קרב לייפציג

קרב לייפציג

מערכה: מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
תאריכים	16 באוקטובר 1813 – 19 באוקטובר 1813 (4 ימים)
קרב לפני	קרב גוהרד
קרב אחרי	קרב הנאו
מקום	לייפציג, סקסוניה
קואורדינטות	51°18′44″N 12°24′48″E / 51.312222222222°N 12.413333333333°E / 51.312222222222; 12.413333333333
תוצאה	ניצחון לקואליציה השישית
הצדדים הלוחמים צרפת צרפת איטליה נאפולי באדן פולין דוכסות ורשה סקסוניה[1] ממלכת וירטמברג וירטמברג[1] האימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית ממלכת פרוסיה (1803-1892) פרוסיה רוסיה רוסיה שוודיה שוודיה מקלנבורג-שוורין סקסוניה[1] ממלכת וירטמברג וירטמברג[1] מנהיגים צרפת נפוליאון בונפרטה פרידריך אוגוסט ממלכת נאפולי הנפוליאונית ז'ואקים מירא  האימפריה הרוסית אלכסנדר הראשון האימפריה האוסטרית פרנץ הראשון ממלכת פרוסיה (1803-1892) פרידריך וילהלם השלישי  מפקדים צרפת פייר אוז'רו צרפת לואי-אלכסנדר ברתייה צרפת ז'אק מקדונלד צרפת אוגוסט דה מרמון צרפת אדואר מורטייה צרפת מישל נה צרפת ניקולא אודינו צרפת קלוד ויקטור-פרין צרפת ז'אק לוריסטון פולין יוזף פוניאטובסקי האימפריה האוסטרית קרל פיליפ שוורצנברג שוודיה קרל יוהאן ממלכת פרוסיה (1803-1892) גבהרד פון בליכר האימפריה הרוסית ברקלאי דה טולי האימפריה הרוסית פטר ויטגנשטיין רוסיה הרוזן פון בניגסן כוחות 195,000 430,000[דרוש מקור] אבדות 38,000 פצועים ומתים 30,000 שבויים 54,000 פצועים ומתים
(למפת גרמניה מוגדלת)   שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני קרב לייפציג (למפת גרמניה רגילה)   שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני קרב לייפציג (למפת סקסוניה רגילה)   דרזדן לייפציג קמניץ צוויקאו פלאואן גרליץ פרייברג באוצן פרייטאל פולין צ'כיה בווריה תורינגיה סקסוניה-אנהלט ברנדנבורג קרב לייפציג (למפת סקסוניה מוגדלת)   דרזדן לייפציג קמניץ צוויקאו פלאואן גרליץ פרייברג באוצן פרייטאל פולין צ'כיה בווריה תורינגיה סקסוניה-אנהלט ברנדנבורג קרב לייפציג

קרב לייפציג או קרב האומות (בגרמנית: Völkerschlacht bei Leipzig; ברוסית: Битва народов, Bitva narodov; בשוודית: Slaget vid Leipzig; בצרפתית: Bataille des Nations) היה קרב גורלי במסגרת המלחמות הנפוליאוניות, אשר נערך בין 16 ל-19 באוקטובר 1813, בו נחל נפוליאון בונפרטה את אחת מתבוסותיו הגדולות ביותר. הקרב נערך על קרקע גרמנית ולחמו בו גרמנים בשני הצדדים הלוחמים, שכן חלק ניכר מכוחותיו של נפוליאון הגיעו מהקונפדרציה של הריין הגרמנית. בקרב זה לחמו כ-500,000 חיילים, עובדה אשר הפכה אותו לאחד הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה, עד מלחמת העולם הראשונה.

לאחר כישלון נפוליאון בפלישתו לרוסיה ותבוסתו במלחמת חצי האי, התאגדו הכוחות האנטי-צרפתיים בזהירות במסגרת הקואליציה השישית אשר כללה את רוסיה, אוסטריה, פרוסיה, בריטניה, שוודיה, ספרד, פורטוגל ועוד כמה מדינות גרמניות קטנות. סך כל הכוחות שיכלה הקואליציה להטיל לשדה הקרב היה יותר ממיליון, ואכן בזמן הקרב מנו כוחות הקואליציה מזרחית לריין כמיליון חייל בעוד שכוחותיו של נפוליאון מנו כמה מאות אלפים.

מטרת נפוליאון הייתה לחדש ולבסס את שליטתו בגרמניה ואכן הוא זכה בשני ניצחונות מרים, הראשון בליצן ב-2 במאי והשני בבאוצן ב-20-21 במאי, על כוחות רוסים ופרוסים. ניצחונות אלו הובילו לשביתת נשק קצרה. במהלך שביתת הנשק, מלכי רוסיה ופרוסיה נפגשו עם נסיך הכתר של שוודיה בטירת טרכנברג בשלזיה, שם התווה המרשל הצרפתי לשעבר אסטרטגיה להביס את נפוליאון, בתוספת פרטים מהאוסטרים בעקבות הצטרפותם לקואליציה ב-12 באוגוסט 1813, נודעה בשם תוכנית טרכנברג. בהתאם לתוכנית טרכנברג, הוקמו שלוש ארמיות של הקואליציה, ארמיית שלזיה שכללה 95,000 איש בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר, ארמיית צפון גרמניה שכללה 120,000 איש (כולל כוחות מצב שוודיים בסטרלסונד) תחת יורש העצר קרל יוהאן, וארמיית בוהמיה, צבא בעלות הברית העיקרי בשטח עם 225,000 איש, בפיקודו של קרל פון שוורצנברג. ארמייה רביעית הוקמה כארמיית פולין, שכללה בתחילה 30,000 איש, אך התרחבה ל-70,000 איש עד סוף השנה, בפיקודו של הרוזן בנינגסן. כפי המתווה של תוכנית טרכנברג, צבאות הקואליציה היו נמנעים מקרב עם נפוליאון, נסוגים בכל פעם שנפוליאון עצמו מתקדם, ובמקום זאת לחמו נגד הכוחות בפיקודם של המרשלים שלו. למרות הצו להימנע מקרב עם הקיסר, ארמיית בוהמיה התמודדה עם נפוליאון בקרב דרזדן ב-27 באוגוסט, שם זכו הצרפתים בניצחון מוחץ. כוחות הקואליציה, בפיקודם של קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג, נסיך הכתר של שוודיה, גבהרד לברכט פון בליכר הפרוסי וברקלאי דה טולי והרוזן פון בניגסן הרוסיים, נמנעו ממגע ומהתנגשות עם כוחות צרפתיים אך הצליחו בהשגת ניצחונות על הכוחות הצרפתיים.

