"מ, סלולות שתי אוטוסטראדות - כביש אנשייטה וכביש אימיגראנטס (imigrantes, מהגרים בפורטוגזית), המובילות לעיר הנמל סנטוס ולעיר הקיט גווארוז'ה בחוף. באזורים הבנוים יותר בעיר פני השטח הם בדרך כלל מישוריים, בניגוד לאזור שרשרת ההרים סרה דה קנטריירה, שלצפון העיר, המתנשאת לגבהים משתנים והכוללת שריד משמעותי של יער הגשם האטלנטי. האזור כולו יציב מאוד מבחינה טקטונית ומעולם לא נרשמה בו פעילות סייסמית משמעותית.

נהר הטיאטה (Tietê) ויובלו נהר פיניארוס היו בעבר מקורות מים מתוקים חשובים ושימשו גם לפנאי עבור תושבי סאו פאולו. מאוחר יותר, במחצית השנייה של המאה ה-20 הזדהמו מאוד נהרות אלה על ידי מי ביוב ושפכים תעשייתיים. תוכנית משמעותית לניקוי מימיהם יצאה אל הפועל. היא ממומנת באמצעות שיתוף פעולה של הממשל המקומי ובנקים בינלאומיים להשקעות בפיתוח כגון בנק יפן לשיתוף פעולה בינלאומי.^[4] במקטעי הנהר הזורמים לאורך תחומי העיר לא מתאפשר ניווט כלי שיט. עם זאת, חשיבותו של השיט בנהר הטיאטה גדלה ככל שמדרימים במורד הנהר וקרבים לנהר פרנה. זאת מכיוון שהנהר הוא חלק מאגן נהר דה לה פלאטה. אין באזור אגמים טבעיים גדולים, אך מאגרי המים בילינגס וגוואראפיראנגה שבפרבריה הדרומיים של העיר משמשים להפקת חשמל, אגירת מים ופעילויות פנאי כגון שיט. הצומח המקורי כלל בעבר בעיקר מגוון רחב של בעלי פרחים ירוקי עד. כיום, נפוצים בסביבות העיר מינים לא-ילידים, מכיוון שמזג האוויר המתון והגשמים השופעים מאפשרים את טיפוחם ושגשוגם של מינים רבים של צמחים מאזורים ממוזגים, טרופיים וסובטרופיים, עם תפוצה רחבה במיוחד של עצי אקליפטוס.

 

על פי מערכת סיווג האקלים של קפן לסאו פאולו אקלים סובטרופי לח. מידות החום מגיעות לעיתים רחוקות בלבד לטמפרטורה של C°‏ 30 בקיץ, ובמהלך החורף נדיר הכפור בגלל תופעת אי החום העירוני. הטמפרטורה המתועדת הגבוהה ביותר היא C°‏ 35.3, שנמדדה ב-15 בנובמבר 1985, והטמפרטורה המדודה הנמוכה ביותר היא C°‏ 2.1−, מה-2 באוגוסט 1955. שתי המדידות האלה נרשמו בתחנה המטאורולוגית הלאומית במצפה סנטנה שלצפון העיר. בהרים שמסביב לעיר (Horto Florestal), תועדה באופן בלתי רשמי טמפרטורה של C°‏ 3.9−, גם כן בתאריך 2 באוגוסט 1955.

גשמים יורדים בשפע וממוצע המשקעים השנתי בעיר הוא 1317 מילימטר.^[5] הגשמים תדירים בעיקר בחודשים החמים יותר, והם מתמעטים במידת מה בין יוני לאוגוסט. מעולם לא הלמה בסאו פאולו ובחופים הקרובים אליה סופת ציקלון טרופית כלשהי, וסופות טורנדו הן נדירות. ירידות שלגים קצרות דווחו באופן רשמי רק במקרה אחד, ב-25 ביוני 1918. בסוף החורף, במיוחד בחודש אוגוסט, ניכרת בעיר תופעה הידועה בשם veranico (משמע, קיץ קצרצר), המתאפיינת במכת חום ויובש חריגה, אשר במהלכה מגיעות הטמפרטורות לעיתים ל-C°‏ 28. מצד שני, ימים קרים יחסית במהלך הקיץ הם גם די שכיחים; בימים כאלה לא עוברות טמפרטורות המקסימום את סף ה-C°‏ 20, זאת כאשר טמפרטורות המינימום הן C°‏ 15 לערך, ואף מתחת ל-C°‏ 10.

