יוליסס

 

"יוליסס" יצא לאור ב-1922, לאחר עבודה רבת שנים של ג'ויס, שראה בספר את פסגת יצירתו. היצירה, הכוללת 841 עמודים (במהדורה העברית), כבדה וקשה לעיכול עבור רוב הקוראים. סגנון זרם התודעה – החדירה העמוקה לתודעת הדמויות, ללא שימוש באמצעים לשוניים שיקלו את ביצוע המעברים אל תוך התודעה וממנה, הגודש בהרמזים מאוצר התרבות העולמית, ההשתעשעות בשפה (שהיא למעשה חלק עיקרי ביצירה), משחקי המילים, שבירות והחלפות פתאומיות של סגנון הכתיבה, המעברים התוכניים החדים, המחלישים אף הם את היסוד הנרטיבי, אמירות נשגבות וחובקות עולם מול פטפטנות אווילית לשמה – כל אלה עשויים להקשות על קוראים.

ה"מסע" שעובר לאופולד בלום ברחבי דבלין עד שבסופו הוא חוזר לביתו, מקביל למסעו של אודיסאוס באודיסיאה. על בחירת הנושא לספר אמר ג'ויס לאחד מידידיו: "הנושא היפה והמקיף ביותר הוא זה של אודיסאוס. הוא אנושי יותר מאשר המלט, דון קישוט, דאנטה או פאוסט. הוא מכיל הכול". על אודיסאוס אמר: "יוליסס הוא בן ללארטס, אב לטלמאכוס, בעל לפנלופה, מאהב לקאליפסו, חבר לנשק ללוחמים היוונים הצרים על טרויה, מלך לאיתקה. ניסיונות רבים עברו עליו, אבל בחוכמה ובאומץ עמד בכולם."

ב"יוליסס", כמו ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", בחר ג'ויס בסטיבן דדאלוס, שהוא גם המקבילה לטלמאכוס, בנו של אודיסאוס, לייצוג דמותו שלו. יש קווים מקבילים רבים בין סטיבן לבין ג'ויס, לרבות גילם ומאפייניהם המשפחתיים, וכן באירועים בחייהם. בין היתר, חזרתו של סטיבן מפריז על רקע גסיסת אמו מקבילה לחזרתו של ג'ויס לדבלין על רקע דומה, והטענה שג'ויס סירב להתפלל כאשר אמו מתה, מיוחסת גם לסטיבן על ידי באק מאליגן, בן דמותו של אוליבר סיינט ג'ון גוגארטי.

ב-21 בספטמבר 1920 שלח ג'ויס לחברו קרלו לינאטי מכתב ובו כתב, בין היתר:

הנפח העצום והסיבוכיות הגדולה אף יותר של הרומן המפלצתי המקולל שלי... זהו אפוס על שני גזעים (ישראל-אירלנד), ובו בזמן על מחזור הגוף האנושי כמו גם על חיי היום-יום. דמותו של אודיסאוס הקסימה אותי מאז ילדותי... עבדתי על הספר הזה במשך שבע שנים... זהו גם סוג של אנציקלופדיה.^[3]

ג'ויס צפה שיצירתו תעסיק את החוקרים שנים רבות. הוא צוטט באומרו: "הטמנתי (בספר) אניגמות וחידות כה רבות, עד כי הוא יעסיק פרופסורים במשך מאות שנים בדיונים על כוונתי, וזוהי הדרך היחידה להבטיח נצחיות."

הספר מבטא את רצונו של ג'ויס ליצור תמונה מקיפה על דבלין, עיר הולדתו. שאיפתו הייתה, כפי שהתבטא פעם, לתארה תיאור כה מדויק, עד כי אם תימחה יום אחד מעל פני האדמה, ניתן יהיה לשחזרה מחדש על פי ספרו. מלאכת הכתיבה התארכה מאוד. לידידו פרנק באדג'ן אמר ג'ויס, בתשובה לשאלה כמה זמן הוא כותב את "יוליסס": "חמש שנים בערך, אבל במובן מה כל ימי חיי".

16 ביוני, היום שבו מתרחשת עלילת הרומן, מוזכר בספר שלוש פעמים כבדרך אגב: פעם אחת בפרק הקיקלופים – "ובהגיע היום השישה עשר לחודש האלה בעלת עיני-השור",^[4] – ופעמיים נוספות מפורשות בפרק "הסלעים הנודדים"^[5] ובפרק "שורי השמש" .^[6] תאריך זה לא נבחר במקרה. זמן קצר לפני שעזב את אירלנד לצמיתות, בגיל 22, התאהב ג'ויס בנורה ברנאקל, חדרנית לא משכילה, שהפכה לבת זוגו ומאוחר יותר לאשתו. הפגישה הראשונה בין השניים אירעה ב-16 ביוני 1904, וג'ויס בחר להנציח תאריך זה. יש הסבורים כי ג'ויס התבסס על בארנקל כמקור השראה לדמותה של מולי בלום. באותה שנה, בהיותו רק בן 22, גלו ג'ויס ושותפתו מאירלנד מרצון, ואת רוב שנותיהם בצוותא חיו באיטליה, שווייץ וצרפת.

הספר יצא לאור ב-2 בפברואר 1922, יום הולדתו ה-40 של ג'ויס.

 

הרעיון לכתיבת ספר על שיטוטיו של יהודי בדבלין צץ בראשו של ג'ויס ככל הנראה בזמן כלשהו בשנים הראשונות של המאה העשרים. אפשר שהיכרותו השטחית עם אלפרד האנטר, דבלינאי שג'ויס חשב ליהודי, שחילצו ככל הנראה מקטטה בה נחבל בסנט סטיבנס גרין ביוני 1904, היא שהביאה אותו לידי הרעיון לכתוב את הספר.

בפברואר 1905 הגיעו ג'ויס וזוגתו לטריאסטה, שם החל ללמד אנגלית. באותו הזמן התקדם מאוד בכתיבת ספרו "Stephen hero"' שהיה הבסיס ל"דיוקן האמן כאיש צעיר" בעל היסודות האוטוביוגרפיים. ב"דיוקן האמן" התכוון ג'ויס להגיע עד לתיאור התקרית שהייתה לו ב-1904 עם ידידו אוליבר סנט ג'ון גוגארטי במגדל מרטלו, אך בסופו של דבר החליט להכליל את סיפור התקרית בפתיחת "יוליסס", בפרק "טלמאכוס".

