מלחמת המים של קוצ'במבה

בשנת 1982 הסתיימה תקופה בת 18 שנה של משטר צבאי בבוליביה (אנ'), אך הדמוקרטיה לא הביאה איתה רווחה כלכלית. בשנת 1985 פנתה ממשלת בוליביה לבנק העולמי, ובמשך 20 השנים הבאות ביצעו ממשלות בוליביה המתחלפות את הוראות הבנק. הוראות אלה כללו הפרטה של התחבורה, הטלפון, חברת התעופה הלאומית, ותעשיית הפחמימן.

תוכנית ההפרטה של מערכת המים כללה את מכירת החברה הממשלתית SEMAPA^[1] לשותפות של שש חברות, EDISON^[2] מאיטליה, בכטל^[3] מארצות הברית, ABENGOA^[4] מספרד, INTERNATIONAL WATER LIMITED^[5] מבריטניה ושתי חברות פרטיות מבוליביה. כמו כן תוכנן להרחיב ולשפר את רשת המים ולהפיק גם חשמל מהפקת המים. נשיא בוליביה, הוגו בנזר, הסכים למכור את SEMAPA בעבור 2 מיליארד וחצי דולר אמריקאי.

חוק 2029 עוסק בהפרטת משק המים. מבקרי התוכנית טענו שהחוק מאפשר ל-Aguas del Tunari להשתלט על מקורות מים שאיכרים ניצלו באופן ישיר, בלי שליטה של החברה הממשלתית. בין ראשי המקטרגים היה ארגון FEDECORE) Federación Departamental Cochabambina de Regantes), שהיה מורכב מפעילים סביבתיים, מהנדסים ואיכרים. אחד המנהיגים הבולטים הוא אוסקר אוליוורה.

שש החברות השותפות ב-Aguas del Tunari התחייבו בעת קניית החברה להשקיע בשיפור התשתית. הם ניסו להתחמק מהתחייבות זו, אך ראש העיר של קוצ'במבה לא וויתר. המהנדסים שביצעו את הפרויקט וניהלו את החברה בקוצ'במבה לא היו מבוליביה. בנימוק של בניית סכר חדש, שותפות החברות העלתה את מחיר המים ב-35 אחוזים לכדי 20 דולר לחודש (בזמן שרוב התושבים משתכרים כ-100 דולר לחודש). כשהכעס התחיל לבעור, ראש העיר רייס וילה (Reyes Villa), שהתמודד על משרת הנשיאות נגד מול אוו מוראלס, לא תמך יותר ב-Aguas del Tunari.

המחאה התחילה להתפשט לאחר העלאת מחיר המים. המפגינים בהתחלה היו בעיקר איכרים ממוצא אינדיאני תחת הנהגתו של אוסקר אוליוורה. אליהם הצטרפו פועלי התעשייה מהעיר קוצ'במבה, בעלי חנויות ופקידים וילדים חסרי בית (שנמצאים במספרים גדולים בעיר). המפגינים חסמו כבישים, ואחר כך קיימו שביתה כללית במשך ארבעה ימים. משלחת נשיאותית הסכימה להוריד את מחיר המים. אבל המחאה המשיכה. בחודש פברואר בשנת 2000 נעצרו מאות מפגינים ונפצעו יותר ממאה בהתנגשויות עם המשטרה. דרישת המפגינים נשארה לבטל את תוכנית ההפרטה, אבל הממשלה התעקשה להמשיך בה. בינתיים דרשו המפגינים גם פתרון לאבטלה ולבעיות כלכליות נוספות. באפריל שוב החריפו העימותים. מנהיגי המפגינים נעצרו בבניין העירייה כשהלכו לפגישה עם ראש העיר. הם שוחררו למחרת, וירדו למחתרת. המשטרה הרחיבה את המעצרים, ובינתיים המחאה התרחבה לכל המדינה. אוו מוראלס, שהנהיג אז את איכרי הקוקה, הוביל את האיכרים להצטרפות למחאה.

חוקת בוליביה מאפשרת לנשיא להכריז מצב חירום למשך 90 יום במחוז אחד או יותר במקרה של סכנה חמורה לזכויות התושבים, תפקוד המדינה או הביטחון הלאומי אשר לא ניתן להתגבר אליהם באמצעים רגילים. ב-8 באפריל 2000 הכריז הנשיא על מצב חירום. זו הייתה הפעם השביעית מאז חזרה בוליביה לדמוקרטיה, שהוטל מצב חירום. האלימות התגברה, ורבים נהרגו. נאסר על מפגש של יותר מארבעה בני-אדם, ולמשטרה ניתנה יד חופשית לדיכוי ההפגנות. ב-10 באפריל שודרו בטלוויזיה תמונות של קצין הורג מפגין בן 17, וההפגנות התגברו עוד יותר. המשטרה הודיעה, שהיא לא יכולה יותר לערוב לביטחונם של אנשי Aguas del Tunari, והם ברחו. אוסקר אוליוורה יצא ממחבואו וחתם עם הממשלה על הסכם לביטול ההפרטה, מה שסיים את ההתקוממות.

אבו מוראלס זכה בפופולריות רבה בגלל העזרה לניצחון של אנשי קוצ'במבה, והוא נבחר כעבור חמש שנים לנשיא. מחירי המים חזרו למצב הקודם, אך נכון לשנת 2006 למחצית מ-600 אלף תושבי קוצ'במבה עדיין אין מים זורמים.

ניצחון תושבי קוצ'במבה מהווה השראה להרבה מאבקים בעולם, בעיקר בתחום ההפרטה. המאבק הונצח בסרט "בין טיפות הגשם" מאת איסיאר בוליין: צוות קולנוע מגיע לקוצ'במבה כדי לעשות סרט על כיבוש אמריקה על ידי קולומבוס לפני חמש מאות שנה, וצריך להתמודד עם קשיי הפקה, כי שחקנים חשובים בסרט, שגויסו בבוליביה עצמה, מעורבים במלחמת המים.

• רויטל חובל, קוצ'במבה זה כאן: הבוליביאנים בלמו את הפרטת המים, באתר כלכליסט, 5 בינואר 2010