עם זאת, דבקות הדוקה בתוכנית טרכנברג הובילה לניצחונות הקואליציה בגרוסבירן, קולם, קצבאך ודנוויץ. בינתיים, קרל יוהאן ברנדוט החל במסע תעמולה מרוכז בגרמניה, בהסתמך על ניסיונו כשר המלחמה במהלך המהפכה הצרפתית, כדי לעורר את הרגש הלאומי הגרמני ולקרוא למלכי בוואריה וסקסוניה, שעל צבאותיהם פיקד בשנים 1805 ו-1809, לבטל את הברית שלהם עם צרפת. מאמציו זכו להצלחה כאשר הצבאות הסקסונים והווסטפאלים החלו להפגין סימני מרד לאורך סוף אוגוסט וספטמבר, כאשר יחידות סקסוניות ערקו לקואליציה בגרוסבירן ובדנוויץ וכוחות וסטפאלים ערקו במספרים הולכים וגדלים. בנוסף, בתחילת ספטמבר הכריזו הבווארים על נייטרליות בעקבות ניצחונו של ברנדוט על ניי בדנוויץ. לאחר התבוסות והעריקות הללו לא יכול היה הקיסר הצרפתי לנצל את ניצחונו בדרזדן. קווי אספקה דקיקים שנמתחים לשטח עוין מעט, יחד עם החלפת צדדים של בוואריה מול הצרפתים שמונה ימים בלבד לפני לייפציג, הפכו לכמעט בלתי אפשרי להחליף את אבדות הצבא שלו שכללו 150,000 איש, 300 תותחים ו-50,000 חולים.

לפני הקרב, כוחות של נסיכויות גרמניות היו בשני הצדדים. במהלך הקרב, יחידות סקסוניות בפיקוד פרידריך אוגוסט וילהלם פון בראוס עברו לצד הקואליציה ובהמשך מספר יחידות נוספות עברו צד והמשיכו בלחימה נגד הצרפתים.

מתוך כוונה להוציא את פרוסיה מהמלחמה בהקדם האפשרי, שלח נפוליאון את המרשל ניקולא אודינו לכבוש את בירת פרוסיה ברלין עם צבא של 60,000. אודינו הובס בקרב גרוסבירן, על ידי הפרוסים בפיקודו של פון בילוב מצבא הצפון, ממש דרומית לעיר. ניסיון נוסף נעשה בברלין ב-6 בספטמבר 1813, הפעם עם ניי בפיקודו של 58,000 חיילים. עם זאת, הפיקוד של ניי התפרק בעקבות תבוסה קטסטרופלית בידי פון בילוב וברנדוט בקרב דנביץ. עם ארמיית הצפון שלמה מאיימת מכיוון ברלין, וצבאו של בליכר נע לעבר האלבה, נפוליאון נאלץ לסגת מערבה. הוא חצה את האלבה עם חלק גדול מצבאו בין סוף ספטמבר לתחילת אוקטובר, וארגן את כוחותיו סביב לייפציג, כדי להגן על קווי האספקה החיוניים שלו ולהתנגד לצבאות הקואליציה המתכנסים נגדו. הוא פרס את צבאו ברחבי העיר, אך ריכז את כוחו מטאוכה דרך שטוטריץ, שם הציב את מפקדתו. הפרוסים התקדמו מוורטנבורג, האוסטרים והרוסים מדרזדן (שאותה כבשו מחדש לאחרונה, לאחר קרב קולם), והשוודים מצפון.

לצרפתים היו כ-160,000 חיילים יחד עם 700 תותחים ועוד 15,000 פולנים, 10,000 איטלקים ו-40,000 גרמנים שהשתייכיו לקונפדרציה של הריין, בסך הכל 225,000 חיילים. לקואליציה היו כ-380,000 חיילים יחד עם 1,500 תותחים, המורכבים מ-145,000 רוסים, 115,000 אוסטרים, 90,000 פרוסים ו-30,000 שוודים. זה הפך את לייפציג לקרב הגדול ביותר של המלחמות הנפוליאוניות, על פני בורודינו, וגראם, ינה ואורשטדט, אולם ודרזדן.

הגרנד ארמה, בפיקודו של נפוליאון, היה במצב מוחלש. רוב חייליו כללו כעת בני נוער וגברים חסרי ניסיון שגויסו זמן קצר לאחר השמדת הגראנד ארמה ברוסיה. נפוליאון גייס את האנשים האלה כדי להיות מוכנים למערכה גדולה עוד יותר נגד הקואליציה האנטי-צרפתית השישית החדשה שהוקמה וכוחותיה המוצבים בגרמניה. בעוד שניצח בכמה קרבות מקדימים, צבאו דולדל בהתמדה כאשר בעלות הברית, בעקבות תוכנית טרכנברג, הביסו באופן שיטתי את המרשלים שלו. הפרשים הצרפתיים לא היו מספיקים באופן דומה, מה שהקשה על נפוליאון לפקוח את עיניו על קווי התקשורת שלו או אפילו לסייר בעמדות האויב, עובדה שהשפיעה על תוצאות קרב גרוסבירן ואחרים במהלך המערכה הגרמנית.

