חנה שפיצר

נולדה בירושלים, לרב צבי אשר כהנא שפירא ולחיה מיכלא. חמיה, שמואל זנוויל שפיצר, היה מחשובי עסקני היישוב הישן בירושלים. כבר בצעירותה התבלטה במנהיגותה וכונתה "אם הבנות".^[1] כבת היישוב הישן קיבלה חינוך בביתה ומעולם לא רכשה השכלה בדרך פורמלית. אביה, שחינוך ילדיו היה חשוב לו, שכר מורים פרטיים ללמד את בניו וחנה למדה יחד איתם. שפיצר הייתה אוטו-דידקטית וקראה ספרים כל לילה בביתה עד השעות הקטנות.^[2]

נישאה לחיים שפיצר ונולדו להם שבעה ילדים, ששניים מהם נפטרו בילדותם. ב-1918 ייסדה שפיצר את בית הספר תלמוד תורה לבנות החרדים בבית יהודיוף בשכונת הבוכרים. בית הספר נודע גם בשם בית הספר שפיצר ושפת ההוראה בו הייתה עברית,^[3] ובכך היה לבית הספר העברי הראשון לבנות בירושלים. בעלה, חיים, ירד לארצות הברית לצורך עסקיו זמן קצר לאחר הולדת בתה הצעירה שושנה, אך כנראה שירידתו הייתה גם בעקבות התנגדותו לבית הספר.^[3] את ילדיה גידלה שפיצר לבדה, במקביל לניהול בית הספר.

 

התפשטות תנועת ההשכלה באירופה וחששם של היהודים, בעיקר בקהילות החרדיות, מחילון והתבוללות, הובילו לפתיחת בתי ספר לבנות, דבר שלא היה מקובל עד אז בחברה היהודית.^[4] החשש מפגיעה רוחנית בבנות שלא זכו לחינוך כמו הבנים הצריכה הקמת בתי ספר לבנות באירופה ובהמשך בארץ ישראל. עם זאת, בתי ספר שנפתחו בירושלים זכו להתנגדות רבה בקרב אנשי היישוב הישן, ואף הוטל עליהם חרם. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הידרדר המצב בירושלים. שפיצר, שראתה את ה"התנוונות החמרית ורוחנית", כהגדרתה,^[1] שהובילה עד כדי הידרדרות בנות רבות לזנות,^[5] חיפשה פתרון מיידי שיוציא את הנערות הצעירות ממעגל העוני, הבטלה, הרעב והחולי.

שפיצר לא חיכתה לסיוע מהארגונים הגדולים והחלה ללמד בביתה ילדות ונערות קרוא וכתוב. לאחר זמן מה מיסדה שפיצר את חוג הבית שלה והקימה בית ספר דתי שייתן לנערות חינוך ערכי וכלים להתפרנס. בבית הספר לימדו תפירה, בתקווה שבמקצוע שרכשו תוכלנה התלמידות להתפרנס ולצבור נדוניה, שתעזור להן לקבל שידוך טוב יותר. בית הספר משך אליו תלמידות מבתים דתיים וחרדים אדוקים^[2] שנמנעו מלשלוח את בנותיהם לבתי הספר למל, אוולינה דה-רוטשילד ואליאנס שכבר היו בירושלים, שכן בתי הספר הללו לימדו בשפות זרות ונחשבו מודרניים לאנשי היישוב הישן. אף על פי שמשפחתה הייתה מאנשי היישוב הישן ושפת הדיבור שלה הייתה יידיש, החליטה שפיצר שבבית הספר ילמדו בשפה העברית. החוגים הקנאים בירושלים התנגדו לבית ספרה. הם מתחו ביקורת חריפה על השימוש בשפה העברית כשפת ההוראה ואיימו בחרם על משפחות שישלחו את בנותיהן לבית הספר. מנגד, זכתה שפיצר לתמיכה רבה מאביה בהקמת בית הספר.

