פמילי (להקה)

פמילי

פמילי ב-1968
מקום הקמה	לסטר
מוקד פעילות	לסטר, אנגליה
תקופת הפעילות	1966 – 1973 2013 – 2016
סוגה	רוק מתקדם ‏•‏‏ הארד רוק ‏•‏‏ רוק פסיכדלי ‏•‏‏ ג'אז רוק
חברת תקליטים	ליברטי רקורדס ‏•‏‏ רפרייז רקורדס ‏•‏‏ Raft ‏•‏‏ United Artists
חברים לשעבר
רוג'ר צ'פמן ג'ון "צ'רלי" ויטני ג'ים קינג ריק גרק הארי אובנול רוב טאונסנד ג'ון וידר ג'ון "פולי" פאלמר

פמילי (באנגלית: Family, "משפחה") הייתה להקת רוק אנגלית, שהייתה פעילה מסוף 1966 ועד אוקטובר 1973, ושוב מאז 2013 לסדרה של הופעות חיות. הסגנון שלהם אופיין כרוק מתקדם, מכיוון שהסאונד שלהם חקר לעיתים קרובות ז'אנרים אחרים, תוך שהוא משלב אלמנטים של סגנונות כמו פולק, רוק פסיכדלי, אסיד רוק, פיוז'ן, ג'אז ורוקנרול. הלהקה זכתה להכרה בבריטניה באמצעות אלבומיה, סיורי מועדונים וקונצרטים והופעות בפסטיבלים.^[1][2][3][4]

ההרכבים המשתנים של הלהקה במהלך שנות קיומה הקצר יחסית הובילו למגוון סגנונות באלבומים השונים שלה. הלהקה תוארה כ"להקה מוזרה האהובה על קבוצת מעריצים קטנה אך נלהבת".^[2]

פמילי נוסדה בסוף 1966 בלסטר, אנגליה, מחברים לשעבר בהרכב בשם "The Farinas"‏,^[2][5] ולאחר מכן לזמן קצר בהרכב "The Roaring Sixties", שהסאונד שלה היה מבוסס על רית'ם אנד בלוז,^[6] על אף שהם לא הקליטו תחת שם זה. "The Farinas" כללה במקור את ג'ון "צ'רלי" ויטני, טים קירצ'ין, הארי אובנול וג'ים קינג. ההרכב נוסד במכללה לאמנות בלסטר ב-1962. הבסיסט ריק גרק החליף את קירצ'ין ב-1965 ורוג'ר צ'פמן הצטרף בשנה שלאחר מכן כסולן. המפיק האמריקאי קים פאולי הציע לחברים לקרוא לעצמם "המשפחה", זאת מכיוון שהם לבשו באופן קבוע חליפות כפולות חזה בהופעות, מה שהעניק להם מראה בסגנון המאפיה, מראה שהם נטשו במהרה לטובת קוד לבוש נינוח יותר.

הלהקה הופיעה באופן קבוע במועדון מרקי בלונדון כמו גם במועדונים לונדוניים אחרים כולל "The 100 Club" ו-"Sibilla's" ב-Swallow Street. דרך חברתם, מים סקאלה, הם הצליחו לגייס את ג'ימי מילר, מפיק ה"רולינג סטונז", להפיק את הסינגל הראשון שלהם ופגשו את המנהל ג'ון גילברט. בעקבות הקשר שלהם עם מילר עזר להם סטיב ווינווד בהקלטה. זמן קצר לאחר מכן החליט המתופף הארי אובנול, שהיה מאוכזב מההתרחקות של ההרכב ממוזיקת הנשמה לכיוון הרוק הפסיכדלי, ומהניהול, לעזוב והוחלף ברוב טאונסנד.^[5][6] סינגל הבכורה של פמילי, "Scene Through The Eye of a Lens/Gypsy Woman" יצא על ידי ליברטי רקורדס באוקטובר 1967 אך לא זכה להצלחה.

