תהילים ט"ז

פסוקי המזמור:תהלים ט"ז; מִכְתָּם לְדָוִד
	א מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ:; ב אָמַרְתְּ לַה' אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:; ג לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:; ד יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי:; ה ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:; ו חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:; ז אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:; ח שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:; ט לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:; י כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:; יא תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:

תהלים ט"ז (מכונה גם "מִכְתָּם לְדָוִד" על שם מילות הפתיחה שלו) הוא המזמור השישה עשר בספר תהילים, והוא מיוחס לדוד המלך. מזמור זה נוהגים לומר בבית האבל, בבית העלמין ובתפילות אזכרה לנפטרים, והוא חלק מתיקון הכללי.

תוכן המזמור

במזמור מתאר דוד את ביטחונו בה', מודה לו על כך ששמר עליו תמיד, ומביע אמונה כי ה' יגן עליו גם בעתיד ברגעים קשים. לשונו של המזמור קשה, ורבו הפירושים על ביטויים מסוימים בו.

כותרת המזמור

המזמור מתחיל במילה "מכתם", המתארת את רמת חשיבותו של המזמור (ומופיעה בכותרת של מספר מזמורי תהילים).

אבן עזרא משווה את המזמור לזהב, ואומר: ”מזמור נכבד כמו כתם פז”^[1], כתם הוא כינוי לזהב, במקרא.
לדעת רש"י מכתם, הוא אחד משמות נעימות הזמר, על פיו ידעו הלוויים באיזו מנגינה לשיר את המזמור בבית המקדש.
יש הרוצים לומר כי מכתם עוסק בחטא בת שבע, ודוד מבקש כי לאחר שחזר בתשובה שלמה, לא יישאר לו כל כתם מעוון זה.
במסכת סוטה מביאים חז"ל שני הסברים:

מכתם = מכתו תמה. מאחר שדוד המלך נולד כשהוא מהול, הרי שהמקום שהיה ראוי למכה, נותר תם ושלם.
דבר אחר מכתם כשם שבקטנותו (מך = תם) הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך בגדולתו (גם היה תם).

המזמור בליטורגיה היהודית

על פי מנהג יהדות ג'רבה ותוניס, מזמור זה הוא אחד המזמורים הנאמרים בשירה בבית הכנסת, לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת, ומשמשים כהקדמה לתפילה. עם השנים המנהג התפשט גם לחלק מיהדות לוב ומרוקו.
מכתם לדוד הוא הראשון מעשרת המזמורים המרכיבים את התיקון הכללי.
זהו אחד הפרקים הנאמרים בסדר הטקס הדתי של אזכרה שנתית לנפטר, בבית העלמין.
בקצת קהילות נוהגים לומר מזמור זה בבית האבל,^[2] ויש נוהגים לומר "שמעו זאת כל העמים" (מזמור מט) בימים שאומרים תחנון, ו"מכתם לדוד" בימים שאין אומרים תחנון.
פסוק ח של המזמור הפך לביטוי ביהדות, שמדגיש את חובת האמונה ותפיסת ה' כנוכח בכל רגע. רמ"א מצטט את המשפט בפתיחת הגהותיו לשולחן ערוך, והוא נפוץ כקישוט לבתי כנסת.
הפסוק האחרון במזמור: "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" משמש לפי נוסח חב"ד^[3] ונוסחים נוספים כנוסח האר"י כאחד מפסוקי הרחמים שאומרים בקריאת שמע על המיטה.

במחקר וביקורת המקרא

השורות הפותחות של המזמור נחשבים בין הקשים ביותר לפירוש, ולפי סברות שונות של רבים מהחוקרים, משמשת כדוגמה לביטויים מקראיים של אלילים המשמשים לצדו של האל היחיד, או להחלפת האמונה באלילים לאמונה ב"מלאכים".^[4]

אָמַרְתְּ לַד': אֲדֹנָי אָתָּה! טוֹבָתִי? בַּל - עָלֶיךָ!

לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה,

וְאַדִּירֵי? כָּל - חֶפְצִי בָם!

יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ!

בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם,

וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי!

