חברת הלומדים

בכל ההיסטוריה של העם היהודי רוב העם עסק בפרנסה ורק מיעוט ממנו עסק בלימוד. בייחוד כאשר היהודים פוזרו בתפוצות השונות שבהן הם לא קיבלו תמיכה ממשלתית ללימוד תורה, כך שלא הייתה ברירה אלא להתפרנס. פרופ' שלמה נאה גורס כי גם כאשר מוזכרים במקורות התלמודיים לומדי תורה, אין הכוונה לאנשים שאינם עובדים כלל, אלא לשילוב בין תורה לעבודה.^[3]

בסוף המאה ה-18 החל לגדול היישוב היהודי-אשכנזי בירושלים – היישוב הישן. קהילה זו הקימה את מוסד הכולל ששימש כצומת להעברת כספי תרומות להחזקת המשפחות היהודיות ביישוב הישן, שהתעקשו שלא ללמוד מקצועות ולהתפרנס באופן עצמאי וחופשי.^[4] עם זאת, בתקופה ההיא זו הייתה קהילה ירושלמית קטנה ובעלת השפעה מצומצמת, ורק לאחר הקמת מדינת ישראל ועליית יהודי אירופה, החברה החרדית כולה אימצה את הקו האידאולוגי הזה. עמדתם של נטורי קרתא, בני היישוב הישן בירושלים, כלפי החרדים האגודאים הייתה שלילית: ”היהודים החרדים... אינם מדקדקים על בניהם שיהיו לומדי תורה... כשמתחיל הבן לדבר שוקדים לחפש תכלית עבורו. אם עורך דין או מהנדס או סוחר או בעל מקצוע...”^[5]

בחברה החרדית שמוצאה מאירופה, הנוהג המקובל עד שנות ה-50 של המאה ה-20 היה שרוב הנערים לומדים מקצוע שיפרנס אותם, וכאמור, רק בראשית שנות ה-50 החל התהליך לצבור תאוצה בכל החברה החרדית, תחת הנהגתו של החזון איש.^[6] תהליך זה התרחש על רקע מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל ועליית יהודים רבים אליה מאירופה, צפון אפריקה וקהילות נוספות בעולם. החברה החרדית החלה לעודד את הנוער שלה להתחנך במוסדות שלא לימדו לימודי חול אלא רק תלמוד ולימודי קודש, במגמה כזאת שתשאיר אותם לומדי תורה במהלך כל חייהם. הפובליציסט החרדי הבולט משה שנפלד, מבאי ביתו של מנהיג הציבור החרדי החזון איש, היה מהראשונים שהביאו לידי ביטוי אידאולוגיה זו. שנפלד כתב – מתוך עמדה אידאולוגית הרואה בחיוב את התופעה – כי ”...העתים נשתנו, ארגוני המחתרת נעלמו והנוער החלוצי בא עד משבר קשה וחמור... לנוכח שקיעת האידאלים והחזון של הנוער החילוני, לנוכח התנוונותו הרוחנית, לנוכח התגלות מסירות הנפש והקרבה בעד אמיתותה של תורה בקרב הנוער הנאמן, פורחת התקווה והאמונה כי אכן הגיעה שעתינו הגדולה...”^[7]

