מנחם פרידמן

פרידמן נולד וגדל בבני ברק. לרחל לבית תלמוד ולמשה, שהיו יהודים מסורתיים. עד כיתה ה' למד בבית הספר של המזרחי, ובעקבות "התחזקותו" הדתית של אביו עבר ללמוד בתלמוד תורה החרדי רבי עקיבא. למד בישיבת היישוב החדש, אשר הוקמה על ידי הרב משה אביגדור עמיאל. למד כשנה בישיבת חברון בירושלים. לאחר מכן התגייס לצה"ל שם שירת בחיל הקשר ולאחר מכן כחוקר ביחידה למחקר חברתי באגף כוח אדם.

הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים ושימש כמה שנים כעוזר הוראה של פרופסור יעקב כ"ץ שהשפיע רבות על עבודתו המדעית. נושא עבודת הדוקטורט שלו (בהדרכתו של כ"ץ), היה "היישוב הישן האשכנזי בתקופת המנדט הבריטי". בשנת 1973 התקבל כמרצה באוניברסיטת בר-אילן. הועלה לדרגת פרופסור מן המניין בשנת 1996. שימש כמנהל המכון ליהדות ומחשבה בת זמננו. בין השאר שימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות הרווארד, ברקלי, ישיבה יוניברסיטי, נוטרדאם, פנסילבניה וקיימברידג'. פרש לגמלאות בשנת 2006.

פרידמן נפטר ב-16 במרץ 2020.^[1]

כסוציולוג של הדת וכהיסטוריון עסק פרידמן בתהליך החילון ובעימות שבין דתיים וחילוניים למן סוף המאה ה-19 ועד לימינו. כמו כן הוא עסק בתהליכי ההקצנה הדתית בימינו, בקנאות הדתית לגווניה ובמבנה מוסדות ההנהגה הדתית לסוגיה.

מאמר זה^[2] הוא מאמרו הראשון של פרידמן. הוא עוסק בבעייתיות המבנית של הרבנות הראשית בישראל כהנהגה דתית. המאמר נכתב על רקע פסק דינו של הרב שלמה גורן ב"שאלת הממזרים" (פרשה שהסעירה את הרוחות בישראל על רקע מעמדם האישי של אח ואחות, בניה של אשה שנישאה לגבר בעוד שהייתה נשואה לאחר שהתגייר, ושהוכרזו בשל כך כממזרים על ידי בית הדין הרבני) (פסק דין האח והאחות). פרידמן הראה שהרבנות הראשית כהנהגה דתית "חדשה" יחסית (הוקמה על ידי השלטון הבריטי בשנת 1921) מצויה בסתירה מבנית בין מעמדה הפורמלי כהנהגה דתית עליונה המוכרת על ידי המדינה לבין מעמדה בפועל, כאשר היא נמצאת "בתחרות" עם רבנים ו"גדולי תורה" הנהנים מיוקרה אישית ומסמכות דתית-הלכתית בשל "גדלותם בתורה" (מצב שהתפתח במשך דורות בחברה היהודית).

בהמשך כתב פרידמן מאמרים נוספים על הרבנות הקהילתית בחברה המודרנית המערבית, בייחוד בארצות הברית ובישראל. בהקשר זה הוא הבחין בין שני סוגי קהילות יהודיות: הקהילה היהודית המסורתית שהתקיימה עד להתפתחותו של תהליך החילון והקהילה היהודית כפי שהיא מתקיימת כיום, בייחוד במערב אירופה, ארצות הברית וישראל. במסגרת החברה המסורתית הייתה הקהילה בעלת גבולות גאוגרפיים מוגדרים. רבה של הקהילה הוא בעל סמכות דתית ביחס לכל אחד המתגורר בתוך הגבולות הגיאוגראפיים של הקהילה. וכשם שאותו יהודי חייב במיסים לקהילה, כן הוא חייב להישמע לפסיקתו של רב הקהילה, ואם לא יעשה כן ייענש על ידי הנהגת הקהילה, ולהתאים את אורח חייו הדתי-הילכתי על פי הנהוג באותה קהילה.