לצורך הקמת בית הספר ניסתה שפיצר לגייס כספים מארגונים שונים. תחילה פנתה לאגודת ישראל, שחמיה שמואל זנוויל שפיצר היה אחד הפעילים החשובים בה. אנשי אגודת ישראל התנגדו ללימוד בשפה העברית ולא ראו צורך בבית ספר לבנות. לאחר שנדחתה על ידי הגופים החרדים פנתה לקבל סיוע מהגופים הציונים, צעד שהוביל לחרם על בית ספרה מצד החרדים. תנועת המזרחי פרשה את חסותה על בית הספר בשנת 1919 אך שפיצר סירבה להכניס את השם "מזרחי" בשם המוסד כדי שאנשי היישוב הישן לא ימנעו משליחת בנותיהם לבית הספר.

חנה גדלה בבית אדוק מן היישוב הישן. על אף היותה פורצת דרך וחלקה על תפיסתם של ראשי היישוב הישן בנוגע לחינוך הבנות, עמדתה בנושא לא נועדה להילחם בדת אלא לחזק אותה. מטרתה הייתה לעצור את ההידרדרות הרוחנית-דתית של הבנות. בתפיסתה הדתית היא התנגדה נחרצות לחינוך מעורב, ולכן בית הספר שהיא יסדה היה לבנות בלבד. בנוסף היא התנגדה לתנועות נוער מעורבות, והקימה את תנועת הנוער לבנות "בת-עמיה". שכר הלימוד היה נמוך, על מנת לאפשר גם לבנות עניות ללמוד בבית הספר.

הסיבות להקמת בית הספר על פי חנה שפיצר היו:^[6]

"בית הספר העברי החרדי לבנות, שהציג לעצמו מטרה משולשת: א) חנוך מתאים לרוח העם, הנאמן למסורתו הישראלית, בכוון של תורה עם דרך ארץ; ב) דאגה למצב הבריאות של הבנות (שהיה ירוד מאד); ג) שפור מצבה החמרי של בת ירושלים, הנתונה במצב חמרי קשה והכשרתה לקראת תחיית האומה במולדת"

— חנה שפיצר, מוסדות החנוך לבנות (שפיצר) ירושלים. ה'תש"ז.

קהל היעד של בית הספר היו הדתיים והחרדים שלא היו מעוניינים בחינוך בבתי ספר מודרניים. בית הספר של שפיצר היה הכתובת המתאימה לחינוך בנותיהם, ונראה שמסיבה זו סירבה להכניס את השם "המזרחי" לשם בית הספר. כאשר הגיע דרישה מתנועת המזרחי להעביר חלק מסמכויותיה לאנשי התנועה התנגדה לכך שפיצר בתוקף, שכן ראתה את עצמה כיחידה שיכולה לגשר בין ההורים החרדים לבין מערכת החינוך הדתית.^[2]

ההורים הם מסוג חרדים קיצוניים ללא כל פשרות. דרישותיהם בעניני חינוך והתנהגות הן יותר קיצוניות מבי"ס רגיל אחר. כל שינוי פרסונלי יחרידם והם יחששו ששינוי זה יביא גם שינויים בלימוד ובחינוך ובלי כל ספק שהם יוציאו את בנותיהם מביה"ס...

— חנה שפיצר, בתגובה לדרישה לחלק את סמכותיותה, תר"צ.

שפיצר ראתה חשיבות רבה בהענקת חינוך דתי מעמיק לתלמידותיה ולכן הנחתה ללמד שיעורי תפילה בנוסף לשיעורי תורה, כדי שהתלמידות יבינו את התפילה.^[7]

שפיצר לא הסתפקה בחינוך התלמידות בלבד ועשתה מאמצים שחינוך בית הספר יגיע גם לבית התלמידות וישפיע על כל המשפחה. אחת הדוגמאות לכך היא החינוך להיגיינה: בזמן הקמת בית הספר רוב התלמידות היו חולות בגלל חוסר חינוך להיגיינה ותזונה נכונה. הלימוד שהבנות ספגו בבית ספרה גרם לשינויים לטובה בבתיהן.

