הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר נגסאקי (מימין) ומעל העיר הירושימה (משמאל) זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום עליהן
סוג	תקיפה בנשק גרעיני
מקום	האימפריה היפנית האימפריה היפנית
תאריך	6, 9 באוגוסט 1945
תוקף	ארצות הברית ארצות הברית
אבדות	129,000–226,000 הרוגים בשתי התקיפות
אמצעי תקיפה	פצצה גרעינית

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי היו שתי תקיפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945. פצצה גרעינית נוספת, שכונתה "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 1945. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון – והיחיד – שנעשה בנשק גרעיני עד היום.

בין 90,000–146,000 בני אדם נהרגו בהירושימה, ובין 39,000–80,000 בני אדם נהרגו בנגסאקי בימי הטלת הפצצות ובארבעת החודשים הבאים. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום, ושאר ההרוגים נספו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות, שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. הרוב המכריע של ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים בלתי מעורבים במלחמה.

ב-15 באוגוסט 1945, שישה ימים לאחר הפצצת נגסאקי, הודיע הירוהיטו, קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית.^[1]

ב-2 בספטמבר 1945 חתמו היפנים על הסכם הכניעה הרשמי, שהיה אקט הסיום של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ושל מלחמת העולם השנייה.

התפקיד שמילאו פצצות האטום הללו בכניעתה של יפן, וההצדקה האתית לשימוש בהן, שנויים במחלוקת עד היום.

ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. בתוך פחות משנה מפרוץ המלחמה כבשה גרמניה הנאצית את צרפת ואת רוב אירופה. במקביל לאירועים באירופה, פרצו שורת עימותים צבאיים מוגבלים בצפון מזרח אסיה בשנים 1938–1939, בין האימפריה היפנית, שנמצאה בברית צבאית עם גרמניה הנאצית, לבין ברית המועצות, כתוצאה מסכסוכים טריטוריאליים סביב מיקום הגבול ביניהן.^[א] ההנהגה הסובייטית חששה שעימות צבאי עם גרמניה הנאצית הוא בלתי נמנע, והייתה מעוניינת להבטיח את גבולה המזרחי כדי למנוע את הצורך לנהל מלחמה בשתי חזיתות. ההנהגה היפנית מצידה רצתה להבטיח את גבולה הצפוני בעקבות הסתבכות צבאה במלחמה שניהלה נגד סין, והידרדרות יחסיה עם ארצות הברית כתוצאה מפלישתה לשטחי סין. שותפות האינטרסים הזמנית בין שני הצדדים הובילה לחתימת הסכם נייטרליות הדדי בין האימפריה היפנית לברית המועצות ב-13 באפריל 1941. במסגרת ההסכם התחייבו שני הצדדים לקיים יחסי שלום וידידות ביניהם, ולשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין אחד מהם לבין צד שלישי. ההסכם הוגבל לתקופה של חמש שנים, והוסכם שאם אף צד לא יבקש לבטל אותו שנה לפני מועד פקיעתו, הוא יוארך אוטומטית בחמש שנים נוספות.^[2]

במקביל לכך, המשיכה ארצות הברית, בהנהגתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, לשמור על מדיניות בדלנית, ועל אף הכיבושים הנרחבים של גרמניה הנאצית באירופה ושל האימפריה היפנית באסיה, סירבה להצטרף למלחמה באופן פעיל, אך הטילה סנקציות כלכליות על האימפריה היפנית, בתגובה להמשך תוקפנותה במזרח אסיה. בתגובה לעיצומים שהוטלו עליה, תקפה האימפריה היפנית במפתיע את הבסיס הימי של ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941, ופתחה במסע כיבושים בדרום מזרח אסיה. ב-8 בדצמבר, יום לאחר המתקפה היפנית, הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית. ב-11 בדצמבר, שלושה ימים לאחר מכן, בצעד שהפתיע רבים, הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית. באותו היום, בתגובה להכרזת המלחמה הגרמנית, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה הנאצית ובכך הצטרפה למלחמת העולם השנייה באופן מלא לצדן של בעלות הברית.^[3]

בשלבים הראשונים של המערכה נחלו היפנים ניצחונות רבים ותוך כחצי שנה הצליחו לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, כולל האי וייק, גואם, הונג קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה, בורנאו, סינגפור והפיליפינים. אולם במחצית השנייה של 1942 החל מצבה הצבאי של האימפריה היפנית להשתנות לרעה. כישלונותיה בקרב מידוויי ביוני 1942 ובקרב גוודלקנל בפברואר 1943 סימנו נקודת מפנה במלחמה, וארצות הברית ובעלות בריתה עברו למתקפת נגד, פתחו במסע כיבוש מחדש של שטחים שהיו תחת שליטתה של האימפריה היפנית, והגיעו עד מרחק קצר מהאיים הראשיים של יפן.^[4] כישלונה של יפן במערכה נבע בין היתר מחוסר יכולתה להתחרות בכושר הייצור העדיף של התעשייה האמריקאית. כך למשל, בשנת 1943 לבדה ייצרה ארצות הברית קרוב ל-100 אלף מטוסים, בעוד התפוקה היפנית עמדה על כ-70 אלף מטוסים לאורך כל שנות המלחמה. בשנת 1944 הפעילה ארצות הברית קרוב למאה נושאות מטוסים באוקיינוס השקט, פי ארבעה ממספר נושאות המטוסים שהיו בידי יפן לכל אורך המלחמה. שליטתה של ארצות הברית בים אפשרה לה להטיל מצור ימי מוגבל על יפן, שהלך והתהדק בשלבים המאוחרים של המערכה באוקיינוס השקט.

ברם, ככל שהתקדמו כוחות בעלות הברית לעבר האיים הראשיים של יפן, הוחרפה התנגדות הכוחות היפניים, וגבתה קורבנות רבים בקרב כוחות בעלות הברית. כך למשל, בעוד שבעת כיבושם מחדש של הפיליפינים בסוף 1944 עמד היחס בין הנפגעים היפנים לאמריקאים על 5:1, בעת כיבוש האי אוקינאווה, בין החודשים אפריל ויוני 1945, ירד יחס הנפגעים ל-2:1.

ערך מורחב – מבצע נפילה

בעלות הברית תכננו להכריע את היפנים באמצעות פלישה קרקעית רחבת היקף לאיי יפן במסגרת מבצע צבאי שכונה "מבצע נפילה" (Operation Downfall). המבצע היה אמור להתבצע בשני שלבים: "מבצע אולימפיק" ו"מבצע קורונט". מבצע אולימפיק היה מתוכנן לצאת לפועל באוקטובר 1945, ומטרתו הייתה כיבוש קיושו, האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני, והשלישי בגודלו ביפן. מבצע קורונט היה צפוי להתחיל כחצי שנה אחר כך, ומטרתו הייתה כיבוש אזורים נרחבים סמוך לטוקיו שבאי הונשו.

הגאוגרפיה של יפן אפשרה ליפנים לחזות נכונה כי פלישת בעלות הברית למדינה תתחיל באי קיושו, והם החלו להשקיע משאבים רבים בתגבור מערך ההגנה על האי. הפעילות היפנית לא נעלמה מעיני המודיעין האמריקאי, שהחל להעריך כי לנוכח רמת המוכנות הגבוהה של היפנים לפלישה והמוטיבציה הרבה שלהם להתנגד לה בכל האמצעים עד מוות, צפויים כוחות בעלות הברית לספוג אבדות כבדות במיוחד במהלך המבצע. הערכה זו התחזקה בעקבות האבדות הכבדות שספגו כוחות הצבא והצי של ארצות הברית במהלך כיבוש איווג'ימה ואוקינאווה באביב וקיץ 1945. כתוצאה מכך החלו ראשי הצבא והממשל האמריקאי לחפש דרכים למזעור מספר הנפגעים הצפוי במהלך הפלישה ליפן. ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית, שקל לעשות שימוש בנשק כימי, שאותו הגדיר כ-”זמין ויכול להקטין בוודאות את מספר הנפגעים האמריקאים”. כמויות גדולות של גז חרדל, גז מדמיע, גז פוסגן וגז כלור הועברו לאי הפיליפיני לוזון ממאגרים באוסטרליה ובגינאה החדשה כהכנה למבצע נפילה והגנרל דאגלס מקארתור הורה לאמן חיילים להשתמש בתחמושת זו. בנוסף, שקלו ראשי הצבא בארצות הברית שימוש בנשק ביולוגי במהלך המבצע.

במקביל לכך, החלה גם ברית המועצות לתכנן מתקפה נגד האימפריה היפנית בעקבות ההבטחה שנתן יוסיף סטלין לרוזוולט במהלך ועידת יאלטה להצטרף למערכה הצבאית נגד יפן באסיה, 3 חודשים לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית באירופה.^[5] במסגרת המתקפה, תכנן הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה) לכבוש את שטח מנצ'וריה, ולהשתלט מחדש על שטחים שהאימפריה הרוסית איבדה במזרח אסיה לאחר תבוסתה במלחמת רוסיה–יפן, כולל חצי האי הקוריאני, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בשלב השני של המתקפה, תכנן הפיקוד הסובייטי פלישה אמפיבית לאי הצפוני של יפן, הוקאידו.

מפציצי B-29 סופרפורטרס מטילים פצצות תבערה על העיר יוקוהמה במהלך חודש מאי 1945

אזור מגורים בעיר טוקיו לאחר שהופצץ על ידי ארצות הברית.

כהכנה לפלישה ליפן, ובניסיון לאלץ את ההנהגה היפנית להיכנע, החלו האמריקאים במערכה של הפצצה אווירית רחבת היקף על יפן. הפיקוד הצבאי האמריקאי החל לתכנן את הפצצת יפן כבר בראשית המערכה בזירת האוקיינוס השקט. אולם השטחים הרבים שאיבדה ארצות הברית באוקיינוס השקט ובדרום מזרח אסיה בחודשי המלחמה הראשונים, על בסיסי האוויר שהיו בהם, הביאו לכך שלאמריקאים לא היו מפציצים שהיו מסוגלים להגיע ליפן ולחזור בבטחה לבסיסי האוויר שנשארו בשליטתם. רק לאחר שהסתיים פיתוחו של המפציץ ארוך הטווח B-29 סופרפורטרס במהלך שנת 1944, ולאחר שהכוח האמריקני בפיקודו של צ'סטר נימיץ הצליח להשתלט על מספר איים במרכז האוקיינוס השקט, שקירבו את האמריקאים לטווח הפצצה ליפן, ניתן היה להתחיל במסע הפצצות אפקטיבי. ההפצצות הראשונות החלו ביוני 1944, כאשר בחודשים הראשונים נהגו המפציצים להמריא למשימותיהם מבסיסים בהודו ובסין. ברם, ריחוקם הגאוגרפי מיפן הביא לסדרה של בעיות לוגיסטיות שונות שהקשו על ביצוע הפצצות בהיקף נרחב. מצב זה השתנה עם כיבושם של איי מריאנה במהלך חודשים יוני-אוגוסט 1944, שקרבתם הגאוגרפית ליפן אפשרה לאמריקאים להגביר את קצב ההפצצות על המדינה באופן משמעותי.^[6]

הטקטיקה האמריקאית, שבה נקט מפקד כוח המפציצים האסטרטגי ה-21^[ב], מייג'ור גנרל הייווד האנסל, התמקדה תחילה בביצוע הפצצות ממוקדות נגד מתקני תעשייה ותשתיות תחבורה בניסיון לפגוע במאמץ המלחמה היפני, תוך מאמץ להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים. אולם, היפנים העבירו חלק גדול מהייצור התעשייתי שלהם לבתים פרטיים ולמבני תעשייה קטנים, ובכך הקשו על היכולת להפציצם באופן ממוקד. בנוסף לכך, מכיוון שהפצצות הוטלו מגובה רב, היה קושי להטילן באופן מדויק, ולכן רק כ-10% מהפצצות פגעו במטרותיהן. גנרל הצבא הנרי ארנולד, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית, סבר כי הטקטיקה של האנסל נחלה כישלון וכי ההפצצות אינן משיגות את מטרתן העיקרית, דהיינו, פגיעה מספקת במאמץ המלחמתי היפני. לפיכך, הדיח ארנולד את האנסל מתפקידו ומינה במקומו את מייג'ור גנרל קרטיס לה מיי. לה מיי פעל לפי פקודתו של ארנולד. הוא הפסיק את ההפצצות הממוקדות, והורה במקום זאת על מעבר להפצצה ללא הבחנה של ערים יפניות (בדומה למערכת ההפצצות שניהלו בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית), תוך שימוש נרחב בפצצות תבערה. לה מיי וארנולד קיוו כי טקטיקה זו תביא לערעור המורל הלאומי היפני, לפגיעה משמעותית יותר בתעשיית המדינה ובאזרחים המועסקים בה ובסופו של דבר להכנעתה של יפן. במשך תקופה של כחצי שנה הפציצו האמריקאים 67 ערים יפניות. בולטת במיוחד הייתה ההפצצה של העיר טוקיו שהביאה למותם של 100 אלף איש ולהרס של 267 אלף מבנים בשטח של 41 קמ"ר, בלילה אחד. מקובל לראות בהפצצה זו כהפצצה הקטלנית ביותר בהיסטוריה. בניינים רבים ביפן היו בנויים מעץ והאמריקאים היטיבו לנצל זאת באמצעות שימוש רחב היקף בפצצות תבערה, שגרמו לשרפות ולהרס חסר תקדים.^[6] עד אמצע שנת 1945 נהרסו שש הערים הגדולות ביפן כמעט כליל.

ב-21 ביוני 1945 השלימו האמריקאים את כיבוש האי אוקינאווה לאחר כחודשיים של לחימה קשה. סמיכותה של אוקינאווה לאיים הראשיים של יפן אפשרה לאמריקאים להגדיל אף יותר את תדירות ההפצצות. משהפצצתן של הערים הגדולות הגיעה לידי מיצוי, עברו האמריקאים לפגוע בערים קטנות יותר והפציצו כמאה ערים בעלות אוכלוסייה של בין 60 אלף ל-350 אלף איש. הפצצות אלה היו אף הן קטלניות מאוד, והביאו לנפגעים ולהרס רב.