הלהקה חתמה בלייבל "רפרייז רקורדס" (הלהקה הראשונה בבריטניה שחתמה ישירות ל-"Reprise" בבריטניה ובארצות הברית) ואלבום הבכורה שלהם "Music in a Doll's House", הוקלט בראשית 1968.^[6] מילר היה אמור להפיק אותו במקור, אבל היה באמצע הפקת האלבום "Beggars Banquet" של הרולינג סטונז. הוא קיבל קרדיט כמפיק שותף בשתי רצועות בלבד, "The Breeze" ו-"Peace of Mind". עיקר האלבום הופק על ידי חבר "טראפיק" לשעבר דייב מייסון^[6] והוקלט באולפני אולימפיק בלונדון עם טכנאי הקול אדי קריימר (טכנאי הסאונד של ג'ימי הנדריקס) וג'ורג' צ'קינץ. מייק באט בן ה-18 עיבד אובר-דאבינג לכלי מיתר וכלי נשיפה, בעיקר ב-"The Chase", "Mellowing Grey" ו-"Old Songs, New Songs", אך לא קיבל קרדיט. "Old Songs, New Songs" כלל גם סולו סקסופון טנור ללא קרדיט של טובי הייז. דייב מייסון גם תרם יצירה אחת לאלבום, "Never Like This", השיר היחיד שהוקלט על ידי פמילי שלא נכתב על ידי חבר הלהקה,^[7] והלהקה ליוותה את מייסון ב-"Little Woman", הבי סייד של הסינגל שלו מפברואר 1968, "Just For You". לצד פינק פלויד, סופט מאשין, The Move ודה נייס, פמילי הפכה במהירות לאחת האטרקציות המובילות בסצנת המחתרת הפסיכדלית/המתקדמת בבריטניה. אורח חייהם ומעלליהם בתקופה זו סיפקו חלק מההשראה לרומן "גרופי" משנת 1969 מאת ג'ני פביאן (שגרה זמן מה בבית הלהקה בצ'לסי) והסופר הבריטי, ג'וני ביירן.^[8] פמילי מופיעה גם בספר תחת השם הבדוי, 'יחסים'.^[9]

"Music in a Doll's House" יצא ביולי 1968 והושק במקום ה-35 בבריטניה לשבחי המבקרים^[4] הודות לתמיכה חזקה של ג'ון פיל,^[6] שדר רדיו BBC 1. מוכר כיום כקלאסיקה של הרוק הפסיכדלי הבריטי, האלבום הציג לראווה רבים מהמאפיינים הסגנוניים וההפקתיים האופייניים לז'אנר. הסאונד המקורי^[10] של האלבום התאפיין בשירה של צ'פמן, המושרשת בבלוז וברית'ם אנד בלוז בשילוב עם כמה כלים יוצאי דופן ללהקת רוק, תרומה של רב נגנים כריק גרק וג'ים קינג, כולל סקסופונים, כינור, צ'לו ומפוחית.^[10]

אלבום ההמשך של פמילי משנת 1969, "Family Entertainment", הפחית במידה מסוימת את הפסיכדליה הניסיונית של ההיצע הקודם שלהם,^[11] הגיע למקום השישי במצעד האלבומים הבריטי^[4][6] והציג את הסינגל "The Weaver's Answer", זאת על אף שעל פי הדיווחים ללהקה לא הייתה שליטה על המיקס ובחירת הרצועות באלבום, או על הסדר הרץ של השירים.

עם ההצלחה הבריטית של שני האלבומים הראשונים, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית באפריל 1969, אך זה היה גדוש בבעיות. באמצע סיבוב ההופעות, גרק עזב במפתיע כדי להצטרף לסופרגרופ החדשה Blind Faith.^[4][6] בהמלצת מנהל סיבוב ההופעות פיטר גרנט (מנהלה של לד זפלין), גרק הוחלף על ידי ג'ון וידר, לשעבר הבסיסט והכנר של אריק ברדון ו־The Animals.^[12] אירוע נוסף התרחש במהלך ההופעה הראשונה שלהם בפילמור איסט בניו יורק, בזמן שחלקו את הקונצרט עם "Ten Years After" ו"דה נייס". במהלך ההופעה, צ'פמן, שנודע בסגנון הופעה פרוע איבד שליטה על עמוד המיקרופון שלו, שעף לכיוונו של ביל גרהם, בעלי הפילמור, תקרית שגרהם תפס כמעשה מכוון.^[6][13] צ'פמן ביצע את ההופעות הבאות כשידיו לצדדיו, ועד סוף הסיור הוא איבד את קולו. כתוצאה מהתקרית הוכתם המוניטין של הלהקה בארצות הברית, שמעולם לא התאושש ובסופו של דבר הם מעולם לא זכו להכרה גדולה שם.^[14] כשחזרה לבריטניה הופיעה הלהקה בקונצרט של הרולינג סטונז בהייד פארק ב-5 ביולי 1969, ובפסטיבל האי וייט באותו הקיץ. בסוף 1969 התבקש ג'ים קינג לעזוב את הלהקה עקב "התנהגות לא יציבה" והוחלף על ידי הרב-נגן ג'ון "פולי" פאלמר.^[4][6]