בספטמבר 1906, בעת שהותו הזמנית ברומא, כתב ג'ויס לאחיו סטניסלאוס כי "יש לי סיפור חדש ל"דבלינאים", הוא עוסק במר האנטר." חודשיים מאוחר יותר חשף את השם: "יוליסס", שבסופו של דבר הפך לספר.^[7] לאחד מידידיו אמר ג'ויס: "...ברומא, לאחר שכתבתי כמחצית הספר "דיוקן האמן כאיש צעיר", הבנתי שיוליסס יוכל לשמש לו המשך וסיום".

בטריאסטה החל ג'ויס להכיר יהודים היכרות של ממש. אטורה שמיץ, שנודע יותר כסופר איטלו זבבו, אליו התוודע ג'ויס ב-1907, היה אחד מהם, ונטען לרוב כי הוא אחד ממקורות ההשראה לדמותו של בלום. שמיץ גם היה מקור עיקרי לג'ויס בהשגת מידע על יהודים ועל מנהגי היהדות. (ראו בהמשך בפרק "אנטישמיות ולאומיות".)

 

ב-1921, כאשר עמד לפני סיום כתיבתו של "יוליסס", כתב ג'ויס כי "ראשי מלא בחלוקי נחל, גפרורים שבורים, אשפה ושברי זכוכית שנאספו כמעט מכל מקום שניתן להעלות על הדעת". ואכן, הוא עמל רבות על איסוף החומרים לספר. כך למשל ב-1909, בהגיעו לביקור מולדת בדבלין, פגש בחבריו וינסנט קוסגרייב וג'יי. אף. ביירן. ביקורו בביתו של ביירן, שגר בבית ברחוב אקלס 7, שימש לג'ויס חומר גלם לספר. במהלכו איבד ביירן את המפתח ונאלץ לטפס על גדר הבית. כמו ביירן, גם בלום מתגורר ברחוב אקלס מספר 7. סצנת איבוד המפתח והטיפוס משוחזרת במדויק ב"יוליסס". במקרה זה הגיעה האובססיה של ג'ויס לדיוק בפרטים לשיאה. במכתב ששלח לדבלין ביקש לברר "האם יכול אדם רגיל לטפס על גדר הבית שברחוב אקלס מספר 7..., לטפס ולרדת מחלקה התחתון של הגדר... ואז לצנוח משם בלי פגע."^[8]

במסגרת תפקידו כעיתונאי (ג'ויס כתב בעיתון המקומי של טריאסטה, "פיקולו דלה סרה") ביקר בבניין ה"איבנינג טלגרף", וסיור זה סיפק לו חומר לפרק אחר ביוליסס, "אאולוס". מלאכת הכתיבה עצמה החלה בשנת 1914, אך ג'ויס הפסיקה כדי להשלים את מחזהו היחיד "גולים". באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, וג'ויס נקלע למצב בעייתי – נתין זר (בריטי) בארץ אויב (אוסטריה). באמצע 1915 עברו הוא ונורה להתגורר בציריך. באותו זמן היה ג'ויס טרוד בהוצאה לאור של 'דיוקן האמן כאיש צעיר', והסתייע לשם כך בהארייט שו ויבר, שנטלה אותו תחת חסותה ופרסמה את הספר בהמשכים בכתב העת 'האגואיסט'. דיוקן האמן יצא לאור כספר ב-1916, וג'ויס התפנה לכתיבת "יוליסס".

הוא כתב לסטניסלאוס אחיו כי הספר יורכב משלושה חלקים שיכללו 22 פרקים^[9] בדצמבר 1917 סיים את החלק הראשון - "טלמאכיה", הכולל שלושה פרקים המהווים המשך ישיר ל"דיוקן האמן". הוא עבד על הספר באובססיביות, והצטייד מראש במפות של רחובות דבלין, ברשימות של חנויות, ובכל מידע אפשרי אחר, שיאפשר לו לרדת לפרטי פרטים; הוא התעדכן באירועים שקרו באותו יום, 16 ביוני 1904, בו מתרחשים האירועים הבדיוניים; והטריד את חבריו ומכריו בבקשות למידע מדויק על העיר. החל מקיץ 1918 ליווה אותו במהלך הכתיבה פרנק באדג'ן, צייר אנגלי ויורד ים בעברו, שתיעד את התהליך (בעת שהותם בציריך) ואף כתב ספר על כתיבת "יוליסס". גם ממנו שאב ג'ויס מידע, במקרה זה על אודות ימאים וחייהם, ששימש אותו בפרקים הרלוונטיים.

 

באדג'ן ציין בספרו כי "לראות את ג'ויס עובד על הסלעים הנודדים^[10] היה כמו לראות מהנדס עובד עם מצפן וסרגל חישוב... ג'ויס כתב את הסלעים הנודדים כשלפניו מונחת מפה של דבלין שבה סומנו בדיו אדום מסלוליהם של הרוזן דאדלי והאב קונמי. הוא חישב בדקות את הזמן הדרוש לדמויות שלו כדי לעבור מרחק נתון בתוך העיר."^[11]

במאי 1918 הודיע ג'ויס לוויבר, שהתכוונה לפרסם גם את פרקי "יוליסס" בהמשכים, כי הוא צופה שהספר יהיה גמור בקיץ 1919. ברם, עיכובים שונים הביאו לדחיית המועד עד לתום שנת 1921. ג'ויס מצא כי כתיבת מקצת הפרקים קשה משציפה. את הפרק "נאוסיקה" השלים רק במרץ 1920, לאחר שקיבל מדודתו בדבלין משלוח של חוברות ספרות זולה מסוגת הרומן הרומנטי, אותם קרא לשם כתיבתו. הרומן הופיע לראשונה בהמשכים החל ממרץ 1918 במגזין האמריקאי "The Little Review", אך הופסק לאחר פרסום הפרק "נאוסיקה" ביולי 1920, בשל הגשת תביעה משפטית נגד המגזין בגין פרסום דברי תועבה (ראו להלן).

