חורחה לואיס בורחס

בורחס נולד בבואנוס איירס. שמו המלא היה חורחה פרנסיסקו איסידורו לואיס בורחס אסוודו, אך הוא מעולם לא השתמש בצורה זו של שמו. אביו, חורחה גיירמו בורחס, היה עורך דין ומרצה לפסיכולוגיה, והיה בעל נטיות ספרותיות ("הוא ניסה להיות כותב אך נכשל בניסיונו", אמר פעם בורחס. "הוא כתב כמה סונטות טובות מאוד"). אימו, לאונור אסוודו סוארס, הייתה מתרגמת. המשפחה הייתה ממוצא איטלקי, ספרדי, פורטוגזי ובריטי. השפות המדוברות בבית בורחס היו ספרדית ואנגלית, ובורחס הצעיר גדל מילדות באווירה רב-לשונית. הוא גדל בשכונת פלרמו, בבית גדול בעל ספרייה עשירה.

בשנת 1902 נולדה לבורחס אחות בשם נורה. אביו של בורחס לקה באותה מחלה שתיטול ברבות הימים מן הבן המפורסם את מאור עיניו, וכך, בשנת 1914 עברה המשפחה לז'נבה, שם קיבל האב טיפול בעיניו, בעוד הבן השלים את לימודיו, בין השאר בצרפתית, שבתחילה הציבה בפניו קשיים מסוימים, ולימד את עצמו גרמנית. בשנת 1918 סיים לימודי תיכון בקולג' ז'נבה (Collège de Genève).

לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה המשיכה משפחת בורחס בנדודיה באירופה, ובמהלך שלוש שנים גרה בלוגאנו, ברצלונה, מיורקה, סביליה ומדריד. בספרד התחבר בורחס הצעיר לתנועת האוונגרד "אולטרה", ופרסם במגזין "גרסיה" (Grecia – בספרדית פירושו "יוון") את שירו הראשון "המנון לים", שהיה בסגנונו של וולט ויטמן.

ב-1921 שבה משפחת בורחס לבואנוס איירס. בורחס הצעיר ייבא לארגנטינה את עקרונות תנועת ה"אולטרה" (Ultraísmo) והחל להיות פעיל בחוגים ספרותיים, לפרסם שירים, מאמרים וסיפורים קצרים. בשנת 1923 פרסם את קובץ שיריו הראשון – Fervor de Buenos Aires. הוא כתב למגזין האוונגרד Martín Fierro (אנ'), שדגל בגישה של התרכזות באמנות, שנגדה את גישתם של חוגי אוונגרד אחרים, מעורבים פוליטית, כגון "קבוצת בואדו" שהונהגה על ידי הסופר רוברטו ארלט. הוא ייסד את המגזינים "פרוזה" (ששיטת הפצתו הייתה הדבקה של גיליונות ענק על קירות העיר בואנוס איירס) ו"פרואה", והיה מן הכותבים הקבועים במגזין "סור", בעריכת הסופרת ויקטוריה אוקמפו (Victoria Ocampo), אשר הפך למגזין הספרותי המוביל בארגנטינה. אוקמפו הפגישה אותו עם הסופר אדולפו ביוי קאסארס (Adolfo Bioy Casares), שהפך להיות מידידיו הקרובים, ושותף לדרכו הספרותית.

ב-1933 הפך לעורך המדור הספרותי של העיתון "קריטיקה" ושם פרסם את סיפוריו הקצרים שייאספו בעתיד לקובץ "Historia universal de la infamia" – "דברי ימי תועבת העולם" (יצא לאור בעברית בהוצאת "עם עובד – פרוזה אחרת" בשנת 1987). קטעים אלו, הנעים בין סיפורים בדויים קצרים וקטעים תיעודיים המשתמשים בטכניקות של בדיון על מנת לספר סיפורים מפורסמים מתרבויות שונות, שהיו ביסודם אמת, כללו אף "זיופים" ספרותיים שהתיימרו להיות קטעים מתורגמים מיצירות נודעות שאינן נקראות בתכיפות. על אף שבורחס התייחס לסיפורים אלו כ"תרגילים לשעשוע", הייתה להם השפעה חשובה על הספרות הדרום אמריקאית. הסיפורים יצאו לאור לראשונה כקובץ בשנת 1935 והם נחשבים לתפנית חשובה בהיסטוריה של הספרות באמריקה הלטינית ובשפה הספרדית.