בסאו פאולו תופעת גשם ייחודית שעונה לשם המקומי GAROA, משמעותו גרעיני טיפות מים, בימים מסוימים הגשם כאילו עומד באוויר בטיפות מאוד קטנות, בדומה לטל סמיך מאוד, אך ללא ערפל, וניתן לראות את הטיפות הללו עפות ברוח. עם שינויי האקלים, התופעה שכיחה פחות ופחות.

בשנים האחרונות מורגשת התייבשות אקלימית באזור והעיר הגיעה לא אחת למצבי קיצון של מחסור במים, בעיקר עקב מיעוט גשמים באגני ההיקוות של העיר ובשל מערכת מים לא יעילה הגורמת לבזבוז משמעותי.

 

סאו פאולו היא בעלת המגוון האתני הרב ביותר בברזיל. עם קץ הסחר בעבדים אפריקאים (1850), פנתה מדינת סאו פאולו לפתור את בעיית המחסור בכח-אדם בשדות הקפה על ידי הבאתם של מהגרים. חלוץ מיזם חדש זה היה הסנטור ניקולאו ורגיירו, אשר הביא לברזיל מהגרים מגרמניה, שווייץ ופורטוגל, על מנת שיעבדו באדמותיו שלו.^[7]

עם ביטול העבדות בברזיל ב-1888, קלטה סאו פאולו מהגרים רבים, רובם מאיטליה. ב-1897, ברזילאים-איטלקים היוו יותר ממחצית מאוכלוסיית סאו פאולו. בנוסף היגרו אליה מהגרים רבים מפורטוגל, גרמניה, ספרד, יפן, נוצרים מסוריה ולבנון, וכן יהודים רבים (ברובם מאירופה, אך גם מתחומי האימפריה העות'מאנית לשעבר). בשנים 1908–1950 הגיעו מהגרים רבים מיפן, והתרחבה קהילת הברזילאים-יפניים הגדולה.^[8] בשנות השישים של המאה העשרים, החלו להגיע מהגרים מסין ומקוריאה. באמצע המאה העשרים, החלה גם הגירה פנימית גדולה לסאו פאולו מהחלקים העניים של צפון-מזרח ברזיל. כיום, ישנה גם קהילה ההולכת וגדלה של מהגרים מבוליביה.

בעיר גם קהילה מוסלמית גדולה שמונה מעל למיליון איש.

בדומה לשאר חלקי ברזיל, תושבים מקבוצות אתניות שונות מתערבבים אלה עם אלה ויוצרים חברה רב-אתנית בעיר. כיום, סאו פאולו היא בית לברזילאים שמוצאם מכ-100 קבוצות אתניות שונות.^[9]

הקהילה היהודית בעיר מונה מעל ל-50,000 איש, שפזורה בעיקר בשכונות היג'יאנופוליס וג'רדינס והיא נחשבת לקהילה חזקה מאוד כלכלית. בקהילה נמצאים מספר מיליארדרים כגון ג'וזה ספרא, אלי הורן, משפחת פפר (דניאל ודוד), משפחת גרפינקל ועוד. הקהילה תורמת הרבה לישראל, ותומכת במגוון בתי כנסת ספרדים ואשכנזים. כמו כן בעיר נוכחות חרדית ושל חב"ד, בעיר עצמה פרוסים 5 בתי חב"ד.