תהליך החילון הביא לידי כך שהקהילה הפכה למעשה 'קהילה וולונטארית'. חלק מהיהודים שגרו במסגרת הקהילה לא ראו עצמם נתונים למרותו של רב הקהילה, לא היו מוכנים להישמע לפסיקותיו ולא חיו על פי הנורמות היהודיות הדתיות-מסורתיות. הנהגת הקהילה לא ראתה עצמה מחויבת לכפות על כל אחד מחבריה את אורח החיים היהודי המסורתי ולא את פסיקותיו הדתיות-הלכתיות של הרב. פרדוקסלית, מציאות חברתית זו אפשרה גם במקביל את אימוצן של נורמות דתיות קיצוניות על ידי חלק אחר של חברי הקהילה, נורמות שבעבר ראתה הנהגת הקהילה היהודית המסורתית חובה לעצמה להילחם בהן, כדי לא לערער על האחדות הדתית של בני הקהילה. עם מעברם של היהודים לארצות המערב ובעיקר לארצות הברית, התפוררה לגמרי הקהילה היהודית המסורתית המאופיינת על פי גבולותיה הגיאוגראפיים. למעשה הרוב המכריע של הקהילות היהודיות הדתיות המצויות כיום, באירופה, בארצות הברית וגם בישראל, הן קהילות שניתן להגדירן כקהילות 'וולונטאריות'. במסגרת הקהילות מוגבלת למעשה סמכותו של הרב הקהילתי במידה שבה מוכנים חברי הקהילה להישמע להוראותיו. לאלה שאינם נכונים לקבל את סמכותו של הרב, יש בדרך כלל כמה אלטרנטיבות, בלא שיאלצו עקב כך לשנות את מקום מגוריהם או את אורח חייהם. כאמור, אמת חברתית זו נכונה ביחס לכל סטייה, תהא זו סטייה "לקולא", לאימוץ נורמות של פחות הקפדה על אורח החיים הדתי, או סטייה "לחומרא", לאימוץ נורמות של הקצנה דתית. זו מצוקה 'דו-צדדית' שהרבנות האורתודוקסית נקלעה אליה עקב השינויים המהותיים שהחברה היהודית בכלל והחברה היהודית האורתודוקסית בפרט נקלעו אליהם כתוצאה של תהליכי המודרניזציה והחילון.^[3]

פרידמן אף התאים רעיונות של פיטר ברגר לגבי הקהילה היהודית הוולונטרית. ברגר הגדיר את מעמדה של הדת בחברה האמריקאית, על רקע ההפרדה בין הדת למדינה בארצות הברית, כמצויה ב"מצב של שוק". שום כנסייה דתית אינה נהנית ממונופול ומתמיכה של המדינה ולכן היא חייבת להתחרות על זיקתם של המאמינים עם הכנסיות האחרות ב"שוק פתוח" של דתות ואמונות כדי לגייס הן אנשים והן אמצעים כספיים כדי לקיים את עצמה וכתוצאה מכך הפכו אנשי הדת למעין "סוכני מכירות". התאמה לקהילה היהודת הוולנטרית, טען פרידמן כי חלק גדול של הקהילות בוחרות רב על בסיס יכולתיו לגייס אנשים חדשים לקהילה, לשמור על הרמוניה בין חברי הקהילה, "למשוך את הנוער", לדרוש דרשות המושכות קהלים רבים, בקצרה; רב שמסוגל "למכור" את קהילתו ולגייס לה חברים חדשים בייחוד בין בעלי הממון. מאידך, ישנן קהילות המתארגנות מלכתחילה סביב אימוץ נורמות של הקצנה דתית ובוחרות להן רב התומך במגמה זו. קהילות אלה הן כיום הרבה יותר הומוגניות מאשר בעבר וזוכות גם ליוקרה באשר הן "מקפידות יותר". במקביל, מעמדו של הרב כ"תלמיד חכם" אינו מהווה בהכרח יתרון. זאת משום היכולת הנוחה (בגלל אמצעי הקומוניקציה) לשאול את דעתו של פוסק הלכה ידוע, שלעיתים כלל אינו רב קהילה. ^[4]

פרידמן סבר שתהליך ההקצנה הדתית בחברה החרדית נובע מכמה תהליכים מקבילים: האחד השבר במסורת החיה בגלל שואת יהודי אירופה, שנית, היווצרות הקהילה הוולונטרית ושלישית, נכונות הציבור ומערכת הרווחה הכלכלית לקבל תהליך זה. ^[5]