החברה החרדית ראתה בחיוב תהליך זה בעידודם של מנהיגיה, וחינכה את הדור הצעיר שלה לאידאולוגיה חדשה זו של לימוד תורה כקריירה. בעיני החברה החרדית לימוד התורה האינטנסיבי הוא תנאי הכרחי להמשך קיומו של העם היהודי לאחר חורבנה של יהדות אירופה ומוסדות התורה שלה. כך לדוגמה כותב הרב שך, מנהיג החברה החרדית: ”לדעתי העיקר שבעיקרים בזמננו מה שאפשר לעשות הוא מה שנוגע לחינוך. הן בייסוד בתי ספר חרדיים ובייסוד ישיבות קטנות וישיבות גדולות בלא שום תערובת זר, כי בהכרח כשיש תערובת מחוכמות חיצוניות משתנה ההשקפה האמיתית ויוצרת זיוף בדעת תורה מישראל, כי כשיש האלף נכנסים לחדר ואחד היוצא בסוף להוראה שלם בתורתו, אבל אם האחד היוצא להוראה לא יהיה שלם וחזק, הפסדנו הכול. ולכן מה רבה העבודה בשביל אלו השרידים צעירנו אשר ממשיכים ללמוד בישיבות הקטנות והגדולות שלא שלטו בהן דעות עקומות והשקפות כוזבות, והם השומרים על גחלת התורה שלא תכבה חס וחלילה.”^[8] גם הרב אהרון לייב שטיינמן, ממנהיגי החברה החרדית, כתב: ”ההמשכיות של עם ישראל בנויה על החינוך לתורה...” (יתד נאמן, י' בשבט, תשס"ח.) האדמו"ר מסלונים, שלום נח ברזובסקי, שגם הכיר בשינוי המשמעותי שחל בחברה החרדית, כתב: ”...והנה הנושא של אברכי הכוללים אשר זכו שתהא תורתם אומנותם הוא גם כן מפלאי הדור שקשה מאוד להבין אותו בשכל פשוט, איך לפתע פתאום קרה ברוך השם שינוי כה מהפכני ההולך ומתגבר במיוחד בעשר עד חמש-עשרה השנים האחרונות כשרוב האברכים נשארים באוהלה של תורה וזוהי מגמת חייהם.” (פרידמן, עמ' 77)

תהליך זה חלחל גם לחברה החרדית הספרדית, וגם בה הוקמו ישיבות וכוללים בהתאם לדגם של החרדים האשכנזים, שבהם התלמידים מוכוונים ללימוד תורה כל חייהם.^[9] מנהיג החרדים הספרדים הרב עובדיה יוסף מתון יחסית למנהיגי החברה החרדית האשכנזית בנוגע ללימודי חול בישיבות^{[דרושה הבהרה]}, אך גישתו הבסיסית תואמת גם היא את גישת "חברת הלומדים" האשכנזית.^[10]

תהליך זה הונע על ידי ההתנגדות של הציבור החרדי לציונות החילונית והרצון לשמור על המסורת. המשכו התאפשר בזכות כמה תנאים חיצוניים: מדינת ישראל, שהוקמה כמדינת רווחה ואפשרה ללומדים לא לעבוד, בכך שהעניקה קצבאות לישיבות ולמשפחות מרובות הילדים שבהן האב אינו עובד. בנוסף כותב פרידמן כי רגשות אשמה ונוסטלגיה לעולם המסורתי שחרב בשואה גרמו ליהודים שנטשו את הדת לתרום לעולם הישיבות ולסייע לשיקומו באופן שהיה בו "מימד של פיצוי וכפרה".^[11] תנאי מהותי נוסף לקיומה של חברת הלומדים הוא מוסד הכולל. למעשה לא ניתן לקיים קריירה למדנית על בסיס הישיבות בלבד, שכן לאחר הנישואין התלמיד עוזב את הישיבה ומאבד את המסגרת הלימודית שלו. הפתרון לכך הוא מוסד הכולל שמאפשר לגבר נשוי להמשיך ולנהל את אורח החיים הלמדני ובמקביל לנהל חיי משפחה.

תהליך זה של שינוי היה כרוך מטבעו במרד בדור הקודם, שכן דור זה לא דגל באידיאל של חברת הלומדים ונחשב בעיניה פשרני כלפי קיום המסורת ביחס לדור החרדי החדש. תהליך זה היה חלק ממסגרת חדשה של החמרה הלכתית שהתפתחה גם היא במקביל לחברה החרדית. במסגרת זו הנטייה הטבעית היא להחמיר בכל מקרה של ספק או חשש ולדקדק יותר בקיום ההלכה, גם זה בניגוד לדור החרדי הקודם.

