ג'יימס בריידי

ערך זה עוסק בדובר הבית הלבן. אם התכוונתם למושל איידהו ה-8, ראו ג'יימס בריידי (מושל איידהו).

ג'יימס בריידי
James Scott Brady

לידה	29 באוגוסט 1940 סנטרליה, אילינוי, ארצות הברית
פטירה	4 באוגוסט 2014 (בגיל 73) אלכסנדריה, ארצות הברית
שם לידה	James Scott Brady
מדינה	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין
עיסוק	דובר, יועץ תקשורת, פוליטיקאי
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	שרה בריידי (1973–4 באוגוסט 2014)
דובר הבית הלבן ה־17 20 בינואר 1981 – 30 במרץ 1981[א] (70 ימים) תחת הנשיא רונלד רייגן → ג'ודי פאוול לארי ספיקס ←
פרסים והוקרה
מדליית החירות הנשיאותית (1996) פרס צופה הנשר הנכבד (1983) מדליית האזרחים הנשיאותית (1989)

ג'יימס (ג'ים) סקוט בריידי (באנגלית: James Scott Brady; ‏29 באוגוסט 1940 – 4 באוגוסט 2014) היה יועץ תקשורת, דובר ופעיל חברתי אמריקאי ששימש כדובר הבית הלבן במהלך כהונתו של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן.

בשנת 1981 נפצע בריידי קשות בראשו מקליע שירה המתנקש ג'ון הינקלי ג'וניור במהלך ניסיון ההתנקשות בנשיא ארצות הברית רונלד רייגן. הפציעה הותירה אותו עם שיתוק חלקי שהוביל לריתוקו לכיסא גלגלים. הוא סבל עד סוף ימיו מנזק מוחי ובעיות בדיבור.^[1][2][3] לאחר הירי היה בריידי לאחד מהפעילים הבולטים בהיסטוריה של ארצות הברית במאבק על הפיקוח והגבלת המכירה של כלי נשק. "חוק בריידי" הנקרא על שמו, שיזם וקידם ביחד עם רעייתו שרה ו"קמפיין בריידי", אושר בבית הנבחרים והסנאט ונחתם על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ב-1993.^[4]

בשנת 1996 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא קלינטון.^[2] לאחר מותו באוגוסט 2014, נקבע כי המוות יוגדר בצעד חריג כרצח, זאת כתוצאה מהשלכות הירי שספג בריידי 33 שנים קודם לכן.^[5]

בריידי נולד בסנטרליה, אילינוי ב־29 באוגוסט 1940, בנם היחיד של הרולד ודורותי.^[6][7] הוא גדל בסנטרליה ובתיכון היה רץ, שיחק פוטבול וטניס, נחל הצלחה כשחיין והיה חבר בתנועת הצופים לבנים בארצות הברית, שם אף הגיע בשנת 1955 לדרגה הבכירה ביותר של צופה נשר.^{[8][9][10][11]} כבר כילד היה בריידי רפובליקני מושבע, כשהיה בן 12 בבחירות 1952 לנשיאות ארצות הברית היה נוהג לחלק תעמולה של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דוויט אייזנהאואר בעירו, סנטרליה.^[12] הוא למד באוניברסיטת אילינוי שם היה פעיל בתנועת הרפובליקנים הצעירים. הוא סיים את לימודיו ב־1962 עם תואר בתקשורת ומדע המדינה ובסוף השנה החל לימודיו בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה.^[13] בקיץ 1962 נשלח להתמחות במחלקת ההגבלים העסקיים של מחלקת המשפטים של ארצות הברית מטעם האוניברסיטה.^[14] בריידי עזב את לימודי המשפטים ולבסוף סיים דוקטורט במינהל ציבורי באוניברסיטת דרום אילינוי בקרבונדייל, אילינוי (אנ') ואז שב לוושינגטון די. סי.^[7]. הוא החל את דרכו בשירות הציבורי כחבר בצוות משרדו של סנאטור אילינוי אוורט דירקסן בין השנים 1961 ל־1962.^[13][14] בשנת 1964 הוא היה מנהל הקמפיין של המועמד לקונגרס מטעם המחוז ה־23 של אילינוי, ויין ג'ונס. בין השנים 1966 ל־1968 שימש כמנהל יחסי הציבור של ההסתדרות הרפואית של מדינת אילינוי ובין 1968 ל־1969 כיהן כמנהל המשרד בשיקגו של חברת הייעוץ הפוליטי הוותיקה "Whitaker and Baxter". בין 1969 ל־1973 שימש כסגן נשיא בכיר של חברת הייעוץ ויחסי הציבור "James and Thomas Advertising and Public Relations". במסגרת עבודתו בחברה ניהל בשנת 1970 קמפיין נוסף באותו מחוז, הפעם עבור המועמדת הרפובליקנית, פיליס שלאפלי.^[15][16]

בריידי כיהן בתפקידים שונים בממשליהם של הנשיאים ניקסון ופורד. הוא שימש כיועץ תקשורת לבית הנבחרים של ארצות הברית; עוזר מיוחד למזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית, ג'יימס לין בין השנים 1973 ל־1975; עוזר מיוחד למנהל משרד הניהול והתקציב בין השנים 1975 ל־1976; עוזר למזכיר ההגנה של ארצות הברית, דונלד רמספלד בין השנים 1976 ל־1977 ובשנת 1977 התמנה לחבר בצוותו של הסנטור ויליאם רות' מדלאוור.^{[13][14][15][17]} בשנת 1979 הוא שימש כדובר למתמודד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, ג'ון קונלי.^[8][18]

קונלי הסיר את מועמדותו מהמרוץ והעביר את תמיכתו לרייגן. כאשר שהה בריידי בטיידווטר אין (אנ') שלחופי מדינת מרילנד בחוף המזרחי, קיבל טלפון מפרופ' אדווין מיס (התובע הכללי של ארצות הברית לעתיד), מקמפיין הבחירות של המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות 1980 לנשיאות ארצות הברית, רונלד רייגן, שהציע לו להתמנות למנהל יחסי הציבור של הקמפיין. בריידי קיבל את ההצעה.^[8]