על אף שגדלה ביישוב הישן ונישאה לאדם שהתנגד לציונות, הייתה שפיצר ציונית לאומית. בית הספר שלה היה חלק מ"המזרחי", היא תמכה רבות במאבק של האצ"ל ואף כתבה על כך בפרסומים.^[8]

ברכתנו, כי הירחון הקטן והחדש יתפתח – כאמה ביתה, שיאריך ימים בהצלחה, והתחלתו תהא בשעה טובה. נקווה שתתחיל תקופה חדשה לעם ישראל בכל מקום ובארצו הקמה לתחיה, יתרבה חמר שמח על חגיגות מולדת ושמחת הגאלה ויצליח עתוננו לעזר להתקדמות סופרותינו הצעירות.

— חנה שפיצר, העבריה לקטנים, אדר תש"ח.

 

 

 

ב-1918 יסדה שפיצר את בית הספר "תלמוד תורה לבנות", שהיה מוכר גם כבית הספר "שפיצר". בית הספר היה מראשוני בתי הספר הדתיים לבנות בירושלים והושם בו דגש על לימודים מקצועיים. שפת הלימוד בבית הספר הייתה עברית, דבר שגרר ביקורת חריפה מצד היישוב הישן שהתנגד לשימוש בשפה העברית שלא לצורך לימוד תורה ותפילה.

בעת הקמת בית הספר היו בו כיתות גן, שתי כיתות יסוד וכיתת מלאכה. בסך הכל למדו בבית הספר 70 תלמידות. עם השנים התרחב בית הספר ונוספו לו כיתות נוספות. בשנת 1919 הצטרף בית הספר למערכת החינוך של תנועת המזרחי. בשנת 1926 פתחה שפיצר סניף בשכונת רוחמה הסמוכה למחנה-יהודה, וניהלה את שני בתי הספר במקביל. לימים הפך סניף זה לבית-הספר "רוחמה" שהשתייך לזרם "המזרחי".^[9] בשנת 1931 עבר בית הספר לבית יהודיוף. במלחמת העצמאות, בעקבות הפגזות על שכונת הבוכרים, פתחה שפיצר סניף נוסף בשכונת קטמון הישנה, שלימים התפתח ממנו בית הספר הממלכתי דתי "יהודה הלוי".^[10]

בית הספר היה לבנות בלבד והתלמידות היו דתיות מכל העדות, שמשפחותיהן היו מעוניינות בחינוך דתי אך גם בלימוד מקצוע. בין המורים נמנו פרופ' אליה שמואל הרטום ופרופ' משה דוד קאסוטו. לא כל המורים היו דתיים ומורות נשואות נתבקשו לבוא בכיסוי ראש. רוב הצוות בכיתות הנמוכות היו מורות. בית הספר עודד למצוינות והורים רבים התלוננו על עומס שיעורי הבית שהתלמידות נדרשו להכין לאחר שעות הלימודים. בשנת ה'תש"ז הוציא בית הספר עלון לתורמים על מנת שיעזרו בבניית מבנה חדש שיתאים לצורכי בית הספר.

ביוני 1952 הונחה אבן הפינה למבנה חדש לבית הספר.

ב-1919 הקימה שפיצר בית ספר מקצועי שנועד להקנות מקצוע לאותן בוגרות של בית הספר היסודי שהתקשו בלימודים עיונים. בית הספר נקרא "בית ספר למלאכה והשכלה", ושכן ברחוב אהרון 6 בשכונת הבוכרים (בימינו נקרא הרחוב ישראל אהרון פישל 6). עם הזמן התבסס בית הספר כמוסד עצמאי. בעת פתיחת בית הספר הייתה בו כיתה אחת ובה 10 תלמידות. ב-1940 למדו בבית הספר 40 נערות, ש-30 מתוכן למדו בחינם,^[11] וב-1946 גדל בית הספר ל-3 כיתות ובהן כ-100 תלמידות.^[6]

התלמידות למדו בבית הספר שמונה שעות ביום, חמש מתוכן הוקדשו ללימודי מקצוע ושלוש הנותרות הוקדשו ללימודי השכלה כללית במקצועות עברית, תנ"ך, חשבון, אנגלית, ציור, התעמלות ושירה. שלוש מחלקות ללימודי מקצוע היו מחולקות לשלוש שנות לימוד.