ביוני 1920 עקרה משפחת ג'ויס מטריאסטה לפריז, שם השלים ג'ויס את כתיבת הפרקים האחרונים. בפרק "שורי השמש", מרובה הסגנונות הספרותיים, שהיה בעיניו הקשה ביותר לכתיבה, השקיע ג'ויס לפי חישוביו כאלף שעות עבודה. את "קירקי", הפרק הארוך ביותר (174 עמודים), השלים רק בדצמבר 1920, לאחר כתיבת 8 טיוטות מקדימות. אז נותרה לו כתיבתם של שלושת הפרקים האחרונים, הפשוטים יחסית, "אמאוס", "איתקה" ו"פנלופי", שכתיבתם ארכה כשנה. רק ב-1922 יצא הספר לאור בפאריס, וג'ויס נתפנה למאבק על הוצאתו לאור בממלכה המאוחדת ובארצות הברית, מאבק שהגיע לסיומו המוצלח כעבור 14 שנים.

  ערך מורחב – לאופולד בלום

לאופולד בלום הוא הגיבור הראשי ביוליסס. הוא נעדר מהחלק הראשון, הקצר יחסית, אך נוכח במרבית הפרקים האחרים. בלום הוא בן 38, מוכר מודעות פרסום במקצועו, ממוצא יהודי. הוא נשוי למריון (מולי), ואב למיליסנט (מילי). לזוג היה בן נוסף שמת בהיותו תינוק. אביו של בלום התאבד בצעירותו. שני אירועים אלה משמעותיים מאוד עבור בלום. במהלך היום בלום משוטט ברחובות דבלין, משתתף בלווייתו של חברו פאדי דינגאם, מבקר בחוף הים, ומסתובב עם בן-לווייתו, סטיבן דדאלוס הצעיר ממנו ב-16 שנים, ברובע הזונות, בעוד אשתו מתנה אהבים עם מאהבה, וחוזר לביתו רק בלילה.

בספר מתוארות בהרחבה חולשותיו של בלום. אשתו בוגדת בו, והוא מבליג ומקבל את רצונותיה ושגיונותיה. בלום ואשתו לא קיימו יחסי מין זה כעשור, וכתחליף הוא מתכתב בשם בדוי עם נשים, ומחפש דרכים אחרות כדי להגיע לסיפוק מיני. במהלך הספר נחשפת נטייתו של בלום למציצנות, וחיבתו הבלתי מוסתרת לתחתוני נשים, אותה חושפת גם מולי בלום במונולוג המסיים את הספר.

 

מנגד מצטייר בלום כאדם אנושי, בעל חמלה, כפי שהדבר מתבטא בסצנת בית החולים ליולדות בפרק "שורי השמש", בה הוא נזכר בלידת בנו רודי. מכריו האירים מתארים אותו כאדם הגון ושקט, כזה שאפשר לסמוך עליו. הוא נחשב לאאוטסיידר בקרבם, אחד שאינו מפריז בשתייה, נמנע מניבולי פה, סולד מאלימות, ונמנע ככל האפשר מעימותים.

מוצאו היהודי של בלום מהווה נדבך חשוב בספר. לאופולד בלום הוטבל לנצרות שלוש פעמים, ואמו הייתה נוצרייה, כך שאינו יהודי לפי ההלכה. למרות זאת, יהדותו מוזכרת פעמים רבות בעלילת הספר. יחסו למוצאו היהודי הוא אמביוולנטי. מחד, הוא אינו יהודי בדתו, ומאידך, הוא נרתם להגן על מוצאו היהודי, גם במחיר של חשיפתו לאלימות. גם לאומיותו של בלום עומדת למבחן. ג'ויס מעמיד את גיבורו בקונפליקט מתמשך בין מוצאו היהודי ללאומיותו האירית. בתשובה לשאלה - לאיזו אומה הוא משתייך, עונה בלום כי התשובה היא אירלנד, אך כאשר הוא שר המנון - הוא שר את "התקווה".

  ערך מורחב – סטיבן דדאלוס

סטיבן דדאלוס הוא הגיבור השני של הספר. שלושת הפרקים הראשונים (הטלמאכיה) עוסקים רק בו, ומהווים למעשה המשך משלים לספר "דיוקן האמן כאיש צעיר", בו סטיבן הוא הגיבור הראשי. מבחינות רבות סטיבן דדאלוס הוא בן דמותו של ג'ויס עצמו, האלטר אגו שלו. אחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, התנגד לשם דדאלוס מפאת היותו שם לא-אירי, אך ג'ויס הכריע לטובת השארתו, וכפשרה שינה אותו מדיידלוס (Daedalus), כפי שהוא מופיע ברומן הביכורים שלו "סטיבן הירו", נוסחו הראשון של "דיוקן האמן כאיש צעיר", לדדאלוס (Dedalus) ב"דיוקן האמן" וב"יוליסס".

סטיבן דדאלוס הוא מורה בבית ספר פרטי בפרבר של דבלין, משרה שבה שימש ג'ויס עצמו בקיץ 1904. הוא הדמות המקבילה לטלמאכוס, בנו של אודיסאוס, וגם להמלט. סטיבן הוא בנו של סיימון דדאלוס, אחד מידידיו של בלום.

הפרק הראשון ב"יוליסס" נפתח באפיזודה במגדל מרטלו בחוף סנדיקוב שבה דדאלוס מתארח אצל ידידו באק מאליגן. השניים מתעמתים בעקבות זלזולו של מאליגן בכבודה של אמו של דדאלוס שזה עתה נפטרה, באומרו כי היא "מתה כמו בהמה". מאליגן טוען להגנתו כי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע באמו של סטיבן, ואף תוקף את סטיבן על שסירב למלא את בקשתה האחרונה של אמו ולהתפלל בעבורה.