לדעת רבים שהכירו ועבדו עמו ובראשם הנשיאים רייגן וקלינטון הוא ניחן בחוש הומור מפותח.^[19][20][21] בשלב מסוים ההומור הזה כמעט והוביל לגדיעת הקריירה שלו בעודה באִיבּה. ב־7 באוקטובר 1980, כחודש לפני הבחירות לנשיאות ובעת ששימש כמנהל יחסי הציבור של המועמד לנשיאות רונלד רייגן, נאם רייגן בעצרת בחירות בסטובנוויל, אוהיו (אנ') וטען כי: ”עצים גורמים לזיהום רב יותר ממכוניות”.^[22] אמירה שנויה במחלוקת זו אמנם זכתה ללעג רב, אך מדעני סביבה רבים אישרו כי לה בסיס עובדתי מסוים.^[ב][23] באחת מטיסות הקמפיין בדרך לביקור בטנסי, עבר המטוס מעל שרפת יער בהרי הסמוקי (אנ'). בריידי שזיהה את ההזדמנות הביט מהחלון, הצביע על השריפה והכריז בקול ”עצים רוצחים”, לצחוקם של הכתבים המלווים את הקמפיין על המטוס וברמיזה לאמירתו מעוררת המחלוקת של רייגן על העצים. כתב עיתון הניו־יורק טיימס שליווה אותם בטיסה והיה עד לאמירתו של בריידי, פרסם זאת בעיתון. כתוצאה מכך הושעה בריידי מקמפיין הבחירות של רייגן וסיכויו להתמנות לתפקיד דובר הבית הלבן אם רייגן ינצח בבחירות נראה לרבים בתקשורת האמריקאית כאבוד. לאחר כשבוע שב בריידי אל הקמפיין.^[4][12][19]

עם היבחרו של רייגן לנשיאות, מינה אותו לדובר משרד הנשיא הנבחר. במהלך תקופה זו שבין בחירתו לכניסתו לתפקיד, דווח כי רייגן הציע את תפקיד דובר הבית הלבן לשלושה אנשים וכולם דחו את ההצעה. לבסוף התפקיד ניתן לבריידי.^[6][19] באותה התקופה התרוצצו שמועות רבות אודות דעתה של הגברת הראשונה, ננסי רייגן על מראהו הפיזי של בריידי. על פי השמועות הגברת רייגן חשבה כי בריידי אינו צעיר ונאה מספיק בשביל תפקיד דובר הבית הלבן הכולל תדרוכים תכופים והופעה בפני מצלמות הטלוויזיה של כלי התקשורת. במהלך ניסיון של הנשיא רייגן להדוף את הטענות כי בריידי לא היה בחירתו הראשונה לתפקיד דובר הבית הלבן, נשאל על ידי אחד הכתבים האם לדעתו "בריידי נאה מספיק?", רייגן זעם על השאלה וניסה להגן על רעייתו מפני השמועות. הוא הוסיף כי רעייתו ננסי "לא יכלה להיות מאושרת יותר ולדעתה בריידי נאה לחלוטין".^[6][19] לאחר כניסתו של רייגן לתפקיד ב־20 בינואר 1981, נכנס בריידי לתפקידו כדובר הבית הלבן ה־17.^[8]

ערך מורחב – ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן

ב־30 במרץ 1981, 69 ימים לאחר כניסתו של רייגן לתפקיד הנשיא, עזבו רונלד רייגן וצוותו (וביניהם דובר הבית הלבן, בריידי), את מלון וושינגטון הילטון בוושינגטון די. סי. לאחר נאום שנשא רייגן בפני חברי ה־AFL-CIO (פדרציית העבודה האמריקאית וקונגרס הארגונים התעשייתיים (אנ')). עם עזיבתם, שם יועצו הבכיר של רייגן מייקל דיוור לב לשאלות רבות שהפנו עיתונאים מאזור הקהל המתוחם בצד. דיוור סימן לבריידי לגשת לשם ולענות לשאלותיהם – כאשר בשעה 2:27 בצהריים (שעון החוף המזרחי (אנ')) פתח החמוש ג'ון הינקלי ג'וניור בן ה־25 שעמד בין העיתונאים באש לעברו של רייגן.

הוא עשה זאת מתוך מחשבה שירי שכזה ירשים את השחקנית ג'ודי פוסטר - אליה פיתח אובססיה לאחר שצפה בסרט "נהג מונית" של הבמאי מרטין סקורסזה לפחות 15 פעמים.^[8][24][25] עלילת הסרט עוסקת בין היתר בניסיונו של נהג המונית טרוויס ביקל (המגולם על ידי רוברט דה נירו) להרשים אישה צעירה בשם בטסי (מגולמת על ידי סיביל שפרד) שעובדת עבור קמפיין של מועמד לנשיאות ארצות הברית. כדי למשוך את תשומת לבה מנסה ביקל להתנקש בסנאטור האמריקאי שהיא עובדת עבורו אך כשמבחין בו איש השירות החשאי בורח מבלי שהצליח להשלים את משימתו. לאחר שבטסי דוחה אותו הוא מכיר יצאנית-קטינה בת 12 אותה גילמה פוסטר שבורחת אל מוניתו מפני הסרסור שלה, ביקל לא מספיק לנסוע והסרסור הגיע אל המונית והחזירה בחוזקה משם. מכאן והלאה מפתח ביקל רצון עז להצילה וכך עושה לבסוף, ועל כך זוכה לתהילה והערכה גדולה מהתקשורת וכן גם מבטסי.^[26][27] הינקלי היה משוכנע שיזכה להערכתה של פוסטר וכך סוף סוף יהיה בן זוגה אם יתנקש ברייגן כמו שניסה ביקל להתנקש בסנאטור.^[28][29][30] הניסיון להתנקש בסנאטור בסרט מבוסס חלקית על מעשהו של ארתור ברמר שהתנקש בחייו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' וואלס ב-1972 והשאיר אותו מרותק לכיסא גלגלים עד יום מותו.^[27] הקליע הראשון מבין השישה שנורו מאקדחו של הינקלי, פגע בראשו של בריידי שהלך במקביל לנשיא רייגן שניגש לרכב הנשיאותי בעודו מנופף לשלום. בריידי קרס לקרקע כאשר פניו מופנות אל המדרכה.^[6]

השירות החשאי והשוטרים ריתקו את היורה לקרקע ועצרו אותו. הינקלי ירה כ־6 קליעים בקליבר 0.22 אינץ' (5.588 מ"מ) מאקדח תופי "Röhm RG-14" (אנ') לעבר רייגן ופמלייתו.^[31] בריידי נפגע מקליע שחדר לראשו דרך מרכז הגבה השמאלית, המשיך דרך קצה האונה המצחית השמאלית ונכנס לתוך האונה המצחית הימנית עד שהגיע לבסוף לאזור שמעל אוזנו הימנית. הנשיא רייגן, סוכן השירות החשאי טימותי מקארתי ושוטר משטרת מחוז קולומביה, תומאס דלהאנטי, נפצעו גם הם מהירי. לאחר הירי מיהרו ריק אהרן (אנ'), יועץ תקשורת בכיר לרייגן וסוכן השירות החשאי אל בריידי שהיה שרוע על הקרקע. הם ניסו לסייע לו לאחר שדימם בכבדות מראשו. כאשר הבינו את חומרת מצבו, התנהל ויכוח בזירה על סדר פינוי הפצועים לבית החולים. בתחילה חשבו כי דלהאנטי שנורה בעורפו, נפצע באורח הקשה ביותר ורצו לפנותו ראשון. אהרן הפנה את תשומת הלב של הפרמדיק לחומרת מצבו של בריידי והוא ניגש אליו לבסוף. הוא נדהם מחומרת הפציעה ובריידי הועלה אל האמבולנס. התכנון המקורי של נהג האמבולנס היה להסיעו לבית החולים מד-סטאר וושינגטון (אנ'), פחות מ-4 מיל מזירת הירי במלון וושינגטון הילטון. אהרן התעקש כי יסיעו אותו לבית החולים האוניברסיטאי הקרוב יותר לזירה, פחות מ־1.6 ק"מ (מיל אחד). בדיעבד טען מנתחו של בריידי, ד"ר ארתור קוברין כי: "הוא לא היה שורד את הנסיעה לבית החולים מד סטאר וושינגטון". הוא הגיע לחדר הטיפול הנמרץ בפחות מעשר דקות, ובכך למעשה ניצלו חייו. לבסוף בריידי, רייגן ומקארתי נלקחו שלושתם לבית החולים האוניברסיטאי ג'ורג' וושינגטון (אנ') בוושינגטון די. סי., שם טופל בריידי במצב אנוש.^[8]