צבא הקואליציה היה מאורגן בארבעה פיקודים ברמת הצבא: צבא בוהמיה בפיקודו של קרל פון שוורצנברג, צבא שלזיה בפיקודו של בליכר, צבא פולין בפיקודו של לוין אוגוסט פון בניגסן והצבא המשולב של הצפון, הרוסי והשוודי תחת ברנדוט. לשוודים הייתה גם בפיקודו פלוגה של חטיבת הרקטות הבריטית חמושה ברקטות קונגרב, בראשות קפטן ריצ'רד בוג.

למרות שהכוחות מולו נהנו מעדיפות בכוח אדם, תכנן נפוליאון לצאת למתקפה בין נהרות הפלייסה והפרתה. לתפקיד בלייפציג היו כמה יתרונות עבור צבאו ואסטרטגיית הקרב שלו. הנהרות שהתכנסו שם פיצלו את השטח שמסביב לארבעה גזרות נפרדות. נפוליאון כשהוא מחזיק את לייפציג והגשרים שלה, יכול היה להעביר חיילים מגזרה אחת לאחרת הרבה יותר מהר ממה שבעלות הברית יכלו, מפני שהתקשו להעביר מספר כה גדול של חיילים לגזרה אחת.

החזית הצפונית הוגנה על ידי המרשלים מישל נה ואוגוסט דה מרמון, והחזית המזרחית על ידי המרשל ז'אק מקדונלד. עתודת הארטילריה והחניונים, האמבולנסים והמטען עמדו ליד לייפציג, שנפוליאון עשה לו לבסיס האספקה שלו לקרב. הגשרים על הנהרות פלייסה והאלסטר הלבן הוגנו על ידי חיל רגלים וכמה תותחים. הסוללה הראשית עמדה בעתודה, ובמהלך הקרב הייתה אמורה להיפרס ברמות גלואו. סוללה זו הייתה אמורה להיות בפיקודו של מומחה התותחנים אנטואן דראו. הצלע המערבית של העמדות הצרפתיות בוואכאו וליברטוולקוויץ הוגנה על ידי הנסיך יוזף פוניאטובסקי והמרשל פייר אוז'רו והמתגייסים הצרפתים הצעירים שלו.

שלושת המלכים של מעצמות הקואליציה נכחו בשטח, כאשר אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה בראש השלושה לצד פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה ופרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, וצוות נכבד תמך במפקדי הקואליציה. אלכסנדר היה גם המפקד העליון של כוחות הקואליציה בחזית המזרחית של המלחמה, ואילו הנסיך קרל פון שוורצנברג מאוסטריה היה המפקד העליון של כל כוחות הקואליציה בזירה הגרמנית.

נערך ניסוח של תוכנית הקרב, כאשר בתכנון השתתפו המרשלים הנסיך וולקונסקי מרוסיה, יוהאן כריסטופר טול משוודיה וקרל פרידריך פון דם קנסבק מפרוסיה. לאחר גיבוש התוכנית הראשונה, הגיש אותה שוורצנברג למלכים. עם זאת, אלכסנדר התלונן על חוסר יכולתו במונחים של תכנון קרב לאחר שראה את התוכנית בעצמו. עם היוודע התוכנית העיקרית של שוורצנברג - לפעול להתקפה משנית על הגשר בין לייפציג ולינדנאו שתובל על ידי בליכר וגיולאי, ולהתקפה עיקרית על פני נהר הפליסה שתובל על ידי הגנרל מרוולדט, הסן-הומבורג והמשמר הפרוסי, הוא עמד על כך שמדובר בטקטיקה הרת אסון מכיוון שהיא לא תאפשר לצבאות הקואליציה לאגף ולהקיף את צבאו של נפוליאון ולהשמידו. אלכסנדר חשב שהתוכנית עשויה לאפשר לנפוליאון לשבור את קו הקרב של הקואליציה בשלב מסוים ואז לרכז את כוחותיו בפער שנוצר ובגזרות המוחלשות. דבר זה אולי ייתן לנפוליאון הזדמנות להחזיר את היוזמה האסטרטגית בגרמניה. פרידריך וילהלם השלישי ניסה להביע דעה לאלכסנדר אך לא הצליח לעשות דבר ולכן הוא התייחס לדיון כאילו זה לא עניינו. אירועים מאוחרים יותר בקרב הוכיחו ששיפוטיו של הקיסר הרוסי היו נכונים. הפעולה שהורה לבליכר לבצע זכתה להצלחה רבה מצפון ללייפציג ופעולות המשמר הרוסי היו מכריעות בעצירת המתקפה הצרפתית הכוללת על גולדן גוסה בדרום. מנגד, פעולות האוסטרים לאורך נהר הפליסה, חלק מהתוכנית הראשונית של שוורצנברג, הסתיימו בכישלון.

עם זאת, מאחר שלא היה מוכן לתכנן את הקרב בעצמו כפי שעשה במהלך התבוסה ההרסנית שלו באוסטרליץ כמעט עשור קודם לכן, אלכסנדר הורה לשוורצנברג לנסח תוכנית קרב נוספת על סמך מחשבותיו והשקפותיו. לאחר מכן ניסח שוורצנברג תוכנית נוספת שנועדה במידה רבה לתת לכל אחד לעשות כרצונו. התוכנית הייתה כדלקמן: ציר ההתקדמות של בליכר היה אמור להיות מוטה צפונה לכביש האלי, המשמרות הרוסים והפרוסים והפרשים הכבדים הרוסים היו אמורים להצטבר ברוטה בעתודה הכללית. הגרנדירים והקירסירים האוסטרים היו אמורים להתקדם בין הנהרות. אסטרטגיה זו תבטיח את כיתור הצבא הצרפתי בלייפציג ובסביבתה, או לפחות תגרום להם אבדות כבדות כדי להבטיח את התוצאות הנחרצות הנדרשות. לכאורה, אם כי מעט בעל כורחו, משוכנע, אלכסנדר הסכים במהרה לתוכניתו, ולאחר מכן הורה לו לומר למפקדים האחרים לפעול לפי התוכנית.