מוטיב חשוב שמופיע ב"יוליסס" הוא חיפושו של סטיבן אחר דמות אב, מוטיב שהופיע גם בדיוקן האמן כאיש צעיר, ומציאתו של לאופולד בלום, שבעצמו איבד בן. המבקר יו קנר כתב: "מה שמאחד את דיוקן האמן הוא המאמץ בן עשרים השנים של סטיבן להחליף אב אחד באחר".^[12] בפרקים האחרונים של הספר סטיבן מתלווה לבלום, המבוגר ממנו ב-16 שנים, עד שהם מגיעים לביתו של האחרון.

  ערך מורחב – מולי בלום

מריון (מולי) בלום היא אשתו של לאופולד בלום. היא בת 34, ילידת גיברלטר, בת לקצין צבא אירי ולאם ממוצא יהודי-ספרדי. בלום היא זמרת בעלת-שם בדבלין, אך אינה משכילה. היא משמשת כמקבילה הפארודית לפנלופי, אשת אודיסאוס. בעוד שזו האחרונה היא סמל הנאמנות, מולי מוצגת כבוגדנית, במיוחד בשל הרומן עם אמרגנה, יו (עזאזל) בוילאן. נטען כי ג'ויס ביסס את דמותה של מולי על זו של שותפתו לחיים, נורה ברנקל. מקור אפשרי נוסף הוא אמליה פופר, תלמידה של ג'ויס בטריאסטה, שעל יחסיו עימה כתב ב"ג'אקומו ג'ויס".

לאורך הרומן מולי היא דמות משנית באופן יחסי, במובן שהספר אינו עוסק כמעט בעלילותיה, אלא במחשבותיו של בלום לגביה. הפרק היחיד שבו היא מככבת בבלעדיות הוא הפרק החותם את הספר, פנלופי, שכולו (46 עמודים) מוקדש למונולוג המפורסם שלה,^[13] שבו היא מבטאת את מחשבותיה ותשוקותיה בעודה שוכבת במיטה לצד בעלה.

  ערך מורחב – יוליסס - מבנה הספר והעלילה

 

הרומן מהווה מעין יומן מסע של גיבוריו, לאופולד בלום וסטיבן דדאלוס, בעיר דבלין. אין בספר עלילה במובנה המקובל. הרומן כולל 18 פרקים (אפיזודות) שהקשר ביניהם רופף למדי, בשלושה חלקים. שמות הפרקים לא הופיעו במהדורה המקורית של הספר, אלא ברשימות ששלח ג'ויס לידידיו, קארלו לינאטי וסטיוארט גילברט, כדי לסייע להם בהבנת הספר.

כל פרק (או אפיזודה בלשונו של ג'ויס) מקביל לסצנה הלקוחה מהאודיסיאה, לעיתים קרובות באופן פארודי. כך למשל, השתתפותו של בלום בלוויה של חברו בפרק "האדס", המתרחשת בבית הקברות גלאסנווין, מקבילה לירידתו של אודיסאוס אל השאול. בפרק "הקיקלופים" מגלם את הקיקלופ פוליפמוס אדם המכונה "האזרח", שאינו אלא אנטישמי שמתרתח כאשר בלום מזכיר לו שישו היה יהודי, ותוקף אותו. עם זאת, סדר הפרקים אינו תואם את זה שבאודיסיאה.

 

במכתבו לאחיו סטניסלאוס כתב ג'ויס כי "יוליסס" יכיל 22 פרקים, ויחולק לשלושה חלקים. בסופו של דבר הסתפק ב-18 פרקים בלבד.

החלוקה הפנימית של הספר היא ברורה וסימטרית. 18 פרקי הספר מחולקים לשלושה חלקים: שלושת הפרקים הראשונים מהווים את המבוא, ובהם נפקד מקומו של לאופולד בלום. לחלק זה קרא ג'ויס טלמאכיה. הוא מקביל לחלק באודיסיאה המתאר את קורותיו של טלמאכוס, בנו של אודיסאוס, ומהווה מעין המשך משלים ל"דיוקן האמן כאיש צעיר". גיבורו הוא סטיבן דדאלוס, האלטר-אגו של ג'ויס. בחלק זה, המצומצם יחסית בהיקפו, אין לאופולד בלום נוכח כלל.

הספר פותח בשעת בוקר, שבה סטיבן וחבריו, המתגוררים במגדל לחוף מפרץ דבלין, מתחילים את יומם (הפרק "טלמאכוס"). בסופו מחליט סטיבן לעזוב את המגדל בכעס. הפרקים הבאים הם "נסטור" ו"פרוטאוס". העלילה בחלק זה מתרחשת כולה באתרים השוכנים לחופי מפרץ דבלין.

החלק המרכזי של הספר - האודיסיאה - המתאר בעיקר את קורותיו של לאופולד בלום לאורך היום, כשמדי פעם מגיחה דמותו של סטיבן דדאלוס. הוא מתחיל בשעה שמונה בבוקר בביתו של בלום ומסתיים בחצות ברובע הזונות של דבלין. חלק זה כולל שנים עשר פרקים: שישה פרקים ראשונים (4–9) שהפרק התשיעי, החותם אותם, ("סקילה וכריבדיס"), מהווה את אמצע הספר, יחד עם הפרק שאחריו, "הסלעים הנודדים". ג'ויס אף שקל לכתוב פרק ביניים שיפריד בין שני הפרקים, ובכתב היד ציין, בשולי העמוד בו מסתיים הפרק התשיעי, כי סיים את המחצית הראשונה של הספר.^[14] שני החצאים אינם סימטריים בגודלם - המחצית הראשונה מהווה רק שליש מנפחו של הספר. החצי השני מתחיל בפרק העשירי - הסלעים הנודדים - וזוהי גם תחילתה של המחצית השנייה של האודיסיאה - מהפרק העשירי ועד הפרק החמישה עשר.

החלק השלישי הוא הנוסטוס, או "השיבה הביתה", והוא מתאר את "מסעם" של בלום וסטיבן דדאלוס מרובע הזונות המתואר ב"קירקי" לביתו של בלום. כלולים בו שלושה פרקים: "אמאוס", "איתקה", ו"פנלופי".