עד לשנת 1939 המשיך בורחס בעבודתו הספרותית כעורך בהוצאה לאור בארגנטינה, וכן כתב סיפורים למגזין "אל אוגר" (El Hogar).

 

מות אביו בשנת 1938 היה אבדה אישית גדולה לבורחס, מאחר שהשניים היו קרובים באופן בלתי רגיל. בראש השנה האזרחית בשנת 1939 נפגע בורחס בתאונה כאשר ראשו נחבט בחלון בעת שעלה במדרגות. בבית החולים כמעט ומת מהרעלת דם. שם גם החל לכתוב סיפורים עלילתיים קצרים, ובשנת 1941 יצא לאור הקובץ El jardín de senderos que se bifurcan (בעברית "גן השבילים המתפצלים")^[1]. בקובץ זה מגיע בורחס לידי שלמות סגנונית. הוא כולל סיפורים קצרים הנושאים כולם את חותמו המיוחד – ההשכלה הרחבה, ההרמזים (האמיתיים או המדומים) לספרים (אמיתיים או בדויים), הברק הלשוני, הצמצום, וההתייחסות הפיוטית לנושאים הגותיים בפילוסופיה ובמתמטיקה. אף שחוגים ספרותיים בארגנטינה ראו בספר יצירת מופת, לא זכה הספר בעת פרסומו להצלחה לה קיווה בורחס.

בשנת 1941 פרסם את הקובץ "בדיונות" ("Ficciones") שכלל את כל סיפורי "גן השבילים המתפצלים" יחד עם סיפורים חדשים, בהם "La muerte y la brújula" ("המוות והמצפן") ו-Funes el memorioso ("פונס הזכרן").

החל מ-1937 עבד בורחס כספרן בספרייה עירונית בבואנוס איירס. ב-1946, עם עלייתו לשלטון של חואן פרון, "קודם" בורחס לתפקיד של משגיח על עופות וארנבות בשוק העירוני, תפקיד שממנו התפטר מיד. עד תקרית זו הסתכמה פעילותו הפוליטית של בורחס להוספת חתימתו לעצומות פרו-דמוקרטיות, אך מיד לאחר פיטוריו נשא בורחס נאום בפני אגודת הסופרים והמשוררים הארגנטינאית ובו אמר "דיקטטורות מקדמות דיכוי, דיקטטורות מקדמות כניעות, דיקטטורות מקדמות אכזריות, אך גרוע מכול – דיקטטורות מקדמות אידיוטיזם".

ללא עבודה מסודרת, וכשראייתו הולכת ודועכת מחמת מחלה תורשתית שבה לקה גם אביו, החל בורחס בקריירה של מרצה. בקריירה זו הצליח בורחס, ועל אף שסבל מדיכוי ומרדיפות בימיו של הפרוניזם, מונה לנשיא אגודת הסופרים הארגנטינאית (1950–1953), ולפרופסור באגודה הארגנטינאית לתרבות אנגלית. בשנת 1953 פרסם את הסיפור "El Sur" ("הדרום") בעל המוטיב הביוגרפי, המתאר את התאונה שעבר בשנת 1939. סיפורו הקצר "אמה צונץ" הוסרט בשנת 1954 על ידי הבמאי ליאופולדו טורה נילסון, תחת השם "ימי הזעם". בתקופה זו כתב אף מספר תסריטים.