הצבא היפני ניסה לעצור ללא הצלחה את ההפצצות באמצעות שימוש במטוסי קרב ובירי נ"מ בניסיון ליירט את המפציצים האמריקאים, אולם הגובה הרב שבו טסו מפציצי ה-B-29 סופרפורטרס הקשה על היפנים לפגוע בהם. בנוסף לכך, החל מחודש אפריל 1945 נאלצו מטוסי הקרב היפניים להתמודד גם עם מטוסי קרב אמריקאים, שליוו את מבני המפציצים מבסיסים שהוקמו באוקינאווה ובאיוו ג'ימה, לאחר שהכוחות האמריקאים השתלטו עליהם. לאור חוסר יכולתו למנוע את ההפצצות, הורה הפיקוד הצבאי היפני להפסיק לנסות ליירט את המפציצים, במטרה לשמור דלק ומטוסים עבור ההתנגדות לפלישה הצפויה של בעלות הברית לאיי יפן. במקביל לכך, החלו שירותי ההגנה האזרחית היפנית לקרוס לאור חוסר יכולתם להתמודד עם עוצמת המתקפות.

ערך מורחב – פרויקט מנהטן

ב-2 באוגוסט 1939 שלחו הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד מכתב לרוזוולט, שבו הזהירו אותו מניסיונותיה של גרמניה הנאצית לפתח פצצת אטום. בתגובה למכתב זה הקימה ארצות הברית בסודיות את פרויקט מנהטן. הפרויקט, עליו עבדו במשותף מדענים מארצות הברית, מקנדה ומבריטניה,^[7][8] נועד להקדים את גרמניה הנאצית בפיתוח נשק גרעיני, והושקעו בו משאבים גדולים.^[9] המחקר המדעי נוהל על ידי הפיזיקאי האמריקאי יהודי רוברט אופנהיימר, ובראש הפרויקט בכללותו עמד הגנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. הפרויקט הוכתר בהצלחה כאשר בניסוי טריניטי, שהתקיים ב-16 ביולי 1945 (קצת יותר מחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית), הופעלה לראשונה בהצלחה הפצצה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה.^[10]

מדעני הפרויקט ייצרו שני סוגי פצצות גרעיניות – פצצת אורניום, המבוססת על "מנגנון ירי", ופצצת פלוטוניום המבוססת על "מנגנון קריסה" - מנגנון שהיה יעיל יותר אך בעל אופן פעולה מורכב יותר. היפנים הפעילו פרויקט לפיתוח נשק גרעיני משלהם, אולם מחסור בכוח אדם מיומן, חומרי גלם ומשאבים כלכליים, מנעו מהם להשיג התקדמות משמעותית בתחום זה במהלך המלחמה.

ב-12 באפריל 1945 נפטר רוזוולט, וסגנו הארי טרומן ירש את מקומו.^[11] טרומן, שלא היה מודע קודם לכן לפרויקט מנהטן, קיבל עדכון בנושא ממזכיר המלחמה, הנרי סטימסון.^[12] כדי לגבש מדיניות בנוגע להיבטים השונים הקשורים באופן השימוש בפצצת האטום נגד האימפריה היפנית, וההשפעות הצפויות שיהיו לכך על העולם לאחר סיום המלחמה, הקים סטימסון, באישורו של טרומן, ועדה סודית מיוחדת שכללה מספר מדענים, אנשי צבא ואנשי ממשל בכירים. הוועדה נקראה "ועדת הביניים" והיא התכנסה לראשונה ב-9 במאי של אותה שנה. הוועדה לא דנה בשאלה אם להטיל את פצצת האטום על יפן, שכן הנחת העבודה הייתה שמרגע שפצצת האטום תהפוך למבצעית ייעשה בה שימוש במלחמה נגד יפן. במקום זאת, היא התמקדה בדיונים בדרך האפקטיבית ביותר בה ניתן להשתמש בפצצת האטום כדי להביא לסיום המלחמה נגד יפן, ובהשפעות הצפויות של הטלת פצצת האטום על העולם שלאחר סיום המלחמה ועל היחסים הדיפלומטיים של ארצות הברית.^[13]

ב-1 ביוני, בתום חמישה מפגשים, הגישה הוועדה את מסקנותיה לטרומן. מסקנות הוועדה התקבלו פה אחד וכללו המלצה להטיל את פצצת האטום על מטרה צבאית שמוקפת בבתיהם של עובדי התעשייה הצבאית היפנית (אף על פי שלחברי הוועדה היה ברור כי הפצצה תפגע גם באזרחים שלא היו מעורבים במאמץ המלחמתי). בנוסף, המליצה הוועדה שהפצצה תוטל בהקדם האפשרי, מרגע הפיכתה למבצעית, וללא מתן התרעה מוקדמת על מנת ליצור אפקט פסיכולוגי מקסימלי על ההנהגה והציבור היפני.^[14][ג]

הוועדה דחתה את הצעתו של ארנסט לורנס, מהפיזיקאים הבולטים שעבדו בפרויקט מנהטן ואחד היועצים לוועדה, להפעיל פצצת אטום אחת בשטח לא מיושב לעיני נציגים מכל העולם כדי להדגים את כוחה העצום. טענתו הייתה כי הדגמת פצצת האטום יכולה להביא את יפן להסכים לכניעה ללא תנאי מתוך חשש כי ארצות הברית תשתמש בפצצה נגדה. הוועדה דחתה את ההצעה עקב הבעייתיות שחבריה ראו ביישומה. לארצות הברית היו באותה עת רק שלוש פצצות אטום מבצעיות ובקרב אנשי הוועדה עלו ספקות לגבי הצורך להקריב אחת מהן רק לשם הדגמה, שהשפעתה להביא לסיום המלחמה לא הייתה ברורה. בנוסף, הטכנולוגיה שבה נעשה שימוש בפצצת האטום הייתה מהפכנית, ולפיכך עלה החשש, כי הפצצה שתודגם לא תפעל כהלכה. בקרב אנשי הוועדה הייתה תמימות דעים כי הדגמה לא מוצלחת של הפצצה תעלה מחדש את המורל של היפנים, ותפגע מאידך באינטרסים של ארצות הברית. מתן אזהרה ליפנים לגבי עצם קיומה של הפצצה לפני השימוש בה בפועל, נפסלה גם היא מסיבות דומות. כישלון בתפעול הפצצה היה עלול לחזק את רוח הלחימה של היפנים. בנוסף לכך, איבוד אפקט ההפתעה היה מעניק ליפנים זמן להתכונן לעתיד לבוא ובכך להקטין את ההשפעה הפסיכולוגית שהייתה נלווית להטלת הפצצה ללא אזהרה מוקדמת.^[15][16] ארתור קומפטון, פיזיקאי אחר שייעץ לוועדה סיכם את ההחלטה שלא להדגים את הפצצה כך:

אף על פי שהאפשרות לבצע הדגמה שלא תביא למותם של בני אדם הייתה מושכת, אף אחד לא יכול היה לחשוב על דרך משכנעת מספיק לעשות את זה כך שזה יביא באופן סביר לסיומה של המלחמה.^[14]

בנוגע להשלכות הדיפלומטיות של הטלת הפצצה, הייתה בקרב חברי הוועדה תמימות דעים כי יחסי ארצות הברית-ברית המועצות יהיו בעלי חשיבות מכרעת בעיצוב העולם שלאחר המלחמה. יחסים אלה היו מתוחים באותה עת, נוכח ההבדלים האידאולוגיים העמוקים בין שתי המעצמות, והאינטרסים המנוגדים שלהן באירופה ובאסיה, שהחלו לעלות על פני השטח בשלבי הסיום של המלחמה. הוועדה דנה בשאלה האם לנסות לפתור חילוקי דעות אלו באמצעות חיזוק הברית והידוק היחסים בין המעצמות, או לחלופין לקדם את האינטרסים האמריקאיים באגרסיביות, באמצעות הטלת אימה על ברית המועצות. מספר חברי ועדה הציעו לספק לסטלין מידע בסיסי על פצצת האטום בתקווה שהדבר יהווה בסיס ליצירת אמון בין ארצות הברית לברית המועצות ויביא לשיתוף פעולה בין שתי המעצמות לאחר המלחמה. אולם ג'יימס פרנסיס ברנס, שיועד על ידי טרומן לתפקיד מזכיר המדינה בממשלו והיה נציגו האישי בוועדה, התנגד בתוקף להצעה זו. ברנס תמך בנקיטת מדיניות נוקשה ובלתי מתפשרת כלפי ברית המועצות, וקיווה שפצצת האטום תאפשר ליצור הרתעה מספקת כלפי ברית המועצות, ותאלץ את ההנהגה הסובייטית לפעול בהתאם לאינטרסים של ארצות הברית. הוא טען כי על ארצות הברית להמשיך ולהשקיע במחקר והפיתוח של נשק גרעיני כדי להישאר תמיד צעד אחד לפני ברית המועצות בתחום הגרעין. החוקר ג'. סמואל וולקר טען כי השפעתו הרבה של ברנס, וקרבתו לנשיא טרומן, גרמו לחברי הוועדה להתיישר לפי עמדותיו.^[13]

למרות מצבם הנואש באביב 1945, רוח הלחימה של היפנים לא נשברה. בקרבות על האי איוו ג'ימה ועל האי אוקינאווה, ספגו הכוחות האמריקאים אבדות כבדות כאשר הכוחות היפנים, למרות נחיתותם המספרית הניכרת, סירבו להיכנע ונלחמו עד נפילתו של החייל האחרון. בתקופה זו החלו היפנים לעשות שימוש נרחב גם בטקטיקת הקמיקזה^[ד] שגרמה לאבדות כבדות בקרב כוחות הצי האמריקאי. ערב הטלת פצצת האטום, העריך המודיעין האמריקאי כי לרשות היפנים עומדים עדיין אלפי מטוסים (רובם מדגמים מיושנים), שניתן להסב בקלות יחסית לתקיפות קמיקזה. בנוסף לכך, עמדו לרשות היפנים כשני מיליון חיילים שהיו מוצבים באיים הראשיים של יפן, ושהיו צפויים להפגין נחישות דומה לנחישות שגילו החיילים שלחמו באיוו ג'ימה ובאוקינאווה. במסגרת התוכנית היפנית להתגוננות מול פלישה אמריקאית לאיי יפן, מבצע קטסו-גו (מבצע החלטה), הקימו היפנים מיליציה אזרחית חמושה, שכללה כ-28 מיליון איש, ונועדה לסייע לכוחות הצבא הסדירים בהגנה על החופים.^[18]

טרומן ואנשי ממשלו שאפו לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבדות מינימלית לכוחות ארצות הברית, ושקלו דרכי פעולה שונות על מנת להשיג מטרה זו. הלחץ על ממשלו של טרומן לסיים את המלחמה במהירות האפשרית גבר לאחר ניצחונן של בעלות הברית על גרמניה הנאצית בזירה האירופית. הניצחון באירופה הביא ללחץ גדול בדעת הקהל של הציבור האמריקאי להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן על מנת להחזיר הביתה גם את החיילים שלחמו בזירת האוקיינוס השקט.^[16] לפני הניסוי המוצלח בפצצת האטום, האמינו מרבית אנשי הממשל האמריקאי כי לא יהיה מנוס מפלישה לאיים הראשיים של יפן.

החוקרים חלוקים בדעתם בנוגע לאומדן מספר הנפגעים האמריקאיים הצפוי במהלך המבצעים לכיבוש איי יפן, בו נקבו ראשי צבא ארצות הברית בפני טרומן ואנשי ממשלו. מספר חוקרים טענו, כי ראשי הצבא העריכו שכוחות הצבא והצי של ארצות הברית צפויים לספוג למעלה מחצי מיליון הרוגים במהלך הפלישה, בעוד חוקרים אחרים גרסו כי הם נקבו במספר הנמוך מ-50 אלף.^[19][20] קיימת הסכמה בין החוקרים, כי מספר הנפגעים היפנים הצפוי היה גבוה בהרבה ממספר הנפגעים האמריקאים, הן בקרב כוחות הצבא והן בקרב האזרחים. היפנים עצמם העריכו שמספר הנפגעים שלהם במקרה של פלישה אמריקאית צפוי להיות עצום. תת-אדמירל טקיג'ירו אונישי, סגן מפקד הצי הקיסרי היפני, העריך כי במקרה של פלישה אמריקאית, מספר הנפגעים היפנים עלול להגיע ל-20 מיליון איש,^[21] אולם מרבית מעריכי המודיעין ב-1945 והחוקרים בימינו, נקבו במספרים נמוכים בהרבה.^[22]

דרך פעולה חלופית לפלישה קרקעית הוצעה על ידי מפקד כוח המפציצים האסטרטגי בזירה הפסיפית, קרטיס לה מיי. לה מיי הציע להגביר את קצב ועוצמת ההפצצות האוויריות על יפן ולהדק את המצור הימי עליה. לה מיי גרס כי בדרך זו ניתן יהיה לאלץ את יפן להיכנע בתוך כשישה חודשים. אולם הן הנרי ארנולד, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית, והן ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית, דחו את הצעתו של לה מיי. מרשל בפרט האמין כי להפצצות האוויריות על גרמניה הייתה השפעה מועטה על מהלך המלחמה, וחשב כי השפעתן של ההפצצות על יפן, גם אם תגברנה, תהיה נמוכה אף יותר. מרשל גרס כי גם אם תוכניתו של לה מיי תביא בסופו של דבר לכניעתה של יפן, הדבר יארך זמן רב. המודיעין האמריקאי העריך כי במקרה הטוב, שילוב של הפצצות אוויריות ומצור ימי הדוק עשוי להביא לכניעת יפן במחצית השנייה של שנת 1946, ובמקרה הגרוע הדבר עלול לארוך מספר שנים. הפיקוד הצבאי העריך כי כמות האבדות שיספגו הכוחות האמריקאיים בתקופה זו, תעלה על כמות האבדות הצפויה בפלישה ליפן.^[16]

חלופה נוספת שנשקלה הייתה המתנה למתקפה הצפויה של ברית המועצות על השטחים שבשליטת האימפריה היפנית בצפון סין ובחצי האי הקוריאני, בתקווה שהדבר יגרום ליפנים להיכנע. חלופה זו נפסלה מהר יחסית לנוכח חסרונותיה הרבים מבחינת ארצות הברית. לארצות הברית לא היה אינטרס לאפשר לברית המועצות לזכות בהשפעה ביפן, בסין ובאזורים נוספים בצפון מזרח אסיה ובהם מנצ'וריה, קוריאה ומונגוליה, שכן האמריקאים חששו מחדירת השפעה קומוניסטית לאזור זה. בנוסף לכך, הפיקוד הצבאי העריך כי הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן לא צפויה להביא לכניעה מהירה של יפן בכל מקרה.^[16]