הפירוש על פי פשוטו, ובהסתמך על חלק מהפרשנות בתרגום השבעים, הוא כך: המשורר פונה לקב"ה ומודה על כך שהוא יודע שאין האל זקוק כלל לטובה ולקרבן של המשורר. הקדושים הם קרבנות המוקדשים לאל, ואדירים הם הצאן. קרבנות אלו מצויים לרוב בטקסי פולחן של עצבים, ריגוש, ניסוך יין ודם, וקרבנות מן החי, המוקרבים לאלילים שהמשורר מעדיף לא להזכיר אפילו בשמם. כנבואת ירמיהו:

הֵילִילוּ הָרֹעִים וְזַעֲקוּ! וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצֹּאן! - כִּי מָלְאוּ יְמֵיכֶם לִטְבוֹחַ וּתְפוֹצוֹתִיכֶם, וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה.

וְאָבַד מָנוֹס מִן הָרֹעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן: קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן! כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם.

ולגבי קרבנות קדושים, בספר ויקרא:

...בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה - תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא!

אך רבים נתקשו בדברי הפיסקה. משמעותה של הפתיחה מוסכמת על רוב הפרשנים, במשמעות של אהדה לאל והסתמכות בלעדית רק עליו. סיומה של פיסקה זו גם היא מוסכמת כסלידה מאלילים, שאת שמותיהם המשורר אף לא רוצה להעלות על דל שפתיו.

השאלה היא היכן היפוך המגמה קורה, ומיהם הקדושים והאדירים, האם הם מתוארים באופן חיובי או שלילי, מהו "עצבותם" ומהי פעולת "מהרו" שהם עשו.

לפי מיטשל דאהוד (אנ') קדושים ואדירים הם אלילים כנעניים, כדרך שהתנבא חבקוק, וכשירת הים בספר שמות:

אֱלוֹהַ - מִתֵּימָן יָבוֹא! וְקָדוֹשׁ - מֵהַר פָּארָן! סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִם ה'?! מִי כָמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ!! נוֹרָא תְהִלֹּת! עֹשֵׂה פֶלֶא!

ולפי זה, לדעתו, יש לשנות את כל חפצי בם, לבל חפצי בם - במשמעות: אינני מעוניין בהם. לפי הסבר זה הביטוי "אשר בארץ" הוא מצבם של אלילים מתים אלו הנקברים באדמה, לעומת הקב"ה הנותר בשמים.

יש המפסקים כשאלה רטורית: למי תהיה טובתי נתונה? לִקְדוֹשִׁים - אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה? לאלילי המקום? וְאַדִּירֵי כָּל - חֶפְצִי בָם? ולאלים האדירים שאני כביכול מעוניין בהם?

יש הנעזרים בדברי קהלת המוקשים גם הם:

וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ. - גַּם זֶה הָבֶל!

לפי דברי קהלת, קדוש הוא ביטוי, אולי בלשון סגי נהור, העוסק ברוחות טמאות - ריח סירחון המתים, רוחות שבדברי קהלת חוזרות אל העיר בו הם עשו את הרישעה. והפירוש במכתם הוא כהנגדה: ה', אני נסמך רק עליך, ואילו לרוחות המתים הקבורים באדמה, הנקראים קדושים כאן ובתשובת אליפז בספר איוב, ריחות הסירחון העולים מן הקבר וחוזרים עם המבקרים בבית הקברות אל ביתם, והרועים הנודדים - אדיר, על פי מקומות רבים במקרא, כלומר הרוחות הנודדים בעולם, ואילו כל השם את מבטחו באלו, רק יכעסו (או שהרוחות רק ישתוללו ויעשו רעש רב) ויסתלקו בלי לשנות דבר.^[5]

פרופ' אלכסנדר רופא על סמך תרגום השבעים, מפרש זאת כשירה אלילית עתיקה ששרדה, ובה ההערצה לאל כוללת הערצה לאלילים הנכנעים לאל, אלילים שמאוחר יותר הוצגו כמלאכים, או, בדרכו של פרופ' קאסוטו, פיסקה זו מהפכת את המשמעות האלילית, ומדגישה את חוסר הצורך של האל והכוחות שתחתיו, רוחות המתים שבאדמה ואלו הנודדים בארץ, לכל צורך במתנות האדם וטקסיו. וכך יש לקרוא:

טוֹבָתִי? בַּל - עָלֶיךָ! לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל - חֶפְצִי בָם!