עם נפילתו של המשטר הפרוניסטי, מונה בורחס בשנת 1955 למנהל הספרייה הלאומית. בתקופה זו התעוור חלקית:

אנשים מדמיינים את העיוור סגור בתוך עולם שחור. ישנה שורה של שייקספיר שלכאורה תומכת בתפישה הזאת "מתבונן באפלה שרואים העיוורים". אבל אם מפרשים אפלה כשחור השורה של שייקספיר שגויה. אחד הצבעים שעיוורים (על כל פנים העיוור הזה) מתגעגעים אליו הוא הצבע השחור... באיזשהו אופן הייתי אני המרכז של תשע מאות אלף ספרים בשפות שונות, ונוכחתי שאני בקושי מסוגל לפענח את הכתוב על הכריכות... שתי מתנות סותרות: ספרים רבים ולילה, ספרים וחוסר היכולת לקרוא אותם.

— הרצאה על העיוורון שנשא בורחס בשנת 1977 בבואנוס איירס, תרגום: אורי פרויס

בתקופה זו קיבל את הפרס הלאומי לספרות, ואת הראשון מבין תוארי "דוקטור של כבוד" מהאוניברסיטה של קוז'ו בארגנטינה. בורחס שימש אף כמרצה לספרות באוניברסיטת בואנוס איירס, ובמשרות זמניות באוניברסיטאות נוספות. כיוון שלא היה יכול לקרוא או לכתוב, החל להיעזר באימו שהפכה למזכירתו האישית.

החלטתי. אמרתי לעצמי: מכיוון שאיבדתי את העולם היקר של המראות, אני צריך ליצור משהו אחר. אני צריך ליצור את העתיד, משהו שיירש את העולם הנראה לעין, העולם שאיבדתי למעשה.

— שם

 

פרסומו הבין-לאומי של בורחס החל בערך בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. בשנת 1961 קיבל (בצוותא עם סמואל בקט) את הפרס החשוב "פרס פורמנטור". הפרס הוביל לשורה של כיבודים בין-לאומיים, ומסע הרצאות בארצות הברית. בשנת 1962 פורסם קובץ של סיפוריו לראשונה בשפה האנגלית. הוא המשיך במסעות הרצאות באירופה ובדרום אמריקה. בשנת 1965 קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. שיתוף הפעולה שלו עם המתרגם האנגלי נורמן תומאס די ג'ובאני, אשר החל בשנת 1967, הפך אותו למפורסם מאוד בארצות דוברות אנגלית. בשנים אלו המשיך לפרסם את ספריו "ספר היצורים הדמיוניים", "ספר החול" ו"הדו"ח של דוקטור ברודי". כן פרסם קובץ הרצאות בשם "שבעה לילות".

בשנת 1971 זכה בורחס בפרס ירושלים, ובמסגרת זו ביקר בישראל. לאחר מות אימו בשנת 1975 החל בורחס בטיולים ברחבי העולם, שנמשכו עד מותו.

בורחס נישא פעמיים. בפעם הראשונה ב-1967 לידידה ותיקה בשם אלסה אסטטה מיז'אן, אשר אך התאלמנה מבעלה בטרם נישאה לבורחס. נישואים אלו נמשכו שלוש שנים, ולאחר מכן התגרשו השניים, ובורחס חזר לחיות עם אימו. בשנותיו האחרונות חי עם מריה קודמה, חוקרת ספרות אשר שימשה גם כמזכירתו האישית. יחד עמה פרסם ספר מסעות בשם "אטלס". השניים נישאו בשנת 1986, חודשים ספורים לפני מותו של בורחס. בורחס מת מסרטן הכבד בז'נבה, העיר שבה בחר לבלות את ימיו האחרונים, לזכר התקופה המאושרת שבה למד שם כמתבגר. הוא נקבר בז'נבה.

בורחס היה מועמד לפרס נובל פעמים רבות, אך מעולם לא זכה בו.