  ערך מורחב – סכמות גילברט ולינאטי ליוליסס

סכמות גילברט ולינאטי ליוליסס הן רשימות שנוצרו על ידי ג'ויס עצמו על מנת לסייע לידידיו קרלו לינאטי וסטיוארט גילברט להבין את מבנה הספר. ג'ויס ציין שהטמין בספר אניגמות במספר כה רב עד כי חוקרי כתיבתו יעמלו מאות שנים במאמץ להבין את כוונותיו.

הסכמה של לינאטי נוצרה ב-1920. במכתבו המצורף לסכמה כתב ג'ויס:

...סבורני כי לאור הנפח העצום והסיבוכיות הגדולה אף יותר של הרומן המפלצתי המקולל שלי, עדיף לשלוח לו סוג של סיכום - מפתח - שלד - סכמה (לשימוש ביתי בלבד)... הכנסתי רק מילות מפתח בסכמה שלי, אך אני חושב שתבין זאת... זהו גם סוג של אנציקלופדיה.^[3]

סכמת גילברט ליוליסס נוצרה בשנת 1921, ופורסמה על ידי גילברט ב-1930. שתי הסכמות כוללות את שמו המקביל לאודיסאה של כל פרק (שמות הפרקים לא נכללו בספר המקורי), תיאור פרטני של הסצנה, זמן התרחשות, צבע, סמל, מדע או אמנות קשורים, טכניקת כתיבה, איבר גוף וסמלים. סכמת לינאטי מקיפה מעט יותר וכוללת גם דמויות מקבילות מהמיתולוגיה היוונית ומשמעות. בסכמה של לינאטי חסר תיאור מפורט של שלושת הפרקים האחרונים משום שהם היו בשלבי כתיבה ראשוניים באותה עת.

  ערך מורחב – יהדות אירלנד

יהדות אירלנד התפתחה בעיקר בסוף המאה התשע-עשרה. ב-1871 חיו באירלנד כ-250 יהודים. ב-1904, בעקבות גלי הגירה ממזרח אירופה, הגיע מספרם לכ-4,800, מרביתם בדבלין ובקורק. בשנת 1904 יזם כומר מקומי בעיר לימריק, האב ג'ון קריג, חרם קתולי על הסוחרים היהודים בעיר. בשל החרם נטשו היהודים את לימריק לקורק, שם התקבלו בסבר פנים יפות. פרט לכך לא עוררה הקהילה היהודית באירלנד גלי אנטישמיות בולטים, בעיקר עקב היותה אחוז זניח באוכלוסייה. למרות זאת, התקיימה באירלנד אצל חלק מהאנשים אנטישמיות סמויה.

ב-1902, בעת לימודיו בפריז, היה ג'ויס עד לאירועי פרשת דרייפוס, שמיאנה לדעוך. על פי ריצ'רד אלמן, הביוגרף של ג'ויס, ג'ויס הושפע ממנה עמוקות.^[15] ג'ויס כמעט ולא הכיר יהודים באירלנד. חברו של ג'ויס, פדריג קולום, העיד^[16] על כך, וטען כי ג'ויס ביקשו להכיר לו יהודים כאשר חיפש בשנת 1902 מקורות למימון עיתון יומי חדש שרצה להקים.^[17]

אוליבר סנט ג'ון גוגארטי, חברו של ג'ויס עד לתקרית שהפרידה ביניהם, שהיה מקור ההשראה לדמותו של באק מאליגן בפרק הראשון בספר, כתב ב-1906 שני מאמרים אנטישמיים חריפים שהתפרסמו בביטאון ה"שין פיין", עיתון אירי לאומני בעריכתו של ארתור גריפית'. לאחר שקרא את המאמרים הביע ג'ויס את זעמו.^[18]

משנשאל לימים מדוע בחר ביהודי לדמות הראשית ביוליסס ענה: ”בלום יהודי? כן, כי רק זר היה מתאים. יהודים היו זרים בדבלין בעת ההיא. לא הייתה עוינות כלפיהם, אבל בוז היה גם היה, אותו הבוז שאנשים תמיד מראים כלפי הבלתי-ידוע.”

לאחר הגיעו לטריאסטה ב-1905 החל ג'ויס להכיר יהודים לעומק. אחד מהם היה אטורה שמיץ, שנודע יותר כסופר איטלו זבבו, אליו התוודע ג'ויס ב-1907. זבבו, יהודי מומר, היה אחד ממקורות הידע של ג'ויס על יהודים ויהדות, ונטען לרוב כי הוא אחד ממקורות ההשראה לדמותו של בלום. בין זבבו לג'ויס התפתחו יחסי ידידות עמוקים, למרות הבדלי הגיל ביניהם, וג'ויס נהג להגיע לבית משפחת זבבו כדי ללמד את בני המשפחה אנגלית. בתו של זבבו, לטיציה, שלמדה אף היא אצל ג'ויס, טענה^[19] כי אביה היווה עבור ג'ויס את מקור ההשראה לדמותו של בלום. היא ציינה גם כי אמהּ הייתה דמות שהשפיעה על חלק מהדמויות הנשיות ברומן. עם זאת אמרה, בראיון שנערך עמה לשם הפקת סרט דוקומנטרי, כי נחישותו של ג'ויס בדליית פרטים על היהדות גרמה לאביה אי נוחות.^[20] זבבו עצמו צוטט כמי שביקש מאחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, כי יגלה לו סודות על אירים - שכן "אחיך שאל אותי שאלות כה רבות על יהודים, עד כי הייתי רוצה להשתוות עמו."^[21]

ב"יוליסס" ג'ויס מרבה להשתמש במוצאו היהודי של בלום. אף על פי שאמו של בלום הייתה נוצרייה, הוא קיבל לפחות בתחילת חייו חינוך יהודי, והשתתף בליל הסדר. בפרק "אוכלי הלוטוס", במהלך מיסה, בלום משווה את הלחם שמסמל את גופו של ישו למצות.