• כתה א' – עבודות יד, תפירת לבנים וכל עבודות המחט.
• כתה ב' – התמחות בתפירת בגדי ילדים.
• כתה ג' – תפירת שמלות, חליפות ומעילים לגברות, גזרה ומדידה.

בשנת 1927 הקימה שפיצר שלוחה נוספת של בית הספר בשכונת קטמון, בשם "רוחמה" בית ספר לבנות מזרחי. שפיצר ניהלה אותו במקביל לת"ת לבנות א'. בשנת 1931 העביר "המזרחי" את ניהול בית הספר לפיבל מלצר.

ב-1936 ייסדה שפיצר בית ספר תיכוני למסחר לבנות, כדי להעניק השכלה תיכונית לבוגרות בית הספר היסודי ת"ת לבנות א'. למרות התנגדות שפיצר, החליט חבר המורים של התיכון לקרוא לבית ספר גימנסיה לבנות בית חנה ובקיצור "בית חנה", על שמה. בית הספר שכן ברחוב אהרון 6 בשכונת הבוכרים.

בבית הספר לימדו מגוון רחב של מקצועות: מתמטיקה, עברית, היסטוריה, אנגלית, תפירה, ערבית, תנ"ך, זמרה, גדנ"ע, משנה, פיזיקה, גאוגרפיה, דקדוק, התעמלות, הנהלת פנקסים, ביולוגיה, תלמוד, כימיה וספרות.^[12] תלמידות שסיימו את 4 שנות הלימוד קיבלו תעודת בגרות שהייתה כרטיס כניסה לאוניברסיטה.

בפתיחת בית הספר הייתה כיתה אחת עם 20 תלמידות. ב-1946 בית הספר גדל ל-4 כיתות ובהן כ-100 תלמידות.^[6]

ייחודו של בית הספר הוגדר בחינוך שניתן בו, על פי רוח התורה; בהשכלה העברית והכללית שניתנה בו; בהכשרה למקצוע ובהכנה לבחינת הבגרות. בבית הספר היו שתי מגמות, עיונית ומסחרית. על פי סקר שנעשה בין בוגרות בית הספר, 99% מבנות בית הספר מצאו עבודה. 22% מהבוגרות עסקו בתפירה ומלאכת מחשבת; 21% עסקו בהנהלת משק בית; 18% היו פקידות, 17% מורות וגננות, 10% אחיות, 5% מהבוגרות עסקו בחקלאות ו-16% בעבודות אחרות. פילוח העיסוקים גבוה מ-100% שכן חלק מהבוגרות עבדו במספר עבודות.

בשנת ה'תש"ב הוקמה בבית הספר ספרייה כדי לאפשר קריאה, גם לתלמידות שאין ביכולתן לקנות ספרים. בפתיחתה היו בה כ-100 ספרים ולאחר שלוש שנים גדל מספר הספרים בספרייה ל-2,500. מספר הקוראות עלה ל-400.

על יד הספרייה הוקם מועדון לקריאה ובו עיתוני ילדים.^[13]

הספרייה הייתה פתוחה גם להורי התלמידות.

שפיצר דאגה לחינוך הבנות גם לאחר שעות הלימודים ולמטרה זו הקימה בשנת ה'תש"ה^[14] את תנועת הנוער "בת-עמיה" בשיתוף בוגרות בית הספר. מטרות התנועה, כפי שהוגדרו על ידי שפיצר, היו "להמשיך את התפתחותן ברוח שנתחנכו בבית הספר" ו"לפתח בחברות הבנה לאומית ולהכניסן לתוך עבודה ציבורית לאומית."^[1]

תנועת הנוער הנפרדת שמרה על סביבה רוחנית תרבותית ולאומית לתלמידות בית הספר. החניכות היו מכתה ה' ומעלה והועברו להן חוגים בנושאים מגוונים: ספרות כללית ותורנית, ארכאולוגיה, תפירה, ציור, חליל ועוד. המדריכות קיימו מסיבות עונג שבת ושיחות ופעמים רבות היה מגיע מרצה אורח. רבים מהמרצים שהוזמנו להרצות היו מאנשי האצ"ל והעבירו לתלמידות את משנתם הלאומית. לאחר אחת ההרצאות פגש דוד רזיאל את שושנה, בתה של חנה, שלימים נישאה לו.