בית החולים הטוב בעיר, בברזיל ובאמריקה הלטינית "בית החולים היהודי אלברט איינשטיין" נתמך לא מעט על ידי הקהילה היהודית. חלק מהתורמים, בעיקר יוצאי סוריה כגון משפחת ספרא, תורמת גם לבית החולים השני בטיבו בעיר "בית החולים הסורי לבנוני".

 

בדומה לשאר חלקי ברזיל, השפה המדוברת בפי רובם הגדול של התושבים בעיר היא השפה הפורטוגזית. בשל שטף ההגירה הגדול של מהגרים איטלקים לסאו פאולו, משתקפות בפורטוגזית המדוברת בעיר השפעות משמעותיות שמקורן בשפות חצי האי האיטלקי, בפרט השפות נפוליטנית וונטית.^[10]

המבטא והמאפיינים של הניבים האיטלקיים התמזגו בהדרגה בשפה הפורטוגזית המדוברת באזורים הכפריים של מדינת סאו פאולו, ניב הקאיפירה (Caipira), אשר לו עצמו מבטא ומאפיינים ייחודיים; מספר בלשנים סבורים שניב הפורטוגזית השגור בסאו פאולו מקורו ברובע מוקה (Mooca) בעיר, בו קבעו את ביתם בראשית המאה ה-20 בעיקר מהגרים מנאפולי שבדרום איטליה.^[11][12]

השפות האחרות המדוברות בעיר שגורות בעיקר בקרב הקהילה האסייתית בעיר. ברובע ליברדאדי שוכנת האוכלוסייה היפנית הגדולה ביותר מחוץ ליפן. על אף שכיום הפורטוגזית היא שפת אימם של רוב הברזילאים היפניים (או "ניפו-ברזילאים"), חלקם, בנוסף לפורטוגזית, עדיין דוברים בשטף וברהיטות בשפה היפנית. קיימות גם אוכלוסיות ממוצא סיני או קוריאני שעדיין שומרות על שפות אבותיהם. עם זאת, רוב בני הדורות שנולדו בברזיל מדברים כיום אך ורק פורטוגזית.^[13]

השפות אנגלית וספרדית נלמדות ברוב בתי הספר במסגרת לימודי שפה זרה שנייה או שלישית, אך עם זאת רק חלק קטן מתושבי העיר מפגינים רמת רהיטות גבוהה בשתי שפות אלו.

 

נכון לשנת 2021, סאו פאולו מדורגת במקום ה-15 בין הערים העשירות בתבל עם תוצר מקומי גולמי הנאמד על סך כ-409 מיליארד דולר.^[14] על פי נתונים מטעם IBGE, בשנת 2005 עמד התוצר המקומי הגולמי של העיר על סך של כ-156 מיליארד דולרים, סכום השקול בקירוב ל-2.26% מהתמ"ג של ברזיל ול-36% מסך ייצור הסחורות והשירותים של מדינת סאו פאולו כולה.^[15] העיר היא אחד המרכזים הפיננסיים הגדולים בברזיל ובעולם, וכלכלתה עוברת תמורות משמעותיות. מכלכלה שהייתה בעברה בעלת אופי תעשייתי מובהק, הופכת בהדרגה כלכלת סאו פאולו למבוססת המגזר השלישוני, המתמקד ביצירת שירותים ועסקים עבור משק המדינה. אנליסטים רבים מצביעים על סאו פאולו כעיר גלובלית חשובה, אף כי יש המסתייגים מקביעה זו, לאור בעיות משמעותיות של הדרה חברתית ובידול מרחבי בעיר.^[16] על אף היותה המרכז הפיננסי החשוב במדינה, ניכרים במידה רבה בכלכלת סאו פאולו מרכיבים של כלכלה בלתי פורמלית.