הצרפתים זכו בניצחונות קלים בלינדנאו ובוואכאו, וספגו הפוך במוקרן. בעלות הברית איבדו כ-30,000 איש, כולל 2,000 שבויים, הצרפתים כ-25,000 בסך הכל. למרות היתרון הצרפתי מבחינת אבדות, היום הראשון הסתיים בתיקו. יתרה מכך, נראה היה שהסיכויים משתנים לטובת בעלות הברית, שכן בעוד נפוליאון יכול היה לצפות רק את הגעתם של 14,000 אנשיו של ז'אן ריינייה כדי להעלות את כוחו לכדי בקושי 200,000 חיילים ו-900 תותחים, בעלות הברית חיכו להופעתם של 70,000 אנשי ברנדוט ו-70,000 איש תחת בניגסן, ותגבורות אלו יביאו את כוחן הכולל ליותר מ-300,000 ו-1,500 תותחים.

במבט לאחור על הלחימה של היום הראשון, שני הצדדים עשו טעויות. נפוליאון זלזל בתוקפנות של בעלות הברית וחשב שגוי את עמדתם של בליכר וצבא שלזיה, ואנשיו סבלו מהדחה חדה במוקרן כתוצאה מכך. באשר לבעלות הברית, האופי הכאוטי של ההתקפה הראשונית שלהם בוואכאו, יחד עם איגופם של כוחות צרפתיים ממתינים, כמעט הובילו לאסון.

הקורפוס האוסטרי השני, בפיקודו של מרוולדט, התקדם לעבר קונוביץ דרך גאוץ וניסה לתקוף את העמדה. כשנפוליאון הגיע לשדה הקרב יחד עם המשמר הצעיר וכמה שאסרים, מרוולדט מצא ששדרת ההתקדמות מכוסה היטב על ידי הסוללה הצרפתית וכמה לוחמים שכבשו את הבתים שם ולא ננו לאוסטרים לפרוס ארטילריה לתמיכה במתקפה. מרוולדט עצמו בפנייה חסרת מזל נפצע ונלכד על ידי הצרפתים לאחר שנכנס היישר לתוך הקווים הסקסוניים-פולניים בנהר הפליסה. לאחר שנהדפו, עברו האוסטרים לתקוף את דליץ הסמוכה, במורד כביש שחוצה שני גשרים והוביל לבית אחוזה וטחנה. שתי פלוגות של הרגימנט ה-24 הדפו את חיל המצב הפולני הקטן ותפסו את העמדה. התקפת נגד מהירה של הסקסונים והפולנים הדפה את הכוחות האוסטרים והקרב התנדנד עד שהאוסטרים העלו סוללת ארטילריה חזקה והעיפו את הפולנים מהעמדה. הפולנים ספגו אבדות כבדות במהלך הגנתם הזועמת והציתו הן את האחוזה והן את הטחנה במהלך נסיגתם.

גנרל קלייסט, נע לאורך הפליסה, תקף את פוניאטובסקי ואת המרשל אוז'רו בכפר מרקלברג. האוסטרים תיקנו גשר וכבשו בניין בית ספר ואחוזה. הצרפתים תקפו נגד, הדפו את האוסטרים מבית הספר וחזרו אל הנהר. ההתקפות הצרפתיות על האחוזה רק הביאו לאבדות גוברות לצרפתים ולפולנים. הדיוויזיה הרוסית ה-14 החלה בסדרה של התקפות על האגפים שאילצו את הפולנים לצאת ממרקלברג. פוניאטובסקי בלם את הנסיגה ואת הרוסים המתקדמים. לאחר שתפס ארבעה גדודי חטיבה 12 הפרוסית בשטח פתוח, כיוון פוניאטובסקי התקפות של ארטילריה ופרשים עד שסופקו על ידי ההוסרים הרוסים. פוניאטובסקי כבש מחדש את מרקלברג, אך נהדף על ידי שני גדודים פרוסיים. לאחר מכן התקבצו גרנדירים אוסטרים מול מרקלברג וגירשו את הפולנים והצרפתים מהאזור בהתקפת אגפים.

הקורפוס הרוסי השני תקף את וואכאו ליד לייפציג בתמיכת הבריגדה ה-9 הפרוסית. הרוסים התקדמו, בלי לדעת שהכוחות הצרפתיים ממתינים. הצרפתים התקיפו אותם בהפתעה על האגף, והשמידו אותם. הפרוסים נכנסו לוואכאו, ניהלו קרבות מרחוב לרחוב. ארטילריה צרפתית הפגיזה את הפרוסים אל מחוץ לוואכאו והצרפתים חילצו את הכפר.

ליברטוולקוויץ היה כפר גדול בעמדה פיקודית, שהוגן על ידי מרשל מקדונלד והגנרל לוריסטון עם כ-18,000 איש. הקורפוס ה-4 האוסטרי של גנרל פון קלנאו תקף עם 24,500 איש בגיבוי הבריגדה ה-10 של פירת (4,550) והבריגדה ה-11 של ציתן (5,365). האוסטרים תקפו ראשונים, גירשו את הצרפתים מליברטוולקוויץ לאחר לחימה קשה, רק כדי שיגורשו בתורם על ידי התקפת נגד צרפתית. הגנרל הרוסי אויגן פון וירטמברג בלט באומץ לבו המופלג בהכוונת חייליו תחת אש. בשלב זה, נפוליאון הורה לגנרל דרווט ליצור סוללה גדולה של 150 תותחים על גבעת הגרדום. הפקודה בוצעה והתותחים הפגיזו את הקורפוס ה-2 הרוסי החשוף, ואילצו את הגדודים הפרוסיים שתמכו בו לתפוס מחסה.