בכתב היד "נשאל דוד" (קובץ שאלות שנשאל רבי דוד אופנהיים, מי שהיה רב בקהילות ניקולשבורג במוראביה ופראג בבוהמיה במאה ה-17) מצא פרידמן תיאור מפורט של הווי החיים של קבוצת גנבים יהודית. תיאור זה הביא את פרידמן להקדיש זמן ניכר לחקר קבוצות הגנבים היהודיות באשכנז של המאות ה-17–18. חבורות גנבים אלה שיתפו לעיתים פעולה עם חבורות לא-יהודיות. המחקר ביקש להציג את עולמן של הקבוצות הללו ואת קשריהן עם שכבות אחרות באוכלוסייה. אחת הקבוצות הקרובות ביותר לחבורות הגנבים היו היהודים הקבצנים (כונו Betteljuden) שמספרם גדל באותה תקופה. מחקר זה אמור היה לשמש כעבודת דוקטור. אלא שהוצאת ספר בגרמנית המתאר את התופעה מנעה מפרידמן לסיים את מחקרו זה. אחת התוצאות של המחקר הייתה מאמר המתאר צדדים מסוימים של תופעת הקבצנות היהודית ודרך הטיפול של הקהילות היהודיות בה. אלה לא תמיד קבלו בסבר פנים יפות את הקבצנים ויצרו הבחנות בין קבצנים שסיבת התדרדרותם לקבצנות הייתה "מוצדקת" ואלה שהם "קבצנים מקצועיים".^[6]

זהו ספרו הראשון של מנחם פרידמן והוא ראה אור בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 1978 ובמהדורה נוספת ב-1982. בספר ישנו תיאור היסטורי-חברתי של המאבק של הקבוצות האנטי-ציוניות והלא-ציוניות הדתיות בתהליך התגבשותה של החברה הציונית החדשה בארץ ישראל במחצית הראשונה של תקופת השלטון הבריטי. בספר זה תיאר וניתח פרידמן בין השאר את התפתחותה של הרבנות הראשית מעת ייסודה (ואחרי כן המשיך במאמרים שונים), ואת יכולת הפעולה שלה. הוא מגיע למסקנה שמלכתחילה הייתה אותה מנהיגות דתית מוגבלת בסמכויותיה בשל בעיות מבניות חמורות שאין להן למעשה פתרון.^[7]

בספר עוסק פרידמן גם בתופעת הקנאות הדתית, מתאר את התפתחותה ההיסטורית של נטורי קרתא ומה הביא היסטורית להתגבשותה. המושג "קנאות דתית" אינו כולל רק פעולות המבוצעות על ידי קנאים, אלא מערכת חברתית שפרידמן תיאר בה לפחות שלושה מעגלים, שכל אחד מהם מקיף ורחב יותר מקודמו. הוא פיתח נושא זה במאמרים שונים. ^[8]

פרידמן הבחין בין שני סוגי קנאות דתית: האחד הוא קנאות אקטיבית והיא מקיפה מספר מועט של אנשים, אלא שגרעין קטן זה הוא חלק מקבוצה הרבה יותר גדולה אותה כינה בשם קנאות פסיבית, שהיא מורכבת יותר באופיה. הקנאות הפסיבית מורכבת ממספר מעגלים. המעגל החיצוני ביותר כולל את כל אותם אנשים שחושבים שהקנאות היא מזיקה והם אף מתנגדים לה, אבל הם עדיין בתוך המעגל משום שמסיבות חברתיות ואידאולוגיות הם אינם מוכנים לדווח לשלטונות על הקנאים האקטיביים. המעגל הראשון והאקטיבי של הקנאים הפסיביים הם אותם אנשים שמעודדים באופן ישיר לבצע את מעשי קנאות ומברכים אותם לאחר מעשה. ואולם פרידמן מבחין במעגל נוסף, מעגל הלגיטימציה. כל מעשה הקנאות נוגע בנקודה קריטית של מערכת ערכים ונורמות חברתיות. הפעלת אלימות שלא באמצעות המוסדות המורשים לכך בתוך החברה (צבא ומשטרה) היא מאוד בעייתית. פעולה אלימה כזו מחייבת לא רק קנאים פסיביים, אלא גורם בעל סמכות (לפחות בעיני הקנאים האקטיביים והפסיביים) שיתן לפעולות כאלה לגיטימציה. נותני הלגיטימציה שהם בדרך כלל אינדיבידואלים, אבל מהווים בעיני הקנאים חלק מאליטה רוחנית-אידאולוגית, הם קריטיים להגדרת הקנאות ובלעדיה לא תהיה הפעלת אלימות קנאית.