הוא היה בסכנה ממשית לחייו והוכנס לחדר הניתוח שניות אחר הנשיא רייגן, שהוקף בטבעת אנשי השירות החשאי לבושי חלוקים רפואיים וחמושים ברובי עוזי. במהלך הניתוח גילו הרופאים כי הקליע שנורה לראשו התפוצץ בתוך חלל הראש וחלקיו המפוזרים נהדפו לחזית ותחתית הגולגולת, תוך שהם גורמים להיווצרותם של סדקים בחלקים אלו של הגולגולת. פיצוץ הקליע בתוך חלל ראשו והסדקים שנוצרו בעקבותיו, היוו מאוחר יותר את המקור למחסור בחמצן ובנוזל המוח והשדרה החיוניים כל כך לתפקוד תקין של המוח. לאחר החקירה של ה־FBI, התגלה כי הינקלי השתמש בקליעים המתפוצצים בעת הפגיעה במטרה, הנקראים "Devastator" (בתרגום חופשי לעברית: משמידן/הרסן), שהם למעשה קליעים שראשם נקדח החוצה והוחלף במכל הטעון בעופרת אזיד (אנ'), כימיקל רעיל ונפיץ במיוחד.^[8][32] לאחר מכן הסתבר שמששת הקליעים שנורו ופגעו בנשיא רייגן, באיש השירות החשאי, טים מקארתי ושוטר מחוז קולומביה, תומאס דלהאנטי, הקליע היחיד שהתפוצץ בסופו של דבר היה זה שנורה בראשו של בריידי.^[8]

הניתוח ארך מספר שעות והשמועות על מותו של בריידי הובילו את שלושת כלי התקשורת הגדולים בארצות הברית, ABC, NBC ו־CBS לדווח בטעות על פטירתו.^[33] במהלך הניתוח, כשהרופאים עדיין מטפלים בבריידי, שמע המנתח הפלסטי, ג'ק פישר במקלט הרדיו כי כלי התקשורת מדווחים על מותו של בריידי. הוא נכנס אל חדר הניתוח ובישר לד"ר קוברין על החדשות:”היי, ברדיו דיווחו כרגע כי המטופל שלך נפטר”. קוברין השיב לו בהומור כי:”טוב, אף אחד לא סיפר זאת לבריידי או לי”.^[34]

הבלבול שנוצר והמידע השגוי באמצעי התקשורת, הובילו אף את היועץ לביטחון לאומי של הנשיא רייגן, ריצ'רד אלן להכריז בחדר המצב של הבית הלבן בו התכנסה צמרת הממשל האמריקאי לאחר ניסיון ההתנקשות על מותו של בריידי.^[33] בהקלטה מהחדר הוא נשמע מדווח לנוכחים כי: ”התוודענו כרגע כי ג'ים בריידי נפטר...בואו נערוך דקת דומייה ותפילה לג'ים בריידי שנפטר”.^[35]

בתגובה לשמועות הרבות ששררו, השיב עוזר דובר הבית הלבן, לארי ספיקס כי דיווח זה שגוי וכי בריידי נמצא "במצב קריטי". הרשתות נאלצו לתקן עצמן ולהתנצל.^[24][33] העיתונות הכתובה ובראשה "וושינגטון פוסט" ביקרה את שלושת הערוצים הגדולים על הולכת הציבור האמריקאי שולל והטעייתו בדיווחיהם במהלך האירוע ואחריו.^[24] השפעה מאוחרת להתנהלות כלי התקשורת האמריקאים במהלך ניסיון ההתנקשות וההכרזה על מותו של בריידי, הגיעה באוקטובר 1981 כאשר מגיש חדשות רשת ABC פרנק ריינולדס (אנ') דרש מכתבת הרשת שלו בקהיר לבדוק שוב את הידיעה אודות הירצחו של סאדאת. הוא עשה זאת תוך שהוא מזכיר את הדיווח השגוי על מות בריידי כמה חודשים קודם לכן. הבדיקה החוזרת במקרה זה נעשתה על אף שהידיעה הסתמכה על דוברו האישי של סאדאת וכן על מקורות בכירים נוספים בצמרת המצרית.^[36]

האזור שנפגע בצורה הכי פחות משמעותית במוחו של בריידי היה ההמיספרה השמאלית. זאת למזלו של בריידי, שידו החזקה מבין השתיים – היא יד ימין (ההמיספרה השמאלית אחראית על עיצוב האישיות של האדם ועל האינטליגנציה וכן על השליטה המוטורית על החלק הימני של הגוף). אולם בעקבות הפגיעה המשמעותית בהמיספרה הימנית של המוח האחראית על השליטה המוטורית בחלק השמאלי של הגוף, איבד כל שליטה על ידו השמאלית וכמעט כל שליטה על רגלו השמאלית. הפגיעה המוחית פגעה גם ביכולתו לדכא ולשלוט על רגשותיו בעת שהוא מדבר. לפרקים קולו היה עולה טון והיה נדמה כי הוא חצי צוחק – חצי בוכה. הוא שהה בבית החולים כשמונה חודשים ובמהלכם החל לעבור הליך שיקומי ארוך.^[8][16] עקב העובדה שחצי גופו השמאלי היה משותק, הוא נאלץ להתנייד בעזרת כיסא גלגלים.^[15] אף על פי ששרד את הירי, הפציעה הותירה אותו עם השנים גם עם בעיות כגון עיוורון, בעיות בדיבור ובעיות בזיכרון ובחשיבה, כמו כישלון בזיהוי אנשים.^[16][37][38]

ב־25 באפריל 1981, השתתפה רעייתו שרה בסעודה השנתית של תא כתבי הבית הלבן בבית הלבן. היא זכתה למחווה בדמות תשואות ומחיאות כפיים סוערות מקהל הנוכחים שנעמד על רגליו. ב־4 ביולי 1981 עזב בריידי לראשונה את בית החולים כדי להשתתף בחגיגות יום העצמאות האמריקאי בבית הלבן. ב־9 בנובמבר 1981, כשבעה חודשים לאחר ניסיון ההתנקשות, הוא שב לביקור במשרד דובר הבית הלבן, שם התקבל בתשואות על ידי עובדי המשרד, כתבי הבית הלבן והנשיא רייגן. ב־23 בנובמבר 1981 עזב סופית את בית החולים ושב הביתה, בדיוק בזמן לחג ההודיה.^[8]