בנוסף לסיפורים הקצרים שהקנו לו את פרסומו, בורחס הוא אף מסאי, משורר, תסריטאי, מבקר ספרותי ומתרגם. עיוורונו השפיע מאוד על כתיבתו המאוחרת.

כתיבתו עוסקת במתן פרשנות אישית לנושאים בפילוסופיה, במיתולוגיה, במתמטיקה בקבלה ובתאולוגיה. בורחס מטפל בנושאים אלו ככלי משחק מהם הוא יוצר את יצירתו, לעיתים בכובד ראש, ולעיתים מתוך שעשוע.

בורחס, אשר חי לאורך רובה של המאה העשרים, נטוע היטב במסורת הספרותית המודרניסטית. סגנון כתיבתו למדני, עמוק ומקיף. כבן זמנו ולדימיר נבוקוב וכג'יימס ג'ויס שקדם לו מעט, נטוע בורחס היטב במסורת הספרותית של ארץ מולדתו, אך גם להמריא אל מעבר לה ולתת לכתיבתו גוון אוניברסלי ובין-לאומי. כנבוקוב וג'ויס אימץ בורחס את הרב-תרבותיות ואת השעשוע הלשוני, אך בעוד שנבוקוב וג'ויס נטו, עם התקדמות הקריירה שלהם, ליצור יצירות ארוכות ומורכבות יותר ויותר, נותר בורחס אמן של הסיפור הקצר, מצומצם היריעה, והמהודק לשונית. בורחס התייחס אל עצמו כ"מיניאטוריסט", ונרתע ממה שכינה "סגנון הבארוק". סגנונו המאוחר של בורחס הוא בהיר ופשוט יותר מיצירתו המוקדמת.

 

סיפוריו הידועים עוסקים בנושאים כאינסוף, מראות, מבוכים, זהות וטיבה של המציאות. עלילות סיפוריו נוטות להיות פנטסטיות, כגון סיפורו על ספרייה המחזיקה כל עותק אפשרי של כל יצירה בת 410 עמודים ("ספריית בבל"), אדם אשר אינו שוכח דבר שחווה ("פונס הזכרן"), חפץ מופלא באמצעותו ניתן לחזות בכל דבר על כדור הארץ, ושנה שלמה בה עומד הזמן מלכת הניתנת לאדם העומד מול כיתת יורים ("הנס הנסתר"). בה בעת יצר בורחס אף תיאורים ריאליסטיים של החיים בארגנטינה, של קרבות רחוב, גאוצ'וס, פושעים זוטרים, חיילים ודמויות היסטוריות. סיפוריו מערבים את האמיתי והפנטסטי, המציאות והבדיון. בתקופות מסוימות, במיוחד בקריירה המוקדמת שלו, חצה עירוב זה את הגבול אל עבר הזיוף והתרמית – סיפוריו מתארים אירועים שאירעו כביכול וכתבים שנכתבו לכאורה, אך אין להם שורש במציאות. רבים מסיפוריו הם כביכול ללא שום עלילה, סיפורים שהם על גבול המסה הפילוסופית כגון "בורחס ואני".

עבודתו השופעת של בורחס בתחום שאינו בדיוני כוללת תרגומים רבים, ביוגרפיות קצרות, ומסות ספרותיות על נושאים כטיבו של הדיאלוג, השפה, המחשבה האנושית, והיחסים ביניהם. בורחס חקר את התרבות הארגנטינית, ופרסם מאמר על ההיסטוריה של הטנגו, על הפואמה מרטין פיירו, על הזהות הארגנטינית הייחודית ועל תת-התרבויות שקמו במסגרת זהות זו.

הוא פרסם שירה לאורך כל חייו. כאשר מאור עיניו דעך, בתקופה שבה היה מאבק בין התקדמות מחלתו ובין ההתקדמות ברפואה, שאפשרה לו קריאה וכתיבה בתקופות מוגבלות, העדיף להתרכז בשירה, שכן יכול היה לזכור בראשו את התקדמות העבודה. שירתו עוסקת במגוון הנושאים בהם עוסקת הפרוזה שלו.