משפחה יהודית אחרת שגם את ילדיה לימד ג'ויס אנגלית הייתה משפחתם של לאופולדו ולטיציה פופר. לאופולדו פופר היה איש עסקים ויחד עם שותפו לואיס בלום נהל סניף של החברה המשפחתית לשילוח, יבוא ויצוא מטענים ששמה היה אדולף בלום ופופר.^[22] לזוג היו שתי בנות ובן: אמליה (איט'), אליזה וג'וזפה. אמליה הייתה מקורבת לג'ויס ועל פי כותב הביוגרפיה של ג'ויס, ריצ'רד הלמן, הייתה אחד ממקורות ההשראה לדמותה של מולי בלום.

"יוליסס" גדוש גם בהתבטאויות של אנשים אנטישמיים (ראו משמאל). גם מוטיב עלילת הדם מופיע ב"יוליסס". בפרק "האדס", בו בלום מהרהר במוות ובמתים "זה הדם ששוקע באדמה נותן חיים חדשים. אותו הרעיון כמו היהודים שאמרו עליהם שהם הרגו ילד נוצרי.", ובהמשך ב"איתקה", כאשר סטיבן מדקלם את "הבלדה על הארי יוז", העוסקת בנערה יהודייה שעורפת את ראשו של ילד נוצרי.

ג'ויס מעמיד את גיבורו בקונפליקט מתמשך בין מוצאו היהודי ללאומיותו האירית. קודם העימות עם "האזרח" האנטישמי, שואל אותו "האזרח" לאיזו אומה הוא משתייך, ותשובתו של בלום היא: "אירלנד... אני נולדתי כאן. אירלנד". עם זאת, בהמשך הוא מוסיף: "גם אני שייך לגזע שסבל משנאה ומרדיפות. גם עכשיו. ממש ברגעים אלה. בשנייה הזאת".

בהמשך הפרק שואל אחד מהנוכחים, "אחרי הכל, למה שיהודי לא יוכל לאהוב את ארצו כמו כל אחד אחר?", ונענה: "בתנאי שהוא יהיה בטוח קודם איזו ארץ היא ארצו".

בפרק "איתקה", בתשובה לשאלה "איזה המנון זימר בלום?", מוזכרות שתי השורות הראשונות של "התקווה" (והיחידות שבלום זוכר מההמנון), ולא המנון אירלנד:

KOLOD BALEJWAW PNIMAH NEFESCH, JEHUDI, HOMIJAH

גם בהשוואה לידידו סטיבן דדאלוס האירי, בלום הוא היהודי. בפרק "איתקה" מדקלם דדאלוס בלדה אירית עממית, ובלום מדקלם כנגדו קטע משיר השירים. בפרק "איתקה" בלום מייצג את היהודים וסטיבן את האירים. על השאלה "אלו נקודות-מגע התקיימו בין השפות האלו (עברית, אירית) ובין העמים שהשתמשו בהן?" אחת התשובות היא "שיקום ציון בכנען והאפשרות של הענקת אוטונומיה פוליטית או האצלת סמכויות לאירלנד."

הוצאת "יוליסס" לאור הייתה כרוכה בשורה של מאבקים משפטיים. הרומן הופיע לראשונה בהמשכים במגזין האמריקאי "The Little Review", בעריכתן של מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, החל ממרץ 1918. משרד הדואר האמריקאי החרים שלושה גיליונות של המגזין והעלה אותם באש, בתואנה ש"יוליסס" כולל דברי תועבה. על כך אמר ג'ויס, ברומזו לעותקי "דבלינאים" שנשרפו בדבלין כעשור קודם לכן: ”זו הפעם השנייה שנפל בחלקי העונג להישרף בעודי בחיים.^[23]”

בגיליון יולי 1920 פורסם הפרק נאוסיקה, בו בלום מאונן בקרבת כנסייה. עורך דין שבתו נחשפה לטקסט התלונן, והביא להגשת תביעה נגד המגזין על ידי "האגודה הניו-יורקית נגד תועבה" בגין פרסום דברי זימה. העורכות נעצרו,^[24] הורשעו ונקנסו והפרסום נפסק.

המהדורה הראשונה של הספר באנגלית יצאה לאור ב-1922, בפריז, על ידי סילביה ביץ', בעלת חנות ספרים ובית הוצאה פריזאי קטן בשם "שייקספיר אנד קומפני". ביץ' הכירה את ג'ויס בנסיבות חברתיות, בביתו של המשורר הצרפתי יהודי אנדרה ספיר, ושאלה את הסופר אם יאות לתת בידיה את מלאכת ההוצאה לאור. הסופר, שבע אכזבות ממאבקי ההוצאה לאור של ספרו "דבלינאים", הסכים. ביץ' החליטה להוציא את הספר באלף עותקים ובמחירים גבוהים. מתוכם, 100 הודפסו על נייר משובח במיוחד ונמכרו בחתימת הסופר במחיר של 350 פרנק לעותק - מחיר יקר מאוד באותם הימים.^[25] מרבית העותקים נמכרו ב-150 פרנק לעותק, מחיר לא זול לזמנו.

תאריך יציאתו של הספר לאור, 2 בפברואר, היה גם יום הולדתו הארבעים של ג'ויס, לא מעט בשל התעקשותה של ביץ' להעניק לג'ויס את העותק הראשון ביום הולדתו. היא השקיעה מאמצים רבים בתהליך, שהיה כרוך בתיקונים והגהות רבות של מאות עמודי הספר. ההוצאה נתקלה בשלל בעיות: כתב ידו הבלתי קריא של ג'ויס גרם לאחת הכתבניות לבוא לביתו ולהשליך את הדפים על הרצפה; בעלה של כתבנית אחרת החליט לשרוף חלק מדפי הפרק "קירקי" בשל תוכנם, ולמזלו של ג'ויס הצליחה הכתבנית להצילם. את צבע הכריכה - כחול ולבן - בחר ג'ויס עצמו על פי צבעי דגל יוון.

  ערך מורחב – ארצות הברית נגד ספר בשם יוליסס

ברם, דווקא בשתי הארצות המובילות של דוברי האנגלית, ארצות הברית והממלכה המאוחדת, נתקל הספר בהתנגדות עזה של חוגים שמרניים. חלקים מסוימים ברומן, ובמיוחד הפרק האחרון, פנלופי, בו מופיע המונולוג של מולי בלום, כללו טקסט שעלול היה להיתפס בחוגים מסוימים כפורנוגרפי.