לקראת סוף אפריל 1982 החל משפטו של היורה, ג'ון הינקלי ג'וניור. במהלך המשפט צוטט בריידי באומרו על היורה: ”איני חש דבר כלפיו מלבד רחמים”. סמוך ליום השנה לירי ועם פתיחת המשפט, חלה התדרדרות במצבו של בריידי לאחר שהצטברות של קרישי דם ברגלו הובילה לזיהום בריאותיו שהקשה על נשימתו ולמחלה במערכת העיכול שגרמה לו לבחילות תכופות. בעקבות החמרה במצבו הובהל בשנית לבית החולים האוניברסיטאי ג'ורג' וושינגטון, שם טופל במשך כארבעה שבועות.^[8]

גזר הדין קבע כי הינקלי לא אשם מחמת הגנת אי-שפיות והוא נשלח לאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי, סנט אליזבת' (אנ') בדרום מערב וושינגטון די. סי.. הוא שוחרר לחופשי כשנתיים לאחר מותו של בריידי, ב־10 בספטמבר 2016.^[39] עם מתן גזר הדין ב־21 ביוני 1982 הגיש עורך הדין, ג'ייקוב שטיין בשם הזוג בריידי תביעה אזרחית בגובה 46 מיליון דולר כנגד הינקלי. בכך הצטרף לשוטר מחוז קולומביה לשעבר, תומאס דלהאנטי שנפצע גם הוא בכתפו, שתבע את הינקלי ב-12 מיליון דולר.^[40] תביעה נוספת בגובה 100 מיליון דולר הוגשה ביולי 1982 כנגד החברות שייצרו והרכיבו את הרובה בו השתמש היורה.^[8][41] באפריל 1986 דחה בית משפט פדרלי את התביעה כנגד החברות בטענה כי אין בסיס לטענות עורכי דינו של בריידי.^[41] בשנת 1995 הסכים הינקלי לשלם לבריידי, דלהאנטי ומקארתי שנפצעו מיריות אקדחו את הרווחים שקיבל ממכירת סיפור חייו כפשרה בעניין תביעת הפיצויים.^[7]

השילוב שבין המשפט ותוצאותיו לנסיגה הרפואית עמה התמודד בריידי, נתן את אותותיו. על פי דברי ד"ר קוברין: ”בריידי איבד כוח ומשקל והרגיש אומלל, לאחר שראה כי האדם שלא אכפת לו מאף אחד (בהתכוונו להינקלי), עלול לצאת לחופשי”. שמונה ימים לאחר מתן גזר הדין הוא אושפז פעם נוספת, כשהוא סובל מפלביטיס. הוא עבר הליך כירורגי קבוע בבית החולים, בו שאבו הרופאים את עודפי נוזל המוח שהפעילו לחץ על מוחו. תוצאות הניתוח גרמו לשינוי דרמטי חיובי. הוא הגיב יותר לסביבתו, דיבר יותר ואף התבדח יותר מבעבר.^[8] עם השנים ולאחר שיקום ארוך טווח, חזר אליו כמעט כל תפקודו הקוגניטיבי.^[42]

ביולי 1982 השיק הנשיא רייגן ביחד עם רעייתו ננסי את "קרן בריידי" שמטרתה לספק סיוע כספי לאנשי ממשל שנפגעו כתוצאה ממעשי התנקשות.^[43] ב־20 בנובמבר 1982, כשנה וחצי לאחר הירי, שב בריידי רשמית למשרד דובר הבית הלבן.^[8] בשל הפציעה, הוא לא היה מסוגל להמשיך לעבוד בפועל כדובר הבית הלבן. עם זאת הוא נותר בתפקיד מבחינה רשמית לפחות עד סוף ממשל רייגן. לארי ספיקס ומרלין פיצווטר (אנ') מילאו את התפקיד בפועל על תקן "דובר בפועל" או "סגן דובר".^[44][45] בכל יום שישי מרגע החזרה לעבודתו בבית הלבן, היה נערך מעין טקס קבוע בו היה ממלא מקומו מפנה את חדר דובר הבית הלבן עבורו והוא היה קורא את הדואר והמכתבים, עונה עליהם ואף מקבל פני אורחים, אך לא עסק בדברור הממשל והיה מבודד מן האירועים המעסיקים את הנשיא רייגן ואת התקשורת.^[46][47]

באמצע שנות השמונים (בסביבות 1985) לימד ממשל וכלכלה באוניברסיטת דרום אילינוי בקרבונדייל, אילינוי.^[9] ב־20 בינואר 1989 עם השבעתו של הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש לנשיאות, סיים רשמית את תפקידו כדובר הבית הלבן.^[14]