ב-1970 הופיעה פמילי כמה פעמים נוספות בארצות הברית, בסן פרנסיסקו ובבוסטון. בראשית 1970 הם הוציאו את אלבום האולפן השלישי שלהם, "A Song for Me" בהפקת הלהקה, והוא הפך לאלבום שהגיע למקום הגבוה ביותר במצעדים שהלהקה הוציאה אי פעם, כשהגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים הבריטי.^[6][15] האלבום עצמו היה שילוב של הארד רוק ופולק רוק.^[16] ההרכב החדש של פמילי הופיע בפסטיבלי רוק גדולים באותו הקיץ, כולל פסטיבל המוזיקה Kralingen בהולנד ופסטיבל האי וייט זו השנה השנייה ברציפות.^[6] הלהקה הופיעה בסרט התיעודי "Message to Love" על הפסטיבל באי וייט.^[17]

אלבום ההמשך של פמילי, "Anyway", שיצא בסוף 1970, היה מורכב בחציו הראשון מחומרים חדשים שהוקלטו בהופעה חיה בפיירפילד הול בקרוידון, אנגליה, וחציו השני מסט של שירים חדשים שהוקלטו באולפן, והגיע למקום השביעי במצעד הבריטי.^[6][18] במרץ 1971 יצא אלבום האוסף "Old Songs New Songs" שהכיל רמיקסים ורצועות נדירות. ביוני עזב הבסיסט וידר את הלהקה כדי להצטרף להרכב "Stud". הוא הוחלף על ידי הבסיסט לשעבר של Mogul Thrash, ג'ון וטון,^[4][6][19] שזה עתה דחה הצעה מרוברט פריפ להצטרף ל"קינג קרימזון". הלהקה הופיעה בפסטיבל גלסטונברי 1971, שצולם על ידי ניקולס רוג לסרט התיעודי "גלסטונברי פייר" משנת 1972.

כמו עם גרק בהרכב המקורי, גם וטון חלק תפקידים ווקאליים עם רוג'ר צ'פמן, וההרכב הוציא במהרה את הסינגל שהגיע למקום הגבוה ביותר של הלהקה, "In My Own Time/Seasons" שהגיע למקום הרביעי, ואת האלבום "Fearless" באוקטובר 1971, שהתפרסם הן בבריטניה והן בארצות הברית.^[6][19] ב-1972 יצא אלבום נוסף, Bandstand, שנטה יותר לרוק כבד מאשר לרוק אמנותי,^[20] ובו הסינגלים "Burlesque" בסוף 1972, ו-"My Friend the Sun", שיצא בראשית 1973.^[6]

באמצע 1972 עזב ג'ון וטון את הלהקה כדי להצטרף להרכב חדש של קינג קרימזון והוחלף על ידי הבסיסט ג'ים קרגן, ובסוף אותה שנה עזב גם ג'ון "פולי" פאלמר את הלהקה והוחלף על ידי הקלידן טוני אשטון, לשעבר בהרכב "אשטון, גרדנר ודייק".^[4][6] לאחר עזיבתו של וטון (אך לפני עזיבתו של פאלמר), הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית ובקנדה כמופע החימום של אלטון ג'ון, אך ההופעות שלהם התקבלו לעיתים קרובות בדממה על ידי הקהל, ופולי פאלמר נזכר מאוחר יותר ש"מחיאות הכפיים היחידות באצטדיון הענק היו של אנשי ההגברה".^[6]

ב-1973 הוציאו חברי פמילי את האלבום "It's Only a Movie" שזכה להתעלמות במידה רבה, ושהיה אלבום האולפן האחרון שלהם, אחריו הם יצאו לסיבוב הופעות נוסף.^[6][21]