ב-26 ביולי 1945 חתמו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית על הצהרת פוטסדאם שדרשה מיפן להיכנע ללא תנאי או להתמודד עם הרס מוחלט ביפן.^[23] ארצות הברית ראתה בדרישה לכניעה ללא תנאי של יפן חשיבות עליונה. ההיסטוריון רוברט ג'יימס מדוקס טען כי הממשל האמריקאי סבר כי כדי למנוע מלחמה עתידית נוספת עם יפן, יש לחסל לחלוטין את הממסד היפני ואת האידאולוגיה שהביאו לתוקפנותה של יפן. מדוקס טען כי גורמים בממשל האמינו כי ללא השגת כניעה ללא תנאי, יתאוששו היפנים לאחר מספר שנים ויחזרו לנקוט במדיניות תוקפנית, בדיוק כפי שקרה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.^[24] אף על פי כן, במהלך שנת 1945, החלו אנשי ממשל רבים לתמוך בשינוי קל במדיניות הכניעה ללא תנאי. מזכיר המדינה, ג'וזף גרו, ששימש לפני כן שגריר ארצות הברית ביפן, הציע לפרסם הצהרה בה תבטיח ארצות הברית ליפנים לשמר את מוסד הקיסרות אם הם ייכנעו. גרו טען כי לאור ההערצה הגדולה לקיסר ביפן, יפן לעולם לא תיכנע ללא קבלת הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות, ותילחם במקום זאת עד נפילתו של החייל האחרון. על כן הוא טען כי הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות תוכל להביא לקיצורה של המלחמה שכן היא תקל על היפנים לקבל את תנאי הכניעה. אף על פי שטרומן ורבים מאנשי ממשלו, ובהם סטימסון, הסכימו עם טיעונו של גרו, הם שללו פרסום הצהרה פומבית בנושא באותה עת שכן חששו שהדבר ישדר מסר של חולשה ליפנים שעלול לגרום להם להאמין כי ארצות הברית מוכנה לסגת לחלוטין מדרישתה לכניעה ללא תנאי.^[16]

היפנים מצדם האמינו כי כניעה ללא תנאי משמעותה הרס מוחלט של מדינתם ותרבותם.^[25] גורמים בממשל ובצבא היפני חשבו כי האבדות הכבדות שספגה ארצות הברית באיוו ג'ימה ובאוקינאווה יניאו את ארצות הברית מלפלוש ליפן כדי להימנע מאבדות כבדות אף יותר. הם טענו כי במקרה שארצות הברית בכל זאת תפלוש למדינה, היא תספוג אבדות כה קשות שייגרמו לה בסופו של דבר להגיע להסכם בדבר סיום המלחמה שיהיה נוח יותר ליפן.^[26] העובדה שברית המועצות שמרה על הנייטרליות שלה ולא חתמה על הצהרת פוטסדאם, חיזקה את תקוותם של היפנים שניתן יהיה להגיע להסכם נוח מבחינתם לסיום המלחמה עם ארצות הברית בעזרת תיווך סובייטי.^[16] על כן, החליט הקבינט היפני להימנע מלהגיב להצהרה. במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-28 ביולי, צוטט ראש ממשלת יפן, קנטרו סוזוקי, אומר:

אני חושב שההצהרה המשותפת (הצהרת פוטסדאם) היא חזרה על הצהרת קהיר. הממשלה לא חושבת שיש לה ערך משמעותי כלשהו. אנו יכולים רק להתעלם ממנה.^[27][28]

בעת אמירתו שהממשל היפני יתעלם מההצהרה, נטען שסוזוקי השתמש במילה "מוֹקוּסאטסוּ" (ביפנית: 黙殺) - מילה יפנית ייחודית שניתן לפרש אותה הן כ-"להתעלם" והן כ-"להרוג באמצעות שתיקה" ואף "להתייחס בשתיקה מלווה בבוז". המשמעויות השונות של המילה "מוֹקוּסאטסוּ" תיארו בצורה טובה יחסית את מגוון הדעות לגבי ההצהרה בהן החזיקו אנשי הממשל היפני באותה עת. אף על פי כן, קיימת סברה שסוזוקי מעולם לא השתמש במילה זו אלא אמר בפשטות שאין בכוונתו להגיב על ההצהרה וכי העיתונאים היפנים פרסמו מאוחר יותר, באופן שגוי, כי סוזוקי אמר במקום זאת "מוֹקוּסאטסוּ" - מילה בעלת קונוטציה שלילית יותר.^[27] בין אם דבריו של סוזוקי צוטטו נכונה או לא, "מוֹקוּסאטסוּ" הפכה לתגובה היפנית הרשמית להצהרה, עובדה שהביאה את עיתונאי העולם לדווח כי יפן דחתה את הצהרת פוטסדאם, כשחלק אף הוסיפו שהיא דחתה אותה בבוז.^[27][29]

אף שטרומן אישר להמשיך בהכנות לפלישה ליפן, הוא קיווה כי ניסוי מוצלח בפצצת האטום יאפשר לסיים את המלחמה במהירות רבה יותר ובכמות אבדות נמוכה בהרבה מפלישה ליפן. על כן, לאחר שהניסוי בפצצת האטום הוגדר כהצלחה, ולאחר מה שנתפס בארצות הברית כדחייתה של יפן את הצהרת פוטסדאם, הורה טרומן, בעצת אנשי ממשלו, להטיל את פצצת האטום על יפן במהירות האפשרית עם הפיכתה למבצעית.

היסטוריונים רוויזיוניסטיים כדוגמת גאר אלפרוביץ' וויליאם אפלמן ויליאמס העלו טענה שונה בנוגע לגורמים שהביאו את ארצות הברית להטיל את פצצות האטום על יפן. היסטוריונים אלו טוענים כי הגורם המרכזי להטלת הפצצות היה הרצון להפגין עוצמה מול ברית המועצות ולא השאיפה לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבדות מינימלית. במרכז התזה שלהם עומדת מערכת היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות במהלך ועידת יאלטה ולאחריה.

כאשר יצא רוזוולט לוועידת יאלטה בפברואר 1945, הממשל האמריקאי עדיין העריך שלא יהיה מנוס מפלישה יבשתית לאיים הראשיים של יפן. הניסוי בפצצת האטום, שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה, עדיין נראה רחוק, והמדענים שעבדו על הפרויקט לא יכלו לערוב להצלחתו. מסיבה זו, שאף רוזוולט להביא להצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן, משום שהעריך שהצטרפותה עשויה להקל במידה רבה על סיום מהיר של המלחמה נגד יפן ולחסוך חיי חיילים אמריקאים רבים. לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין היו שאיפות משלו. הוא ביקש להרחיב את השפעתה של ברית המועצות במזרח אסיה, ולכן התנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה בקבלת הכרה אמריקאית בקיום "אינטרסים מיוחדים" של ברית המועצות בנמלים ובאזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בצפון סין (מנצ'וריה ומונגוליה הפנימית) ובחצי האי הקוריאני, ובסיפוח שטחים מסוימים, שהשתייכו בעבר לאימפריה הרוסית והועברו לשליטת יפן בעקבות ניצחונה במלחמת רוסיה–יפן (1905). רוזוולט הסכים להיענות לתנאים אלו, ובתמורה הבטיח לו סטלין כי ברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית באירופה.^[5]

סוגיה נוספת שעמדה במרכזה של ועידת יאלטה הייתה עתידם של השטחים במזרח אירופה שנכבשו על ידי ברית המועצות. עיקר הדיונים התרכזו בעתידה של פולין. סטלין שאף לחזק את השפעתה של ברית המועצות בפולין ומינה שורה של פוליטיקאים קומוניסטים ידועים לעמוד בראש הממשלה הפולנית החדשה. רוזוולט, מנגד, חשש מהשתלטותה של ברית המועצות על פולין, אולם מכיוון שראה חשיבות רבה בהמשך שיתוף הפעולה עם ברית המועצות בחר לנקוט בגישה פייסנית. בסופה של הוועידה הסכים רוזוולט לקבל את הממשלה החדשה בפולין אך דרש שיצורפו אליה מספר נציגים לא-קומוניסטיים. העובדה שנוסח ההסכם היה מעורפל ונתון לפרשנויות שונות אפשרה לסטלין לפרש אותו כראות עיניו והוא ניצל זאת כדי לסגת ממנו. בעקבות זאת התחזק החשד בארצות הברית כי סטלין מבקש להשתלט על מזרח אירופה ולהרחיב את השפעתה של ברית המועצות בעולם, והניסיון לעצור אותו מלעשות זאת הפך לאחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ של ארצות הברית.^[30]

ההיסטוריון ויליאם אפלמן ויליאמס טען כי ככל שחלף הזמן יותר ויותר אישים בממשל האמריקאי החלו לראות בברית המועצות את סמל הרוע, וחלקם אף החלו להשוות את סטלין לאדולף היטלר. האמונה הרווחת בקרבם הייתה כי ארצות הברית היא שצריכה לעצב את דמותו של העולם לאחר תום המלחמה, ולשם כך היא צריכה להפוך למעצמת-על יחידה, ולייצר הרתעה יעילה כנגד ברית המועצות.^[31] ויליאמס טען כי בנוסף לכך, גורמים בממשל האמריקאי ובהם גם מחליפו של רוזוולט, הארי טרומן, החלו להאמין כי יש לנקוט במדיניות נוקשה יותר כלפי ברית המועצות, כדי להרתיע אותה, ולא לאפשר לה להפוך את מדינות מזרח אירופה לאזור השפעה שלה (בשליטתה העקיפה), ולהשליט שם משטרים קומוניסטיים.^[32]

ההיסטוריון גאר אלפרוביץ' טען כי בנסיבות אלו הפכה פצצת האטום בעיני אישים בכירים רבים בממשל האמריקאי, לאמצעי להשגת יעדים פוליטיים ודיפלומטיים ולא רק יעדים צבאיים, שיאפשר לממשל האמריקאי להרתיע את ברית המועצות ולהפעיל עליה לחץ לאחר תום המלחמה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס פרנסיס ברנס, אמר לטרומן כי הפצצה תאפשר לארצות הברית להכתיב לברית המועצות את התנאים שהיא רוצה בסיום המלחמה.^[33] אולם הדעה הרווחת בממשל האמריקאי הייתה, כי ניתן יהיה לעשות זאת רק אם ייעשה שימוש מבצעי בנשק הגרעיני במהלך המלחמה, כדי להפגין את עוצמתו.^[34] אלפרוביץ' טען כי טרומן שוכנע לאמץ גישה זו על ידי גורמים בממשלו, לפני שיצא לוועידת פוטסדאם ביולי 1945, שבמהלכה נפגש לראשונה עם סטלין. יום לפני הפגישה עודכן טרומן כי הניסוי הראשון של פצצת האטום עבר בהצלחה. אלפרוביץ' טען כי הן טרומן והן מזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, האמינו כי פצצת האטום היא נכס פוליטי ודיפלומטי חשוב בידי ארצות הברית, וראו בה גורם מכריע בדיונים עם ברית המועצות, שיאפשר להם ליישם גישה נוקשה כלפיה. בעקבות כך הגיע טרומן לפגישה עם סטלין כשהוא מבוצר בעמדותיו ודחה בצורה נחרצת כמעט כל דרישה שסטלין העלה.^[35] עם זאת, שמר טרומן בסוד את קיומה של הפצצה מסטלין ורק אמר לו כי ארצות הברית פיתחה נשק רב עוצמה חדש, מבלי לפרט.^[36] אלפרוביץ' טען כי הצלחת הניסוי בפצצת האטום הביאה את הממשל האמריקאי למסקנה, כי ניתן יהיה להביא לכניעת האימפריה היפנית ולסיום מהיר של המלחמה ללא עזרת ברית המועצות, וזאת על ידי שימוש בנשק הגרעיני נגד יפן. כתוצאה מכך, היה לממשל האמריקאי אינטרס ברור למנוע את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן ולהגדיל את השפעתה במזרח אסיה. מסיבה זו נמנע טרומן מלספר לסטלין על הפצצה. הוא חשש כי אם סטלין יגלה את מלוא עוצמתה של הפצצה, ויבין שארצות הברית יכולה באמצעותה לסיים את המלחמה עם יפן במהירות, לפני הצטרפותה של ברית המועצות אליה, יורה סטלין לצבאו לתקוף את יפן באופן מיידי.^[37]

במסגרת ההכנות להטלת פצצות האטום, הקים חיל האוויר האמריקאי בסוף שנת 1944 את יחידה 509 תחת פיקודו של קולונל פול טיבטס. עם הקמתה, החלה היחידה להתאמן באופן ייחודי בחימושן, הטסתן והטלתן של פצצות אטום על מטרות בגרמניה וביפן. אנשי היחידה, כ-1,750 איש, ביצעו כ-50 טיסות אימון כל אחד, שבסופן הצהיר טיבטס על הפיכת היחידה למבצעית. היחידה הוצבה באי טיניאן שם הצטרפו אליה 51 אזרחים ואנשי צבא שלקחו חלק בפרויקט אלברטה והתמחו בהרכבת פצצת האטום, בחימושה ובתפעולה. על מנת להוציא לפועל את משימתם, קיבלה היחידה 15 מטוסי B-29 סופרפורטרס שעברו התאמה מיוחדת לנשיאתן והטלתן של פצצות אטום.

לצורך קבלת החלטות מבצעיות מכריעות, שיגר הצבא האמריקאי שניים מהקצינים הבכירים שפעלו במסגרת פרויקט מנהטן, סגן מפקד הפרויקט בריגדיר גנרל תומאס פארל ותת אדמירל ויליאם פורנל ששימש כאחד מקובעי המדיניות המרכזיים של הפרויקט. ביחד עם קפטן ויליאם פרסונס, ששימש כמפקד פרויקט אלברטה, נודעו השלושה בקרב חיילי היחידה כ"ראשי המטה של טיניאן".

באפריל 1945 הורה מרשל לגנרל לסלי גרובס, ראש פרויקט מנהטן, להציג בפניו שורה של מטרות אפשריות להטלת פצצת האטום. גרובס בתגובה מינה ועדה מיוחדת בראשותו שכללה אנשי צבא בכירים ומדענים שעבדו בפרויקט מנהטן. הוועדה קיימה מספר ישיבות ונפגשה בין היתר עם אופנהיימר^[38] ועם טיבטס ופרדריק אשוורת' מפרויקט אלברטה. בסופו של דבר המליצה הוועדה על הערים היפניות קיוטו, ניאיגטה, הירושימה, יוקוהמה וקוקורה כמטרות אפשריות.