ספר זה נכתב על ידי פרידמן ופרופסור יוסף שלהב מאוניברסיטת בר-אילן והוא ראה אור בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ב-1985.^[9] הספר עוסק בבסיס הגידול של הגטו החרדי בירושלים, הן באמצעות הגידול הטבעי והן באמצעים אחרים כדי להשתלט על שטח נוסף בקרבתו. המחברים מערערים על תיאורית הקונספירציה הרווחת המוזכרת בדרך כלל על ידי עיתונאים העוסקים בסיקור המאבקים הטריטוריאליים בירושלים בין חרדים לבין האחרים. על פי תאוריה זו החרדים מסמנים טריטוריה ומבקשים להשתלט עליה על ידי חדירה, התיישבות וגירוש. פרידמן ושנהב הגיעו למסקנה שבמקרים רבים התהליך הוא הפוך. בדרך כלל בתחילה החילונים עוזבים ורק לאחר מכן החרדים נכנסים במקומם. לדעתם כניסתם של החרדים אינה תכנון מראש בעל אופי קונספירטיבי, אלא תוצאה של תהליך כלכלי-חברתי הגורם לתושבים וותיקים לעזוב, למחירי הדירות לרדת וכתוצאה מכך למשוך אוכלוסייה חרדית הבאה למקום כתוצאה בעיקר של גידול טבעי.

דוגמה לכך היא שכונת כרם אברהם בירושלים, שעד שנות ה-50 הייתה שכונה שרוב אוכלוסייתה לא הייתה חרדית ואפילו לא דתית בעיקרה. בגבולות השכונה בתי ספר חילוניים: בית ספר לבנות שפיצר, ובתי ספר לבנים: בית ספר תחכמוני, בית ספר ארלוזורוב, בית ספר כצנלסון. תהליך הפיכת השכונה לשכונה חרדית החל כאשר החילונים התחילו לעזוב, הדבר קרה מכיוון שרמת חייהם עלתה והם חיפשו דיור איכותי יותר, ובמקומם נכנסו החרדים. לאחר מכן מתחיל תהליך של ההורשה, הגורם לכך שאנשים שאינם חרדים מתקשים לחיות באותו מקום.

תהליכים אלה אירעו גם בשכונות אחרות בירושלים. הלא-חרדים נטשו מקומות שהיו בקרבת שכונות חרדיות. הם יכלו לעשות זאת עקב העלייה ברמת החיים בישראל מחד, ומדיניות ממשלת ישראל ל"חזק" את ירושלים באמצעות בינוי של שכונות בפריפריה של העיר (דוגמת גילה, מעלה אדומים וכו') שלוותה במענקים ובסובסידיות. מי שהגיע לשכונות החדשות האלה היו דווקא השכבות היותר חזקות בשכונות הליבה של ירושלים (כמו מקור ברוך וכו') כשנטישתם מפנה מקום לחרדים.

ספרון זה של פרידמן ראה אור בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל בשנת 1988. הספרון מפנה את תשומת הלב למקומה של האשה החרדית כגורם מרכזי בהתפתחותה של "חברת הלומדים". בוגרות הסמינרים למורות ולגננות של רשת "בית יעקב" היוו למעשה את התשתית לחברה חרדית חדשה שבה מרבית הגברים לומדים מספר שנים (לא מוגבל באופן פורמלי) בכולל אברכים, שהוא ישיבה לגברים לאחר נישואיהם. ראשיתה של התפתחות זו בשנות החמישים של המאה ה-20. הרב אברהם יוסף וולף, שהיה מנהל הסמינר של בית יעקב בבני ברק, פיתח, בהשפעתו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ (החזון-איש) תפיסה שעודדה את תלמידותיו להעדיף להינשא לתלמיד ישיבה המבקש להמשיך ללמוד בכולל, כשהן מפרנסות את המשפחה, "בתמורה" לחלק שווה לחלקו של הבעל ב"שכר" לימוד תורה בעולם הבא. תפיסה זו התממשה על רקע גידולה המרשים של רשת החינוך החרדית ("הזרם הרביעי", "החינוך העצמאי") כאשר הממשלה מוכנה לשאת בעיקר העלויות של רשת חינוכית זו, שרבות מן הנשים החרדיות עבדו בה. היה זה תהליך מהפכני שנתקל תחילה בהתנגדות בקרב הורי הבוגרות שביקשו שבנותיהן תינשאנה לגברים שיש להם מקורות הכנסה משלהם. למרות זאת, רוב בוגרות הסמינרים של בית יעקב אימצו אידאולוגיה זו, ובעקבות כך שונו פניה של החברה החרדית.