הפרצה נפערה כעת כרצונו של נפוליאון ובשלב זה, מרשל מירא שוחרר עם 10,000 פרשים צרפתים, איטלקים וסקסונים. עם זאת, בחירתו של מירא בטורים מסיביים למערך ההתקפה הייתה מצערת עבור הכוח הצרפתי, שכן תצורות ניידות קטנות יותר של פרשים רוסיים, פרוסים ואוסטריים הצליחו להטריד בהצלחה את הדיוויזיה של מירא, ולהסיג אותם בחזרה לתותחים שלהם, שם הם ניצלו על ידי דרגוני המשמר הצרפתי. המשמר הצעיר נשלח לגרש את בעלות הברית ולתת לנפוליאון את פריצת הדרך שלו. הם כבשו מחדש גם את ליברטוולקוויץ וגם את ואכאו, אבל בעלות הברית התנגדו עם המשמר הרוסי וגרנדירים אוסטרים בגיבוי של חיילים רוסים. היחידות עמדו במוניטין העילית שלהן, ויצרו ריבועים שהפילו את הפרשים הצרפתים מסוסיהם ועקפו את סוללות הארטילריה הצרפתיות. בחזית הדרומית, אף על פי שנפוליאון זכה להצלחות, הוא לא הצליח לשבור את קווי בעלות הברית.

החזית הצפונית נפתחה בהתקפה של החיל הרוסי של הגנרל לנגרון על הכפרים גרוס-וידריץ וקליין-ווידריץ במרכז הקווים הצפוניים הצרפתיים. עמדה זו הוגנה על ידי הדיוויזיה הפולנית של הגנרל דוברובסקי של ארבעה גדודי חי"ר ושני גדודי פרשים. בסימן ראשון למתקפה תקפה הדיוויזיה הפולנית. הקרב לא הוכרע במשך זמן רב עם התקפות והתקפות נגד. הגנרל לנגרון גייס את כוחותיו ולבסוף כבש את שני הכפרים עם אבדות כבדות.

החזית הצפונית נשלטה על ידי קרב מקרן. זה היה קרב בן ארבעה שלבים והתנהלה בו לחימה קשה משני הצדדים. אחוזה, ארמון, גנים מוקפים חומה וחומות נמוכות שלטו בכפר. כל עמדה הפכה למבצר כשהחומות היו פרצות לאש מכוסה על ידי הצרפתים. הקרקע ממערב לעמדה הייתה מיוערת וטובענית מדי להצבת ארטילריה. סוללת עבר מזרחה לאורך נהר האלסטר בגובה ארבעה מטרים. מרשל מרמון הציב טורי חי"ר מאחורי העמדות בעתודה ולהתקפת נגד מהירה נגד כל עמדה שנפלה. בליכר פיקד על הכוח הרוסי של לנגרון ועל הכוח הפרוסי של יורק נגד הקורפוס השישי של מרמון. כשהקרב היה תלוי על כף המאזניים, הורה מרמון על הסתערות של פרשים, אך מפקדו סירב לתקוף. מאוחר יותר, התקפה של הוסרים פרוסים גרמה לאבדות כבדות למגינים הצרפתים. הקרב נמשך גם לתוך הלילה. ארטילריה גרמה לרוב מבין 9,000 נפגעים של בעלות הברית ו-7,000 צרפתים, והצרפתים איבדו עוד 2,000 שבויים.

בחזית המערבית, הקורפוס האוסטרי ה-3 בפיקודו של גנרל ג'ולאי תקף את הפרבר של לינדנאו והצליח בתחילה, מה שאילץ את המרשל נה להסיט את הקורפוס הרביעי של הגנרל ברטראן כדי להחזיק בעמדה. אך עד מהרה בלמו אותם הצרפתים, הלחימה לאחר מכן נכנסה לקיפאון, והאוסטרים גורשו חזרה לא הרחק מהכפר. עם זאת, עבור הצרפתים, הייתה גם תוצאה אסטרטגית שלילית להצלחה מינורית זו. נפוליאון היה זקוק לקורפוס הרביעי לצורך התקפותיו על הצבאות האוסטרו-רוסים העיקריים שהוצבו בדרום, ומאחר שהם לא השתתפו בהתקפה בשל לחימתם באוסטרים בלינדנאו, ההתקפה שלו נכשלה.

נערכו רק שתי פעולות ב-17 באוקטובר, האחת התקפה של הגנרל הרוסי סאקן על הדיוויזיה הפולנית של הגנרל דוברובסקי בכפר גוהליס. בסופו של דבר, המספרים והנחישות של הרוסים גברו והפולנים נסוגו לפפנדורף. בליכר, שהועלה לדרגת גנרל-פלדמרשל יום קודם לכן, הורה לדיוויזיית ההוסארים הרוסית ה-2 של גנרל לנסקוי לתקוף את קורפוס הפרשים ה-3 של הגנרל אריגי. כפי שעשו יום קודם לכן, הפרשים של בעלות הברית הוכיחו את עצמם כעליונים, כשהם גירשו את הצרפתים בהפסדים גדולים.

הצרפתים קיבלו רק 14,000 חיילים כתגבורת. מנגד, התחזקו בעלות הברית על ידי הגעת 145,000 חיילים מחולקים לשתי ארמיות, האחת בפיקודו של בניגסן מהקו הראשון של ארמיית בוהמיה והשנייה, צבא הצפון שהורכב בעיקר מחיילים שוודים, בפיקודו של ברנדוט.

עד מהרה היה ברור שבעלות הברית יקיפו את נפוליאון וצבאו, והוא ידע שאי נסיגה מהקרב משמעה כניעה לכל צבאו, שעד עתה החל להיגמר לו האספקה והתחמושת. בעקבות כך החל נפוליאון לבחון האם ניתן להשתמש בכבישים ובגשרים של לינדנאו כדי להסיג את חייליו, או לכל הפחות כדי להבטיח מעבר ראש גשר על נהר הפליסה. עם זאת, עדיין לא היה לו מצב רוח לפרוש מאחר שחשב להשיג עוד ניצחון גדול אחד עבור צרפת. הוא גם חשב שמשמר אחורי חזק ואימתני בלייפציג עצמה יכול להדוף כל התקפה של בעלות הברית, מה שיכול לקנות לו ולכוחותיו עוד זמן לסגת מהקרב.