לג'ון הינקלי ג'וניור בן ה־25 שירה בבריידי היה עבר של הסתבכויות בכל הנוגע להחזקת נשק. בשנים 1979 ו־1980 רכש בסך הכל שישה אקדחים: 3 בדאלאס, 2 בלאבק ועוד אחד נוסף, כולם בבתי עבוט. ב־9 באוקטובר 1980 נעצר על ידי משטרת נאשוויל, טנסי בנמל התעופה הבינלאומי של נאשוויל. הוא נעצר לאחר שעבר בגלאי המתכות בטרם ניסה לעלות על טיסה של חברת התעופה אמריקן איירליינס מנאשוויל לניו יורק ושוטר הבחין בקנה של אחד האקדחים שנשא על גופו. באותו היום שהה הנשיא ג'ימי קרטר בנאשוויל, וכמו הינקלי ג'וניור פניו היו מועדות לניו יורק. הרשויות האמריקאיות סבורות כי ככל הנראה יעדו של הינקלי ג'וניור היה בעצם רייגן, שביטל את ביקורו בנאשוויל יומיים קודם לכן. הוא הודה בעבירה פחותה בחומרתה והורשע בהחזקת נשק בתוך רכוש עירוני, נקנס ושוחרר ממעצר. ארבעה ימים לאחר מכן וכשישה חודשים לפני ניסיון ההתנקשות רכש את אקדח ה־Röhm RG-14 בקליבר 5.6 מ"מ ואקדח נוסף תמורת ארבעים ושבעה דולרים עבור כל אחד מהם, מבית העבוט "רוקי" בדאלאס, בבעלותו של יצחק גולדשטיין בן ה־70 (שהרשומות מראות כי ביצע את המכירה של כלי הנשק בצורה חוקית ובהתאם לחוקי הנשק הפדרליים הנהוגים בזמנו).^[48][49][50] בבקשת הרכישה שמילא בטרם קיבל לידיו את אקדח התופי, הוא רשם מידע כוזב אודות מקום מגוריו. כדי לספק למוכר "הוכחה" כי הוא אכן מתגורר שם הוא הראה לו רישיון נהיגה ישן של מדינת טקסס. מעשה זה מהווה עבירה פלילית. בנוסף על כל אלו שיקר שוב כאשר השיב בשלילה בטופס הרכישה, לשאלה "האם נשלח אי פעם למוסד פסיכיאטרי?" ו"האם השתמש בסמים או הורשע בעבר?". הוא השיב על סעיפים אלו בשלילה, על אף שכן היה נתון לטיפול פסיכיאטרי ליד בית הוריו בדנוור וכן טופל בואליום (המוגדר כסם) והורשע בעבירת החזקת נשק בתוך רכוש עירוני.^[48][51] הינקלי היה חבר במשך כשנה אחת במפלגה הנאצית האמריקנית עד שסולק ב־1979 על פי מנהיגי המפלגה כי היה "קיצוני מדי" וחשדו כי מדובר בסוכן סמוי שהוחדר לארגון.^[51][52][53] מאז קבע בית המשפט כי הוא אינו אשם מטעמי הגנת אי-שפיות במעשה ניסיון ההתנקשות ברייגן שממנו נפגע בריידי ושלח אותו לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, הוא הודה בראיונות שהעניק לכלי התקשורת כי אם הייתה קיימת תקופת המתנה בין רכישת הנשק לקבלתו הוא מאמין כי הוא ”לא היה ממשיך במאמציו לירות בנשיא רייגן” וכי המציאות בה אין חיוב לקיום תקופת המתנה על פי חוק בעת רכישת נשק – ”מעלה שאלות רציניות בכל הנוגע לחוקי הנשק”.^[54] שרה בריידי טענה כי תקופת המתנה ובדיקת רקע בטרם רכישת הנשק הקבועות בחוק פדרלי, היו מונעות את מכירת הנשק להינקלי ג'וניור ובכך גם את פציעתו של בעלה. מכיוון שהיו חושפות את עברו המפוקפק של הינקלי ג'וניור שלא עומד בקריטריונים הקבועים כיום בחוק לרכישת נשק ובכך מונעות את מכירת הנשק. כפי שהעיד, תקופת המתנה ובדיקה רקע היו כנראה גורמות לו לחדול ממאמציו לירות בנשיא רייגן.^[10][55]

בקיץ 1985, במהלך ביקור של משפחת בריידי בעיר הולדתו של ג'יימס באילינוי, חבר של המשפחה הסיע את בנם בן ה־6 של הזוג בריידי, סקוט, בטנדר שלו. סקוט מצא והרים אקדח טעון שמצא במושב, במחשבה כי מדובר בצעצוע. הוא ניגש לאימו עם האקדח וכיוון אותו לעברה. היא חילצה ממנו בזהירות את האקדח ואף אחד לא נפגע. לאחר מכן העידה כי זהו הרגע בו החליטה להצטרף לוועד המנהל של ארגון "HCI‏ (Handgun Control Inc)", (ארגון ללא מטרות רווח ששם לו למטרה להיאבק באלימות הנגרמת מכלי נשק ולמען פיקוח על הנשק)^[56] ולצאת למאבק ביחד עם בעלה ג'יימס כדי למנוע ממשפחות נוספות לחוות טרגדיה כפי שחוותה משפחתה.^[57] בריידי עצמו קיבל הצעה להצטרף לתנועת המאבק לפיקוח על הנשק כבר ב־1982, אך נאלץ לדחות את ההצעה כי שימש עדיין רשמית כדוברו של הנשיא רייגן, חבר מוצהר באיגוד הרובאים הלאומי (NRA), אותה מטרה ששמה לה שרה להילחם כנגדה.^[10] כך נשאר למעשה מנוע למשך שארית כהונתו של הנשיא רייגן, בה בעת שרעייתו הפכה לאחת הפעילות הבולטות במאבק למען הפיקוח על הנשק. המטרה הראשונה ששמה לה לנגד עינייה הייתה להיאבק בחוק הגנת בעלי נשק (1986) של הנשיא רייגן, שעדכן וביטל חלק מסעיפי חוק הפיקוח על הנשק (1968) של הנשיא לינדון ג'ונסון ותואר כידידותי יותר ללובי הנשק בארצות הברית.^[42][58] היא הופיעה ברשתות הטלוויזיה ונאמה, תוך שהיא משתלחת בחברי הקונגרס ”חלשי האופי...שאין להם את האומץ להיאבק למען מה שצודק”. למרות מאמציה החוק עבר ונחתם על ידי הנשיא ב־19 במאי 1986.^[10]

בשנת 1988 נחלה בריידי הצלחה ראשונה בהעברת חוק מדינתי האוסר על מכירת אקדחים זולים, קטנים יחסית, בקליבר נמוך ואיכות נמוכה (כמו האקדח ששימש את הינקלי בניסיון ההתנקשות) במדינת מרילנד, אקדחים שזכו לכינוי "ספיישל ערב שבת" (Saturday Night Special (אנ')). החקיקה המוצלחת שעברה ברוב של 95 מול 41 בבית הנציגים של מרילנד וברוב של 35 מול 10 בסנאט של מרילנד היוותה לדבריו של יושב ראש בית הנציגים של מרילנד, הדמוקרטי רוי קלייטון מיטשל ג'וניור: ”צעד ראשון, צעד ענק קדימה”. על אף שבריידי שימש עדיין בתפקיד רשמי כדובר הבית הלבן בממשלו של חבר מוצהר באיגוד הרובאים הלאומי, הנשיא רייגן, צילומים לאחר מעבר החוק מראים את בריידי לצד רעייתו, חוגג את הניצחון על ה-NRA, אותו כינה לראשונה לאחר ניצחון זה כ-"אימפריית הרשע".^[59][60][61] בתגובה למעבר החוק, פצח ה-NRA בקמפיין מתוקצב היטב שמטרתו הבלעדית והמוצהרת היא למחוק את החוק החדש מספר החוקים של מדינת מרילנד. כנגדם התייצב ארגון "HCI‏ (Handgun Control Inc)", שבעזרת תקציב פָּחוּת משמעותית ובעזרת הזוג בריידי הצליח במאבקו להותיר את החוק על כנו.^[61]