סאו פאולו היא מרכז העסקים החשוב באזור הסחר החופשי מרקוסור. העיר נודעת בעולם כעיר תיירות עסקים, המארחת ועידות, תערוכות ואירועים בינלאומיים גדולים וחשובים, בתחומי תרבות, כלכלה, מדע, טכנולוגיה, ספורט או אופנה. תשתית השירותים בסאו פאולו איכותית ויעילה מאוד. נערכים בה יותר מ-200 אירועים ביום בשטח של יותר מ-250 אלף מ"ר. בנוסף, זמינים גם מרחבים המתאימים לעריכת אירועים בתוככי בתי מלון, בשטח של 70 אלף מ"ר נוספים. אם לוקחים בחשבון גם שטחים במועדוני לילה, במתחמי תרבות, עסקים ושטחים אלטרנטיביים אחרים, אזי מתגאה העיר בקרוב ל-430 אלף מ"ר הזמינים לעריכת אירועים מכל סוג.

אטרקציות התיירות הראויות לציון בעיר הן בתחומי הגסטרונומיה והתרבות. בעיר יותר מ-12,000 מסעדות, המציעות מגוון של 40 מטבחים שונים מרחבי העולם. בנוסף קיימים בעיר 280 בתי קולנוע, 71 מוזיאונים, 39 מרכזי תרבות וכ-70 קניונים. חיי הלילה בעיר הם מן העֵרים והתוססים בעולם.^[17]

 

לו הייתה העיר סאו פאולו מדינה, הייתה כלכלתה מדורגת במקום 47 בעולם, גדולה יותר מזו של מצרים וכווית, בגודל דומה לזו של הונגריה או ניו זילנד וכ-55% מזו של מדינת ישראל. כלכלת העיר סאו פאולו גדולה מזו של 22 ממדינות ארצות הברית.^[18] כ-30,000 מיליונרים חיים בסאו פאולו, 6% מסך המיליונרים בברזיל. בשנת 2005 גבתה העיר 90 מיליארד ריאלים במסים, ותקציב ההוצאות בעיר עמד על 15 מיליארד ריאלים; נתונים אלה מעידים על כך שסאו פאולו תורמת לפיזור ההון. בעיר 1500 סניפי בנק. מבין החברות הבינלאומיות המנהלות עסקים בברזיל, 63% קבעו את משרדיהם הראשיים בסאו פאולו. על פי חברת הלקוחות הסמויים "Mystery Shopping International", רחוב אוסקר פריירה (Oscar Freire) הוא אחד מ-8 הרחובות המפוארים בעולם.^[19] בורסת סאו פאולו (BM&F Bovespa) היא בורסת המניות ואיגרות החוב הגדולה באמריקה הלטינית והשלישית בגודלה בעולם, בה 3.5 מיליארד דולרים מחליפים ידיים מדי יום.^[20]

בעיר פועלות מספר חברות ישראליות, בעיקר בתחומי החקלאות והאבטחה, לעיתים בשיתוף לשכת המסחר ברזיל-ישראל.

 

אדונירן ברבוזה, זמר ומלחין שירי סמבה, אשר התפרסם במהלך עידן הרדיו של סאו פאולו, נודע כמלחינם של בני מעמד הפועלים של סאו פאולו, במיוחד המהגרים האיטלקיים העניים של שנת 1912 ושוכני רובעי העוני הרבים בעיר. נושאי שיריו שאובים מחיי העובדים המתפרנסים בדוחק בעיר, המובטלים והקבצנים. להיטו הגדול הראשון היה "Saudosa Maloca" ("חורבת געגועים", 1951), ובו מעלים שלושה חברים חסרי בית זכרונות נוסטלגיים אודות מעונם המאולתר, שנהרס בידי איל נדל"ן כדי לפנות מקום לבניין. שיר אחר של ברבוזה, "Trem das Onze" ("הרכבת של 23:00", שנת 1964), אשר זכה בשנות ה-70 גם לביצוע של גל קוסטה, דורג כאחד מחמשת שירי הסמבה הגדולים של כל הזמנים. בשיר מסביר הדובר לאהובתו שהוא לא יכול להישאר עוד ועליו לעלות על רכבת הפרברים האחרונה לפרבר ז'סנאה (Jaçanã), אל אמו. מוזיקת הסמבה ממשיכה להוות מרכיב חשוב בפסיפס המוזיקלי בסאו פאולו, כך למשל הרכב סמבה מהאסכולה הישנה בשם "Demônios da Garoa" ("שדי הגשם הקל") מנגן גם כיום במתחם הבר "בראמה" (Brahma) במרכז העיר.