העיר קוקורה נבחרה בגלל מפעלי החימוש הרבים שנמצאו בתחומה; הירושימה נבחרה עקב היותה בסיס ימי, מרכז תעשייתי חשוב ומקום מושבה של מפקדה צבאית גדולה; יוקוהמה נבחרה כי שימשה מרכז תעשייתי לייצור מטוסים, כלים מכניים וציוד חשמלי, ובנוסף הייתה גם מרכז חשוב לזיקוק נפט; ניאיגטה נבחרה מכיוון שהייתה עיר נמל חשובה שכללה מפעלי זיקוק נפט ומפעלי תעשייה שעסקו בייצור פלדה ואלומיניום; וקיוטו נבחרה מכיוון שהייתה עיר תעשייתית חשובה.^[38]

בנוסף לכך, המטרות נבחרו על ידי הוועדה לפי הקריטריונים הבאים:

• קוטרה של המטרה הוא כ-3 מיילים (כ-4.8 קילומטר) לכל הפחות והיא הוגדרה כמטרה חשובה באזור עירוני גדול.
• הפיצוץ שייווצר כתוצאה מהטלת הפצצה יביא לנזק אפקטיבי.
• לא סביר שהמטרה תותקף עד אוגוסט 1945.^[38]

בניגוד לערים רבות אחרות ביפן, הערים שנבחרו על ידי הוועדה כמעט ולא הופצצו על ידי חיל האוויר האמריקאי במהלך הפשיטות האוויריות הליליות שבוצעו ביפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. דבר זה נעשה כדי לאפשר לאמוד את עוצמת הפצצה במדויק.

בדוח הסופי שהוציאה הוועדה נכתב כי להיבטים הפסיכולוגיים הייתה חשיבות גדולה בעת בחירת המטרות. בפרט נכתב כי ניתנה חשיבות גבוהה להשגת אפקט פסיכולוגי מרבי על יפן ולהפיכת השימוש הראשון בפצצת אטום למרהיב מספיק כדי שהעולם יכיר בחשיבותו של הנשק החדש כאשר דבר השימוש בו יתפרסם.^[38]

נגסאקי, למרות חשיבותה הצבאית, והיותה עיר תעשייתית בה שכן אחד מנמלי הים הגדולים ביפן, לא נכללה ברשימת המטרות שהורכבה על ידי חברי הוועדה. רק ב-25 ביולי, מספר שבועות לאחר שהוועדה סיימה את דיוניה, הוכנסה העיר לרשימת המטרות במקומה של העיר קיוטו. לטענת אדווין ריישאור, פרופסור להיסטוריה של יפן, השינוי בוצע בלחצו של הנרי סטימסון, מזכיר המלחמה של ארצות הברית, שביקר בקיוטו בעת ירח הדבש שלו וזכר את יופייה לטובה.^[39]

ב-25 ביולי ניתנה גם הפקודה המאשרת את השימוש בפצצת האטום. הפקודה ניתנה לגנרל קרל ספאץ על ידי גנרל תומאס הנדי ששימש באופן זמני כראש מטה צבא ארצות הברית במקומו של מרשל שהיה באותה עת בוועידת פוטסדאם ביחד עם טרומן. באותו יום כתב טרומן ביומנו את הפסקה הבאה:

השימוש בנשק נגד יפן יעשה בין התאריך הנוכחי ל-10 באוגוסט. אמרתי למזכיר המלחמה, מר סטימסון, להשתמש בו כך שיעדים צבאיים, חיילים ומלחים יהיו המטרות ולא נשים וילדים. גם אם היפנים הם פראיים, אכזריים, חסרי רחמים ופנטיים, אנו כמנהיגי העולם הפועלים לטובת הכלל לא יכולים להטיל את הפצצה הנוראית הזו על הבירה הישנה (קיוטו) או על זו החדשה (טוקיו). הוא ואני מסכימים כי המטרה תהיה צבאית בלבד.^[40]

הוועדה לבחירת המטרות לפצצת האטום תיארה את הירושימה כ-”בסיס ונמל צבאי חשוב במרכזו של אזור תעשייתי גדול.”^[38] באותה עת הייתה הירושימה עיר בעלת חשיבות תעשייתית וצבאית מסוימת. מספר מחנות צבאיים נמצאו באזור ובכללם גם המפקדה של פילדמרשל שונרוקו האטה שהיה אחראי על הגנתה של דרום יפן. אף על פי כן, בפועל, היוותה הירושימה מקור אספקה ובסיס לוגיסטי קטן עבור הצבא היפני. העיר שימשה בעיקר כמרכז תקשורת, אזור אחסון ונקודת מפגש לחיילים.

אוכלוסיית הירושימה הגיעה בשיאה ל-381 אלף תושבים, אולם ערב הטלת פצצת האטום הייתה אוכלוסיית העיר קטנה יותר, לאחר מספר פעולות פינוי שביצעה בה הממשלה היפנית, ועמדה על בין 340 ל-350 אלף תושבים.^[41] יש קושי לאמוד את אוכלוסיית העיר במדויק מכיוון שהמסמכים הרשמיים של העיר נשרפו.

ב-6 באוגוסט 1945 המריא מפציץ מדגם B-29 סופרפורטרס של יחידה 509 מבסיס הטיסה האמריקאי באי טיניאן לכיוון יפן. המפציץ, שנקרא "אנולה גיי",^[ה] היה חמוש בפצצת האטום "ילד קטן" והוטס על ידי טיבטס. על צוות המטוס הוטלה המשימה להטיל את פצצת האטום על העיר הירושימה כשמטרותיהם החלופיות, אם לא ניתן היה להטיל את הפצצה על הירושימה מסיבה כלשהי, היו הערים קוקורה ונגסאקי. למשימה התלוו שני מפציצי B-29 סופרפורטרס נוספים. הראשון, שנקרא "האמן הגדול" (The Great Artiste), נשא ציוד שנועד למדוד את עוצמת הפיצוץ, והשני, שנקרא מאוחר יותר "רוע הכרחי" (Necessary Evil), נועד לצלם את האירוע. את הפיקוד על המשימה קיבל פרסונס, ששימש גם כנשק וכאחראי על הפצצה הגרעינית במטוס "אנולה גיי".

לאחר שהמריאו מטיניאן, עשו המטוסים את דרכם בנפרד לנקודת מפגש מוסכמת מעל האי איוו ג'ימה. לאחר מכן פנו המטוסים לכיוון יפן. במהלך הטיסה חימש פרסונס את פצצת האטום, שלא הייתה חמושה לפני כן, עקב חשש להתפוצצות לא מבוקרת במהלך ההמראה. עוזרו של פרסונס, לוטננט מוריס ג'פסון, הסיר את מכשיר הביטחון מהפצצה כחצי שעה לפני שהמטוסים הגיעו למטרה.^[42]

המטוסים הגיעו להירושימה בטיסה בגובה של כ-9,800 מטר בראות טובה. כשעה לפני כן זיהה מכ"ם יפני את התקרבותם של מטוסי אויב לחופיה הדרומיים של יפן, והתרעה על כך שודרה בשעה 7:09 בבוקר בתחנות רדיו יפניות בערים רבות ובהן גם הירושימה. לא בוצע ניסיון ליירט את המטוסים עקב החלטתו של הפיקוד היפני שלא ליירט קבוצות מטוסים קטנות על מנת לחסוך בדלק מטוסים שאספקתו לצבא היפני נפגעה באופן קשה באותה תקופה. בשעה 7:31 שודרה בהירושימה הודעה נוספת שבה נאמר שהשמיים נקיים ממטוסי אויב. למעשה המטוס הראשון שנצפה על ידי היפנים היה מטוס B-29 סופרפורטרס שנשלח לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרה. המטוס שידר הודעה בקוד מורס ל"אנולה גיי" כי מזג האוויר מעל הירושימה הוא טוב. מיד לאחר מכן פנה המטוס לכיוון הים ומסיבה זו שודרה בהירושימה ההודעה שהשמיים נקיים. בשעה 8:09 החל טיבטס בגיחה לעבר היעד והורה למטילן^[ו] שלו לאתר את המטרה.^[43][44][42]

בשעה 08:15 הוטלה פצצת האטום "ילד קטן" מהמטוס "אנולה גיי". ביחד איתה הוטלו שלושה מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ מהמטוס "האומן הגדול". לאחר 43 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה המתוכנן של כ-580 מטר מעל העיר. את הדף הפיצוץ הרגיש צוות "אנולה גיי" רק כשהמטוס היה כבר במרחק של כ-18.5 ק"מ מנקודת ההטלה.^[45]

צבא ארצות הברית הפיל מספר פעמים בעבר עלונים בערים יפניות רבות שהזהירו אזרחים מפני הפצצות אוויריות קרבות. בין הערים שקיבלו אזהרות אלו היו גם הירושימה ונגסאקי.^[46] אף על פי כן, לתושבי הירושימה לא ניתנה אזהרה קונקרטית על הפצצה אטומית.^{[47][48][49][ז]}

כדקה לאחר הטלת פצצת האטום, הבחין לפתע בקר מטעם תאגיד השידור של יפן שקו הטלפון שלו לתחנת הירושימה נותק. הבקר, שישב בטוקיו, ניסה לחדש את הקשר על ידי שימוש בקו טלפוני חלופי אך ללא הצלחה.^[50]

זמן קצר לאחר מכן, החל מטה הצבא היפני לקבל תשדורות מבולבלות מעדים שנמצאו כ-16 ק"מ מהירושימה, על פיצוץ גדול ממדים שאירע בעיר. דיווחים אלו הפתיעו את אנשי המטה הכללי היפני. המטה, שעקב מקרוב אחר ההפצצות האוויריות של ארצות הברית, ידע שאף הפצצה בהיקף משמעותי לא אירעה בעיר ולא שכנו בה חומרי נפץ בכמויות גדולות מספיק על מנת להביא לפיצוץ גדול. מסיבה זו, התגבשה הערכה בקרב אנשי המטה שמדובר באירוע זניח וכי העדויות על פיצוץ עצום הן בגדר שמועה. אף על פי כן, לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם גורמים שונים בעיר כשלו, הוחלט לשלוח להירושימה קצין צעיר על מנת שיעביר מידע מהימן על המתרחש. הקצין יצא לדרך בטיסה זמן קצר לאחר מכן. כבר בהיותו 160 ק"מ מהירושימה, הבחין הקצין וטייס המטוס שלו, בענן עשן עצום מעל העיר. עם הגעתם, הם החלו לחוג מעל העיר והתקשו להאמין למראה עיניהם; במקום בו שכן מרכז העיר הירושימה הם מצאו שממה בוערת מכוסה בענן עשן כבד. השניים נחתו בחלק הדרומי של העיר והקצין העביר דיווח בהול לטוקיו והחל לארגן את כוחות ההצלה במקום. רק לאחר פרסום הודעה רשמית מטעם הממשל האמריקאי, 16 שעות לאחר ההתקפה, הבינו היפנים כי הירושימה נפגעה מפצצת אטום.^[51]

ימים ספורים לאחר הטלת פצצת האטום דיווחו עיתונים בעולם ששידורים מתחנת הרדיו של טוקיו תיארו את הנזק שנצפה בהירושימה כך: ”הרשויות עדיין מתקשות להעריך במדויק את מספר הפצועים. צוותים רפואיים ממחוזות סמוכים מתקשים להבחין בין המתים לבין הפצועים. השפעת הפצצה הייתה כה נוראה שכמעט כל בעלי החיים, בני אדם וחיות, נשרפו למוות מהחום העצום שגרם הפיצוץ. כל המתים והפצועים נכוו ללא הכר.”^[52]

הירושימה לפני הטלת פצצת האטום

הירושימה אחרי הטלת פצצת האטום

כתוצאה מרוח צולבת חזקה, החטיאה פצצת האטום את גשר אייאוי (Aioi Bridge), נקודת הפיצוץ המתוכננת, בכ-240 מטרים, והתפוצצה מעל בית החולים שימה.^[53] עוצמת הפיצוץ הוערכה ב-13 עד 18 קילוטון TNT, והטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכמה אלפי מעלות צלזיוס.^[43] כמעט כל מבנה ברדיוס של 1.6 ק"מ נהרס כליל ושרפות פרצו על פני 11 קילומטרים רבועים. לפי הערכות יפניות רשמיות כ-12 קילומטרים רבועים מהעיר ו-69% מהמבנים בה נהרסו כליל, ולעוד 6.6% מהמבנים נגרמו נזקים כבדים.^[54] מבני בטון רבים בהירושימה נבנו במיוחד כדי לעמוד ברעידות האדמה החזקות שמתרחשות בתדירות גבוהה ביפן. חלק ממבנים אלה היו מחוזקים כל כך שהשלדה שלהם לא קרסה בהפצצה אף שהיו קרובים מאוד למוקד הפיצוץ. נוסף לכך, מכיוון שהפצצה התפוצצה באוויר, עוצמת הפיצוץ כוונה יותר כלפי מטה מאשר לצדדים. עובדות אלה הביאו לכך שמבנה "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה" לא קרס בהפצצה אף על פי שהיה רק כ-150 מטר ממוקד הפיצוץ. המבנה הוא הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד בחלקו, והוא הפך ברבות השנים לאנדרטת השלום בהירושימה שהוכרזה ב-1996 כאתר מורשת עולמית.^[55]

בין 70 ל-80 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי בפיצוץ, וכ-70 אלף בני אדם נפצעו. למעלה מ-90% מהרופאים ו-93% מהאחיות הרפואיות בהירושימה נהרגו או נפצעו.^[54] בחודשים שלאחר הטלת פצצת האטום, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, מתסמונת קרינה חריפה וממחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על הירושימה נעות בין 90 ל-166 אלף איש.^[41] על-פי הערכות אחרות כ-200 אלף בני אדם מתו עד שנת 1950 מההפצצה, כשלמספר הקורבנות נוספו גם אנשים שנפטרו כתוצאה ממחלת הסרטן ומחלות אחרות שהתפתחו כתוצאה מההשפעה של הקרינה המייננת שנוצרה לאחר הפיצוץ.^[56] אחד המחקרים המקיפים שנעשו בנושא גרס כי בין שנת 1950 לשנת 2000, כמחצית ממקרי המוות מלוקמיה וכ-10% ממקרי המוות כתוצאה מסוגי סרטן אחרים בקרב שורדי ההפצצה בהירושימה נבעו מהקרינה המייננת שספגו בזמן ההפצצה. הערכה זו מוסיפה כ-1,900 איש למספר הנספים.^[57] מבין הבולטים שבהרוגי המתקפה נמנים סנקיצ'י אווייה, ראש עיריית הירושימה שנספה ביחד עם בנו ונכדתו בזמן שאכל איתם ארוחת בוקר, והנסיך הקוריאני יו וו משושלת ג'וסון ששירת כלוטננט קולונל בצבא היפני.^[58] מלבד נפגעים יפנים, נמנו בין הרוגי ההפצצה גם 11 שבויי מלחמה אמריקאיים (אף על פי שבשנים שלאחר מכן התברר שלפחות חלקם הוצאו להורג על ידי היפנים לאחר המתקפה או מתו כתוצאה מניסויים רפואיים שביצעו בהם היפנים לפני המתקפה).^[59][60]