בורחס היה ידוע כמתרגם פורה לשפה הספרדית משפות שונות. כבר בילדותו, בגיל עשר, תרגם לספרדית את סיפורו הקצר של אוסקר ויילד "הנסיך המאושר". בערוב ימיו תרגם לספרדית את האפוס האיסלנדי "האדה הפרוזאית". תרגומיו כללו את יצירותיהם של אדגר אלן פו, פרנץ קפקא, הרמן הסה, רודיארד קיפלינג, הרמן מלוויל, אנדרה ז'יד, ויליאם פוקנר, וולט ויטמן, וירג'יניה וולף, תומאס בראון וג. ק. צ'סטרטון. בורחס היה בדעה שהתרגום יכול לעלות באיכותו על היצירה המקורית, ושתרגומים שונים של אותה יצירה לאותה שפה הם תופעה רצויה, שכן תרגום הדבק בלשון המקור הוא בסופו של דבר שירות רע ליצירה המתורגמת. הוא אף כתב ש"המקור אינו נאמן לתרגום". כך למשל תיאר שקרא בילדותו את הספר "דון קישוט" בתרגום לאנגלית, וכאשר קרא בהמשך חייו את המקור הספרדי, היה זה בעיניו העתק חיוור^[2].

בורחס יצר אף בשני אופנים מאוד לא מקובלים – הזיוף הספרותי והביקורת של יצירות דמיוניות. את הזיוף הספרותי הידוע ביותר שלו הוא יצר כבר בתקופה בה שימש כמבקר הספרותי של העיתון "אל אוגר" בשנות השלושים. בתקופה זו פרסם יצירות מקוריות שהיו בסגנונו של הסופר עמנואל סבידנבורג או בסגנון הספר "אלף לילה ולילה", כשהוא טוען שאלו תרגומים לסיפורים נדירים אותם מצא במסגרת קריאתו. חלק מסיפורים אלו התפרסמו בספר "דברי ימי תועבת העולם". הוא המשיך בקו זה לאורך כל הקריירה שלו, ולמשל פרסם באנתולוגיה ספרותית שערך שלושה סיפורים קצרים שלו, המתחזים לתרגומים מסופרים אחרים.

לעיתים בחר בורחס לכתוב "ביקורת" על יצירה בדיונית, במקום לכתוב סיפור העוסק באותו נושא. דוגמה מפורסמת לכך היא היצירה "פייר מנאר, כותבו של דון קישוט". עיסוקה של רשימה זו בסופר צרפתי אשר שיקע עצמו בעולמה של הספרות הספרדית מן המאה ה-16, עד כדי כך שהוא יכול לשבת ולכתוב חלקים ניכרים מהיצירה "דון קישוט" כאילו הוא כתב אותם במקור. הרשימה מתיימרת להיות ביקורת ספרותית על עבודתו של מנאר, המראה עד כמה צברה היצירה "דון קישוט" שכבות ורבדים מאז שנכתבה, עד כדי כך ש"יצירתו" (הדמיונית) של מנאר, עשירה בהרבה מן המקור של מיגל דה סרוואנטס, על אף שהיא זהה לה בלשונה. בורחס לא היה הראשון שיצר סוגה ספרותית אזוטרית זו, וקדמו לו בכך תומאס קרלייל וסמואל בטלר. לאחר בורחס נודע בשימוש בצורה ספרותית זו סופר המדע הבדיוני הפולני סטניסלב לם.