ספרו זה של פרידמן ראה אור ב-1991 בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.

• עלייתה של חברת הלומדים החרדית

בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 היו רבים שחשבו שהחברה החרדית תיעלם. בשנות השמונים לעומת זאת, חשבו רבים בחברה החילונית שהחברה החרדית מאיימת על מעמדם בישראל. הגידול המרשים במספרי התלמידים במוסדות החינוך החרדיים לעומת יציבות ואפילו הקטנה של מספר התלמידים בבתי הספר הממלכתיים, מחזק תחושת איום זו. פרידמן ניסה להסביר למה וכיצד התרחש מהפך זה בו נעצר הסחף מהחברה החרדית, שאפיין חברה זו למן ראשית תהליך המודרניזציה והחילון והחברה החרדית הצליחה לא רק להתייצב, אלא גם לצמוח בצורה מרשימה. הראשונה, לדעתו של פרידמן, היא כלכלית וקשורה בהתפתחותה של חברה הרווחה המודרנית לאחר מלחמת העולם השנייה והקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מאידך הצליחה החברה החרדית להקים מערך סוציאליזציה כמעט סגור לגמרי שבמרכזה הישיבות הקטנות (גילאי 13–17), הישיבות הגדולות (גילאי 17–21) והכוללים (לבוגרי הישיבות הגדולות לאחר נישואיהם). הכנסת הנישואין לתוך תהליך הסוציאליזציה, כאשר המשפחה החרדית הצעירה נשארת בתוך המערך המוסדי החרדי, היא, יותר מכל גורם אחר, תרמה ליציבותה של החברה החרדית ומניעת סחף ממנה. צירופם של שני תהליכים אלו הם הבסיס לפריחה המחודשת של החברה החרדית. ^[10]

מדינת הרווחה המודרנית משחררת את ההורים מחלק גדול של העול הכלכלי של חינוך הילדים. מדינת הרווחה מבטיחה קודם את חינוכם של בני הדור הצעיר במדינה. חוק חינוך חינם, שהיה אחד החוקים הראשונים של מדינת ישראל היה מבחינתה של החברה החרדית מהפך מוחלט. ומשתי סיבות: האחת; הם היו הקבוצה הענייה שהתקשתה לעמוד בתשלומי שכר לימוד, במיוחד העולים החדשים שהגיעו עם קום המדינה. השנייה; המדינה היהודית אפשרה להם להקים רשת חינוך משלהם (בתחילה כ"זרם הרביעי" ואחר כך כ"חינוך עצמאי") במימונה. בפעם הראשונה נוצרה מציאות בה יכולים החרדים להקים בתי ספר משלהם הנתון כמעט לחלוטין לשליטתם, במימון המדינה. אף שמלכתחילה היה החינוך החרדי הקטן ביותר מבין שאר זרמי החינוך, הרי במספרים מוחלטים היה זה שינוי משמעותי ביותר. על רקע העלייה הגדולה בשנות החמישים והששים של המאה ה-20 נוצר ביקוש גדול למורים ומורות חרדיים ולכל בוגרת סמינר בית יעקב הובטח למעשה מקום עבודה עם משכורת מובטחת על ידי המדינה. הצעירה החרדית בוגרת סמינר בית יעקב הייתה עכשיו עצמאית במידה רבה להחליט על מי שיהיה בעלה. בחירתה בתלמיד ישיבה שביקש ללמוד בכולל, כאשר היא תממן לפחות חלק גדול של הוצאות המשפחה, היא שאפשרה את חברת הלומדים, שהיא המאפיין העיקרי של החברה החרדית כיום.

