יחסי איראן–לבנון

יחסי איראן–לבנון
איראן	לבנון
איראן	לבנון
שטח (בקילומטר רבוע)
1,648,195	10,400
אוכלוסייה
91,853,280	5,820,570
תמ"ג (במיליוני דולרים)
401,505	17,937
תמ"ג לנפש (בדולרים)
4,371	3,082
משטר
רפובליקה אסלאמית	רפובליקה פרלמנטרית

יחסי איראן–לבנון (בפרסית: روابط ایران و لبنان, בערבית: العلاقات اللبنانية الإيرانية) הם יחסי החוץ בין הרפובליקה האסלאמית של איראן ובין הרפובליקה הלבנונית.

היחסים הרשמיים בין המדינות החלו בתקופת שלטונו של נשיא לבנון כמיל שמעון בין 1952 ל-1958, אשר חפפו להקמת ברית בגדאד, אשר איראן הייתה חלק ממנה, ואשר נועדה להיות כוח נגדי לנוכח הרחבת השפעתו של הנשיא גמאל עבד אל נאצר. ברית זו תרמה להתקרבות לבנונית-איראנית והגיעה לשיאה בביקור השאה האיראני בלבנון בשנת 1957, ולאחריה בואו של האימאם מוסא א-צדר ללבנון בשנת 1958 בתיאום עם השאה, שכונן מערכת יחסים עם האגודה השיעית העולמית, וכן הקים את מסגד סאפא ביישוב ראס אל-נבה בביירות. האימאם א-צדר החל בפעילות לשינוי מעמד השיעים בלבנון, תוך שהוא נתמך בנשיאי לבנון כמיל שמעון, פואד שהאב ושארל חילו.

מעמדתו הדתית, הצליח צדר להגביל את השפעת המשחק הפוליטי וליצור תנועה פופולרית אל מול הכוח השיעי המסורתי של כאמל אל-אסד, במיוחד כשהאווירה השיעית הייתה נגד תנועות השחרור, והוא נתמך על ידי השאה, אשר מילא תפקיד מפתח בכך, כדי ליצור נוכחות איראנית בלבנון בעלת ממדים אזוריים. המהפכה האיראנית החלישה בתחילה את מערכת היחסים החדשה עם השיעים בלבנון, ושיעים רבים בלבנון לא התלהבו מהמהפכה הזו, מאחר שאחרי ניצחונו באיראן, התרכז האימאם חומייני במערכת היחסים עם הפלסטינים בלבנון, ובמיוחד עם הפת"ח בראשות יאסר ערפאת. בשנים 1979–1981 החלה מלחמת איראן–עיראק, ולאחר פרוץ המלחמה איראן החלה לתרום ליצירת חוגים שיעים לבנונים שיקדישו לה יותר תשומת לב, והחלה להתקרב אל דמויות שיעיות כמו מוחמד חוסיין פדלאללה, שייח' מוחמד מהדי שמס א-דין ואחרים, עד הפלישה הישראלית ללבנון בקיץ 1982, אז הגבירו האיראנים את פעילותם ביתר שאת ובאמצעות משמרות המהפכה שלחו כוחות לבקעת הלבנון, וסייעו להקמת חזבאללה.

בשנת 1983 נכנסו משמרות המהפכה האיראניים לפרברי ביירות, ובעקבות כך הנשיא, אמין ג'ומאייל, ניסה לפרק את התנועה האיראנית בפרברים הדרומיים ומחוצה לה, מה שגרם לעימות בינו ובין האיראנים אשר הביא לניתוק הקשר הדיפלומטי והוצאת השגריר האיראני ללבנון למשך כשנה, לפני שמערכת יחסים זו חזרה לקדמותה. מאחר שסוריה היוותה את נקודת המעבר העיקרית לאזור זה: שגרירות איראן בדמשק, אפילו באמצע שנות התשעים, הייתה אחראית לחזבאללה ולא שגרירות איראן בביירות, דבר זה מעיד על כך שההחלטה התבשלה בסוריה. כאשר התרחשו עימותים חמושים בין חזבאללה ואמל בפרברים הדרומיים, איקלים אל-תופאח והדרום, בהם נהרגו ונפצעו מאות אנשים, סכסוכים אלו היו תמונה של הסכסוך האיראני-סורי, אשר המשיכו עד שהאיראנים הכירו בתפקיד סוריה בלבנון.

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה תמכו איראן וחזבאללה בבשאר אל-אסד, וכוחות של משמרות המהפכה וחזבאללה סייעו לו בכיבוש שטחים מידי המורדים. כו כן הכוחות הללו שיתפו פעולה בהעברת טילים וכלי נשק שונים לידי החזבאללה, ובעקבות כך הותקפו כמה וכמה פעמים על ידי ישראל.

ב-28 בנובמבר 2010 ערך ראש ממשלת לבנון, סעד חרירי, ביקור של שלושה ימים באיראן, במהלכו נפגש עם שר ההגנה האיראני עלי חרירי, אשר הציע רשמית את עזרת טהראן לצבא לבנון. שר ההגנה האיראני, אחמד והידי, אמר בפגישה עם ראש ממשלת לבנון, סעד חרירי בטהראן, כי ארצו מוכנה לעזור ולתמוך בצבא לבנון, בתקופה בה ארצות הברית, המאשימה את איראן בהתערבות פוליטית וצבאית בלבנון, הודיעה על סיוע צבאי בשווי 100 מיליון דולר עבור לבנון.

ב-7 באפריל 2011 האשים סעד חרירי את איראן בהתערבות בענייני מדינות ערב, ואמר כי לבנון ובחריין לא יהפכו למדינות חסות של איראן^[1]. חרירי אמר כי כאשר חזבאללה מגובה מאיראן, ובעלות בריתו נסוגו ממנו, התערבות איראן הייתה אחד האתגרים הגדולים ביותר שעמדו בפני מדינות ערב.

לבנון ומדינות ערב רבות במפרץ ומחוצה לה סובלות מבחינה פוליטית, כלכלית וביטחונית מההתערבות האיראנית בעולם הערבי. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני חברות ערביות, כולל לבנון, הוא ההפרות האיראניות הנוגדות את המרקם החברתי של האזור הערבי. "מדיניות איראנית זו אינה מקובלת יותר וההשתלטות ההדרגתית על חברות ערביות תחת סיסמה כלשהי לא תהיה האינטרס של איראן או האינטרס של יחסים ערבים-איראניים. אנו בלבנון לא מוכנים להיות תחת חסות איראנית, כמו שאיננו רוצים לראות אחינו בבחריין, כווית או כל מדינה אחרת תחת חסות איראנית."

איראן מחזיקה בלבנון שגרירות בביירות בלבד, ואילו לבנון מחזיקה באיראן שגרירות בטהראן בלבד.^[2]

מדיה וקבצים בנושא יחסי איראן–לבנון בוויקישיתוף