כ-16 שעות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה פרסם טרומן הצהרה שהוכנה מראש שהודיעה על השימוש בנשק החדש. בהצהרה נכתב:

אם הם (היפנים) לא יקבלו כעת את תנאינו, עליהם לצפות לגשם של הרס מהאוויר שלא נראה כמוהו בעולם הזה. מאחורי המתקפה האווירית הזו יגיעו כוחות ימיים ויבשתיים במספרים ובעוצמה כזו שהם עוד לא ראו ויכולת לחימה שהם כבר מודעים לה היטב.^[61]

אף על פי שהצהרתו של טרומן התקבלה ביפן, הממשל היפני החליט שלא להגיב. ב-5 באפריל, שלושה חודשים לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה, הודיעה ברית המועצות ליפן שהיא מממשת את זכותה שלא לחדש את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני שנחתם ב-1941 לחמש שנים נוספות, אך הבטיחה לכבד את ההסכם עד פקיעתו באפריל 1946. למרות זאת, ב-9 באוגוסט, מספר דקות לאחר חצות לפי שעון טוקיו, הפרה ברית המועצות את ההסכם כשכוחות רגלים, שריון ואוויר סובייטים פלשו למנצ'וקוו שבשליטת יפן במסגרת מבצע סערת אוגוסט. ארבע שעות לאחר מכן קיבלו הרשויות היפניות בטוקיו הודעה על כך שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. ראשי הצבא היפני החלו בהכנות להטלת ממשל צבאי על המדינה בתמיכת שר המלחמה, קורצ'יקה אנאמי, על מנת לעצור כל אדם שינסה לנהל מגעים לשלום.

ב-7 באוגוסט, יום לאחר ההפצצה, ביקר בעיר ד"ר יושיאו נישינה, מבכירי מדעני האטום היפנים. נישינה סקר את נזקי ההפצצה ואישר כי הירושימה אכן נחרבה על ידי פצצת אטום. אף על פי כן, הוא העריך, בדומה למדעני אטום יפנים אחרים, כי ארצות הברית מחזיקה לכל היותר בשתי פצצות אטום מבצעיות נוספות. הערכה זו הביאה את ראשי הצבא היפני לידי החלטה לספוג גם את ההתקפות הצפויות הבאות בהנחה שהם אומנם יגרמו נזק רב נוסף, אך יכולת הלחימה של הצבא היפני לא תשותק כתוצאה מכך.^[62] תשדורת ברוח זו, שהועברה למקבלי ההחלטות במדינה, פוענחה על ידי אנשי פרויקט מג'יק האמריקאי.

טרומן הורה לראשי המטות המשולבים של צבא ארצות הברית להטיל פצצות אטום נוספות על יפן ברגע שיהפכו למבצעיות מבלי להמתין להוראה מיוחדת ממנו. בהתאם לכך, ב-9 באוגוסט, הוטלה פצצת אטום נוספת על העיר נגסאקי.

בעיר נגסאקי היה אחד מנמלי הים הגדולים בדרום יפן ותעשייה מפותחת במיוחד. מפעלי התעשייה בעיר ייצרו ציוד מלחמתי רב עבור הצבא היפני כולל ספינות ואמצעי חימוש שונים. רובו המוחלט של הציוד יוצר על ידי קבוצת מיצובישי שהייתה בעלת פעילות ענפה בעיר והעסיקה את מרבית כוח העבודה בה.^[63]

בניגוד להירושימה, הבניינים בנגסאקי נבנו ברובם מעץ וגגות רעפים, ועל כן היו פגיעים במיוחד. במשך שנים רבות לא הייתה קיימת תוכנית מתאר לעיר, דבר שהביא לבנייה צפופה ובלתי מבוקרת. ערב הטלת פצצת האטום עמדה אוכלוסיית נגסאקי על כ-250,000 איש. בנוסף לכך, שהו בעיר 9,000 חיילים יפנים, למעלה מ-3,000 עובדי כפייה סינים וקוריאנים ו-400 שבויי מלחמה.^[64]

הטלת פצצת האטום השנייה על יפן נועדה במקור לצאת לפועל ב-11 באוגוסט אולם ציפיות להרעה משמעותית במזג האוויר הביאו להקדמת המשימה ביומיים. בדומה למשימה הראשונה, נשלחו תחילה שני מטוסי B-29 סופרפורטרס לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרות. שעה לאחר מכן, המריא מטוס B-29 סופרפורטרס שנקרא "בוקס קאר" ועליו פצצת האטום. צוות המטוס כלל 13 איש ובהם הטייס, מייג'ור צ'ארלס סוויני, והנשק ומפקד המשימה פרידריק אשוורת'. ביחד איתם המריאו שני מטוסי B-29 סופרפורטרס נוספים: מטוס אחד נשא ציוד צילום ונועד לצלם את המאורע, והמטוס האחר נשא ציוד מיוחד למדידת עוצמת הפיצוץ. סוויני ואשוורת' יצאו למשימה כשפצצת האטום, שכונתה "איש שמן", חמושה במטוסם. על מנת למנוע פיצוץ לא מבוקר לפני הזמן, נשאר מכשיר הביטחון החשמלי בפצצה מופעל.^[65] בזמן הבדיקות שלפני הטיסה, מצא מהנדס הטיסה כי אחת ממשאבות הדלק במטוס אינה תקינה. המהנדס הודיע לסוויני כי הדבר יביא לקיצור משמעותי של זמן הטיסה של המטוס, דבר שעלול לסכן את חזרתו בשלום אם הוא יסטה במידה רבה מלוח הזמנים של המשימה. החלפת המשאבה או העברת הפצצה למטוס אחר לא היו אפשרויות ישימות מכיוון שהיו כרוכות בסיבוכים טכניים רבים וצפויים לארוך זמן רב. בתום התייעצות מהירה שקיים סוויני עם קצינים נוספים בבסיס, הוחלט לצאת לדרך עם המטוס למרות התקלה.^[66][67] מעט לפני השעה ארבע בבוקר המריאו המטוסים לעבר יפן.

בהתאם לתוכנית הטיסה, היו אמורים שלושת המטוסים להגיע בנפרד לנקודת התכנסות מוסכמת בסמוך לחופי יפן ולהמשיך משם לעבר המטרה, אולם בהגיע השעה, רק שני מטוסים הגיעו למקום. המטוס השלישי, שנשא את ציוד הצילום, טס בגובה רב מדי ובדפוס טיסה שהיה שונה ממה שסוכם. עובדה זו גרמה לכך ששני המטוסים האחרים לא הצליחו לאתר אותו. לאחר כחצי שעה של המתנה, החליט אשוורת' להמשיך לעבר יפן ללא המטוס החסר.

המטרה שיועדה לצוות המשימה הייתה עיר הנמל קוקורה שבצפון האי קיושו, אולם משהגיעו המטוסים אל העיר גילו אותה אפופה בענן עשן כבד שנוצר כתוצאה מהפצצתה של העיר הסמוכה יהאטה יום לפני כן. המטוסים חגו במקום במשך למעלה מ-45 דקות וביצעו שלוש גיחות מעל העיר בניסיון לאתר את המטרה תוך שהם מאבדים בכך דלק רב וחושפים את עצמם לאש נ"מ. לאחר שאש הנ"מ התגברה והיה חשש שהיפנים ישלחו מטוסי קרב ליירט את המפציצים, החליט צוות המשימה להמשיך למטרה החלופית, נגסאקי.^[65][68]

לקראת השעה 11:00 הגיעו המטוסים אל העיר ומצאו גם אותה אפופה בעננים. מכיוון שמטוס ה"בוקס קאר" היה עם כמות דלק גבולית, החליטו סוויני ואשוורת' להטיל את הפצצה באמצעות שימוש במכ"ם שבמטוס, וזאת בניגוד להוראות שקיבלו שקבעו שאין להטיל את הפצצה אם לא ניתן לראות את המטרה בעיניים.^[68][ח] אולם בשעה 11:01, כדקה לפני הטלת הפצצה, נוצר פתח בין העננים שאפשר למטילן האוויר של ה"בוקס קאר" להבחין במטרה ולהטיל את הפצצה בהתאם להוראות. פצצת האטום "איש שמן" הוטלה בשעה 11:02. יחד עמה הוטלו שלושה מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ. לאחר 47 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה של כ-500 מטר, כ-3 ק"מ מהמטרה המיועדת.^[69]

עקב התקלה במשאבת הדלק והעיכובים הרבים במשימה, התברר כי למטוס ה"בוקס קאר" לא נותר מספיק דלק כדי להגיע חזרה לאיוו ג'ימה. על כן החליט סוויני לנחות במקום זאת בבסיס חיל האוויר יונטן באוקינאווה הקרוב יותר. המטוס הצליח להגיע לבסיס אך בקושי, וביצע נחיתת חירום שניות לפני שהדלק באחד ממנועיו אזל לחלוטין.^[69]

פצצת האטום "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי הייתה חזקה יותר מזו שהוטלה על הירושימה. עוצמת הפיצוץ נאמדה בכ-21 קילוטון TNT, והטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכ-3,900 מעלות צלזיוס. הפיצוץ יצר גלי הדף שהגיעו למהירות של למעלה מאלף קילומטר לשעה. ברם, מכיוון שהפצצה התפוצצה בעמק אורקאמי, ספגו הגבעות הגבוהות של העמק את ההדף, עובדה שהביאה להצלת חלקים גדולים מהעיר מפגיעה משמעותית. אף על פי כן, גרם הפיצוץ להרס אדיר ממדים. רוב המבנים שנמצאו ברדיוס של 1.6 קילומטר מנקודת הפיצוץ נהרסו לחלוטין. שריפות פרצו במוקדים שונים ברחבי העיר במרחק של עד 3.2 קילומטר מנקודת הפיצוץ. בין המבנים שנפגעו נמנו גם מפעלי הייצור של קבוצת מיצובישי שסבלו מנזקים רחבי היקף וחלקם נהרסו לחלוטין.

בין 22 ל-75 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי בפיצוץ. בחודשים שלאחר מכן, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, תסמונת קרינה חריפה ומחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על העיר נעות בין 39 ל-80 אלף איש.

מלבד נפגעים יפנים, בין ההרוגים היו לפחות שמונה שבויי מלחמה מצבאות בעלות הברית שהוחזקו בנגסאקי, ובהם חייל בריטי ושבעה חיילים הולנדים.

לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, פרסם טרומן הצהרה נוספת:

הממשל הבריטי, הסיני והאמריקאי נתנו לעם היפני אזהרה מספקת לגבי מה שצפוי להם. הבהרנו להם את התנאים במסגרתם הם יכולים להיכנע. הם לא שעו לאזהרה שלנו ודחו את התנאים שלנו. מאז היפנים ראו מה פצצת האטום שלנו יכולה לעשות. הם יכולים לצפות מה היא תעשה בעתיד.

העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה - בסיס צבאי. זה מפני שרצינו להימנע בהתקפה ראשונה זו, עד כמה שניתן, מהריגתם של אזרחים. אולם התקפה זו הייתה רק אזהרה לעתיד לבוא. אם יפן לא תיכנע, נצטרך להטיל פצצות על מפעלי המלחמה שלה ולצערנו, אלפי אזרחים יהרגו כתוצאה מכך. אני קורא לאזרחים היפנים לעזוב את ערי התעשייה באופן מיידי ולהציל את עצמם מכיליון.

אני מבין את החשיבות הטרגית של פצצת האטום. ההחלטה לפתח אותה ולהשתמש בה לא התקבלה בקלות ראש על ידי ממשל זה. ידענו שאויבינו מנסים לפתח אותה. אנו יודעים כעת עד כמה הם היו קרובים להצליח בכך. ידענו את האסון שייפול על אומה זו, על כל האומות שוחרות השלום ועל כל הציוויליזציה האנושית, אם הם היו מצליחים בכך. זו הסיבה שהרגשנו מחויבים לקחת על עצמנו את הפיתוח הארוך, הלא ודאי והיקר של פצצת האטום. ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים.

לאחר שפיתחנו את הפצצה, השתמשנו בה. השתמשנו בה נגד אלו שתקפו אותנו ללא אזהרה מוקדמת בפרל הארבור, נגד אלו שהרעיבו, הכו והוציאו להורג שבויי מלחמה אמריקאים, נגד אלו שנטשו כל חזות של ציות לחוקי המלחמה הבינלאומיים. השתמשנו בה כדי לקצר את ייסורי המלחמה על מנת להציל את חייהם של עשרות אלפי צעירים אמריקאים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה. רק כניעתה של יפן תעצור אותנו.^[70]

ראש פרויקט מנהטן, הגנרל לסלי גרובס, העריך כי פצצת אטום נוספת תהיה מוכנה לשימוש ב-19 באוגוסט. בנוסף העריך גרובס כי החל מחודש ספטמבר יוכל הפרויקט להעמיד לשימוש הצבא שלוש פצצות אטום חדשות כל חודש.^[71] ב-10 באוגוסט, יום לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, שלח גרובס מזכר לגנרל ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית ובו כתב: ”הפצצה הבאה... אמורה להיות מוכנה למשלוח לאחר 17 או 18 באוגוסט, כאשר מזג האוויר יאפשר זאת”. באותו יום שלח מרשל את תגובתו ואמר: ”אין להטילה (את הפצצה) על יפן ללא הוראה מפורשת של הנשיא”.^[71] הודעה זו היוותה שינוי במדיניותו של טרומן שעד אז הורה להתקיף ערים יפניות בפצצות אטום עם הפיכתן למבצעיות.^[72] במקביל לכך דנו אנשי מחלקת המלחמה האמריקאית בשאלה אם לצבור מלאי של פצצות אטום ולהטילן יחדיו בתוך פרק זמן קצר על מטרות טקטיות נבחרות כהכנה למבצע נפילה, או להמשיך להטילן אחת-אחת על מנת לפגוע במורל וליצור אפקט פסיכולוגי מתמשך.^[71] הדיונים הופסקו ב-15 באוגוסט עם הודעתה של יפן על כניעה.