 

עבודתו של בורחס כללה פרספקטיבה רחבה ששיקפה את האתניות המגוונת של מולדתו ארגנטינה, את החשיפה בגיל מוקדם לספריה העשירה בבית אביו, ואת חיי הנדודים שחי במשך תקופות ארוכות בחייו. כנער ביקר באזורי הגבול של ה"פמפס", ולאחר מכן סייר באירופה עם משפחתו. כבוגר הקדיש חלקים ניכרים מחייו למסעות הרצאות ברחבי העולם, ואופיינית היא בחירתו למות בז'נבה, שבה שהה כתלמיד תיכון. יצירתו של בורחס מושפעת מכל התרבויות שפגש, והיא מתעלה מעל הבדלי גזע ולאומיות.

בורחס הוא אוניברסליסט, ועבודתו קיבלה השראה ממקורות רבים ומגוונים – מסאגות איסלנדיות ואנגלו-סקסיות, ועד למקורות עתיקים מן המזרח הקרוב והמזרח הרחוק. גישה זו התנגשה עם הלאומנות שעודד משטרו של חואן פרון. התנגשות זו (אשר עלתה לבורחס במשרתו, ובשנים של מאבק פוליטי) הפכה את בורחס לביקורתי ביחס לממשלות, עד כדי כך שבהקדמה לספרו "אטלס" הוא מגדיר עצמו כאנרכיסט. כאשר אוהדי הנאציזם בארגנטינה טענו כי בורחס יהודי, ובמשתמע מכך כי ישנו פגם בזהותו כארגנטינאי, הגיב בורחס במאמר "Yo Judío", (אני, היהודי) בו כתב כי היה גאה להיות יהודי, אך הציג גנאלוגיה מפורטת שלו, והראה את מקורותיו הנוצריים, תוך שהוא מסביר כי לכל נוצרי ממוצא ספרדי יש שורשים יהודיים מתקופת האנוסים.

ארגנטינה של בורחס הנה, למרות מקורה כמושבה ספרדית, ארץ רב לאומית, והבירה, בואנוס איירס, עיר קוסמופוליטית. זה היה נכון עוד יותר במהלך ילדותו של בורחס מאשר כיום. בזמן הכרזת העצמאות של ארגנטינה, ב-1816, הייתה האוכלוסייה ברובה קריאולית, כלומר שבארגנטינה יש אנשים ממוצא ספרדי, שבדמם מעורב מעט ממוצא אחר. הזהות הלאומית הארגנטינית הייתה מפוצלת, ובמהלך העשורים שלאחר הכרזת העצמאות עברה תהליך של האחדה. בתקופה זו באו גלי הגירה גדולים מארצות רבות באירופה, המזרח התיכון, ואף מסין, כאשר גלי ההגירה הגדולים ביותר הגיעו מספרד ומאיטליה.

השוני בין התרבויות החיות בצוותא הוא נושא טיפוסי ביצירתו של בורחס, השואבת מן המסורת הספרותית והלמדנית של הנצרות, הבודהיזם האסלאם והיהדות, תוך עיסוק בדמויות דתיות, בכופרים, ובמיסטיקנים.

גם אם עסק בנושאים בין-לאומיים ורב תרבותיים, התייחס בורחס ביצירתו לפולקלור ולהיסטוריה של ארגנטינה, ולבעיות בנות אותו הזמן בתרבות ובהיסטוריה הארגנטינאית. ספר שיריו הראשון נקרא, בהתאם, "התשוקה לבואנוס איירס" (1923). בורחס עסק בנושאים ארגנטינאים כהיסטוריה של הטנגו, כתובות על עגלות סוסים, פולקלור ארגנטינאי. אירוני הוא הדבר שהלאומנים הארגנטינים בני זמנו פקפקו בלאומיות של אחד מגדולי היוצרים שקמו לארגנטינה.

עניינו של בורחס בתרבות הארגנטינית נובע, אולי, בחלקו מן הגנאלוגיה שלו. סבתו של בורחס מצד אביו הייתה אנגלייה אשר נישאה לקריאולי פרנסיסקו בורחס, אדם בעל קריירה צבאית ותפקיד מפתח במלחמות האזרחים בארגנטינה ובאורוגוואי. בורחס היה גאה בייחוס זה, וסיפורים רבים שכתב מתרחשים בשנות מלחמות אזרחים אלו. אבי סבתו מצד אימו היה אף הוא איש צבא, ולו הקדיש בורחס את הפואמה "דף לזכרו של הקולונל סוארז, המנצח בקרב חונין".