במקביל, העובדה שכמעט כל הצעירים בחברה החרדית ממשיכים את לימודיהם בישיבות "קדושות", כלומר ישיבות שבהן נמנע מהתלמידים ללמוד לימודים כלליים (לימודי חול) והם ממשיכים במוסדות אלה עד לפחות כמה שנים לאחר הנישואין, יוצרת פערי ידע ופערים חברתיים המקשים עד מאוד על נטישת החברה החרדית.

• תהליך עליית הפרטיקולריזם בחברה החרדית

אחת מההתפתחויות החשובות המציינות את התהליכים הדינאמיים בחברה החרדית משנות השבעים של המאה ה-20 ואילך, היא עלייתה של הזהות החרדית הפרטיקולארית על חשבון הזהות החרדית הכוללת. במונח "זהות חרדית פרטיקולארית" מתכוון פרידמן לזהויות הדתיות-מסורתיות שאפיינו את החברה היהודית בעיקר במזרח אירופה. חברה זו הייתה מפוצלת לזהויות יהודיות-מסורתיות רבות על רקע מסורות מקומיות שהתבטאו בין השאר בחצרות החסידיות השונות, במסורות קהילתיות שונות ומגוונות על בסיס של ארצות וחבלי ארץ שונים. תהליך המודרניזציה והחילון ותחושת האיום הקיומי של החברה הדתית-מסורתית הביא להתגבשות של תנועה חברתית-דתית של כל הקבוצות האלה על בסיס של זהות משותפת – חרדית. גם תהליכי ההגירה לארץ ישראל בפרט ולמערב בכלל והשואה שהביאה להשמדתה של רובה של יהדות מזרח אירופה, חיזקו את הזהות החרדית המשותפת. ואולם תחייתן של החצרות החסידיות במערב בכלל ובישראל בפרט, גיבושה של הזהות ה"ליטאית" באמצעותן של הישיבות הגדולות שחשיבותן כמייצגי "עולם התורה" החרדי גברה על רקע התפתחותה של "חברת הלומדים", הלכו והתחזקו הזהויות הפרטיקולאריות. חצרות חסידיות החלו להקים מערכת סוציאליזציה פרטיקולארית משלהן כדי להבטיח את המשכיותן וייסדו גם בתי ספר פרטיקולארים לבנות, כדי להבטיח שבחורי הישיבות שלהן יינשאו לנשים המזוהות עם מסורתן הפרטיקולארית. מחלוקות ישנות בין חסידים ומתנגדים שנחשבו כאלה שעבר זמנן, שבו והפכו לרלוואנטיות במציאות של החברה החרדית. הפיצול הזה השפיע גם על המערכת הפוליטית החרדית. בשנת 1984 פרשו חרדים ספרדים והקימו את מפלגת ש"ס ובשנת 1990 התפצלה אגודת ישראל, שסימלה את הזהות החרדית הכוללת, לשתי מפלגות, "דגל התורה" המזוהה עם הישיבות ה"מתנגדות" ו"אגודת ישראל" שהייתה עכשיו למפלגה חרדית חסידית.