 

בשנות השישים המאוחרות, בלט בסצנת המוזיקה הלאומית האוונגרדית הרכב רוק פסיכדלי וטרופיקליה בשם "אוס מוטנטס" ("המוטנטים"). הצלחתם בברזיל נקשרת לעיתים בזו של מוזיקאים אחרים של טרופיקליה, אם כי הם הציגו רעיונות וסגנון מוזיקלי משלהם. הם נחשבו "פָאוּלִיסטָנוֹס" מובהקים בהתנהגותם ובלבושם ("paulistanos", כינוי לתושבי העיר סאו פאולו). חברי המוטנטים המקוריים הוציאו חמישה אלבומים, בטרם פנתה הסולנית ריטה לי (Rita Lee) לקריירת סולו ולעבודה בפרויקטים אחרים, דוגמת הרכב הגלאם רוק הנשי טוטי-פרוטי. כעשרים שנה מאוחר יותר, בשנות התשעים, זכה ההרכב להצלחה ופרסום גם מחוץ לברזיל (נפוצה אגדה לפיה שכחה נערה ברזילאית, אשר השתתפה בתוכנית חילופי סטודנטים בקליפורניה, תקליט ויניל בבית משפחתה המארחת, מה שהוביל לפופולריות רבה של המוטנטים במדינה זו בארצות הברית). בשנת 2000 יצא לאור באיחור של 30 שנה אחד האלבומים המאוחרים של ההרכב, "טכניקולור", כולו בשפה האנגלית, לאחר שהוקלט בפריז ב-1970, מבלי להיות מופץ. האלבום עוטר בעיצוב גרפי מאת שון לנון, מעריץ ידוע של המוטנטים.

לאחר משבר מחירי הנפט בשנות השבעים, בתקופת המשטר הצבאי, סבלה ברזיל בשנות ה-80 מנסיגה כלכלית, תופעה שכונתה לימים בברזיל "העשור האבוד". ניצנים מאוחרים של סצנת פאנק וגראז' התחזקו מאוד בתחילת שנות השמונים, ייתכן בגלל נוף סגרירי של אבטלה בקרב הצעירים. אמנים ומוזיקאים, אשר קיוו להזדמנויות, גדשו את המועדונים והברים בסצנת האנדרגראונד-רוק. דוגמאות להרכבים שמקורם בתנועה זו בסאו פאולו כוללות את "!Ira" ו-"Titãs". בשנות התשעים, סגנון הדראם נ' בייס היה לתנועה מוזיקלית פופולרית נוספת בסאו פאולו, עם אמנים כמו DJ Marky, XRS Drumagick, DJ Patife ופרננדה פורטו.^[21] הרכבי הבי מטאל רבים מקורם בסאו פאולו, כמו Angra, Torture Squad, Dr Sin, Korzus. בסאו פאולו גם מקורו של ההרכב האלטרנטיבי הידוע "Cansei de Ser Sexy" (מפורטוגזית: "עייפתי מלהיות סקסית" ובראשי תיבות - "CSS"). אמנים מסגנונות מוזיקה אלטרנטיביים רבים בסאו פאולו נפגשים במרכז קניות המכונה "Galeria do Rock" ("גלריית הרוק"), שכולל חנויות ודוכנים העונים למגוון רחב של טעמים בנישות אלטרנטיביות. כן הרכב הטראש מטאל המחאתי חברתי - ספולטורה Sepultura .

