"עד מה מהירות תנודותיה של המטוטלת הריגשית בעם היהודי."
"מאימתי חדל המצפון להיות אינטרס? מצפון זה אינטרס!"
"חיינו הם בכלל שלשלת אחת בלתי פוסקת של מערכות."
"פוליטיקה זוהי תורת הניצול ההדדי." ~ בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית
"אם נתנהג כמטורפים יטפל בנו העולם כמו שמטפלים במטורפים."
"בכל מצב גרוע יש גם צד לטובה – שכן אותה שעה מצטללים הדברים בהכרה."
"ייתכן שלא כל זוג משקפיים הוא הזוג המתאים וייתכן שצריך גם את המשקפיים הטובות לשפשף קצת יותר כדי לראות את האמת כמו שהיא."
"הערבים קיימים, בתוכנו ומסביבנו, ועלינו להביא בחשבון קודם־כול אותם, ורק נוסף להם את התורכים, הפרסים, וכו'."
"אין יוצרים מסגרת צבאית היום על־מנת לפרק אותה מחר. יצירת מסגרת צבאית פירושה אוריינטציה פוליטית מסוימת."
"בכל מלחמה יש סכנות, אך הימנעות ממלחמה בכלל נראית לנו כסכנה החמורה ביותר." ~ בשיחה עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ
"את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא – לחטוף וליישב." ~ בישיבת מרכז מפא"י, 7.6.1937.[1]
"כאשר התחלנו לחזור לארצנו לאחר גלות של אלפיים שנה, ידענו כי אנו חוזרים לארץ שאינה ריקה מאדם. מצאנו אותה מיושבת, ולא בדלילות, ומיושבת על־ידי עם מפותח למדי, אשר בניו הם בעלי הכרה אישית וקיבוצית." ~ (באידיש) בישיבה ז' של הקונגרס הציוני ה-20 בתור ועדה מדינית, ציריך, 9.8.1937.[2]
"דרך הגשמת הציונות היא דרך הניצול המקסימלי של ההזדמנויות ההיסטוריות." ~ בישיבה ז' של הקונגרס הציוני ה-20 בתור ועדה מדינית, ציריך, 9.8.1937.[2]
אין פירוש הדבר לוותר על המיסטיקה הציונית. פירושו הוא לרתום את המיסטיקה הציונית ככוח מניע במפעלנו. אולם מיסטיקה ציונית, המפריעה לנו להפיק את התועלת מההזדמנויות הניתנות לנו למעשה, אויבת היא להגשמת הציונות. הן גם אותה המיסטיקה הציונית, השלטת בחוגים ידועים של היהדות הדתית ואשר הביאה את החוגים האלה בשעתם לידי התנגדות גמורה לציונות, היו לה שורשים עמוקים בעם. וזוהי זכותה הגדולה של תנועת "המזרחי", שהיא ניצחה את המיסטיקה ההיסטורית העקרה הזאת והפכה את הקשר הדתי של העם היהודי אל ארץ ישראל לכוח מפרה בעבודת הגאולה המעשית." ~ (באידיש) בישיבה ז' של הקונגרס הציוני ה-20 בתור ועדה מדינית, ציריך, 9.8.1937.[3]
"לגבי הכרתנו ההיסטורית חלוקת ארץ-ישראל היא עובדה מזעזעת... זהו ניתוח אכזרי... אולם בדמעות ובהזדעזעות אי-אפשר להבטיח את העתיד." ~ בישיבה ז' של הקונגרס הציוני ה-20 בתור ועדה מדינית, ציריך, 9.8.1937.[2]
"כשעכשיו באים אלי מורים ותלמידים ושואלים, אם אין חשש לערוך טיול למחוז ערבי זה או אחר – הנני מוכרח לשאול למפרע איזו השפעה יכולה להיות להופעתה של שיירת טיילים יהודים בפינה נידחת של הארץ על הלך־רוחם של הערבים בסביבה, איזה הד יהיה לדבר בעיתונות הערבית, איזה קשיים פוליטיים מיותרים הדבר עלול לגרום, ולאיזה תוצאות עוד יותר חמורות הדבר עלול להביא... ובמקרים רבים אני מוכרח להגיד: אל תלכו." ~ (באידיש) בישיבה ז' של הקונגרס הציוני ה-20 בתור ועדה מדינית, ציריך, 9.8.1937.[4]