מאפיין משמעותי נוסף שהיה כרוך בהפיכתה של החברה החרדית לחברת לומדים הוא השינוי במעמד האישה. האישה החרדית, שבילתה בעבר את רוב זמנה בעבודות הבית, הפכה לגורם המפרנס הראשי, שכן רוב הגברים אינם עובדים במשרה מלאה. מצב זה הוביל להתפתחות סקטור גדול של תפקידי הוראה עבור הנשים החרדיות. מסוף שנות ה-90, עם הגידול בקשיים הכלכליים והרוויה בתחום ההוראה, עלה מספר הנשים החרדיות העובדות גם בתחומים אחרים, כגון תכנות וראיית חשבון.

מגמה נוספת שהתפתחה היא התלות של הצעיר החרדי בחברה החרדית שגדל בה. ככל שרמת ההשכלה בחברה הישראלית עלתה, כך קטנו סיכוייו של הצעיר החרדי להשתלב בה, שכן הפער בינו לבין סביבתו גדל. הוא הפך כבול למסגרת הלימודית שהתחנך בה, התלות הכלכלית שלו בהוריו גדלה, ודבר זה הפך את החברה החרדית במהלך השנים להומוגנית הרבה יותר. אחת התוצאות של המגמה הזאת היא הקדמת גיל הנישואין, שאפשרה לצעירים החרדים עצמאות מסוימת, שכן על ידי כך הם השתחררו מחובת השירות הצבאי ונפתחה בפניהם ההזדמנות להשתלב במערכת התפקידים בחברה החרדית.^[12]

  ערכים מורחבים – תורתו אומנותו, התמדה (לימוד תורה), פרנסה מלימוד תורה, ביטול תורה, תורה ועבודה

במקורות היהודיים מופיעות גישות הדוגלות בלימוד תורה רציף במשך כל החיים. אחת הסוגיות הבולטות בהקשר זה מופיעה במסכת ברכות, שם נחלקו בעניין תנאים. רבי שמעון בר יוחאי תוהה על דברי רבי ישמעאל הלומד מהפסוק "ואספת דגנך" שיש לעם ישראל לנהוג מנהג דרך ארץ קדמה לתורה: אם אדם יחרוש בשעת החרישה, יזרע בשעת הזריעה וכן הלאה, מתי ייוותר לו זמן ללמוד תורה? ”אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן... אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן...”^[13] ממקורות אלה ואחרים עולה כי הגישה שמצדדת בהתמקדות בלימוד תורה ובמיעוט עיסוק בפרנסה אינה חדשה, אך מבחינה היסטורית מעולם לא היה מצב שבו הזרם המרכזי של העם היהודי הפנה את עיקר משאביו ללימוד תורה, כדבריו הנזכרים של אביי.

על פי האגדה, הפעם היחידה שבה נקרא העם כולו ללמוד תורה הייתה בתקופת חזקיהו, אז נעץ חרב בבית המדרש והכריז "כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב" ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואישה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".^[14] הסיבה לכך הייתה חששו של חזקיהו שתישכח התורה, משום שאביו, המלך אחז, ביטל תלמודי תורה. בנוסף, חזקיהו סבר שלימוד התורה יציל את העם מכיבושי סנחריב. עם זאת, אין הכרח לפרש את דברי התלמוד כמכוונים לכך שהעם כולו לא עסק כלל בצורכי פרנסה, וניתן לפרש שחזקיהו הקפיד על כך שהעם יעסוק במקביל גם בלימוד תורה.^{[דרוש מקור]}

במאה ה-21 בחברה החרדית קיימת מגמה של יציאה לשוק העבודה, הן מפני צורך הפרנסה והן מפני חוסר התאמה של הלומד למסגרת הישיבתית שדורשת לימוד אינטנסיבי על פני שעות רבות במשך היום. בשנת 2010 עמד אחוז הגברים החרדים העובדים בגיל 25–54 על 52% (לעומת 93% מקרב החילונים).^[15]