במהלך תקופה זו, נפוליאון שלח את מרוולדט, שנלכד יומיים קודם לכן, בחזרה לבעלות הברית על תנאי. מרוולדט קיבל מכתב לאלכסנדר הראשון, פרנץ הראשון ופרידריך וילהלם השלישי בו הציע נפוליאון למסור לבעלות הברית את המבצרים שהחזיק לאורך האודר והוויסלה, בתנאי שבעלות הברית יאפשרו לו לסגת לעמדה מאחורי הזאלה. הוא הוסיף כי אם יאושר, עליהם לחתום על שביתת נשק ולנהל משא ומתן לשלום. עם זאת, כל שלושת המלכים דחו את ההצעה.

בעלות הברית פתחו בהתקפה ענקית מכל עבר, והפעם כיתרו לחלוטין את צבא נפוליאון. במשך יותר מתשע שעות של לחימה, שבהן ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, נאלצו הכוחות הצרפתיים לחזור לאט לכיוון לייפציג. בעלות הברית כללו את בליכר וברנדוט מצפון, ברקלי דה טולי ובניגסן, והנסיך פון הסן-הומבורג מדרום, וכן גיולאי ממערב.

הבריגדה ה-9 הפרוסית כבשה את הכפר הנטוש ואכאו בזמן שהאוסטרים, עם ההונגרים של הגנרל ביאנקי, הדפו את הצרפתים מלסניג. האוסטרים המשיכו להפגין הפגנה של שיתוף פעולה בנשק משולב כאשר פרשים אוסטריים תקפו את החי"ר הצרפתי כדי לתת לחיל הרגלים האוסטרי זמן להגיע ולהתפרס בהתקפה על דליץ, אך המשמר הצעיר הדף אותם החוצה. בשלב זה החלו שלושה גדודי גרנדירים אוסטריים להתמודד על הכפר בתמיכה ארטילרית.

הלחימה העקובת מדם של הקרב התרחשה בפרובסטהיידה, כפר ממש דרומית מזרחית ללייפציג. כאן, כ-60,000 חיילים בפיקודו של ברקלי צעדו והתקדמו לכיוון הכפר בשני טורים, אחד בפיקודו של פון קלייסט שהתקדם דרך ואכאו, ואחד בפיקודו של גנרל ויטגנשטיין שהתקדם דרך ליברטוולקוויץ. על ברקלי הופעל לחץ על ידי המלכים, במיוחד אלכסנדר הראשון, לכבוש את הכפר מאחר שהוא היה המפתח לעמדות חיילי נפוליאון, ולמרות שפון קלייסט התנגד לכך, פקודות המלכים היו חשובות ביותר, ולכן ברקלי נאלץ למלא אחר פקודותיהם בכל מקרה.

העמדות הצרפתיות בכפר, לעומת זאת, היו מבוצרות מאוד, הודות לקירות הגן הגבוהים והעבים שהעניקו הגנה מצוינת לחיל הרגלים הצרפתי. ההגנה חוזקה גם בארטילריה ועתודות חי"ר חזקות מאחורי הכפר. יממה קודם לכן ספגו הרוסים את רוב האבידות שנגרמו במהלך הקרב, ולכן היו אלה הפרוסים שנטלו את היוזמה.

יגרים פרוסים ניסו להיכנס לכפר בסערה אך נהדפו במהירות. אז פתחה הארטילריה של שני הצדדים באש על הכפר; למרות כמות הארטילריה העצומה שבעלות הברית הביאו איתן, הארטילריה החזקה יותר של המשמר הקיסרי הצרפתי זכתה בהדרגה על העליונה. הפרוסים ביצעו סדרה של התקפות נגד העמדות הצרפתיות בכפר, אך מכיוון שהתותחנים הצרפתים הדפו כל התקפה, מאמציהם עלו בתוהו. חיילים צרפתים, בפיקודו של מירא, הסתערו על הקווים הפרוסיים המוחלשים והדפו אותם בחזרה. התקפות נגד של הפרשים הרוסים הרבים הצילו את חיל הרגלים על ידי הדיפת הפרשים הצרפתים שוב ושוב, אם כי ספגו תוך כדי כך אבדות כבדות. הפרוסים שוב ערכו הסתערות על הקווים הצרפתיים, אך התקפה זו הייתה פחות מוצלחת מהראשונה. ההסתערות השלישית נערכה כעת, הפעם, על ידי הרוסים, בפיקודו של גנרל רייבסקי, גיבור בורודינו שהגיע כמה ימים קודם לכן מרוסיה לאחר עיכוב עקב מחלה. ההסתערות על הכפר הייתה קצת יותר מוצלחת מהשתיים הראשונות, כבשה את הגנים והשמידה כמה יחידות חי"ר צרפתיות, אבל בסופו של דבר היא נהדפה חזרה על ידי המשמר הקיסרי הצרפתי, שזה עתה הגיע למקום. למרות בקשתו של שוורצנברג שאלכסנדר ישלח את המשמר הרוסי, הקיסר הרוסי הורה לבצע תקיפות נוספות נגד הכפר. עם זאת, למרות ההגנה המוצלחת והעיקשת שלהם, הצרפתים היו כעת במצוקה קשה מכיוון שהיה חסר להם כוח אדם בצורה מסוכנת, וכך הפכה הלחימה לניצחון טקטי חלול עבורם בלבד.

במהלך אותו בוקר ערכו ברנדוט ובליכר ועידה בברייטנפלד. הוסכם שצבא הצפון של ברנדוט יעבור את נהר הפרטה בטאוכה עם תגבורת של 30,000 איש שנשלפו מצבא שלזיה של בליכר. בליכר הסכים לשלוח את חיל הצבא של לנגרו, ולוותר על דרגתו וזכויותיו כמפקד צבא, תוך שהוא מעמיד את עצמו בראש הפרוסים שלו. התקדמות צבא הצפון לכיוון לייפציג הייתה איטית, כביכול משום שברנדוט קיבל הודעה שנפוליאון תכנן מתקפה מחודשת לעבר ברלין לאחר כישלון המרשלים שלו לכבוש את העיר בקרבות גרוסבירן ודנביץ.