בממלכה המאוחדת עשה עורך הדין השמרן ארצ'יבלד בודקין, ששימש כתובע הכללי החל מ-1920, כל אשר לאל ידו כדי למנוע את הפצת הספר והוצאתו לאור. הוא איים על העוברים על האיסור בתביעה. 499 עותקים ממוספרים של המהדורה השלישית, שהובאו לאנגליה מצרפת ב-1923, נשרפו בנמל פוקסטון.^[24] בודקין עצמו אישר כי לא קרא את הספר, אלא רק את המונולוג של מולי בלום, המסיים אותו:

לא קראתי, ואין לי זמן, או רצון...לקרוא את הספר עד תומו. קראתי (רק) את העמודים 690–732. אין ביכולתי להעריך במה הם רלוונטיים לשאר הספר... ככתבם, נראה שהם יצאו מפיה של אישה אנאלפביתית ווולגרית... יש (שם) כמות גדולה של זוהמה גמורה ותועבה.^[26]

ב-1926, כאשר מרצה בעמנואל קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג', ביקש להכניס את הספר לשיעוריו, שלח בודקין מכתב לבכירי האוניברסיטה ובו פירט את עמדת ממשלת הממלכה המאוחדת בנדון.^[26] הניסיונות לקרימינליזציה של ג'ויס ויצירתו איימו להתרחב גם ליצירות אחרות שלו, עד שב-1933 הפכה פסיקת בתי המשפט בארצות הברית את הקערה על פיה. באותה שנה ניסה בית ההוצאה "רנדום האוס" להכניס לארצות הברית עותק של הספר. העותק הוחרם על ידי שלטונות המכס, בתואנה שהוא מכיל דברי זימה. במשפט שהתנהל (United States v. One Book Called Ulysses) קבע השופט וולסי ג'ונס:^[27]

אני מודע היטב לכך, שבגלל סצנות מסוימות שבו, "יוליסס" יהיה קשה לעיכול לאנשים רגישים, אם כי נורמליים. אבל ... אף על פי שבמקומות רבים "יוליסס" עלול לגרום לתחושת בחילה לקוראיו, הרי שבשום מקום אין הספר מעורר את היצר המיני.

לפיכך מותר להכניס את יוליסס לגבולות ארצות הברית.

— מתוך פסק הדין United States v. One Book Called Ulysses

בפברואר 1934 יצא הספר לאור בארצות הברית באופן חוקי, ותוך חודשיים נמכרו ממנו 33,000 עותקים. בממלכה המאוחדת נדרשו עוד שלוש שנים של מאבק משפטי וציבורי, עד שבנובמבר 1936 אישרו השלטונות את פרסום הספר. לבקשת ג'ויס נכללו במהדורה הבריטית של הספר פסקי הדין באנגליה ובארצות הברית עד שנת 1960.

היחס ליוליסס נע בין שבחים נלהבים לשלילה מוחלטת. ברנרד שו כתב:

... זוהי עדות מבחילה על שלב מעורר גועל בתולדות התרבות...הייתי רוצה להקיף את דבלין כולה בשרשרת של שוטרים; לעצור כל תושב זכר בגילאי 15 עד 30; לאלץ כל אחד מהם לקרוא את הספר; ולשאול...אם רואים הם משהו משעשע בשיגעון ובגסות הזו, המלאים ניבולי-פה וניבולי-רוח...^[28]

קרל יונג, שטיפל בבתו חולת הנפש של ג'ויס, לוצ'יה, שלח לג'ויס מכתב הערכה על הספר:

יוליסס הסתבר כאגוז קשה מאוד ואילץ את מוחי לא רק למאמץ בלתי רגיל, אלא גם למסע ראוותני (אם לומר זאת מנקודת מבטו של מדען)...הרהרתי בו במשך כשלוש שנים עד שהצלחתי להיכנס לתוכו. אבל אני חייב לומר לך כי אני מודה לך מאוד, כמו גם ליצירת הענק שלך, כי למדתי ממנה רבות. נראה שלעולם לא אהיה בטוח לחלוטין אם נהניתי ממנו, כי הדבר היה כרוך בשחיקת יתר של העצבים ושל התאים האפורים. אני לא יודע גם אם תוכל ליהנות ממה שכתבתי על "יוליסס", כי לא יכולתי שלא לספר לעולם עד כמה הייתי משועמם, עד כמה רטנתי, כמה קיללתי ועד כמה הערצתי. 40 העמודים הכתובים ללא עצירה בסוף הספר הם מחרוזת של פנינים פסיכולוגיות אמיתיות. אני מניח שסבתו של השטן יודעת כה הרבה על הפסיכולוגיה האמיתית של האישה; אני לא.

בורחס אמר על יוליסס כי: "יש משפטים, יש פסקאות שאינם נופלים מהקטעים המזהירים ביותר של שייקספיר או של סר תומאס בראון^[29]". טי אס אליוט התבטא כי "ג'ויס גילה דרך המחייבת יוצרים אחרים ללכת בעקבותיו. בזאת לא יחטאו בחקיינות יותר מאשר המדען המשתמש לצורך מחקריו בתגליות של איינשטיין." ולדימיר נבוקוב כתב כי "יצירות המופת של המאה ה-20 הגדולות בעיניי הן בסדר זה: 'יוליסס' לג'ויס, 'הגלגול' לקפקא, 'פטרבורג' לאנדריי ביילי והמחצית הראשונה של 'בעקבות הזמן האבוד' לפרוסט."

פאולו קואלו התבטא כי "יוליסס" הוא אחד מהספרים שגרמו לנזק רב לסופרים. בין היתר אמר כי 'יוליסס' "הוא רק סגנון. אין שם כלום. כשמפשיטים אותו, יוליסס הוא טיפש".