 

גם המוזיקה הקלאסית נפוצה בסאו פאולו. רבים מהמלחינים הקלאסיים הברזילאים שעודם בחיים, כמו אמרל ויירה, אוסוולדו לסרדה ואדסון זמפרוניה, נולדו בסאו פאולו וחיים בה. בסאו פאולו שני בתי אופרה חשובים: התיאטרון המוניציפלי של סאו פאולו ותיאטרון סאו פדרו, וכן אולם קונצרטים מרכזי - סאלה סאו פאולו. בנוסף נערכים מופעי אופרה גם במקומות נוספים, דוגמת קרדיקארד הול. הבריטון המקומי פאולו סזות (Paulo Szot) זכה לתהילה בינלאומית ולהגשתו למועמדות לפרס טוני עבור ביצועו במחזמר המחודש "סאות' פסיפיק" בשנת 2008. התזמורת הסימפונית של סאו פאולו היא אחת מהתזמורות הטובות באמריקה הלטינית ובעולם.

פטיו דו קולז'יו הוא השם שניתן לכנסייה ובית הספר הישועי ההיסטורי בעיר. בתחילת המאה ה-16 באו לסאו פאולו המסיונרים הראשונים של מסדר ישו. אלה דיווחו לכתר הפורטוגזי אודות הארץ החדשה שאך נתגלתה, ואודות האינדיאנים הילידים ששכנו בה, וחיברו קטעי שירה ולחנים עבור הקטכיזם. ביניהם נמנו כמרים דוגמת מנואל דה נוברגה וז'וזה דה אנשייטה, אשר פעלו במושבה, שכונתה בזמנו "פירטינינגה", או קרוב אליה. אלה גם סייעו בתיעוד אוצר המילים והדקדוק של שפת טופי העתיקה.

 

בשנת 1922 החלה התנועה המודרניסטית הברזילאית, שמרכז עשייתה היה בסאו פאולו, לבטא עצמאות תרבותית דומה במגוון דרכים. ברזיל עברה שלבי התפתחות דומים לאלה של יתר חלקי אמריקה הלטינית, אך עצמאותה הפוליטית והתרבותית באה לה בצורה הדרגתית יותר. קיסרה הראשון של ברזיל, פדרו הראשון, היה בן לגיטימי לשושלת בית המלוכה הפורטוגזי (בשלב מסוים אף שימש גם כמלך פורטוגל, אף על פי ששתי הממלכות לא היו מאוחדות). חרף העובדה שהוא הכריז על עצמאותה של ברזיל מפורטוגל ב-1822, עד 1889 נשארה הארץ תחת שלטון אימפריאלי של חצר הקיסר בריו דה ז'ניירו (ראו - האימפריה הברזילאית).

בהיות תרבותה של ברזיל קשורה באותם זמנים קשר טבורי בתרבות פורטוגל, החלו הסופרים הברזילאים בצורה איטית ומדורגת לתת ביטוי לנופה התרבותי של ברזיל ולמגוון האתני של אוכלוסייתה. נוכחותה של אוכלוסיית עבדים משוחררים גדולה הוסיפה גוון אפריקאי ייחודי לתרבות הברזילאית; בשלב הבא, הכניסות המסיביות של מהגרים לא-פורטוגזים לברזיל, מחלקים שונים באירופה, סייעו לאומה הצעירה למצוא את קולה הייחודי, ולתת לו ביטוי. מריו דה אנדרדה ואוסוולד דה אנדרדה הם הבולטים מבין חלוצי המודרניסטים בברזיל. עם הפואמות האורבניות Paulicéia desvairada משנת 1922, ייסד מריו דה אנדרדה את התנועה המודרניסטית בברזיל. בנובלה הרפסודית שלו Macunaíma משנת 1928 שזורים שפע אלמנטים של פולקלור ברזילאי, והיא מהווה דוגמה ייצוגית לפרוזה מודרניסטית לאומנית במיטבה, היוצרת ומקדמת גיבור לאומי מזן מיוחד. שירתו האקספרימנטלית של אוסוולד דה אנדרדה, והפרוזה האוואנגרדית שלו - בייחוד הנובלה Serafim Ponte Grande מ-1933 - ומנשריו הפרובוקטיביים, חורגים באופן חד מהמסורות שהיו נהוגות עד אותן שנים.