אינך צריך את הטובות שלי, כי אתה מקבל את השירות של האלילים שתחתיך, שליחיך הקדושים, האדירים, אשר רק הם דרושים לך, ואתה אינך זקוק לעזרתנו. הביטוי "חפצי בם" מתפרש כסמיכות ולא כשייכות. ההמשך יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ! בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם, וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי!, מתפרש על פי דברי ישעיה השני ודברי ירמיהו כפולחן להם - לאותם קדושים ואדירים, דרך התרגשות ואולי בכי, וכן בטקסי ניסוך: שתיית ומזיגת דם או יין על גבי מתקן הנקרא "מסיכה".

וָאַגִּיד לְךָ - מֵאָז! בְּטֶרֶם תָּבוֹא - הִשְׁמַעְתִּיךָ! פֶּן תֹּאמַר: עָצְבִּי - עָשָׂם, וּפִסְלִי וְנִסְכִּי - צִוָּם.

וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים... לֵאמֹר: ...וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים, הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה? וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים?

אם כן, סוף הפיסקה מדבר על כוחם המוחלש והמבולבול של שליחים אלו, שאת קיומם אין המשורר רוצה לזכור, ובוודאי שלא לקיים עבורם טקסי פולחן.^[4]

חז"ל במדרש תהלים רבה על כתוב זה גם הם הסבירו את הביטוי קדושים על מתים, אך דווקא מתים כאלו שבחייהם היו צדיקים, ולכן הם נקראים "קדושים".^[6] ובהתאם לכתוב על אהרן הכהן:

וְקִדַּשְׁתּוֹ - כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב! קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, ה', מְקַדִּשְׁכֶם!

או בספר ויקרא:

וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ,

וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.

לפי התלמוד הבבלי, אלו הם דברי הקב"ה אל עם ישראל. הקב"ה מסביר שהטובה שהוא עושה, הוא רק לטובת הקדושים שבעם ישראל, קבוצה הכוללת את האבות והמנהיגים הצדיקים. היפוך המגמה במשפט המתחיל בריבוי "עצבותם" משמעו משפט תנאי: אם עם ישראל ירבה פסלים (הנקראים על שם הפולחן: עצבים), הרי שיענש על כך, והקב"ה הוא זה שממשיך ואומר שאינו רוצה להזכיר אפילו במי מדובר.

בטקסי זיכרון רשמיים

הפרק מוקרא בידי הרב הצבאי הראשי בטקסי זיכרון רשמיים, כמו הטקס הממלכתי ביום הזיכרון בהר הרצל לחללי מערכות ישראל, ובטקס הממלכתי ביום זה לנפגעי פעולות האיבה, הטקס ביום ירושלים לזכר הרוגי עולי אתיופיה, ולעיתים גם בטקס יום השואה ביד ושם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תהילים ט"ז בוויקישיתוף

המזמור "מכתם לדוד", סרטון באתר יוטיוב, בנוסח יהדות מרוקו, בביצוע קבוצת פייטנים
המזמור "מכתם לדוד", סרטון באתר יוטיוב, בנוסח ירושלמי, בביצוע הפייטן דודו דרעי

הערות שוליים

^ אבן-עזרא בפירושו לספר תהילים, פרק ט"ז, פסוק א'
^ http://www.moreshetashkenaz.org/old/life2_13.htm
^ ראה סידור תהילת השם עמוד 123; מהדורת ה'תשס"ב עמוד 146.
^ ¹ ² מלאכים במקרא, אלכסנדר רופא, הוצאת כרמל תשס"ב 2012 (כרטסת הספריות העולמית)
^ מלאכים במקרא אלכסנדר רופא (אתר הספרים ע-ברית) על פי הדוקטורט שלו
^ מדרש תהלים על פרק ט"ז (באתר התנך של מכללת הרצוג)

[1] אבן-עזרא בפירושו לספר תהילים, פרק ט"ז, פסוק א'

[2] ttp://www.moreshetashkenaz.org/old/life2_13.htm

[3] ראה סידור תהילת השם עמוד 123; מהדורת ה'תשס"ב עמוד 146.

[רופא-4] ¹ ² מלאכים במקרא, אלכסנדר רופא, הוצאת כרמל תשס"ב 2012 (כרטסת הספריות העולמית)

[רופא2-5] מלאכים במקרא אלכסנדר רופא (אתר הספרים ע-ברית) על פי הדוקטורט שלו

[6] מדרש תהלים על פרק ט"ז (באתר התנך של מכללת הרצוג)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]