הארטילריה הרוסית הכבדה בפיקודו של גנרל פלטוב החלה לירות על הסקסונים סביב פאונסדורף. לנגרון הציב גשרי פונטון מעל נהר הפרטה וגשר צף דרך מוקאו. כוחות גדולים עברו כעת לגדה המזרחית של הנהר. בינתיים, כוחות רוסים ואוסטרים החלו לתקוף עמדות צרפתיות וסקסוניות בפאונסדורף, אך לאחר התקפות נגד של חיל רגלים צרפתי והפגזות קטלניות מסוללות צרפתיות-סקסוניות, נהדפו לאחור. לאחר נסיגתם, חיילי בעלות הברית נרדפו על ידי חיל הרגלים הצרפתי לפני שהותקפו בחזרה על ידי פרשי ההוסארים ופרשי הגבול האוסטריים, שבתורם הדפו את הצרפתים בחזרה. העיירה עצמה עדיין הוחזקה בידי חמישה גדודים צרפתים-סקסוניים. קפטן בוג מחטיבת הרקטות הבריטית, התקדם עם יחידתו והחל לירות רקטות קונגרב אל העיירה, מה שגרם למגינים לסגת לאחור בחוסר סדר. בוג, ניצל את הרגע, והסתער בראש אסקדרון הליווי שלו של הפרשים. הכוח הקטן הזה נהדף בתורו מפאונסדורף, אבל מטח רקטות נורה בתמיכה קרובה וגרם שוב לכוחות הצרפתים לשבור את השורות. הצרפתים נהדפו בחזרה לסלרהאוזן לאחר שנרדפו על ידי שני גדודים פרוסיים, בעוד חטיבת הרקטות התייצבה משמאל לסוללה רוסית והחלה לירות על הטורים הנסוגים, וגרמה כמעט לפאניקה. בשלב זה, קפטן בוג נורה בראשו ונהרג על ידי לוחם חי"ר קל. זמן קצר לאחר מכן, עתודות המשמר הצעיר והוותיק הצרפתי גירשו שוב את בעלות הברית מפאונסדורף, אך בסופו של דבר נה קבע שהעמדה בלתי ניתנת להגנה והורה על נסיגה.

קרבות קשים נוספים התרחשו בשנפלד. כוחות בעלות הברית תקפו שם שוב ושוב עמדות צרפתיות, אך נאלצו לסגת. התקפות חי"ר צרפתיות על עמדות בעלות הברית הניבו תוצאות דומות. תקיפות חוזרות ונשנות של מוסקטרים וגרנדירים רוסים תחת פיקודו של לנגרון גירשו לבסוף את הצרפתים משנפלד. הקרבות הקשים בפאונסדורף ושנפלד הציתו את שני הכפרים באש.

בינתיים, בהוראת קציניו, שחשו מבוכה מכך שלא השתתפו בקרב, נתן ברנדוט פקודה לחיל הרגלים הקל שלו להשתתף בהסתערות הסופית על לייפציג עצמה. היגרים השוודים פעלו היטב, הם איבדו רק 35 לוחמים הרוגים ו-173 פצועים תוך לכידת 647 שבויים צרפתים.

בחזית המערבית, הקורפוס הרביעי הצרפתי בפיקודו של ברטראן הדף לבסוף את הקורפוס האוסטרי השלישי בפיקודו של גיולאי מלינדנאו. פעולה זו הסירה את הכיתור שכוחות בעלות הברית ביצעו קודם לכן נגד הגראנד ארמה, ופינתה את הדרך לנסיגתו שהתרחשה מאוחר יותר למחרת.

במהלך הלחימה ערקו 5,400 סקסונים מהקורפוס השביעי של גנרל ריינייה לקואליציה, במיוחד לצבא הצפון של ברנדוט בשל ההערכה שהסקסונים גילו למרשל הצרפתי לשעבר. ארבע שנים קודם לכן, ברנדוט, בעודו היה מרשל האימפריה, פיקד על כל הקורפוס הסקסוני התשיעי במהלך קרב וגראם, שם התנהגותו המתונה והאדיבה כלפיהם בשבועות שלפני כן, יחד עם צו שכיום שנוי במחלוקת שהילל את אומץ לבם לאחר הקרב, חיבב מאוד את ברנדוט עליהם. בתחילה, קצינים צרפתים ראו בהסתערותם של הסקסונים לעבר הפרוסים המתקדמים כהתקפה, אך הבגידה התבררה כאשר ראו את הסקסונים מבקשים מהפרוסים להצטרף אליהם להתקפה הממשמשת ובאה. ריינייה עצמו היה עד לכך, והוא גייס את הסקסונים הנותרים שעמדו לרשותו, אך ללא הועיל, כי גם הפרשים של וירטמברג ערקו מהצרפתים, ואילצו את הקו הצרפתי בפאונסדורף לסגת לאחור.

הקרב במהלך היום של 18 באוקטובר היה קרב של התשה. הכוחות הצרפתיים החזיקו בעמדותיהם, אך נשחקו והתרוקנו בהתמדה על ידי התקפות עזות ומתעצמות של בעלות הברית לאורך היום. לתותחנים הצרפתים נותרו רק 20,000 פגזים. מאוחר יותר באותו לילה, נפוליאון התייחס לקרב כעל מקרה אבוד. בשלב זה, הוא קידם את פוניאטובסקי לדרגת מרשל האימפריה, הזר היחיד מבין כל המרשלים שלו שקיבל תואר זה, והאחרון נשבע כי יילחם עד העמדה האחרונה, וכך עשה. לאחר מכן, הקיסר החל לתכנן את הנסיגה עבור הגרנד ארמה מערבה מעבר לנהר האלסטר.