הוא התנגד לרעיונות של אמריקו קסטרו ביחס לנחיתות של השפה הספרדית באזור ארגנטינה-אורוגוואי לעומת זאת המדוברת בספרד.

על אף שבורחס נתפש כאוניברסליסט, יש הרואים בכתביו שיקוף לא מודע של העדפות תרבותיות, במיוחד בדרך של השמטה. השפעותיו של בורחס אירופאיות ואמריקאיות, ומעט מאוד השפעות אסיאתיות. על אף למדנותו המרובה במקורות נוצרים, מוסלמיים, יהודיים ואף בודהיסטים, אין כמעט אזכור להינדואיזם בכתביו. כן אין כמעט התייחסות לתרבות האפריקנית, או התרבות המקומית האינדיאנית, או אף לאפריקנים או אינדיאנים כדמויות ביצירתו. במאמרו "חוסר יכולתנו" משקף בורחס אף רגשות הומופוביים.

בורחס נחשב למבשרה של הפריחה הגדולה בספרות אמריקה הלטינית באמצע המאה העשרים, ולפורץ דרך לקבלה בין-לאומית של עבודתם של יוצרים כגבריאל גארסיה מארקס, חוליו קורטאסר ומריו ורגס יוסה.

• הדו"ח של ד"ר ברודי, סיפורים, תרגמו צבי וולובסקי, חיים פלג, ספרית פועלים, תשל"ו 1976.
• גן השבילים המתפצלים, תרגם מספרדית יורם ברונובסקי, הקיבוץ המאוחד. 1978.
• ספר הישויות הדמיוניות, איורים – יוני בן-שלום, תרגם יורם ברונובסקי, שוקן, תשמ"א 1981.
• ספר החול, תרגם יוסף שריג, כתר, 1982.
• מבוכי הזמן, "חקירות נוספות", ו"היוצר", תרגם מספרדית יורם ברונובסקי, כתר, 1986.
• דברי ימי תועבת העולם, תרגמה והוסיפה אחרית דבר רנה ליטוין, עם עובד, סדרת פרוזה אחרת, תשמ"ח 1988.
• בדיונות, תרגם מספרדית יורם ברונובסקי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשנ"ח 1998.
• האלף, תרגם מספרדית יורם ברונובסקי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2000^[3].
• שבעה לילות, תרגום מספרדית והערות: אורי פרויס, תרגום שירה: טל ניצן, עריכת תרגום: טל גולדפיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, אדום כהה, 2007.
• מלאכת השיר, תמליל, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי, בבל, 2007.
• שאין יודעים דבר – כתבים על אמונה, תרגום מספרדית: אורי בן־דוד, הוצאת כרמל, 2014. סיפור, שירים, מסות ופרגמנטים.

• ריאליזם קסום
• הטרונים

• ליאו קורי, ‏עולמו הספרותי של חורחה לואיס בורחס, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997 (ניתן להורדה מאתר המחבר).
• נושאים ומוטיבים יהודיים ביצירתו של ח.ל. בורחס, מאת נינה טננבוים-בקר, נדפס ב"גשר", כתב עת לעניינים יהודיים, 2, 21, תשל"ה 1975.
• רות נצר, בורחס – החיפוש אחר כוליות. השלם ושברו. כרמל. 2009. עמ' 96–112.
• שלומי מועלם, משוררי האינסוף, בורחס וספרות הקבלה, הוצאת אדרא, 2019
• חורחה לואיס בורחס – מניפסט האולטראיסמו (מספרדית: אינס מולדבסקי). דחק, כרך טז, 2023.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: חורחה לואיס בורחס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חורחה לואיס בורחס