כפי שהוזכר, סובלת העיר סאו פאולו מבעיות של סגרגציה סוציו-מרחבית אשר מהווה נושא דיון אקטואלי בקרב מומחים. חוקרים של סוגיות אורבניות בעיר סאו פאולו^[22] מציינים את האזור התחום בין הנהרות פיניארוס, טיאטה וטאמאנדואטאי כאזור בו פעלה העירייה במהלך השנים באורח מתוכנן ונמרץ, תוך יישום יעיל של כלי הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת, בניגוד לאזורים אחרים, בהם הושקעו נתחים קטנים במידה משמעותית מתקציב שלוש הרשויות הללו. באזור זה מתרכזים מרבית הרבעים והשכונות בהן המעמד הסוציו-אקונומי הוא מהגבוהים ביותר בעיר. שם התדלדלה האוכלוסייה וצפיפותה הדמוגרפית הלכה וקטנה. זאת חרף העובדה שהתשתיות והשירותים החברתיים באזורים אלה הם מהמפותחים ביותר בעיר.^[23]

עם זאת, קיימים גם רבעים אחרים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני וגבוה, דוגמת איבירפוארה, קמפו בלו, וילה נובה קונסייסאו ווילה אולימפיה אשר בהם גדלה האוכלוסייה באופן משמעותי.^[24] ידן של האוכלוסיות בעלות ההכנסה הנמוכה אינה משגת לעמוד ביוקר המחיה באזורים אלה וסופן שהן מתמקמות בשולי המרחב העירוני, החפים מתשתיות נאותות. גם באזור התחום בין הנהרות הללו קיימים אזורים של אוכלוסיות מודרות חברתית, דוגמת הפאבלה הליופוליס. מאידך, קיימים גם מספר מוקדים של מעמד סוציו-אקונומי גבוה הממוקמים מחוץ לאזור היוקרתי התחום בין הנהרות, דוגמת מורומבי, ז'רדים אנליה פרנקו, טטואפה, אלטו דה סנטנה וז'רדים סאו בנטו,^[25] ואזור הבתים המשותפים (condomínios) של סרה דה קנטריירה.

במטרה לשפר את פני העיר, מהנדסת העיר העלתה הצעה לאסור על מודעות פרסום על כל צורותיה ברחבי העיר, וראש העיר קסאב הפך את ההצעה לחוק.^[26] כשנה לאחר כניסתו לתפקיד של פרננדו האדד בוצע שינוי בחוק, שהחל מ-2013 מתיר פרסום מוגבל בעיר, הפרסום מרוכז בשלטי חוצות קטנים, ששייכים לעירייה. ראש העיר הנוכחי ג'אוו דורייה ממשיך את המגמה של היתר פרסומי אך בצורה מצומצמת יחסית והעיר ברובה נקייה מפרסום חוצות ושילוט.

 

העיר מקושרת במערכת כבישים ומסילות לערים מרכזיות אחרות בברזיל, כמו ריו דה ז'ניירו, ברזיליה וקמפינאס.

נמל התעופה הבינלאומי סאו פאולו-גוארוליוס נמצא במרחק של 25 קילומטרים צפון-מזרחית לסאו פאולו, בקרבת העיר גוארוליוס, ומשמש בעיקר לטיסות בינלאומיות. בנוסף מספר נמלי תעופה משרתים את סאו פאולו והמטרפולין שלה: נמל התעופה קונגוניאס-סאו פאולו ונמל התעופה קמפו דה מרטה, המציעים טיסות ליעדים שונים בברזיל, נמל התעופה הבינלאומי וירקופוס, המציע טיסות ליעדים בברזיל ומחוצה ומשרת את מטרופולין סאו פאולו, ונמל התעופה סאו ז'וזה דוס קמפוס, המציע טיסות ליעדים בברזיל ומשרת את מטרופולין סאו פאולו.