ערך מורחב – כניעת האימפריה היפנית

הנזק העצום שגרמה פצצת האטום שהוטלה על הירושימה הדהים את היפנים. תקוותם כי למרות הכול ניתן יהיה להגיע להסכם כניעה עם ארצות הברית בתנאים נוחים באמצעות תיווך סובייטי, התנפצה שלושה ימים לאחר הטלת הפצצה, עם הכרזת המלחמה של ברית המועצות ותחילת מבצע סערת אוגוסט.^[73] הפלישה, שהיוותה הפרה של הסכם הנייטרליות בין המדינות, הביאה לזעזוע נוסף בקרב הממשל היפני ולהבנה בקרב רבים מהם, ובכללם גם ראש הממשלה קנטרו סוזוקי, כי יש לסיים את המלחמה אף במחיר קבלת התנאים של הצהרת פוטסדאם. להבנה זו היה שותף גם הקיסר הירוהיטו. בבוקר 9 באוגוסט, זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה של ברית המועצות על יפן, זימן הירוהיטו את קואיצ'י קידו, שומר חותם המלך ויועצו הקרוב, ודחק בו ללחוץ על חברי הממשלה היפנית למצוא דרך לסיים את המלחמה במהירות. קידו בתגובה שוחח עם סוזוקי שהבטיח לפעול לסיים את המלחמה במהירות האפשרית.^[74]

תכנון מדיניות המלחמה של יפן והתיאום בין זרועות הממשל לצבא נעשה על ידי המועצה העליונה לניהול המלחמה, גוף מיוחד שהוקם ב-1944. במועצה ישבו שישה נציגים שכונו "ששת הגדולים" וכללו את ראש הממשלה, שר החוץ, שר המלחמה, שר הימייה, ראש מטה הצי הקיסרי ואת ראש מטה הצבא. לחלק מדיוני המועצה הצטרפו גם הירוהיטו וקידו. לאחר הכרזת המלחמה של ברית המועצות על יפן, התכנסו חברי המועצה ודנו בשאלה אם להיכנע בפני בעלות הברית ובאילו תנאים. במהלך הישיבה הגיעו אליהם דיווחים ראשונים על הטלת פצצת האטום על נגסאקי. בקרב כל חברי המועצה הייתה תמימות דעים כי על כניעה של יפן לבוא רק בתנאי שבעלות הברית יתחייבו לשמר את מוסד הקיסרות (היפנים ראו בקיסר אל ומנהיג עליון של האומה היפנית ועל כן הדחתו נחשבה למעשה בלתי נתפס בעיניהם). המחלוקת העיקרית נגעה לשלושת התנאים הנוספים אותם ביקשו להציב חלק מאנשי המועצה בפני האמריקאים:

1. פירוק הצבא היפני יעשה על ידי גורמי שלטון יפניים.
2. האיים הראשיים של יפן, קוריאה והאי פורמוזה לא ייכבשו על ידי צבא זר.
3. שפיטת פושעי מלחמה יפניים תתבצע על ידי בתי משפט יפניים.^[75]

בעוד הנצים, בהובלתו של שר המלחמה קורצ'יקה אנאמי, תמכו בהצבת שלושת התנאים הנוספים, היונים, בהובלתו של סוזוקי, התנגדו לכך. אנאמי ותומכיו, ראש המטה של הצבא היפני, יושיג'ירו אומזו, וראש המטה של הצי, סואמו טויודה, טענו כי לא ניתן יהיה לשמר את מוסד הקיסרות אם יפן תיכבש וצבאה יפורק על ידי גורם זר. מנגד, סוזוקי ותומכיו, שר החוץ שיגנורי טוגו ושר הימייה יונאי מיצומאסה, טענו כי הצבת שלושת התנאים הנוספים תמנע את האפשרות לסיים את המלחמה שכן במצב הנוכחי, האמריקאים לעולם לא יסכימו לסטייה כה גדולה מעקרונות הצהרת פוטסדאם. אנאמי בתגובה גרס כי אם האמריקאים יידחו את ההצעה, יש להילחם בהם בקרב הרואי על הגנת המולדת.^[76][77]

במטרה לצאת מהמבוי הסתום אליו הגיעו, יזם סוזוקי, בעצה אחת עם הירוהיטו ואנשי המחנה היוני האחרים, ישיבה נוספת של המועצה שהתכנסה בשעות הלילה, הפעם בנוכחותו של הירוהיטו. הירוהיטו, שעל אף רצונו לסיים את המלחמה במהירות נטה לתמוך בטיעוניהם של הנצים, שוכנע לפני כן על ידי קידו לקבל את עמדתם של אנשי המחנה היוני. כשעתיים לאחר תחילת הישיבה, שבר הירוהיטו את שתיקתו הטקסית ובקול שקט אך נרגש הכריז כי הוא מצדד במחנה היוני.^[78] הירוהיטו נימק את החלטתו באומרו כי המשך המלחמה, בייחוד לנוכח השימוש בפצצות האטום על ידי ארצות הברית, יביא לסבל חסר תוחלת לאזרחי יפן ולהרס המדינה. ב-10 באוגוסט העביר משרד החוץ היפני הודעה לממשל האמריקאי על הסכמתה של יפן להיכנע בתנאי שמעמדו של מוסד הקיסרות והירוהיטו בפרט יישמרו.^[74]

ב-12 באוגוסט עדכן הירוהיטו את משפחתו על החלטתו להביא לכניעתה של יפן. הנסיך אסאקה, דודו של הירוהיטו, שאל בתגובה אם המלחמה תימשך אם האמריקאים לא יסכימו לשמר את מוסד הקיסרות. על כך ענה הירוהיטו בפשטות: "כמובן".^[79] לאחר שהאמריקאים הצהירו כי במקרה של כניעה יפנית, הקיסר יישאר בתפקידו אך סמכויותיו יהיו כפופות למפקד העליון של כוחות הברית, ראה בכך הירוהיטו כהסכמה לשמר את מוסד הקיסרות, וב-14 באוגוסט הקליט הודעת רדיו לעם היפני בה הודיע על החלטתו להיכנע. ניסיון אחרון מצד אנשי משרד המלחמה, בשיתוף פעולה עם חלק מאנשי המשמר הקיסרי, לבצע הפיכה כדי למנוע את הכניעה כשל, והודעתו של הירוהיטו שודרה ביום שלמחרת.^[80]

בהודעתו, נימק הירוהיטו את החלטתו לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולהביא לסיום המלחמה בכך שזו לא התפתחה לטובתה של יפן. בדבריו התייחס הירוהיטו במפורש לפצצת האטום באומרו:

האויב מחזיק בנשק חזק ורב עוצמה שביכולתו להרוס את חייהם של אזרחים חפים מפשע רבים ולזרוע הרס חסר תקדים. אם נמשיך להילחם, לא רק שהדבר יביא לקריסתה והכחדתה של האומה היפנית, אלא גם יוביל להכחדה מלאה של הציוויליזציה האנושית.

— הקיסר הירוהיטו

דוגמה לכרזות שפורסמו על ידי התעמולה האמריקאית במהלך המלחמה עם יפן.

התמונה מימין מציגה איור גרוטסקי של חייל יפני המעודד אזרחים אמריקאים לקחת יום חופש מהעבודה למען המאמץ המלחמתי.

התמונה משמאל מציגה איור של חייל יפני בדמות עכבר שנתפס במלכודת עכברים שמכונה בפוסטר בשם "מלכודת יפנים".

במהלך המלחמה השתמש הממשל האמריקאי ברטוריקה חריפה ואמצעי תעמולה קיצוניים נגד יפן. התעמולה האמריקאית כללה עשיית דה-הומניזציה ליפנים באמצעות הצגתם כקופים וכתתי-אדם. הרגשות השליליים בקרב הציבור האמריקאי נגד יפן היו כה גדולים, שנציגים בריטים טענו כי האמריקאים רואים ביפנים "שרצים חסרי שם"^[81] ובסקר שבוצע בארצות הברית בסוף שנת 1944 שבו שאלו הסוקרים "מה יש לעשות עם יפן כמדינה לאחר המלחמה?", נמצא כי כ-13% מהציבור תמכו בחיסולם המלא של כל הגברים, הנשים והילדים היפנים.^[82] סקר אחר שבוצע בסוף 1945, חודשים ספורים לאחר הטלת פצצות האטום על יפן, מצא כי קרוב ל-23% מהציבור האמריקאי קיווה לראות פצצות אטום נוספות מוטלות על המדינה.

בקרב אנשי פרויקט מנהטן נצפו תגובות חיוביות להטלת פצצות האטום. בולט במיוחד היה אופנהיימר, שקפץ את אגרופיו משמחה לקול מחיאות הכפיים של שאר מדעני הפרויקט, לאחר שהתקבל אישור לכך שפצצת האטום "ילד קטן" התפוצצה בהצלחה על הירושימה.^[83] אוטו פריש, אחד מהמדענים שעבדו בפרויקט, הגיב מאוחר יותר להתרוממות הרוח של עמיתיו במילים: ”זה נראה מתועב משהו לחגוג את מותם הפתאומי של מאות אלפי בני אדם, אף אם הם היו "האויב".”^[84] הפיזיקאי לאו סילארד, שחזה את תופעת תגובת השרשרת הגרעינית אשר נמצאת בבסיסה של פצצת אטום, ונמנה עם הדוחפים להקמת פרויקט מנהטן, אמר על הטלת הפצצה כי: ”מדובר באחת מהשגיאות הקשות בהיסטוריה”.^[84] הכס הקדוש הגיב להפצצה בעיתון "ל'אוסרווטורה רומאנו" בהבעת צער על כך שממציאי הפצצה לא הרסו את הפצצה לטובת האנושות.

אחרים הגיבו בצורה מעורבת. הסופר הרברט ג'ורג' ולס, שבספרו משנת 1913 "העולם יוצא לחופשי" ("The World Set Free") חזה את המצאת פצצת האטום, אמר על ההפצצות: ”זה יכול לחסל את כל הטוב או הרע בעולם. תלוי בהחלטתם של האנשים”.^[84] יואכים פון ריבנטרופ, פושע מלחמה שהיה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, הגיב בעודו נתון במעצר בידי בעלות הברית בדומה לוולס, ואמר: ”אף אחד לא יהיה כה טיפש לצאת למלחמה כעת. זוהי הזדמנות עבור האנושות להביא לסיומן של המלחמות לנצח”.^[84]

התגובות להטלת פצצות האטום הגיעו על רקע צנזורה כבדה על תמונות מהירושימה ומנגסאקי שהוטלה על ידי הממשל האמריקאי.^[85] אי לכך, בחודשים הראשונים שלאחר הטלת הפצצות, הרבו כלי תקשורת בכל העולם להציג בעיקר תמונות של פטריות העשן הגדולות מעל הערים ונמנעו מהצגת תמונות של גופות חרוכות ונפגעים שסבלו ממומים קשים. וילפרד בורשט האוסטרלי, היה העיתונאי המערבי הראשון שהצליח להגיע להירושימה לאחר הטלת פצצת האטום. בורשט הגיע לעיר לבדו ברכבת מטוקיו ב-2 בספטמבר 1945, ושהה בה יום אחד. הוא הצליח לעקוף את הצנזורה האמריקאית, ובכתבה שפרסם בעיתון דיילי אקספרס הבריטי תחת הכותרת "המגפה האטומית" ("The Atomic Plague") חשף לעולם לראשונה את ממדי ההרס בהירושימה ובמיוחד את השפעת הקרינה הרדיואקטיבית ממנה המשיכו לסבול הנפגעים כחודש לאחר הטלת פצצת האטום. כשהוא פותח במילים "אני כותב זאת כאזהרה לעולם", תיאר בורשט את הירושימה כעיר ש"כאילו עבר עליה מכבש קיטור מפלצתי ומחק את קיומה", ותושבים, שאף שלא סבלו מפציעות ניכרות לעין, שערותיהם נשרו, עורם כוסה בכתמים, הם סבלו מדימומים ומתו בייסורים קשים ממחלה מסתורית אותה הוא כינה "מגפה אטומית".^[86] כתבתו של בורשט עוררה סערה בעולם שכן היא עמדה בניגוד לנרטיב של הממשל האמריקאי באותה עת שהמעיט בממדי הנזק והנפגעים מההפצצות ודחה בתוקף טענות על השפעות קשות של הקרינה הרדיואקטיבית על הנפגעים. כתבה דומה של העיתונאי ג'ורג' וולר מטעם העיתון "שיקגו דיילי ניוז" שתמכה בעדותו של בורשט, לא אושרה לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית.^[ט] הצבא האמריקאי דחה את דבריו של בורשט על מחלה מסתורית שנובעת מהקרינה הרדיואקטיבית וטען כי הוא משמש כלי שרת בידי התעמולה היפנית. ויליאם לורנס, כתב לענייני מדע של עיתון "הניו יורק טיימס", שללא ידיעת הציבור באותה עת עבד גם בשירות הצבא והממשל האמריקאי,^[87][88] הצטרף לעמדת הצבא ודחה גם הוא את העדויות על מחלה מסתורית שנובעת מהקרינה הרדיואקטיבית. לורנס טען שעדויות אלה נועדו לפגוע במורל האמריקאי וכי ”היפנים ממשיכים במאמצי התעמולה שלהם שנועדו ליצור מצג כאילו ניצחנו במלחמה בצורה בלתי הוגנת ובכך לנסות ליצור סימפטיה כלפיהם...”.^[87][88]

בתחילת שנת 1946, שלח הצבא האמריקאי צוות צילום להירושימה ולנגסאקי כדי לתעד באופן רשמי את ההשפעה של הפצצות. חומרי הגלם אותם צילם הצוות נערכו לסרט דוקומנטרי באורך של כשלוש שעות בשם "ההשפעה של פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי" ("The Effects of the Atomic Bombs Against Hiroshima and Nagasaki").^[89] הסרט הציג תמונות מבתי חולים בהן נראו ההשפעות הקשות של הפצצות על בני אדם, בניינים וכלי רכב שרופים ושורות ארוכות של גולגולות ועצמות הפזורות על האדמה. הסרט סווג כ"סודי" על ידי הצבא האמריקאי במשך 22 שנים, ולא הוצג לציבור הרחב באופן מלא עד עצם היום הזה.