במהלך הלילה נצטווה הצבא הצרפתי לסגת בשקט מקונביץ, פרובסטהיידה, שטוטריץ, פולקמנסדורף וראודניץ, כדי לחצות את הנהר דרך לייפציג והגשר היחיד בנהר. אלה בלינדנאו היו אמורים לעבור לוויסנפלס. משמר עורפי חלש החזיק את הכפרים על מנת להסתיר את הנסיגה, וכוחות תמיכה הוצבו בפרברים החיצוניים ליד טחנות הרוח וליד חומות העיר. הגן וקירות בית הקברות שליד שער גרימה היו מנוקבים בפרצות וכן השערים עצמם. לוחמי חי"ר קל הוצבו בבתי החווה, בסבך, בפארקים ובכל מקום אפשרי. לייפציג הייתה אמורה להיות מוחזקת על ידי הקורפוס השביעי של ריינייה, הקורפוס השמיני של פוניאטובסקי והקורפוס ה-11 של מקדונלד. הם נצטוו להחזיק בו יום או קצת יותר, כדי לאפשר לשאר הצבא, הארטילריה והציוד שלו מספיק זמן להתפנות. עמדות הפרשים המקדימות של בעלות הברית קיבלו הוראה לתקוף ללא הפוגה את עמדות הצרפתים הקדומניות במהלך הלילה כדי לקבוע אם הצרפתים מנסים לסגת או לא. עם זאת, הם לא הבינו שהצרפתים, למעשה, נסוגים מאזור הקרב. לפיכך, הפינוי נמשך לאורך כל הלילה.

לבעלות הברית נודע על הפינוי הצרפתי רק בשעה 7:00 בבוקר 19 באוקטובר. זמן קצר לאחר מכן בין השעות 8:00-9:00 בבוקר הם פתחו בהתקפה בקנה מידה מלא מצפון, דרום ומזרח נגד הצרפתים הנסוגים. אבל הם נעצרו בלייפציג בגלל פעולת המשמר האחורי שהגן מרחוב לרחוב, על ידי 30,000 חייליו של מרשל אודינו. כשהרוסים והפרוסים נכנסו לעיר דרך שערי האלה וגרימה הם נפלו על בריקדות ובתים מלאים בחיילים צרפתים. אזרחים נאלצו להסתתר בזמן שהקרב העירוני העקוב מדם השתולל ברחבי העיר.

נסיגתו של נפוליאון נמשכה בצורה חלקה עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, כאשר הגנרל דולאולוי, שהופקד להרוס את הגשר היחיד מעל האלסטר, האציל את המשימה לקולונל מונפורט. לאחר מכן העביר הקולונל את האחריות הזו לרב-טוראי, שלא היה מודע ללוח הזמנים שתוכנן בקפידה. הרב"ט הצית את הפתילים בשעה 1:00 אחר הצהריים בעוד הגשר עדיין עמוס בכוחות צרפתים נסוגים והכוח האחורי של אודינו עדיין היה בלייפציג. הפיצוץ והבהלה שבעקבותיה גרמו לתקיפה שהביאה למותם של אלפי חיילים צרפתים ולכידה של 30,000 אחרים. גם אודינו וגם מקדונלד הצליחו לחצות את הנהר בשחייה, אולם פוניאטובסקי, שנפגע מפצעיו, טבע כמו רבים אחרים בזמן שניסה לחצות את הנהר.

האבדות בשני הצדדים היו עצומות; 80,000 - 110,000 הרוגים או פצועים בשני הצדדים. כוחותיו של נפוליאון קטנו בכ-38,000 חיילים, כוחות הקואליציה לכדו כ-15,000 חיילים צרפתים, 21,000 פצועים או חולים, 325 תותחים ו-28 נסים, דגלים ועיטים וכן את מלך סקסוניה אשר נלכד בשבי. בין ההרוגים היה גם המרשל הפולני יוזף פוניאטובסקי, אחיינו של מלך פולין, 15 גנרלים צרפתיים נהרגו ו-31 נפצעו.

מתוך סך של 362,000 חיילים, ספגו כוחות הקואליציה אבדות בשיעור של 54,000 הרוגים ופצועים.

תבוסת צרפת בקרב סימלה את קיצה של שליטת הקיסרות הראשונה בגדה המזרחית של הריין והובילה את המדינות הגרמניות המשוחררות לקראת איחודן. כוחות הקואליציה ניצלו את הניצחון ופלשו לאדמת צרפת. בשנת 1814 נפוליאון אולץ לוותר על כסאו והוגלה אל האי אלבה.

בשנת 1913 הוקמה בשטח שבו התרחש הקרב אנדרטה להנצחתו.

• קרב לייפציג באתר קווי המתאר הנפוליאוניים
• קרב לייפציג (קרב האומות) 16 - 18 באוקטובר 1813
• לייפציג 1813, קרב האומות
• הוראות הקואליציה, קרב לייפציג, 16 - 18 באוקטובר 1813
• קרב האומות (קרב לייפציג)
• קרב לייפציג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרב ליפציג, גרמניה, 1813, דף שער בספרייה הלאומית

קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה	קרב ורדן • קרב ואלמי • קרב ז'מפ • המלחמה בוואנדה • קרב נירווינדן • קרב פלרוס • קרב ההר השחור • קרב כף סנט וינסנט
שנייה	קרב הפירמידות • קרב הנילוס • קרבות בארץ ישראל • קרבות איטליה • הקרב על שטוקכך • קרב קופנהגן • קרב הוהנלידן • קרב מרנגו
שלישית	גרנד ארמה • קרב כף פיניסטרה • מערכת אולם • קרב טרפלגר • קרב אולם • קרב דורנשטיין • קרב אוסטרליץ
רביעית	קרב ינה-אאורשטדט • מרד פולין הגדולה • קרב אילאו • המצור על דנציג • קרב היילסברג • קרב פרידלנד • קרב קופנהגן
חמישית	קרב אבנסברג • קרב לנדסהוט • קרב אקמיהל • קרב אספרן-אסלינג • קרב וגראם
שישית	קרב סלמנקה • הפלישה לרוסיה • (קרב סמולנסק • קרב בורודינו • קרב ברזינה) • המערכה בגרמניה • (קרב ליצן • קרב באוצן • קרב דרזדן • קרב לייפציג) • קרב ויטוריה • מערכת ששת הימים • קרב פריז
שביעית	קרב קאטר ברה • קרב ליגני • קרב ווטרלו