מערכת התחבורה הציבורית בעיר כוללת, בנוסף לציי האוטובוסים, גם את הרכבת התחתית של סאו פאולו ורכבת הפרוורים של סאו פאולו. התחבורה העירונית מאורגנת תחת הארגון SPTRANS ובמהלך היום ניתן לנסוע עם כרטיס יומי בכל אמצעי תחבורה. במערכות התחבורה בעיר נוסעים מעל ל-5 מיליון איש ביום, אך המערכת איננה יציבה ויש תקלות רבות.

שירותי המוניות בעיר מתקדמים מאוד ונוחים, הן השימוש ב"אובר" והן השימוש בטקסי רגיל או דרך אפליקציה, שרשאי לנסוע בקווי התחבורה הציבורית.

 

בעיר יש מספר קבוצות כדורגל גדולות, בהן סאו פאולו, פלמיירס וקורינתיאנס, המשחקות בליגת העל הברזילאית.

העיר היא אחת מהערים שאירחו את מונדיאל 2014 שהתקיים בברזיל. לצורך המשחקים נבנה האצטדיון ארנה קורינתיאנס, אשר משמש גם כמגרש הביתי של קורינתיאנס.

בנוסף, העיר אירחה בעבר, או השתתפה באירוח, מספר אירועי ספורט גדולים, בהם מונדיאל 1950, המשחקים הפאן-אמריקאיים ב-1963, אליפות העולם בכדורסל נשים בשנים 1971, 1983 ו-2006 ואליפות העולם לקבוצות כדורגל 2000.

בעיר מאות ק"מ של מסלולי אופניים, שמקבלים חיזוק כל סוף שבוע, עת קטעי כביש נסגרים לטובת הרוכבים גם כן. בעיר מסלול רכיבה ייעודי לאורך הנהר פיניירוס שמתארך על פני 22 ק"מ, וסגור ומבודד אך ורק לרוכבי האופניים.

ברוב הפארקים בעיר מסלולי ריצה ורכיבה וכן מסלולי החלקה. ספורט דוגמת, סקייטבורד, רולר בליידס ודומיהם נפוצים מאוד בעיר.

במהלך השנה מתקיימות תחרויות ריצה ורכיבה כמעט פעמיים בחודש בממוצע, כשרובן נערכות על מקטעי כביש שנסגרים לשם כך.

בעיר מספר מועדוני ספורט, כשאחד הגדולים, הוותיקים והחשובים ביותר הוא מועדון ההברייקה ששייך לקהילה היהודית, במועדון פועל גם בית כנסת ובית ספר.

 

 

הערים התאומות של סאו פאולו הן:

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: סאו פאולו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סאו פאולו

•   אתר האינטרנט הרשמי של סאו פאולו (בפורטוגזית ברזילאית)
•   סאו פאולו (ברזיל), דף שער בספרייה הלאומית

•   סאו פאולו, ברשת החברתית פייסבוק
•   סאו פאולו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• לשכת התיירות של העיר סאו פאולו (באנגלית)
• אודות סאו פאולו באתר האינטרנט של מדינת סאו פאולו (באנגלית)
• אתר האינטרנט של סוכנות התיירות הרשמית של העיר סאו פאולו (באנגלית, פורטוגזית וספרדית)
• אתר האינטרנט של הרכבת התחתית של סאו פאולו (באנגלית)
• Bovespa אתר האינטרנט של בורסת סאו פאולו (באנגלית ובפורטוגזית)
• São Paulo לשכת הכנסים והמבקרים של סאו פאולו (באנגלית, בפורטוגזית ובספרדית)
•   קישור לסרטון קידום תיירותי מטעם עיריית סאו פאולו, סרטון באתר יוטיוב
• סאו פאולו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   צפופה, רועשת, טעימה: ביקור בסאו פאולו, העיר שמציגה את ברזיל האמיתית, באתר הארץ, 28 בפברואר 2023