פרסומם של תמונות וסרטים מהערים הירושימה ונגסאקי לאחר הטלת פצצות האטום וכן פרסומם של מחקרים מסוימים על השפעתן של הפצצות על בני אדם, המשיך להיות נתון לצנזורה כבדה לכל אורך תקופת הכיבוש האמריקאי של יפן. רמת הצנזורה ירדה משמעותית רק לאחר החתימה על חוזה סן פרנסיסקו בשנת 1951 שסיים באופן רשמי את הכיבוש האמריקאי של המדינה.^[85]

לפני הטלת פצצות האטום על יפן, היה ידוע מעט מאוד על ההשפעות ארוכות הטווח של הקרינה הרדיואקטיבית על גוף האדם. על מנת לחקור השפעות אלה על נפגעי פצצת האטום בהירושימה ובנגסאקי, הורה נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, על הקמתה של הוועדה לנפגעי הפצצה האטומית (Atomic Bomb Casualty Commission). אחד המחקרים הראשונים של הוועדה התמקד בהיריונות שהתרחשו בקרב הנפגעות בשתי הערים, כאשר ההיריונות בעיר קורה, כ-30 קילומטר מהירושימה, שימשו כקבוצת הביקורת. המחקר עקב אחרי למעלה מ-75 אלף הריונות לאורך תקופה של שש שנים, ובסופו מצא כי מספר המומים המולדים לא היה גבוה באופן מובהק סטטיסטית בקרב נפגעי הטלת פצצות האטום ביחס לקבוצת הביקורת.^[90] הן הוועדה והן הקרן למחקר השפעות הרדיואקטיביות שירשה את תפקידה ב-1975, המשיכו לחקור את הלידות של מומים מולדים בקרב נפגעי פצצות האטום במשך מספר שנים, אולם לא מצאו כי אלה חורגים באופן מובהק סטטיסטית ביחס לאוכלוסייה הכללית.^[91] אף על פי כן, היסטוריונים שונים לאורך השנים טענו, ללא ביסוס מדעי, כי בקרב נפגעי הפצצות נרשמה כמות חריגה של מקרי מות עובר תוך רחמי, מומים מולדים ותמותת תינוקות.

מחקר נוסף, שהתמקד בתוחלת החיים של נפגעי הפצצות, מצא כי בשנת 2007 למעלה מ-90% מהילדים מתחת לגיל 10 שנפגעו מהפצצות היו עדיין בחיים.^[92] אף על פי כן, מחקר של "הקרן למחקר השפעות הרדיואקטיביות" מצא כי בין השנים 1950 ל-2000, כ-46% ממקרי המוות מלוקמיה ו-11% ממקרי המוות מסוגים אחרים של סרטן בקרב נפגעי הפצצות נבעו מהחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית של הפצצות. בסך הכול, מצא המחקר כי כ-1,900 מקרי המוות מסרטן של נפגעי הפצצות ניתן לייחס לחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית.^[93]

במהלך כיבושה של יפן על ידי ארצות הברית, האשימו מרבית היפנים את מנהיגיהם באחריות להטלת פצצות האטום בטענה שהם אלו שגררו אותם למלחמה נגד ארצות הברית. יפנים רבים גרסו כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך צבאי לגיטימי מצד ארצות הברית מכיוון שבוצע בזמן מלחמה, ורק יפנים מעטים הפגינו עוינות כלפי ארצות הברית בגלל מעשה זה. דעת הקהל ביפן החלה להשתנות זמן קצר לאחר שהסתיים כיבושה של המדינה ב-1952. ספרים וסרטים רבים בנושא הטלת פצצות האטום החלו לזרום למדינה והעניקו ליפנים לראשונה מידע מקיף על שאירע. באותה תקופה עלה חשש שטרומן ישתמש בפצצת אטום כדי להביא להכרעה מהירה של מלחמת קוריאה. המחשבה שיפן, שבמסגרת אמנת סן פרנסיסקו הפכה לבעלת ברית של ארצות הברית, עלולה לקחת חלק במתקפה גרעינית זעזע את הציבור היפני. פגיעתה של ספינת דייגים יפנית מנשורת גרעינית כתוצאה מניסוי בפצצת מימן שביצעה ארצות הברית באיי מרשל בשנת 1954, הביאה לכעס נוסף כלפי ארצות הברית, ורבים בציבור החלו להחזיק בעמדות אנטי-אמריקאיות באופן גלוי. היחס השלילי כלפי ארצות הברית קיבל חיזוק לאחר שברחבי העולם החלו להתפרסם דיווחים על מעשי זוועה שביצעו חיילים אמריקאים במהלך מלחמת וייטנאם. יפנים רבים החלו להאמין כי החלטתה של ארצות הברית להטיל פצצת אטום על יפן נבעה במידה רבה מדעה קדומה ושנאה כלפי אנשים ממוצא אסייתי שטבועה בתרבות האמריקאית. בסקר שבוצע ביפן ב-1970 בלט השינוי שחל בדעת הקהל במדינה כאשר 61% מהנשאלים ענו כי פצצת האטום לא הייתה צריכה להיות מוטלת על מדינתם משום סיבה. רק 18% מהעונים האשימו את ההנהגה היפנית באותה עת במעשה זה. אף על פי כן, סקרים שבוצעו ביפן בתחילת המאה ה-21 הצביעו על שינוי נוסף בדעת הקהל. אחד הסקרים הגדולים, שבוצע במהלך חודש יולי 2005 בקרב שורדי המתקפות, הראה כי כמחצית מהעונים תלו את האשמה בהטלת הפצצות על יפן וארצות הברית יחדיו, כאשר רק 28% האשימו את ארצות הברית לבדה.^[94]

סקרים שבוצעו בארצות הברית בשנים שלאחר הטלת פצצות האטום, שהצביעו על כך שרוב הציבור בארצות הברית מצדיק את המעשה, הפתיעו את היפנים. רבים ביפן האמינו כי זה מחובתה של המדינה להעביר לעולם את הזוועות שגורם השימוש בנשק גרעיני, וראו בדעת הקהל החיובית בארצות הברית להטלת פצצות האטום, שבה החזיקו גם מרבית ההיסטוריונים במדינה, ככישלון במשימה זו. הטיעון שהטלת פצצות האטום הביא לסיום מהיר של המלחמה בכמות אבדות מינימלית, הנפוץ מאוד בקרב הציבור הרחב וההיסטוריונים בארצות הברית, נתפס ביפן כהצדקה להפצצות ועל כן זכה לבוז. ברם, במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, החלה גם דעת הקהל בארצות הברית להשתנות, ובסקר שבוצע בשנת 1998 ענו כמחצית מהנשאלים שטרומן היה צריך למצוא פתרונות חלופיים להטלת פצצות האטום.^[94]

כמדינה היחידה בעולם שספגה מתקפה גרעינית, קיימת ליפן נקודת מבט ייחודית על כלי נשק זה. אף על פי שחוקת יפן אינה אוסרת על החזקת נשק גרעיני, כבר ב-1956, זמן קצר לאחר סיום הכיבוש האמריקאי של המדינה, העביר הפרלמנט היפני חוק המגביל את המחקר בתחום הגרעין, וקובע כי השימוש באנרגיה גרעינית יתבצע למטרות שלום בלבד. מאז אותה שנה ועד היום שומרת יפן על מדיניות "שלושת עקרונות הגרעין": איסור על החזקה, איסור על פיתוח, ואיסור על הצבה של נשק גרעיני על אדמת המדינה.

במהלך השנים נוצרו ביפן מיתוסים רבים סביב הטלת פצצות האטום שהדגישו את הזוועות שגרם נשק זה ואת הקורבנות החפים מפשע.^[94] אחד המיתוסים המפורסמים נוצר סביב סיפורה של הילדה סדקו ססקי, שבהיותה בת שנתיים הייתה אחת הנפגעים מפצצת האטום שהוטלה על הירושימה. בעקבות נזקי הקרינה הרדיואקטיביות שספגה, חלתה ססקי בלוקמיה חריפה של בלוטת הלימפה חודשיים לפני יום הולדתה ה-12. לאחר שרופאיה העריכו כי נותר לה רק שנה לחיות, החליטה ססקי לקפל אלף עגורי אוריגמי, זאת בהתבסס על האמונה השינטואיסטית כי קיפול מספר כזה של עגורים יביא להגשמת משאלת לב של המבקש. לפי המיתוס שהתפרסם בספר "סדקו ואלף העגורים" של הסופרת אלינור קואר ונפוץ ביפן ובשאר העולם, קיפלה ססקי את העגורים מתוך משאלה לשלום עולמי, אולם לרוע המזל היא נפטרה לאחר שקיפלה רק 644 עגורים וחברותיה השלימו את מלאכת קיפול ייתרת העגורים. במציאות, הצליחה ססקי לקפל אלף עגורים ומשראתה שמשאלתה להבריא לא מתגשמת, המשיכה לקפל עגורים נוספים עד מותה.^[95] סיפורה של ססקי עורר הדים רבים ועגורים מקופלים הפכו לסמל של תנועות שלום רבות ברחבי העולם.

הטלת פצצות האטום על יפן בוטאה רבות באמנות. הסרט עטור הפרסים "הירושימה אהובתי", שהופק בהפקה משותפת של חברות מיפן ומצרפת, מתאר בחלקו הראשון את ההשפעה של פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, ובמיוחד את אובדן השיער והאנונימיות המוחלטת של שרידי הגופות של חלק מהקורבנות. ביפן נכתבו מאנגות רבות סביב הטלת פצצות האטום. אחת הידועות שבהם היא המאנגה "Barefoot Gen" (בתרגום חופשי: "ג'ן היחף") שנכתבה על ידי הסופר היפני קאג'י נקאזווה. המאנגה מתארת את הטלת פצצת האטום על הירושימה מנקודת מבטו של ג'ן, ילד בן שש תושב העיר, וכוללת הצגה גרפית של ההרס שגרמה הפצצה לעיר, את סבלם של הפצועים ואת התמודדותו של ג'ן ומשפחתו עם המאורע לאורך השנה שלאחר מכן. מאנגה מפורסמת נוספת בשם "Town of Evening Calm, Country of Cherry Blossoms" (בתרגום חופשי: "עיירה בה שורר ערב רגוע, מדינה בה פורחת הסאקורה") שנכתבה על ידי הסופר היפני פומיו קונו, מתארת את קורותיה של משפחה יפנית ששרדה את הטלת פצצת האטום על הירושימה. במהלך המאנגה נחשפים הקוראים לזיכרונותיהם של בני המשפחה מהאירוע ואת ההשלכות שהיו לו על חייהם במשך עשרות שנים לאחר מכן. שתי המאנגות נחלו הצלחה רבה ביפן ובעולם, תורגמו לשפות רבות ואף עובדו לקולנוע. היצירה הירושימה, ויהי ערב, ויהי בוקר, אחת מהבולטות ביצירותיו של הצייר הישראלי מרדכי ארדון, עוסקת אף היא ברשמים הקשים מהטלת פצצת האטום על הירושימה ובהזדהות עם הסבל שפקד את העיר בעקבותיה.

ייצוגים קולנועיים יפניים נוספים של הטלת פצצות האטום יצאו לאקרנים בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, וכוללים את "Kuroi ame" (בתרגום חופשי: "גשם שחור"), דרמה באורך מלא משנת 1989 המבוססת על ספרו של הסופר היפני מסוג'י איבוסא על תוצאות הטלת פצצת האטום על הירושימה, "Hachi-gatsu no kyôshikyoku" סרט דרמה עלילתי משנת 1991 המתרחש בנגסאקי בזמן הטלת פצצת האטום על העיר, "הירושימה", סרט דוקו-דרמה בהפקה קנדית-יפנית משנת 1995 על ההחלטות והשיקולים הפוליטיים שהביאו להטלת פצצות האטום על יפן והסרט התיעודי "White Light/Black Rain: The Destruction of Hiroshima and Nagasaki" (בתרגום חופשי: "אור לבן/גשם שחור: חורבנן של הערים הירושימה ונגסאקי") משנת 2007 המתאר את הטלת פצצות האטום מנקודת מבטם של הניצולים היפניים והחיילים האמריקאיים שלקחו חלק במתקפות.

הטלת פצצות האטום השפיעה גם על דור של מוזיקאים וכותבי שירים ביפן ובמדינות רבות אחרות. אחת היצירות המוזיקליות היפניות הראשונות שעסקו בנושא הטלת פצצות האטום היא הסימפוניה החמישית של המלחין מסאו אוהאקי. יצירה מוזיקלית ידועה אחרת בשם "Threnody to the Victims of Hiroshima" (בתרגום חופשי: "קינה לקורבנות הירושימה") של המלחין והמנצח הפולני קשישטוף פנדרצקי, פורסמה בשנת 1960. פנדרצקי ראה בהטלת פצצות האטום על יפן מעשה חסר טעם, ובראיון שנתן בשנת 1964 אמר: ”אני רוצה שיצירה זו תבטא את אמונתי הנחרצת שהקורבנות של הירושימה לא יישכחו לעולם”. הטלת פצצות האטום המשיכה להשפיע על מוזיקאים גם בראשית המאה ה-21. כך למשל השיר "Hoshizora" (בתרגום חופשי: "שמיים מוארים באור כוכבים") של הלהקה היפנית "L'Arc-en-Ciel", שפורסם בשנת 2005, מתאר את ההרס שנגרם בהירושימה כתוצאה מהטלת פצצת האטום כמטפורה לנזקים הרבים שגורמות מלחמות בכלל.

שורדי המתקפות מכונים ביפן בשם "היבוקושה", מילה יפנית שמשמעותה (בתרגום חופשי): "אנשים שנפגעו מהפיצוץ". בשנת 2016 חיו למעלה מ-174 אלף בני אדם שהוכרו באופן רשמי על ידי הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות,^[96] והיו זכאים לקבל קצבה ממשלתית חודשית. כאחוז אחד מבין הנפגעים מוכרים כסובלים ממחלות הנובעות מהחומרים הרדיואקטיביים שנפלטו בפיצוץ^[97] דבר שמזכה אותם בקצבה מוגדלת. אנדרטאות ההנצחה בהירושימה ובנגסאקי כוללות רשימה של שורדי המתקפות שנפטרו בשנים שלאחר המלחמה. הרשימה מתעדכנת מדי שנה בימי השנה להטלת הפצצות. באוגוסט 2016 הגיע מספר המונצחים על המצבות ללמעלה מ-475 אלף איש כאשר מתוכם כ-303 אלף מהירושימה^[98] וכ-172 אלף מנגסאקי.^[99]

בין השורדים מהמתקפות נמנה גם צוטומו ימאגוצ'י שאתרע מזלו לשהות בשתי הערים בעת הטלת הפצצות. הוא האדם היחיד שהוכר באופן רשמי על ידי ממשלת יפן כנפגע שתי פצצות האטום שהוטלו על המדינה.