 

בשבט תש"ה יצא לאור עלון פנימי בשם "העבריה", ירחון פנימי להורים ונוער. הוא יצא באלף עותקים פעם בחודש. מטרת העלון כפי שנכתב בעלון הראשון:^[15]

ירחון "העבריה" היוצא לאור זו הפעם הראשונה, על ידי חוג מחנכות עבריות בירושלים, תפקיד כפול לו ומכופל: לשמש מדריך לבוגרות, פנה להורים, מקום לביטוי לתלמידה ובמה למחנכת, במדוריו ירנו על החנוך בישראל ועל הלשון בבית, על נפש הילד ועל התזונה והבריאות ועל ענייני ספרות, כמו כן יתפרסמו מכתבי הורים ואל ההורים; בירחון יובאו חבורים נבחרים, מדות ודרך ארץ, זוטות בהשכלה וקטנים שהיו גדולים, תקוני לשון, שאלות ותשובות. רבות השאלות המנסרות בעולמנו הארץ-ישראלי, ולא תמיד מוצאת לה העבריה כצעירה כבוגרת – במה לביטוין. לכך מכוון ירחוננו "העבריה". וכדי שהירחון ימלא את אשר הטילו עליו יוזמיו, זקוק הוא להשתתפות מצד ההורים והמורות, מצד הבוגרות והתלמידות הצעירות; הביאו נא את דבריכם את שיריכם והמית לבבכם, רעיון או מחשבה, תיאור או ציור, דברי תורה ודברי חכמה, איש איש כיכולתו, איש איש ככסופי נפשו, וברצון נפרסם – את כל אשר ראוי לפרסום. פנו נא אלינו בכל שאלה חנוכית המטרידה אתכם – אנו נשתדל לעזור לכם בעצה ובפעלה כמיטב יכלתנו. גורל "העבריה" בידכם הוא, להפכו מבמה צנועה לאבוקת אור, אשר תאיר את הדרך לאלפים רבים.

— המערכת, שבט תש"ה

שפיצר פרשה בעלון את משנתה החינוכית, הדתית, הערכית והלאומית.

בשנת 1948 יצא לאור עלון חודשי בשם "העבריה לקטנים" בהוצאת מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א' בירושלים. העלון הוא המשך לירחון "העבריה" שפנה לקהל הבוגר. תלמידות בית הספר השתתפו בכתיבת העלון. מפרסומי העלון בזמן מלחמת העצמאות יש מכתבים מלאי הערכה והערצה ללוחמים וללוחמות שיצאו להגן על המולדת.

לאחותי תמר אחותי היקרה תמר, בימים שאת הולכת לשמירה אני חושבת בלבי: תמר אחותי גם כן שומרת עכשיו על ארצנו ואני מתגאה בזה. הייתי רוצה שתבואי לקחת אותי לעזור לך בשמירה, אבל מה? אני קטנה. שלום לך!

— רות, כתה ב"א, העבריה לקטנים, אדר תש"ח.

העלון האחרון שנערך על ידה היה גיליון ע"ז לחודש שבט ה'תשט"ו. גיליון ע"ח היה הגיליון האחרון של העבריה שהוקדש כולו לזכרה. לאחר פטירתה של שפיצר, שהייתה הרוח החיה בעלון ופעמים רבות היא כתבה את רוב התוכן (תחת שמות עט שונים), העלון הפסיק להופיע.