•   חורחה לואיס בורחס, ברשת החברתית Goodreads
• חורחה לואיס בורחס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• חורחה לואיס בורחס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על חורחה לואיס בורחס בקטלוג הספרייה הלאומית
•   חורחה לואיס בורחס (1899–1986), דף שער בספרייה הלאומית

• מרכז בורחס אתר אקדמי על יצירתו של בורחס (באנגלית, ספרדית וצרפתית)
• Internetaleph חורחה לואיס בורחס
• גן השבילים המתפצלים אתר על חייו ויצירתו של בורחס (באנגלית)

• "ישראל, 1969", שיר מאת חורחה לואיס בורחס, תרגם מספרדית רמי סערי
• חורחה לואיס בורחס, תירגם מספרדית ערן צלגוב, הדרום, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2010
• חורחה לואיס בורחס, תירגם מספרדית אורי בן-דוד, הבשורה על-פי מרקוס, באתר הארץ, 9 במאי 2011
• בכור המצרף, "הקומדיה האלוהית", פרק מתוך הקובץ "שבעה לילות", באתר nrg‏, 3 באוקטובר 2007
• רות פיין, שיר גנוז של בורחס: מגלות לגלות, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2008
• מחקרו של אברואס בתרגום יורם ברונובסקי
• חורחה לואיס בורחס, תרגמה מספרדית טל ניצן, המאוים ; הציפייה ; ההוא ; שבעה-עשר הייקו, באתר כתב העת אורות
•   שיר: מה צפוי לעובר אורח יגע. תירגם מספרדית מנחם ארגוב, באתר הארץ, 8 ביולי 2024

• מילי אפשטיין-ינאי, הקורא ה(מ-)מוסגר על ידי הז’אנר: האמנם תפקיד ידוע מראש?, על סיפורו של בורחס "המוות והמצפן", נדפס ב"עלי-שיח", 41, תשנ"ט 1999.
• מילי אפשטיין-ינאי, הערות על הקורא ותהליך הקריאה, על סיפורו של בורחס "נושא הבוגד והגיבור", נדפס ב"עלי-שיח", 43, קיץ 2000.
• Jorge Luis Borges (אורכב 12.10.2004 בארכיון Wayback Machine) מפגש ראשון עם הפרוזה של בורחס (באנגלית)
• שמעון זנדבנק, גילוי הספר, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2007
• אורית מיטל, "כך נגלתה לפני השירה", באתר הארץ, 9 במרץ 2008
• אורי פרויס, "בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל", באתר הספריה החדשה
• יורם מלצר, חלל עינו בלבד, באתר הארץ, 6 במאי 2009
• יפתח אשכנזי, התהילה היא חוסר הבנה, אולי מהסוג הגרוע ביותר, באתר הארץ, 15 במאי 2009
• גלעד כהנא, גלעד כהנא ממליץ על בורחס, באתר nrg‏, 15 ביוני 2009
• שמעון אדף מדבר על בורחס ומשווה לקפקא, באתר כתב העת אורות
• טל ניצן מקריאה בורחס, באתר כתב העת אורות
• משה גלעד, הסופר חורחה לואיס בורחס, באתר הארץ, 4 במרץ 2011
• יעל (פרוינד) אברהם, גדול יוצרי הבדיונות, מקור ראשון, מוסף "שבת", 16 ביוני 2011, גיליון 723
• ליאו קורי, מוטיבים מתמטיים ביצירתו של בורחס – על פרשנות והפרזותיה, אודיסאה 4, 2009
• "מתנות איומות" – מתוך שיחה עם חורחה לואיס בורחס, מספרדית: טל ניצן ויונתן דורי, באתר כתב העת אורות
• יורם מלצר, בריחתו המתמדת של חורחה לואיס בורחס, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, אוגוסט 2019
• דוד הד וג'ון לנדא, ‏העיוור שטווה רשת נצחית, באתר "אלכסון", 30 ביולי 2023