במהלך מלחמת העולם השנייה הובאו ליפן מאות אלפי אזרחים קוריאנים לצורך ביצוע עבודות כפייה. על פי הערכות כ-20,000 קוריאנים נהרגו בהירושימה וכ-2,000 מתו בנגסאקי.^[100] במשך שנים רבות, דרשו אזרחים קוריאניים רבים שנפגעו מהמתקפות, הכרה רשמית מצד הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות. מרבית הבקשות נדחו. אף על פי כן, בתחילת המאה ה-21, הוסדרו חלק הארי של התביעות באמצעות הליך משפטי.^[101]

הירושימה נבנתה מחדש לאחר המלחמה. סייע לכך "החוק להקמת עיר אנדרטת השלום הירושימה" שעבר בשנת 1949 ביפן וסיפק תמיכה כלכלית לשיקום העיר, וכן באמצעות העברת שטחים ששימשו את הממשל לצרכים צבאיים בזמן המלחמה לתחום השיפוט של העיר. באותה השנה, אושר גם התכנון של פארק השלום בהירושימה. בפארק נמצא אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה, המבנה הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ של פצצת האטום ששרד לפחות בחלקו, ושעוצב מחדש כאנדרטת השלום בהירושימה. בפארק נמצא גם מוזיאון השלום בהירושימה שנחנך ב-1955.

נגסאקי נבנתה גם כן מחדש לאחר המלחמה אולם בקצב איטי יותר ביחס להירושימה. בדומה להירושימה, הממשלה העבירה ב-1949 חוק ייעודי לשיקום נגסאקי. העיר עברה שינויי משמעותי בשנים שלאחר מכן כאשר מפעלי תעשייה רבים ששימשו את המאמץ המלחמתי הוסבו לשמש צורכי סחר החוץ, בניית ספינות ודייג. מספר הריסות שהותירה אחריה פצצת האטום נשארו כשהיו כדי שישמשו כאנדרטאות. דוגמה ידועה לכך הוא שער הטוריאי החד-רגלי במקדש סאנו. בנוסף הוקמו מבנים חדשים שנועדו להנציח את הטלת פצצת האטום על העיר כגון מוזיאון הפצצה האטומית שנחנך באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20.

מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום קיים ויכוח על הנחיצות והלגיטימיות של הפצצת הירושימה ונגסאקי בנשק אטומי. רבים מבקרים את ההפצצות ורואים בהן פשע מלחמה, בעוד אחרים רואים בהן כורח צבאי ומדיני. במוקד הוויכוח עומדת השאלה האם הטלת הפצצות הייתה חיונית לצורך הסכמתה של יפן להיכנע לפי התנאים שהציבה לה ארצות הברית.^[102]

מבקריה של התקיפה טוענים כי המלחמה נגד יפן כבר הוכרעה למעשה בטרם הטלת הפצצות, ותבוסתה הייתה מובטחת. חוקרים אלה גורסים כי המשך ההפצצות האוויריות על יפן בשילוב הידוק המצור הימי על המדינה היה מביא לכניעתה של יפן בתוך חודשים ספורים. לכן הם גורסים כי הטלת פצצות האטום לא הייתה מוצדקת. אחרים טוענים כי על האמריקאים הייתה חובה לנסות להרתיע את היפנים על ידי הטלת הפצצה על שטח בלתי מאויש, בטרם ישתמשו בה נגד אוכלוסייה אזרחית^[103] (רעיון כזה עלה במהלך דיוני ועדת הביניים אך הוועדה דחתה אותו). רבים ממבקרי ההפצצה מאמינים כי החלטת ארצות הברית הושפעה ממניעים אחרים, כגון בדיקת השפעות הנשק הגרעיני, נקמה על המתקפה היפנית על פרל הארבור, הצדקת ההשקעה הכספית הגדולה בפרויקט מנהטן ורצונו של טרומן, שכמעט ולא היה מוכר לציבור האמריקאי באותה עת, להוכיח את כושר מנהיגותו.^[104] בשיח האקדמי בולטת במיוחד עמדתם של ההיסטוריונים הרוויזיוניסטיים, ובראשם גאר אלפרוביץ', על כך שהטלת הפצצות נבעה מרצונה של ארצות הברית להפגין עוצמה מול ברית המועצות.^[105] התזה של אלפרוביץ התקבלה בקרב חוקרים יפנים רבים והיא נלמדת בצורה נרחבת באוניברסיטאות ובבתי הספר במדינה.^[76][106] קיימת סברה כי גם סטלין האמין כי השימוש בנשק גרעיני על ידי ארצות הברית נועד להרתיע את ברית המועצות ועל כן הורה להאיץ את תוכנית הגרעין הסובייטית במטרה לשוב וליצור מאזן כוחות אסטרטגי בין ברית המועצות ומעצמות המערב. מספר חוקרים טענו כי ההפצצה הייתה ניצן מקדים למרוץ החימוש הגרעיני עם ארצות הברית, שהתפתח מספר שנים מאוחר יותר, ורואים בה את ראשיתה של המלחמה הקרה.^[107][108] ההיסטוריון צויושי הסגוואה(אנ') טען כי פלישתה של ברית המועצות ליפן ב-8 באוגוסט היוותה גורם עיקרי לכניעתה של יפן ולא הטלת פצצות האטום. לפי התזה של הסגוואה, קיוו היפנים להעביר כוחות מאזור הגבול עם ברית המועצות לחופי יפן על מנת לחזק את מערך ההגנה מפני פלישה אמריקאית, ובמקביל תלו תקוות בכך שברית המועצות תוכל לתווך בינם לבין ארצות הברית כדי להגיע להסכם שיאפשר לסיים את המלחמה בתנאים נוחים. מששתי תקוות אלה התנפצו עם הפלישה הסובייטית ליפן, הבינו היפנים כי אין להם ברירה אלא לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולהיכנע.^[109] מבין המפקפקים בנחיצות המתקפות נמנו גם מספר אנשי צבא אמריקאים בכירים ובהם הגנרלים דאגלס מקארתור^[110] ודווייט אייזנהאואר.^[111] אף על פי כן, ההיסטוריון רוברט מדוקס טוען כי אין עדות לכך שמי מהם הביע הסתייגות כלשהי בדבר השימוש בפצצות אטום נגד יפן בזמן אמת.^[112]

בתגובה לביקורת טענו מקבלי ההחלטות בארצות הברית ותומכיהם, כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך הכרחי שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן. הנשיא טרומן טען שהפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקאים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם. מזכיר המלחמה של ארצות הברית, הנרי סטימסון, טען כי פלישה אמריקאית ליפן הייתה גורמת להארכת המלחמה בשנה נוספת לפחות, דבר שהיה מביא לאבדות גדולות בהרבה לשני הצדדים מהאבדות שנגרמו בהטלת פצצות האטום. סטימסון גרס כי רק ההלם שנגרם ליפנים מהטלת פצצות האטום ללא אזהרה מוקדמת והפחד מפני פצצות אטום נוספות, היה יכול להביא לכניעתה ללא תנאי של יפן.^[113] וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה, אמר כי הפצצה, שההתמודדות עמה היא למעלה מכוחותיה של אומה, יכולה הייתה לשמש מוצא של כבוד ליפנים להיכנע מבלי לחוש תחושת חרפה.^[י] תומכי ההפצצה טוענים כי הטלת הפצצה על שטח ריק לא הייתה מביאה לסיום המלחמה, שכן היפנים לא נכנעו גם אחרי השמדת הירושימה, והצמרת הצבאית סירבה להיכנע גם לאחר הפצצת נגסאקי, ושינתה דעתה רק בהתערבות הקיסר הירוהיטו. בעלי עמדה זו רואים את הכניעה כקשורה בהכרה היפנית כי הפצצת הירושימה אינה מאורע מבודד וחד פעמי ושאי כניעה תביא להמשך הרס יפן באמצעות נשק גרעיני.

מבחינה משפטית קיימת מחלוקת האם המתקפות היוו הפרה של החוק הבינלאומי באותה עת. אמנות האג, שקבעו את הניסוחים הרשמיים הראשונים של דיני מלחמה ופשעי מלחמה, כללו חוקים נגד הפצצתם של אזרחים לא חמושים מארטילריה מהיבשה והים, אולם לא התייחסו מפורשות להפצצות ממטוסים (לוחמה אווירית הייתה צורת לחימה שלא הייתה מוכרת בעת ניסוח האמנות).^[114][י"א] הוויכוח האקדמי בנושא חוקיותן של ההפצצות סובב בעיקר סביב שתי שאלות: האם ניתן לייחס את החוקים שנוסחו באמנות האג גם לצורות לחימה שלא היו מוכרות באותה עת? והאם הירושימה ונגסאקי נחשבו מטרות צבאיות לגיטימיות שאושרו להפצצה לפי האמנות? מבחינה היסטורית, הן בעלות הברית והן מדינות הציר ביצעו מתקפות צבאיות שפגעו באזרחים לא לוחמים באופן שיטתי ורחב היקף לכל אורך מלחמת העולם השנייה. הבליץ שביצעה גרמניה הנאצית בין השנים 1940 ל-1941 הביא למותם של עשרות אלפי אזרחים לא חמושים, בעוד שהפצצת טוקיו, שבוצעה על ידי בעלות הברית ב-1945 בנשק קונבנציונלי, הייתה קטלנית והרסנית לא פחות מההפצצה האטומית של הירושימה. למרות זאת, הטלת פצצות האטום על יפן נטבעה בזיכרון הקולקטיבי כמתקפה צבאית מעוררת מחלוקת, שהשפיעה באופן ארוך טווח עד ימינו על הלוחמה הצבאית ועל היחסים הבינלאומיים.

• ג’ים באגוט. הפצצה: ההיסטוריה הסודית של פצצת האטום: 1949-1939. תל אביב: ספרי עליית הגג, 2012.
• ג’ון הרסי. הירושימה: סיפורם של שישה ניצולים. תל אביב: אחוזת בית ספרים, תשס"ה, 2005.
• מירון מדזיני. מפורט ארתור עד הירושימה: עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ו, 2006.
• ג'ון טולאנד, השמש העולה - שקיעתה ונפילתה של האימפריה היפנית, הוצאת "מערכות", 1985.
• כריס ואלאס, הספירה לאחור 1945, תרגום: דפנה לוי, הוצאת מטר, 2023.
• מאיר פעיל, הפצצת הירושימה ונגסאקי - השיקולים המדיניים והאסטרטגיים של ארצות הברית, זמנים, חוברת 19/18, 1985, באתר JSTOR.

מדיה וקבצים בנושא הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי בוויקישיתוף

ארכיון דיגיטלי

• אוסף מסמכים הנוגעים להחלטתה של ארצות בהרית להטיל את הפצצות על יפן באתר של הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הארי ס. טרומן. (באנגלית)
• מידע על המחקרים שנעשו בנוגע להשפעות הבריאותיות שהיו לפצצות האטום על בני האדם באתר Shapell Manuscript Foundation. (באנגלית)
• התכתבויות בין מדענים ואנשי ממשל בארצות הברית וביפן בנושא הטלת פצצות האטום באתר Nuclear Age Peace Foundation. (באנגלית)
• דוח מקיף על הטלת פצצות האטום ועל ההשפעות הבריאותיות קצרות מהן סבלו הנפגעים. הדוח הוכן על ידי מדעני פרויקט מנהטן ב-1946 באתר Atomic Archive. (באנגלית)
• הניו יורק טיימס, מפתחי פצצת האטום ניסו לטייח את השפעות הקרינה. העיתונאי צ'רלס לב חשף את השקר, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2021

סרטים וסרטונים

• סרטון קצר ללא קול המראה את הטלת פצצת האטום על נגסאקי ואת ההכנות לפני המשימה ובכלל זה הוצאת הפצצה מההאנגר והעמסתה למטוס באתר יוטיוב.
• שחזור ממוחשב של הטלת פצצת האטום על הירושימה שבוצע על ידי תחנת הטלוויזיה BBC באתר יוטיוב (באנגלית)
• סרט יפני בשם "ילדי הירושימה" ("Children of Hiroshima") שצולם בשנת 1952. הסרט מתאר את מסעה של מורה יפנית צעירה בהירושימה, עיר הולדתה, חמש שנים לאחר הטלת פצצת האטום (הסרט כולל כתוביות באנגלית):
  • חלק ראשון.
  • חלק שני.
• פרק מהעונה השישית של הסדרה "שניות מאסון" על הטלת פצצת האטום על נגסאקי באתר יוטיוב - הפרק מציג שחזור של הטלת פצצת האטום על נגסאקי ומתאר את השתלשלות האירועים שהובילה אליה בעיקר לפי התזה של ההיסטוריון צויושי הסגוואה (באנגלית).
• תמונות ההרס של ההפצצה, ארכיון הסרטונים של AP
• הנשיא טרומן מכריז על ההפצצה. מפעל הייצור, ארכיון הסרטונים של AP

שונות

• רשימה ביבליוגרפית של ספרים ומאמרים בנושא הטלת פצצות האטום באתר Alsos Digital Library for Nuclear Issues.
• פרויקט של חברת גוגל המציג תמונות של הערים הירושימה ונגסאקי זמן קצר לאחר הטלת פצצות האטום ובמאה ה-21. בנוסף מובאות עדויותיהם של ניצולים שמוצגים במפה בהתאם למקום בו שהו בעת הטלת הפצצה. המיפוי בוצע באמצעות תוכנת Google Earth. חלק מהעדויות תורגמו לשפה האנגלית בעוד השאר מוצגות בשפה היפנית:
  • מיפוי של הירושימה.
  • מיפוי של נגסאקי.
• יובל דוניו גדעון, מדוע הוטלו פצצות האטום על יפן? באתר e-mago.
• "רדיו־אקטיבי" - תולדות הפצצה האטומית וסיפורה של הפצצה השלישית, בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
• סער ורדי, ‏אחרי הפצצה: 70 שנה להטלת פצצת האטום וההשפעות ניכרות עד היום, באתר מעריב אונליין, 6 באוגוסט 2015
• רס"ן שחר הלר, בחירת יעדים – והפצצה גרעינית, באתר "מערכות", 4 באוגוסט 2022

ערך מומלץ