ערך מורחב – חוק בריידי

הצעת "חוק בריידי למניעת אלימות באמצעות אקדחים" הועלתה לראשונה בקונגרס האמריקאי ה-100 ב-4 בפברואר 1987 על ידי חבר הקונגרס אד פייגן והסנאטור הווארד מצנבאום מאוהיו. ההצעה המקורית כללה דרישה להחלת תקופת המתנה של שבעה ימים בין הגשת הבקשה לרכישת האקדח ועד שהוא יימסר לרוכש. ביוני 1988 ועדת המשפט של בית הנבחרים של ארצות הברית אישרה את הצעת החוק בהצבעה קולית כתיקון ל-"חוק הכולל למניעת שימוש בסמים" (1988), במה שנודע כ-"תיקון בריידי".^[62] על אף זאת, בהצבעה בבית הנבחרים לא עבר התיקון.^[63] צמד המחוקקים פייגן ומצנבאום העלו את החוק בשנית בקונגרס ה-101 ב-4 בינואר 1989. גרסה זו קבעה כבר כי תקופת ההמתנה שהגרסה המקורית דרשה, תבוטל ברגע שתצא אל הפועל מערכת לאומית לבדיקה מיידית של רקע עברייני של רוכשי אקדחים פוטנציאליים.^[64] לאחר סיום תפקידו כדובר הבית הלבן ב־20 בינואר 1989 הצטרף בריידי לרעייתו ששימשה כיו"ר ארגון "HCI‏ (Handgun Control Inc)". בנובמבר 1989 התייצב בריידי בפני ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית וקרא בעדותו לפניה להחלת תקופת המתנה על רוכשי כלי נשק,^[21][42][65] שם נאמר לו כי תקופה שכזו תיצור חוסר נוחות אצל הרוכשים. בריידי השיב:

אני זקוק לעזרה לצאת מהמיטה, עזרה להתקלח ועזרה להתלבש, ולעזאזל - אני צריך עזרה ללכת לשירותים; אני מניח שאני משלם על חוסר הנוחות שלהם.

המקור באנגלית

I need help getting out of bed, help taking a shower and help getting dressed, and — damn it — I need help going to the bathroom; I guess I’m paying for their convenience.

— לוס אנג'לס טיימס (באנגלית)

ב-24 ביולי 1990 ועדת המשפט של בית הנבחרים של ארצות הברית אישרה את החוק פעם נוספת, אך הפעם החוק לא הגיע בכלל להצבעה בבית הנבחרים, בין היתר משום שניסיונות של תומכי החוק לצרפו ל"חוק השליטה בפשע" (1990), שהם היו סבורים שישיג את תמיכת רוב חברי בית הנבחרים, כפי שהיה בסופו של דבר, לא צלחו. בנוסף יושב ראש בית הנבחרים, טום פולי רמז כי חקיקה זו היא מעוררת מחלוקת מדי מכדי שיוכל להעלותה להצבעה, ועם סופו של הקונגרס ה-101, תמה גם האפשרות להעלות את החוק להצבעה. עם התגברות התמיכה הציבורית בחוק, העלו הצמד מצנבאום ופייגן את החוק בקונגרס ה-102.^[64] הפעם הצליח בריידי להביא לתמיכתו של רונלד רייגן, נשיא ארצות הברית לשעבר, שהיה חבר ב־NRA והיה ידוע כתומך בזכות של כל אמריקאי לשאת נשק בחוק.^[66] רייגן התבטא בעד החוק בפומבי בעת קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ביום השנה העשירי לניסיון ההתנקשות בו:

אני רוצה להגיד לכל מי שנמצא כאן היום משהו שאני לא בטוח שאתם יודעים. אתם בוודאי יודעים שאני חבר באיגוד הרובאים הלאומי (NRA) והעמדה שלי בנוגע לזכות לשאת נשק ידועה היטב, אבל אני רוצה שתדעו משהו נוסף ואני הולך להגיד זאת בצורה חדה וברורה: אני תומך ב"חוק בריידי" ואני דורש מהקונגרס לחוקק אותו.

המקור באנגלית

I want to tell all of you here today something that I'm not sure you know. You do know that I'm a member of the NRA and my position on the right to bear arms is well known, but I want you to know something else and I'm going to say it in clear unmistakable language: I support the Brady Bill and I urge the congress to enact.

— NBC News (באנגלית)

הוא סבר כי "חוק בריידי" יספק מנגנון אכיפה חיוני שיביא לסיום "מערכת הכבוד" (מדיניות שסומכת על כוונת האזרחים לכבד את החוקים בלי השגחה ופיקוח) שנקבעה ב"חוק הפיקוח על הנשק" (1968).^[67] רייגן לא היה היחיד שהביע את תמיכתו ב"חוק בריידי". אליו הצטרפו הנשיאים לשעבר ג'ימי קרטר, ג'רלד פורד וריצ'רד ניקסון ששניים מהם (קרטר ופורד) אף קראו פומבית לקונגרס האמריקאי לאסור את הייצור של כלי נשק באיכות צבאית, שאחר כך נמכרים לידי אזרחים אמריקאים.^[55][68] מנגד, המתנגדים ל"חוק בריידי" טענו כי הוא מנוגד לתיקון השני לחוקת ארצות הברית המגן על הזכות של תושבי ארצות הברית לשאת נשק.^[69] ראש ארגון ה-NRA, צ'רלטון הסטון, שפגש בבריידי בלונדון, טען כי: ”אני בטוח שג'ים בריידי לא מחשיב אותי ואת אוסף כלי הנשק שלי כאיום..."חוק בריידי" לא היה עוצר את ג'ון הינקלי”.^[61]

ועדת המשפט של בית הנבחרים אישרה פעם נוספת את החוק והפעם הוא עבר גם לראשונה בהצבעה בבית הנבחרים ב-8 במאי 1991.^[70] כעת הוא עבר לאישור הסנאט כחלק מ-"חוק בקרת פשעי אלימות ואכיפת החוק" שהועלה על ידי הסנאטור הדמוקרטי מדלאוור, ג'ו ביידן ב-6 ביוני 1991 (לימים נבחר לנשיאות ארצות הברית). במקביל ה-NRA החל במאמצים כבירים לבלום את אישורו הסופי של החוק. לאחר שמאמצים אלו עלו בתוהו, במאמץ אחרון לבלימת החוק, הסנאטור הרפובליקני טד סטיבנס מאלסקה הציע בשעות הבוקר המוקדמות של 28 ביוני 1991 תיקון חלופי ל"חוק בריידי" שנודע כ-"תיקון סטיבנס". תיקון זה נועד להחליף את "חוק בריידי" ב"חוק בדיקות מיידיות". חוק זה לא היה ישים מבחינה טכנולוגית משום שלא הייתה קיימת בזמנו שום מערכת המסוגלת לבצע בדיקה מיידית של עברו של רוכש הנשק בטרם הקנייה, כדי להבטיח את עמידתו בסעיפי החוק החדש. בכך למעשה היה משאיר את המצב על כנו ובולם את מאמציהם של תומכי "חוק בריידי" ותקופת ההמתנה שדרשו שעד שתקום מערכת בדיקות מידיות שכזו, תחול על צרכן הנשק תקופת המתנה שתאפשר לבצע לו בדיקת רקע שתאשר כי עומד בתנאים שמגדיר החוק. למזלם של תומכי "חוק בריידי" תיקון זה לא עבר בסנאט ובצהרי אותו היום הודיעו הסנאטורים הווארד מצנבאום (אחד מנותני החסות של החוק) ורוברט דול (ממתנגדי החוק) כי הגיעו לפשרה שלפיה שבעת ימי תקופת ההמתנה שקבע הנוסח המקורי של "חוק בריידי" ישונו לחמישה "ימי עסקים" וכן כי תקופת ההמתנה תבוטל ברגע שתצא אל הפועל מערכת לאומית לבדיקה מיידית של רקע עברייני. גרסה זו שהייתה שונה במעט מהגרסה המקורית של החוק עברה בסנאט ומשם לוועדת שעה^[ג] שתפקידה ליישב את ההבדלים בין הגרסאות השונות של "חוק בקרת פשעי אלימות ואכיפת החוק" ("חוק בריידי" נכלל בתוכו) שעברו בשני בתי הקונגרס בנוסחים שונים. הוועדה הגישה את הדוח שלה וכעת היה על שני בתי הקונגרס לאשרו. בית הנבחרים אישר את דוח הוועדה ב-26 בנובמבר 1991 וכעת היה על הסנאט לאשרו. הסנאטורים לא הצליחו להגיע לסיום הדיון על הדוח ומתנגדי החוק ניצלו זאת והתחילו בפיליבסטר מתמשך שלא איפשר את אישור החוק עד לסיום כהונת הקונגרס ה-102.^[64]