ההופעה האחרונה של פמילי התקיימה בבניין הות'ורן של הפוליטכניון של לסטר ב-13 באוקטובר 1973.^[6]. רבים מחבריה המשיכו לפרויקטים מוזיקליים שונים; רוג'ר צ'פמן וג'ון "צ'רלי" ויטני הקימו את להקת Streetwalkers.^[2][4] ג'ון וטון ניגן עם קינג קרימזון ובסופו של דבר הפך לסולן להקת "אסיה".^[22] רוב טאונסנד היה חבר ב-Medicine Head בין 1973 ל-1975. הוא היה חבר ב"להקת הבלוז" מאז 1979 וב-The Manfreds מאז 1991. ריק גרק נפטר מאי ספיקת כליות ואי-ספיקת לב ב-1990 בגיל 43, כתוצאה של אלכוהוליזם.^[2][6][23] טוני אשטון נפטר בשנת 2001 בגיל 55 מסרטן.^[24] ג'ים קינג נפטר ב-6 בפברואר 2012 במידלוויץ', צ'שייר, בגיל 69. ג'ון וטון נפטר ב-31 בינואר 2017 בגיל 67.

בספטמבר 2012 הודיעה הלהקה על הופעת איחוד חד פעמית ב-2 בפברואר 2013 ב-Shepherds Bush Empire, לונדון, בהשתתפות רוג'ר צ'פמן, פולי פאלמר, רוב טאונסנד ג'ים קרגן^[25] והרכב מורחב של הלהקה (כולל גם מוזיקאי הגיבוי הקבועים של צ'פמן פול הירש, ג'ון לינגווד, ניק פיין, גארי טוויג וג'וף וויטהורן, המוכר בשם "The In Laws").^[26] הביקוש לכרטיסים היה כה גדול עד שהופעה נוספת הייתה מתוכננת גם ללילה הקודם בהשתתפות הרכב מורחב של הלהקה. הסט בשני הלילות כלל את הרצועות Top of the Hill, Drowned in Wine, Holding the Compass, Part of the Load, Ready to Go, Crinkly Grin, Burning Bridges, No Mule's Fool, Sat'dy Barfly, Between Blue and Me, Hung Up Down, Burlesque, In My Own Time, עם ההדרנים Weaver's Answer, My Friend the Sun, ו-Sweet Desiree. במהלך ההופעות הללו עשה צ'פמן מחווה חמה לחברי הלהקה הנעדרים ריק גרק, טוני אשטון, ג'ים קינג, ג'ון וידר, ג'ון וטון וצ'רלי ויטני. הלהקה המשיכה והופיעה בפסטיבל Rockin' the Park בקלמבר פארק בנוטס ב-16 באוגוסט 2013.

מארז שהוציאה הלהקה במהדורה מוגבלת, "Once Upon a Time", זכה בפרס העיצוב ע"ש סטורם ת'ורג'רסון בטקס פרסי המוזיקה הפרוגרסיבית לשנת 2013.^[27]

הלהקה הופיעה שוב בבריטניה ב-2014 וב-2015. ב-2016 הם הופיעו בפסטיבלים באנגליה ובאיטליה, כמו גם בשתי הופעות בלונדון ב-17 וב-18 בדצמבר ואחת בלסטר ב-22 בדצמבר, שהוגדרו כהופעות האחרונות של הלהקה. להופעות הללו הצטרפו לצ'פמן, פאלמר וקרגן חמישה מוזיקאים נוספים.

הצליל של פמילי היה מובחן על ידי מספר גורמים. השירה של רוג'ר צ'פמן, שתוארה כ"פעייה רוטטת"^[28] ו"עז חשמלית",^[1] נחשבה לייחודית, על אף שצ'פמן ניסה לחקות את הקולות של זמרי הרית'ם אנד בלוז ומוזיקת הנשמה של ליטל ריצ'רד וריי צ'ארלס, כשכמה מבקרים מציינים שקולו של צ'פמן עלול להיות צורם ומעצבן מדי פעם.^[1][3] ג'ון "צ'רלי" ויטני היה גיטריסט מוכשר וחדשני,^[3] ועיבודי השירים המורכבים של הלהקה^[28] התאפשרו לעיתים קרובות בזכות רב נגנים כמו ריק גרק, ג'ים קינג ופולי פאלמר בלהקה וגישה לקלידים כגון אורגן האמונד, המלוטרון החדש, כינור, חליל ו-ויברפון. הסאונד של הלהקה תואר באופן מגוון כרוק מתקדם, רוק פסיכדלי, אסיד רוק, פולק רוק, פיוז'ן ג'אז, וגם "רוק אמנותי בריטי" והארד רוק.^[1][3]