ספר זה יצא לאור בשנת 2001 בהוצאת מוסד ביאליק. בספר זה מבקש פרידמן לבחון את התהליכים שהביאו לירידתו של היישוב הישן מבמת ההיסטוריה. היישוב הישן, האשכנזי בפרט, היה למעשה חברה נתמכת, המותנית במשלוח כספים מהפזורה היהודית. בחברה מסוג זה, טוען פרידמן, יש חשיבות קיומית ללגיטימציה להמשכיות קיומה בעיקר מצד הקבוצות התומכות בה. בספרו מראה פרידמן שגם במסגרת החברה היהודית הדתית-מסורתית הלך והתערער בסיס הלגיטימציה לקיומה. תהליך הערעור על הלגיטימציה קשור בסתירות המהותיות שבקיומו של היישוב הישן. חברת היישוב הישן ביקשה להקדיש עצמה לתפילה וללימוד תורה ואולם בסופו של דבר נתפסה על ידי התומכים בה כחברה העסוקה במחלוקות ומריבות על חלוקת כספי התמיכות שהגיעו מהפזורות היהודיות. החברה הייתה אמורה לעסוק בלימוד התורה ולהוות מרכז של הוראה דתית ליהדות התפוצות ובסופו של דבר נתפסה כמסגרת הנעדרת יזמות דתית-אינטלקטואלית, מדכאת כישרונות יצירתיים ומהווה בית גידול של קנאות דתית. ישיבותיה לא נחשבו כבית גידול ל"גדולי תורה", בייחוד בהשוואה לישיבות פולין-ליטא. היישוב הישן גם לא עודד יצירה דתית אחרת עבור העולם היהודי שפרנס אותו. פרידמן מראה שהיישוב הישן לא היה לעילית דתית רוחנית בין השאר משום היותו חברה נתמכת. העיסוק בלימוד תורה שהכל נתבעו לעסוק בו, מנע למעשה סלקציה בין מוכשרים ולא מוכשרים וחלוקת תגמולים דיפרנציאלית למוכשרים יותר. כך הפכו ישיבותיו של היישוב הישן לבית גידול לבינוניות שבה מדוכאת ההצטיינות. מסגרת חברתית החפצה להפוך לבית גידול של "גדולי תורה", חייבת, כדי שתהיה כזו, לאפשר לכאלה שאינם מוכשרים לכך למצוא לעצמם מסלולי קיום אלטרנטיביים.

לקראת סוף התקופה (1914) התערער יותר ויותר בסיס הלגיטימציה של החברה ושורה של משברים כלכליים פקדו אותה. הנהגתה הדתית הייתה מפוצלת וחסרת יוקרה דתית, וכתוצאה מכך היא התמוטטה.

תזה זו יש בה כדי לתרום להבנה טובה יותר הן של החברה הישראלית בכלל והן של החברה החרדית בישראל, שגם היא "חברת לומדים" התלויה בתמיכת החברה הישראלית והחברה היהודית בתפוצות.

בשנת 2010 הוציא פרידמן יחד עם פרופ' שמואל היילמן, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת פרינסטון את הספר The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson על הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד. הספר זכה בארצות הברית בפרס מטעם ה-National Jewish Book לשנת 2010. בספטמבר 2011 יצא הספר גם בשפה העברית בשם "הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו" בהוצאת יבנה-זמורה ביתן ומרכז זלמן שזר. הספר מבוסס על ראיונות ועל מחקר ארכיוני. הספר מתאר כיצד הצליח הרבי מנחם מנדל, שביקש להיות מהנדס, אדם פרטי רחוק מהנהגה דתית, להמציא את עצמו מחדש והיה לאחד המנהיגים היהודים החשובים ביותר בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה כאישיות דתית כריזמטית. לדעת המחברים, מלחמת העולם השנייה קטעה את שאיפותיו של הרב שניאורסון והביאה אותו ל"חצר" חותנו שניטעה מחדש בברוקלין שבניו יורק. בהמשך מתוארת עלייתו לכס האדמו"רות ב-1951 לאחר מאבק רווי אינטריגות משפחתיות. הספר מתאר את נישואיו הלא־שגרתיים למוסיה־מושקא, בתו השנייה של "הרבי השישי", ודמותה הייחודית. במקביל מתאר ומנתח הספר את תופעת "השליחות" וה"שלוחים", שהפכו לביטוי החשוב והעיקרי של פעילותה החובקת עולם של חב"ד בהנהגתו של הרבי, על רקע התפתחותה של החברה והכלכלה בעולם הפוסט-מודרני. חסידי חב"ד ומקורבים אליהם מתחו ביקורת חריפה על הספר.^[11] בעקבות הביקורת הכניסו המחברים תיקונים במהדורה העברית. היילמן פתח אתר אינטרנט ובו ביקורות על הספר.^[12]