אחד המכשולים המשמעותיים בדרך לאישור החוק היה שמתנגדיו ניסו לקשור אותו בחוק פשע כולל ולא כנושא עצמאי. לכן ארגון "HCI‏ (Handgun Control Inc)" בהובלת הזוג בריידי החל בקמפיין שזכה לתהודה רבה בדרישה לפצל בין "חוק בריידי" ל"חוק בקרת פשעי אלימות ואכיפת החוק" במטרה להעבירו במהירות עד לסיום כהונת הקונגרס ה-102 בתחילת חודש אוקטובר. ב-1 בספטמבר 1992 פצח הארגון בקמפיין לאומי ובראשו הסיסמה: "Free the Brady Bill" ("שחררו את חוק בריידי").^[71] מסיבות עיתונאים נערכו ב-13 מדינות ובראשם הדרישה מהקונגרס לפצל בין החוקים ולהעביר את "חוק בריידי" במהירות. ארצות הברית הייתה בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית והמועמד הדמוקרטי לנשיאות, ביל קלינטון מיהר לתמוך ביוזמה. המועמד הרפובליקני והנשיא המכהן, ג'ורג' בוש בחר שלא להגיב. על אף שהקמפיין נכשל, הוא הוביל לכך שנושא הפיקוח על הנשק הפך לנושא מרכזי במערכת הבחירות לנשיאות. בנוסף בעקבות קמפיין זה, לראשונה היה לתומכי הפיקוח על הנשק נשיא שהביע תמיכה במאבק שלהם, לאחר שקלינטון נבחר לנשיא ארצות הברית בנובמבר אותה השנה.^[64]

עם כינוסו של הקונגרס ה-103 בשנת 1993 ל"חוק בריידי" היו תומכים רבים מבעבר. ב-22 בפברואר 1993 הוצג החוק בבית הנבחרים, הפעם על ידי חבר בית הנבחרים הדמוקרטי, צ'אק שומר מניו יורק. שבוע לפני כן ב-17 בפברואר 1993, הצהיר הנשיא קלינטון בנאומו בפני שני בתי הקונגרס כי "אם יעבירו את "חוק בריידי", הוא יחתום גם יחתום על החוק". הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא מכהן מצהיר כי יחתום על חוק שכזה. בנוסף לראשונה, "חוק בריידי" הועלה לבדו, לא כחלק מחוק כולל אחר כפי שהיה בפעמים הקודמות. ב-4 בנובמבר 1993 אישרה בפעם האחרונה ועדת המשפט של בית הנבחרים של ארצות הברית את החוק. ב-10 בנובמבר עבר החוק בבית הנבחרים. ב-20 בנובמבר 1993 אושר החוק בסנאט. ועדת השעה שכונסה הגיעה להסכמות על הנוסח הסופי של החוק ב-22 בנובמבר וב-24 בנובמבר אישר הסנאט את דוח הוועדה פה אחד.^[64][72]

החוק נחתם על ידי נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון ב-30 בנובמבר בטקס בנוכחותם של בריידי ומשפחתו בחדר המזרחי בבית הלבן והחוק נכנס לתוקפו רשמית ב-28 בפברואר 1994.^[64] במעמד החתימה הסביר בריידי את הסיבה למאבק שלו למען הפיקוח על הרכישה והחזקת כלי הנשק בארצות הברית:

לפני שתיים עשרה שנים, חיי השתנו לעד בגלל איש צעיר ומופרע עם אקדח. עד אז, לא הקדשתי מחשבה לנושא הפיקוח על הנשק או על הנחיצות שלו. אולי אם הייתי מקדיש לכך מחשבה, לא הייתי תקוע עם הגלגלים (כיסא הגלגלים) הארורים האלו.

המקור באנגלית

Twelve years ago, my life was changed forever by a disturbed young man with a gun. Until that time, I hadn’t thought much about gun control or the need for gun control. Maybe if I had, I wouldn’t have been stuck with these damn wheels.

— New York Times (באנגלית)

מאבקם של הזוג בריידי למען הפיקוח והגבלת המכירה של כלי נשק בארצות הברית לא הסתיים עם כניסתו לתוקף של "חוק בריידי". מספר אירועי ירי המוני בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 שהובילו לעשרות הרוגים ופצועים הגבירו את החשש הציבורי בארצות הברית מפני אירועי ירי המוני ועל כן דרשו פעולה מונעת כנגדם. מכאן והלאה החל להתגלגל רעיון האיסור על מכירת או ייצור כלי נשק חצי אוטומטיים לשימוש אזרחי. הצעות חקיקה בנושא הוצגו מספר פעמים בעיקר לאחר הטבח בבית הספר היסודי "קליבלנד" בסטוקטון, קליפורניה בינואר 1989, בו יורה עתיר עבר פלילי שנכנס לחצר בית הספר היסודי ירה כ-106 קליעים ב-3 דקות ורצח 5 תלמידים בגילאי 6 עד 9 ופצע כעוד 30 (הטבח הקטלני ביותר במוסד חינוך שאינו קולג' בארצות הברית עד לטבח בתיכון קולומביין ב-1999).^[73] איסור בולט עליו נאבקו הזוג בריידי, נחתם ואושר על ידי הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש ב-7 ביולי 1989. האיסור אסר על ייבוא של 43 סוגי כלי נשק חצי אוטומטיים וביניהם הקלצ'ניקוב תוצרת סין והגליל והעוזי תוצרת ישראל, אך לא מנע מיצרני הנשק האמריקאים לייצר כלי נשק זהים בתוך תחומי ארצות הברית ולהפיצם למכירה לאזרחים.^[74] הזוג בריידי נחל הצלחות נוספות גם במדינות קליפורניה וניו ג'רזי שחוקקו איסור על החזקה ומכירה של עשרות סוגי כלי נשק חצי-אוטומטיים וחלקיהם.^[61] בנובמבר 1993 ובתמיכת הזוג בריידי, הצעת החוק של חברת הקונגרס הדמוקרטית, דיאן פיינסטיין - "איסור פדרלי על נשקי תקיפה" עברה בסנאט ועם אישור "חוק בקרת פשעי אלימות ואכיפת החוק" בספטמבר 1994 שהאיסור הפדרלי היה סעיף בו, נכנס האיסור לתוקף. מראש נקבע האיסור הפדרלי לתקופה של 10 שנים עם אפשרות להארכתו. עם תום 10 השנים ב-13 בספטמבר 2004, פג תוקפו של האיסור וניסיונות לחוקק אותו שוב, ניסיונות שנתמכו על ידי הזוג בריידי, עלו בתוהו (דוגמת הצעת החוק של פיינסטיין שהועלתה בקונגרס ה-113 בשנת 2013 לאחר הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק אך נפלה בסנאט).^[75][76][77]