"השכנוע וההסברה ערכם המדיני מוגבל... ערכה של הסברה היסטורית הוא רק במידה שהיא נשענת על ישות מדינית קיימת ועומדת". ~ שרת לבן-ציון דינור, בימי ועדת וודהד, 1938.[5]
"אין שליטה. הרוויזיוניסטים חידשו פעולתם ועוד ידם נטויה. הם לקחו את כולם. עוור, פיסח, אפילו מושב זקנים שלם. הם אינם מקפידים על חומר אנושי רצוי. יש להעלות את הטובים בלבד. ואת המנוולים, לגרש מחופי הארץ." ~ יוני 1941
"אינני מאמין שנשיג הסכם עם הערבים לשם גידול כוחנו בארץ." ~ בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית
"רצונו של העם היהודי הוא שיחוג את ניצחונו על כל המכשולים, כי עמו כוחות היצירה." ~ ראיון עם ג'ון הוטורן הול, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט הבריטי
"ההיסטוריה גזרה על ארץ־ישראל להיות מולדתו וארץ עתידו של העם היהודי." ~ יומן עבודה ב"יומן מדיני", כרך ב', עמ' 322
"תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש, לאהבה עמוקה של הבריות - ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער בחורים המסוגלים לרצוח בדעה צלולה ובדם קר. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?"
"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". ~ על טבח מעלה עקרבים
"חבלנות וחוצפה יתרות מאלו קשה לתאר... אני שולל את פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר – אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל." ~ על שמעון פרס
"עלינו לשמור על נפש כל יהודי, שלא יראה בַרובֶה את אלוהיו." ~ נאום בוועידת הסתדרות העובדים
"בארץ ישראל יש יהודים מכל מיני סוגים, ספרדים אשכנזים וריבלינים."
"קיומנו הלאומי, היותנו לעם, תלויים בארץ־ישראל." ~ בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית
"לאיים מותר רק בשעה שאפשר לקיים את האיום." ~ בישיבת הוועדה המדינית של מפא"י
"כאשר ניגשה הציונות אל הערבים בארץ, משום-מה ציפתה מהם שהם יתנו דעתם על טובת ההנאה הכלכלית שלהם ועל הסיכוי להתקדמות חברתית – בהשמטה גמורה של הבעיה הלאומית... אמרנו: אנחנו מביאים להם ברכה... אנחנו ציפינו שהם ימכרו את בכורתם הלאומית בארץ הזאת בנזיד העדשים הכלכלי והחברתי".[6]
"יחסי האישי, כיהודי וכישראלי, כלפי המחתרת הוא שהבחורים האלה קידשו שם שמים...הם היו קנאי חרות ומתו מות גיבורים. אבל ההערכה המציאותית של האפשרויות והסכנות לא היתה מנת חלקם. התבונה המדינית היתה מהם והלאה. הם לקו בצרות אופק מבהילה". ~ על תפקיד המחתרת וה"טרור" בסיום השלטון הבריטי (1964).[7]
"מי שעולה ארצה בוודאי שממלא את המצווה הציונית העליונה, אבל תנועה גדולה איננה מורכבת רק ממלאי מצוות... היא נאבקת בצורות שונות על הגשמתה של משאת נפש, וגם לאחר שמשאת הנפש הוגשמה הגשמה ראשונה, היא דואגת לביצורה ולהתפתחותה. בתולדות התנועה הציונית היו אישים רבים וציבורים שלמים, אשר לא קיימו את מצוות העלייה, גם כשיכלו לעשות זאת, ואף על פי כן, התקדמות המפעל הציוני והגשמת החזון הציוני לא היו אפשריות בלי מסירותם, יוזמתם ופעולתם [...] מי שנוקט בעניין זה הבחנה חותכת בין תקופת המדינה לבין התקופה שקדמה לה, על יסוד ההנחה כאילו לפני קום המדינה לא היו היהודים חופשים לעלות ועל כן אין לגנות את אלה שלא עלו, ואילו משהוקמה המדינה ניתנה לכל יהודי החרות לעלות – חוטא לאמת. גם בתקופת המנדט היה, למעשה, חופש עלייה בשביל המוני יהודים בעלי אמצעים די צנועים, אך הם לא השתמשו באפשרות הזאת". ~ כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ב-1964, בתשובה לשאלה אם "רק יהודי העולה ארצה הוא ציוני?".[8]