בעקבות הפגזות על שכונת הבוכרים במלחמת העצמאות, פליטים יהודים התכנסו בבית הספר שפיצר ששכן בבית יהודיוף. הפליטים עשו נזק רב לבית ספר ולא היה ניתן להמשיך ללמד במקום הן בגלל הנזק והן בגלל כאלף הפליטים שהסתתרו במקום. בנוסף חלק מהתלמידות והמורות שגרו בעיר העתיקה נאלצו לעבור לקטמון בגלל המלחמה. שפיצר העבירה את בית הספר לשכונת קטמון והמשיכה ללמד תוך כדי המלחמה. בהמשך, שלוחת בית הספר שפיצר הפכה לעצמאית ונקראה "בית הספר יהודה הלוי". ביתה של שפיצר שושנה רזיאל ניהלה אותו במשך 40 שנה.

 

חנה שפיצר תמכה אידאולוגית באצ"ל. שפיצר סיכמה עם מפקדי הארגון שהם ישלחו מרצים לתנועת הנוער לבנות שהקימה בבית הספר, ונקראה 'בת עמיה'. באחת ההרצאות פגשה שושנה בתה לראשונה את דוד רזיאל וכעבור מספר שנים נישאה לו. לאור תמיכת שפיצר, האצ"ל הפך את מבנה בית הספר למרכז המחתרתי למפגשים ואימונים ואף הקים במרתף הבניין סליק להחבאת אמצעי לחימה.^[16] היא נתנה הוראה לשרתים, לתת לאנשי האצ"ל להשתמש בבית הספר בכל שעות היממה, ולהשתמש בחדרים כראות עיניהם.^[17] לבית הספר ששכן בבית יהודיוף, שהיה אחד המבנים המפוארים בירושלים, ניתן הכינוי "הארמון". המקום שימש לישיבות המפקדה בראשות חתנה דוד רזיאל. בנוסף, שימש כמרכז אימונים של סניף ירושלים ומקום כנס לכל המפקדים. בחצר בית הספר נערכו מסדרים ותרגילי סדר. מאוחר יותר נערכו בבניין גם קורסים ל"סגנים" (מפקדי כיתות).^[18] בחגיגות הסיום של קורס הסגנים השני שהתקיים בבית הספר שפיצר, הוצג לראשונה השיר של אברהם שטרן "חיילים אלמונים"^[19], שהפך בהמשך להמנון האצ"ל עד לפרישת הלח"י. שפיצר העמידה לרשותם גם את המבנה של בית הספר "בית חנה" ששם גם התגוררה.

גם לאחר נפילתו בקרב של חתנה, שפיצר לא פסקה מלתמוך ולעזור ללוחמי האצ"ל. ביתה היה פתוח תמיד ללוחמי הארגון, ותמיכתה תרמה רבות למורל הלוחמים.

בשנת ה'תשט"ו, עם היוודע על פטירתה, פורסמו בירושלים מודעות אבל מטעם "ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי בירושלים" ו"תנועת החרות, ירושלים". לאחר השלושים פורסמו הספדים לזכרה בעיתון חרות.^[17][20]

חנה שפיצר כתבה שירים, סיפורים ומחזות שהתפרסמו בעלון העבריה. חלק מהמחזות הוצגו על ידי תלמידותיה בבית סיפרה ובקולנוע אדיסון.^[21] חלק מהיצירות שהתפרסמו בירחון העבריה תחת שמות העט בת-צבי, מרים השילונית, ח.ש. והעבריה, היו ככל הנראה של חנה שפיצר.

• "יהודית והלפורנס".^[22]
• "דבורה".^{[23][24][25][26]}
• "רות".^[27]
• "אסתר".
• "שלמה המלך".
• "מעבדות לחרות".
• "ילדותו של משה רבנו".^[28]
• "היונה".^[29]
• "הגבור מארץ טוב".^[30][31][32]

ביום היארצייט של אביה התאספו בני המשפחה בביתה ללימוד משניות לזכרו. מספר שעות לאחר האזכרה היא נפטרה. לאחר שנפטרה פורסמו מודעות אבל רבות על מותה. תנועת חרות^[33] ויוצאי האצ"ל פרסמו מודעות אבל. להלווייתה הגיעו אלפים רבים בהם הרב הרצוג רבה הראשי של ישראל, שר החינוך פרופ' בן-ציון דינור, שר הדתות חיים משה שפירא, ראש עיריית ירושלים יצחק קריב, פרופ' יוסף יואל ריבלין ואלפי תלמידותיה. הספדים נכתבו בעיתונים דבר,^[34] חרות,^[35] הבקר^[36] והצפה.^[37] מסע ההלוויה עבר ליד ביתה בשכונת הבוכרים והסתיים בבית הקברות סנהדריה שם נקברה.