פמילי היו ידועים במיוחד בהופעות החיות שלהם. מבקר אחד תיאר את הלהקה כ"אחת הלהקות הפרועות והחדשניות ביותר בסצנת הרוק המחתרתי", וציין שהם הפיקו "כמה מההופעות הגולמיות והאינטנסיביות ביותר על הבמה בתולדות הרוק" ו"שהחוויה של ג'ימי הנדריקס חששו להופיע אחריהם בפסטיבלים".^[28]

פמילי היוותה השפעה על "ג'תרו טאל", כאשר איאן אנדרסון ציין שהלהקה זכתה לחוסר הערכה בולט.^[1] לרוג'ר צ'פמן הייתה בצליל, בסגנונו הווקאלי ובהופעה הדרמטית שלו על הבמה, השפעה מוקדמת וחזקה על פיטר גבריאל.

• רוג'ר צ'פמן - שירה, מפוחית, סקסופונים, כלי הקשה (1966–1973, 2013–2016)
• רוב טאונסנד - תופים, כלי הקשה (1967–1973, 2013–2016)
• ג'ון "פולי" פאלמר - קלידים, חליל, ויברפון, סינתיסיזרים, קולות רקע (1969–1972, 2013–2016)
• ג'ים קרגן - בס, גיטרות, קולות רקע (1972–1973, 2013–2016)

• ג'ון "צ'רלי" ויטני - גיטרות, סיטאר, קלידים (1966–1973)
• ג'ים קינג - סקסופונים, מפוחית, משרוקית פח, פסנתר, שירה (1966–1969; נפטר ב-2012)
• ריק גרק - בס, כינור, צ'לו, שירה (1966–1969; נפטר ב-1990)
• הארי אובנול - תופים, כלי הקשה (1966–1967)
• ג'ון וידר - בס, גיטרה, כינור, קולות רקע (1969–1971)
• ג'ון וטון - בס, גיטרה, קלידים, שירה (1971–1972; נפטר ב-2017)
• טוני אשטון - קלידים, אקורדיון, מלוטרון, קולות רקע (1972–1973; נפטר ב-2001)

• Music in a Doll's House 1968
• Family Entertainment 1969
• A Song for Me 1970
• Anyway 1970
• Fearless 1971
• Bandstand 1972
• It's Only a Movie 1973

• 1991: BBC Radio 1 in Concert
• 2003: Family Live
• 2004: BBC Volume 1: 1968–1969
• 2004: BBC Volume 2: 1971–1973
• 2009: BBC Volume 3: 1970

• 1971: Old Songs New Songs
• 1974: Best of Family
• 1980: From the Archives
• 1981: The Very Best of Family
• 1989: Peel Sessions
• 1990: Best of Family
• 1992: A's & B's
• 2000: A Family Selection
• 2002: The Best of Family & Friends
• 2005: In Their Own Time
• 2013: History

• 1967: "Scene Through the Eye of a Lens"
  "Gypsy Woman"
• 1968: "Me My Friend"
  "Hey Mr. Policeman"
  "Old Songs, New Songs"
  "Hey, Mr. Policeman"
  "Second Generation Woman"
  "Hometown"
• 1969: "No Mule's Fool"
  "Good Friend of Mine"
• 1970 "Today"
  "Song For Lots"
  "Strange Band" (EP) (includes a new version of "The Weaver's Answer")
• 1971: "In My Own Time"
  "Seasons"
  "Larf & Sing"
  "Between Blue and Me"
• 1972: "Burlesque"
  "The Rockin' R's"
  "My Friend the Sun"
  "Glove"
• 1973: "Boom Bang"
  "Stop This Car"
  "Sweet Desiree"
  "Drink To You"
  "It's Only a Movie"
  "Suspicion"

• פמילי, באתר AllMusic (באנגלית)
• פמילי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• פמילי, באתר Discogs (באנגלית)
• פמילי, באתר Songkick (באנגלית)
• פמילי, באתר SecondHandSongs