הציבור הדתי לאומי הדגיש מראשיתו את עקרונות תורה ועבודה, דהיינו שילוב של חיי תורה ומצוות בחיי מעשה. רובם הגדול של התלמידים בציבור זה מקבל השכלה ברמה תיכונית.^[16] עם זאת, גם בציבור זה, בייחוד בפלג החרד"לי שלו, ישנם אברכי כוללים.^[17] גם אברכים אלה יוצאים ברובם להתפרנס עד גיל 30, ובניגוד לחברת הלומדים החרדית, רק מעטים נותרים בכולל לאורך כל חייהם.

ישנם הרואים בחברת הלומדים "תרבות מובלעת", בהתאם להגדרה של האנתרופולוגית מרי דאגלס. בהתאם, חברת הלומדים מציגה באור שלילי את הפורשים ממנה ומייצרת את מה שעמנואל סיון מכנה 'חומת המידות הטובות' המפרידה בין "העליונות המוסרית של חברי המובלעת" לבין הקהילה המרכזית שעד כה הייתה ישות מפתה. הלומדים הם המעגל הפנימי של המובלעת, שאמור בכוח טהרתו להאציל השפעה חיובית על סביבתו ולהוות מופת לחבריהם הנמצאים במעגלים החיצונים יותר של המובלעת הבאים במגע עם העולם החיצון.

על פי מנחם פרידמן^[18], חברת הלומדים התאפשרה דווקא על רקע חברת הרווחה המערבית המודרנית. רק בחברת שפע יכול היה להתפתח אותו מערך מורכב של יחסי חליפין ותלות בין מיעוט, המאופיין כחברת לומדים חרדית לבין סביבה יהודית חילונית מודרנית הנוטלת על עצמה אחריות להבטחת הכנסה מינימלית לכל תושביה מחד, ומאפשרת לנשים לעבוד ולפרנס את חברת הלומדים מצד שני.

• פרנסה מלימוד תורה

• פרופ' מנחם פרידמן, החברה החרדית - מקורות, מגמות ותהליכים (ובעיקר בפרקים הרביעי והחמישי) ,‏ 1991

• משה גרילק, ‏החרדים: מי אנחנו באמת?, עמ' 138, באתר גוגל ספרים
• יוחאי חקק, רוחניות מול גשמיות בישיבות הליטאיות, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ינואר 2005
• עמירם גונן, בין לימוד תורה לפרנסה: חברת לומדים ומתפרנסים בלונדון, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, נובמבר 2005
• מרדכי קרמניצר, יעל כהן-רימר ורועי קונפינו, מי צריך לממן את חברת הלומדים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 15 בדצמבר 2008
• נסים לאון, לשאלת תכליתה של חברת הלומדים החרדית: מבט ממזרח, מתוך: "מנהיגים והנהגה בראשית המדינה" – כנס במכון בן-גוריון לחקר ישראל, 11–12 בינואר 2010
• שלמה נאה, צבי זוהר ואלחנן ריינר, החברה בישראל ו"חברת הלומדים" – רב שיח, 7 ביולי 2010, באתר מכון שלום הרטמן
• נסים ליאון, ‏חברת הלומדים – יש עתיד?, אקדמות כ"ט, שבט תשע"ד, עמ' 129–144
• רבקה נריה בן-שחר, "להיות אישה של תלמיד חכם" – כיצד נתפסת המציאות החברתית-כלכלית של 'חברת הלומדים' בעיני נשים חרדיות, חקר החברה החרדית 2, יולי 2015, עמ' 169–192
• פרק 4 – חרדים: חברת הלומדים מתוך   הפודקאסט מפלגת המחשבות, בשירות הזרמת המוזיקה "ספוטיפיי"