 

אביה הרב צבי הירש אשר כהנא שפירא. עלה מקרקוב לירושלים בשנת ה'תר"ל. היה ממייסדי וראשי ישיבת המקובלים שער השמים ומחבר הספר "התורה והמצוה" על תרי"ג מצוות.

חנה נישאה לחיים שפיצר. לזוג נולדו 7 ילדים מהם 2 נפטרו בילדותם. החמישה הנותרים היו אברהם, שלמה זלמן, יונה צימרמן, יעקב אריה ליב ושושנה רזיאל.^[38]

חמיה, שמואל זנוויל שפיצר, היה מעסקני היישוב הישן בירושלים, מייסד שכונת בתי נייטין וממייסדי שכונת שערי חסד בירושלים.

אחיה הרב שלמה זלמן כהנא שפירא, היה אביו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. מי שכיהן כרבה הראשי של ישראל, ראש ישיבת מרכז הרב והיה מראשי הציונות הדתית.

בתה שושנה רזיאל נישאה לדוד רזיאל מפקד האצ"ל שנפל בעיראק בעת שירותו בצבא הבריטי. ניהלה את בית הספר הממלכתי-דתי "יהודה הלוי" שהתחיל כסניף של בית הספר שפיצר, שאמה פתחה במלחמת העצמאות.

 

מדי שנה בתאריך לידתה ז' בשבט נעשה לזכרה בבית הספר שפיצר מבחן פנימי בנושא דינים ביהדות. כעבור עשרה ימים בתאריך פטירתה י"ז בשבט היה מתקיים טקס קבלת פרסים למצטיינות.

בשנת 1996 החליטה ועדת שמות הרחובות של עיריית ירושלים לקרוא רחוב בשכונת גילה על שמה: רחוב "המחנכת". בנימוקיה כתבה הוועדה:^[39]

המחנכת – ע"ש חנה מרים שפיצר, נולדה בשנת תרמ"ח 1888 ונפטרה בשנת תשט"ו 1956, מורה, מחנכת דגולה, הוציאה כתבי עת, יסדה מועדון ותנועת נוער ודאגה לצרכים התרבותיים והחברתיים של חניכותיה.

•  
  רצפת בית הספר כיום
•  

• דבורה וייסמן, חנה שפיצר – מנהיגה חינוכית, אישה בירושלים – מגדר, חברה ודת, עמ' 79–89, פרסומי מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, ה'תשס"ב.^[40]
• דבורה וייסמן, חינוך בנות דתיות בירושלים בתקופת השלטון הבריטי: התמסדותן והתגבשותן של חמש אידאולוגיות חינוכיות, עבודת דוקטורט, ה'תשנ"ד.
• העבריה, ירושלים: מוסדות החינוך המסועפים של ת"ת לבנות א' בירושלים, ה'תשט"ו, כרך ע"ח
• מוסדות החנוך לבנות (שפיצר) ירושלים, ירושלים: האגודה להקמת בנינים למוסדות החנוך (שפיצר) ירושלים, ה'תש"ז.
• ספר היובל של בית הספר ת"ת לבנות א' בירושלים, תרע"ח–תש"ג, ירושלים: ועד היובל, ה'תש"ג.
• זהבית שנקולבסקי, חינוך בנות ומהפכה בבית הספר העברי בשנות הבית הלאומי, מים מדליו, עמ' 89–123, מכללת ליפשיץ, ה'תש"ע.

  מדיה וקבצים בנושא חנה שפיצר בוויקישיתוף

  מדיה וקבצים בנושא בתי הספר שפיצר בוויקישיתוף

• דוד תדהר (עורך), "חנה שפיצר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1181