לפי מחקר מ-2007, רבים מקוני הספר לא מסיימים אותו.^[30]

  ערך מורחב – בלומסדיי

 

ב-16 ביוני, היום שבו מתרחש "יוליסס", נחגג מדי שנה בדבלין, ובמספר גדל והולך של ערים בעולם, בלומסדיי, יום חג חילוני המציין את זכרו של ג'ויס. עוד ביולי 1929 יזמה סילביה ביץ', המוציאה לאור של "יוליסס" בצרפת, את "ארוחת יוליסס", במלון "לאופולד" בפריז, לכבוד הספר ומחברו.

ב-1954, במלאת 50 שנה לאותו יום, החליטה חבורה של אמנים ויוצרים בדבלין לכבד את זכרו של ג'ויס בטקס ובמסע בעקבות לאופולד בלום, והאירוע נקרא בלומסדיי, על שמו של בלום. החגיגה הפכה למסורת. בצירוף מקרים, מת אחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, ביום זה ב-1955. ביום זה נוהגים מעריצי ג'ויס לצאת לרחובות דבלין בלבוש מהתקופה האדוארדיאנית, לאכול ארוחת בוקר בסגנון לאופולד בלום, ולערוך סיורים באתרים הנזכרים ב"יוליסס" ולאורך מסלולי הליכתו של בלום.

שלושת גיבורי הספר נבחרו במקומות גבוהים ברשימת "100 הדמויות הבדיוניות הטובות ביותר" במשאל שנערך על ידי המגזין Book בשנת 2002. לאופולד בלום נבחר למקום הרביעי, מולי בלום למקום השמיני וסטיבן דדאלוס למקום התשיעי.^[31]

מספר סרטים הופקו סביב "יוליסס". אף לא אחד מהם זכה להצלחה קופתית בולטת. ב-1967 הופק הסרט "יוליסס" בבימויו של ג'וזף סטריק ובהשתתפות ברברה ג'פורד בתפקיד מולי בלום.^[32] הסרט מציג את עלילת "יוליסס" תוך נאמנות גבוהה למקור, ומשתמש גם במשפטים הלקוחים מהספר. הסרט לא אושר להקרנה באירלנד עד שנת 2000.

ב-2003 הופק באירלנד הסרט "בלום" בבימויו של שון וולש, ובכיכובם של סטיבן ריאה ואנג'לין בול. בסרט מושם דגש על העברה לפסים קולנועיים של זרם התודעה המאפיין את הספר.^[33]

באלבומה של קייט בוש "The Sensual World" (העולם החושני) הכולל שירים על אהבה נכזבת, מתבסס השיר "The Sensual World", ממנו לקוח שם האלבום, על דמותה של מולי בלום. בוש ציינה שהפסקה שחותמת את הרומן, הכלולה במונולוג המפורסם של מולי בלום, התאימה למוזיקה שהיא יצרה. לאחר שבוש לא קיבלה אישור מבעלי הזכויות של "יוליסס" להשתמש בטקסט עצמו, כתבה בוש מילים המתארות את יציאתה של בלום מבין דפי הספר, העולם הדו-ממדי בו היא חיה, אל העולם האמיתי, תוך היסחפותה בפרץ של חושניות.

בספרו של הסופר זוכה פרס נובל לספרות ג'ון מקסוול קוטזי, "אליזבת קוסטלו", מוזכר ספר בדיוני בשם "הבית ברחוב אקלס" - ביתם של לאופולד ומולי בלום, שנכתב מנקודת מבטה של מולי בלום.

• חזי ועפר שלח, "המדריך ליוליסס", הוצאת מחברות לספרות, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• סטן גבלר דייוויס, ג'יימס ג'ויס - דיוקן האמן, הוצאת דביר, בתרגום סמדר ויוסי מילוא 1990 (הספר בקטלוג ULI).
• Budgen, Frank. James Joyce and the Making of 'Ulysses', and other writings. Oxford University Press, 1972. (הספר בקטלוג ULI)
• ,McDonnel, Gerry, James Joyce: Jewish influences in Ulysses, Lapwing publications, 2004
• מרדכי שלו, "גונבים את הבשורה - 'מחכים לגודו' לסמואל בקט כמשקף את המתח היהודי-נוצרי מאז ימי ישו ועד השואה, והשפעת 'יוליסס' לג'ויס על בקט בעניין", אלפיים 1, תשמ"ט 1989.
• גיל רובינשטיין, "הערות ישראליות על 'יוליסס' בעברית", דבר, מרס 1985.
• John Henry Raleigh, The Chronicle of Leopold and Molly Bloom, University of California Press, 1977 (הספר בקטלוג ULI)
• Neil R. Davison, James Joyce, Ulysses, and the Construction of Jewish Identity: Culture, Biography, and "the Jew" in Modernist Europe, Cambridge University Press, 1996 (הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יוליסס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוליסס

• יוליסס - הטקסט המלא בפרויקט גוטנברג
• קונקורדנציה ליוליסס
• "יוליסס ועוד ספרים שלעולם לא תצליחו לסיים" בפודקאסט 'עושים רוח'
• מצגת המתארת את הספר בהסברים ותמונות
• תערוכת ציורים של הצייר הבריטי ריצ'רד האמילטון בנושא יוליסס
• קומיקס בנושא יוליסס
• דליה וירצברג-רופא, אלוהי הבריאה עושה את ציפורניו באתר אימגו
• רות אלמוג, לחגוג את יומו של ליאופולד בלום נעים ונוח הרבה יותר מאשר לצלוח את הספר שבלום הוא גיבורו, באתר הארץ, 10 ביוני 2004
• בועז כהן, זימה וזוהמה צרופה. על "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, בבלוג "לונדון קולינג"
• פאולו קואלו: "'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס גרם נזק לסופרים", באתר הארץ, 7 באוגוסט 2012
• אורי אלטר, "יוליסס" של ג'ויס והקורא הרגיל, מאזנים, מאי 1999, באתר JSTOR
• על היחס לאנטישמיות ב"יוליסס", מאמר מאת Eishiro Ito (באנגלית)
• מוזיאון ג'ויס בטריאסטה
• יוליסס, באתר OCLC (באנגלית)
• יוליסס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)