"הציפייה של אומות העולם לבשורה מישראל, היתה והנה גדולה... אין מקורה אך ורק בהישגים המעשיים... אלא יש בה משהו מן התביעה להשראה רוחנית. חמור מאוד עלול להיות גורלה של ישראל אם תקוות אלה תיכזבנה. ודאי, יכולים אנו לטעון בצדק, כי זכותנו להתקיים ולחיות כאומה עצמאית פשוטה וטבעית כזכותו של כל עם, ואין אנו חייבים להצדיק את עצמנו על-ידי שירות מיוחד לאומות אחרות, או למין האנושי כולו. אף-על-פי-כן, עובדה היא כי מייחסים לנו יעוד מסוים. ייחוס זה הוא נכס יקר אשר אם נאבדנו, עלול הדבר להיות בנפשנו".[9]
"יהודי שאינו שומר מצוות מסויימות – נאמר, שהשבת אינה קיימת כלל בחייו – יהדותו מרוקנת מתוכנה. וללא שמירת המצוות, כל-שכן מהווה שמירת היהדות עבורו אתגר קשה יותר. היהודי זקוק אז ליוזמה אישית, כדי למלא את יהדותו בתוכן, ורק מעטים מגיעים לזה. פרצופם היהודי של יהודים כאלה מיטשטש. מבחינה זו חשובה הדת בגלות יותר מאשר בארץ".[10]
"אנשים פרטיים יכולים אומנם לחיות בחופש במקומות שונים בעולם – אבל הכרחית ארץ אחת, שבה יהיה העם ריבוני לגורלו".[10]
"ודאי שהחינוך בארץ צריך לכלול יסודות מסורת. אם סטודנט ישראלי, הנמצא באמריקה, למשל, מזדמן למשפחה יהודית שם לסעודה ערב שבת, ואין לו מושג 'קידוש' מהו, הרי זה מעורר פלצות!".[10]
"ציונות היא תורה – ולא ארגון של עולים! אם נאמר שציוני הוא איש העולה לארץ, פירושו של דבר שציונות אינה אמונה, חזון וחינוך – אלא פעולת עלייה בלבד. זוהי פשטנות לומר כך".[10]
"ארצי הלכה ממני... לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל." ~ אחרי פרישתו מראשות הממשלה
^אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, עמ' 261.
^אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, עמ' 263.
^בן-ציון דינור, ייחוד דמותו של משה שרת, 6.8.1965, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 142.
^מיכאל בריצ'ר, על משה שרת ודוד בן-גוריון, 1972, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 366. מתוך ההרצאה "ישראל וערב – מלחמה ושלום", שנשא באוקטובר 1957 בבית ברל, ופורסמה בגיליון הראשון של "אות", רבעון "המערך", אוקטובר 1966.
^גאולה כהן, בלי הכרזת או"ם לא היתה מועילה שום העזה, ולהיפך, ראיון במעריב, מדור "השולחן המרובע", 15.4.1964, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 520.
^רפאל בשן, הג'נטלמן, ראיון במעריב, 15.5.1964, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 523–524.
^מיכאל ששר, ביקורת עצמית כיום על תקופת השואה אינה מוצדקת, 4.9.1964 (ראיון במוסף הארץ) בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 556–557.
^10.010.110.210.3ידין דודאי, משה שרת על ישראלים ויהודים ועל דמוקרטיה, 22.12.1964 (ראיון לקראת הקונגרס הציוני הכ"ו) בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 544–546.