במחקריו על היחסים שבין דתיים וחילוניים בחברה הישראלית התייחס פרידמן למונחים "חילוניות מיליטנטית" מול "חילוניות שממילא". "החילוניות המיליטנטית" מייחסת למציאות שהתקיימה בחברה היישובית בתקופת המנדט הבריטי ובשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. זוהי חילוניות הרואה בדת ובאמונה הדתית ביטוי של אמונה שגויה וחסרת בסיס שאדם מודרני ונאור חייב לפסול ולהילחם בהן. זו הייתה גישתם של חלק גדול מהתנועות הסוציאליסטיות ובשמה נאבקו בדת ובמפלגות הדתיות. אידאולוגיה זו עמדה בבסיס המדיניות של התנועות הללו בעת שעלתה שאלת ילדי טהראן ואחר כך בעת קליטתם של יהודי תימן שהגיעו במבצע מרבד הקסמים. מאידך, המונח "חילוניות שממילא" מתייחס למציאות שהתפתחה בחברה המודרנית ובישראל למן שנות השישים של המאה ה-20. זוהי חילוניות שאינה רואה בדתיים ובדת אמונה טפלה שחובה להילחם בהם. אך עם זאת המציאות הכלכלית והטכנולוגית יוצרת בהכרח קשיים גדולים לאדם הדתי האורתודוקסי ו"מכריחה" אותו להבדל מהיהודי החילוני הן מבחינה חברתית והן מבחינת מקום המגורים שלו. הביטוי הבולט של "חילוניות שממילא" הייתה לדעת פרידמן המכונית המשפחתית. המכונית המשפחתית הייתה זרז עיקרי לשינויים חברתיים יסודיים בחברה המודרנית. היא מאפשרת יצירת קשרים חברתיים הדוקים על בסיס מגעים קבועים עם חברים הגרים במרחק פיזי ניכר זה מזה, כאשר מגעים אלה נעשים באמצעות המכונית המשפחתית בעיקר בימי החופשה השבועיים. בתוך כך היא מחלישה את הזיקה שבין השכנים הגרים באותו בית, והשפיעה על ההפרדה שבין אזור המגורים, אזורי הבילוי ומקומות התעסוקה של האדם החי בעיר הגדולה. כתוצאה מכך מצאו עצמם היהודים הדתיים האורתודוקסים, שאינם משתמשים במכוניותיהם ביום המנוחה השבועי, יום השבת, להבדל ולקיים קשרים חברתיים הדוקים עם שכניהם האורתודוקסים סביב בית הכנסת שבו הם מתפללים בשבתות ובימים טובים. כך נוצרה מחדש הקהילה הדתית הייחודית במציאות של העיר המודרנית הגדולה. "החילוניות שממילא" קשורה גם בבתים המודרניים רבי הקומות ש"מגרשים" את הדתיים מתוכם בכך שהם מחייבים שימוש במעלית חשמלית בשבתות, שאינם מאפשרים הקמת סוכה, שהכניסה עליהם נעולה במנעול חשמלי וכו'. ל"חילוניות שממילא" השלכות רבות נוספות במגזרים רבים של החיים בערים המודרניות, עובדות חברתיות שמשפיעות השפעה רבה על ההתבדלות של הדתיים ולא רק של החרדים שבהם, מהחילוניים.^[13]

• בנימין בראון וניסים ליאון (עורכים), הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, ספר יובל לכבוד פרופסור מנחם פרידמן, הוצאת מאגנס ומכון ון ליר, ירושלים תשע"ז.

  מדיה וקבצים בנושא מנחם פרידמן בוויקישיתוף

• מאמרים של מנחם פרידמן, באתר מט"ח
• רשימת המאמרים של מנחם פרידמן באתר רמב"י
• לזכרו של מנחם פרידמן – מחלוצי המחקר הסוציולוגי של החברה החרדית, בחברת האדם, 2020
• יאיר שלג, אח אחד התפקר, אח שני חולה נפש, באתר הארץ, 30 במאי 2007
• עמנואל אטקס, ביוגרפיה חדשה: איך צבר הרבי מלובביץ’ את כוחו העצום?, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2011
•   בנימין בראון, נסים ליאון, ‏הראשון שזיהה: הפרופסור שחזה את השפעת החרדים על כלכלת המדינה, בעיתון מקור ראשון, 7 במרץ 2021
•   מנחם פרידמן (1936-2020), דף שער בספרייה הלאומית

• התפשטות תוך הסתגרות, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1985
• החברה החרדית - מקורות, מגמות ותהליכים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1991
• מנחם פרידמן, מסורת שאבדה - עיון בפולמוס השיעורים, באתר דעת
• מנחם פרידמן, אחת הסיבות לציונות, באתר דעת
• הדף של פרופ' פרידמן עם קישורים לרבים ממאמריו, באתר אוניברסיטת בר-אילן