במהלך ממשל קלינטון נרקמו יחסים קרובים בין הזוג בריידי לזוג קלינטון. בריידי המזוהה במשך שנים עם המפלגה הרפובליקנית, אף נאם בוועידת המפלגה הדמוקרטית בשנת 1996 ביחד עם רעייתו לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית באותה השנה.^[55] מאז החלת בדיקות הרקע על רוכשי נשק פוטנציאליים ב-28 בפברואר 1994 ועד 31 בדצמבר 2015, בוצעו מעל 197 מיליון בדיקות רקע מתוקף "חוק בריידי" ובעקבותם נמנעו מעל 3 מיליון רכישות של כלי נשק (כ-1.5% מסך בקשות הרכישה) על ידי אנשים שלא עמדו בקריטריונים של החוק לרכישת נשק על פי משרד הסטטיסטיקות המשפטיות של מחלקת המשפטים של ארצות הברית.^[21][78] על אף זאת, לא ידוע האם בדיקות הרקע גרמו לירידה באלימות באמצעות כלי נשק מכיוון שהן חלות רק על מוכרי נשק ברישיון ולא על יחידים, שעל פי חוקרים מהווים את המקור לכלי הנשק של פושעים רבים. ניסיונות להרחבת חובת בדיקות הרקע גם על מקרים כאלו נכשלו פעם אחר פעם; לדוגמה הצעה שכזו הועלתה על ידי מחוקקים מהמפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית ובתמיכת הנשיא אובמה ב-2013 לאחר הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק, אך נפלה באפריל ברוב של 56 תומכים מול 46 מתנגדים (כ-6 קולות מהרוב הדרוש – 60).^[21][79][80]

הזוג בריידי המשיך להוביל את ארגון "HCI‏ (Handgun Control Inc)", כאשר בשנת 2001 החליט חבר הנאמנים של הארגון לשנות את שמו לאות כבוד לפעילותם ארוכת השנים ל-"קמפיין בריידי למניעת אלימות באמצעות נשק".^[81][82] ב-1 באוקטובר 2001 הארגון התאחד עם ארגון "צעדת מיליון האמהות" שפעל גם הוא באותו הנושא וקיבל תמיכה רבה מהציבור.^[83]

בנוסף לפעילותו למען פיקוח על כלי נשק היה בריידי פעיל למען אנשים בעלי מוגבלויות. בריידי, שהיה משותק בפלג גופו השמאלי כתוצאה מניסיון ההתנקשות, הצטרף בשנת 1989 לארגון האמריקאי על מוגבלות (NOD) ושימש כסגן יושב הראש. במהלך כהונתו היה מהתומכים הבולטים בחקיקת חוק האמריקאים עם מוגבלויות (1990). כיום יש הטוענים כי סיפורו הייחודי ומאמר הדעה שפרסם בעיתון "הניו-יורק טיימס" ב-29 באוגוסט 1989 תרמו תרומה חשובה לתמיכה הרפובליקנית ולאישור החוק.^{[84][85][86][87]} בנוסף הוא כיהן ביחד עם רעייתו כנשיא כבוד של "קרן פגועי הראש הלאומית" וכדובר של הקרן, תפקיד שבמסגרתו חרש את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה והופיע בתשדירי שירות בטלוויזיה.^[14][15][88] החל משנת 1988 מחולק "פרס ההישג המקצועי על שם ג'יימס בריידי" מטעם "איגוד פגועי המוח של אילינוי" (BIAIL) לאנשים או ארגונים שפעלו להעלאת המודעות ושיפור חייהם של האנשים המתמודדים עם פגיעת מוחית.^[89][90][91]

בשנת 1982 קיבל בריידי תואר דוקטור במשפטים לשם כבוד ממקנדרי קולג' שבלבנון, אילינוי. בשנת 1983 הוענק לו פרס "צופה הנשר הנכבד" מתנועת הצופים לבנים של ארצות הברית.^[11] בשנת 1989 זכה במדליית האזרחים הנשיאותית (אנ').^[92] שרה וג'יימס בריידי קיבלו כל אחד תואר דוקטור במדעי הרוח לשם כבוד מטעם אוניברסיטת דרקסל בשנת 1993. בשנת 1994 קיבל הזוג בריידי את "פרס סמואל רוג'ר הורצ'ו" עבור השירות הציבורי המשמעותי ביותר של אזרח פרטי, פרס המוענק מדי שנה על ידי קרן ג'פרסון.^[93] בנוסף קיבל הזוג בריידי את "פרס צלחת הזהב" מאת האקדמיה האמריקאית להישגים.^[94] בשנת 1996 קיבל בריידי את מדליית החירות הנשיאותית מהנשיא ביל קלינטון, העיטור האזרחי הגבוה ביותר של ארצות הברית.^[4] באותה השנה הוענק לזוג בריידי "פרס מרגרט צ'ייס סמית" מאת איגוד מזכירי המדינה הלאומי (NASS) המאגד את מזכירי כל המדינות והטריטוריות של ארצות הברית.^[95]

בשנת 2000 נקרא על שמו חדר תדרוך העיתונאים בבית הלבן, "חדר תדרוך העיתונאים על שם ג'יימס ס. בריידי", כהוקרה על פועלו למען אנשים בעלי מוגבלויות ופועלו למען הפיקוח על הנשק בארצות הברית.^[14][96]

התאוששותו של בריידי לאחר הירי היא מרכזו של סרט הטלוויזיה של רשת HBO משנת 1991 – "ללא אזהרה: סיפורו של ג'יימס בריידי", כאשר את דמותו מגלם השחקן בו ברידג'ס.^[97][98] באחת מן הסצנות נראה בריידי כשהוא חובט ברעייתו באזור השדיים עם מקל ההליכה. בראיון לסוכנות AP מתעקש בריידי כי מעולם לא הכה את אשתו וכי סצנה זו מציגה אותו "מרושע" יותר ממה שהוא. על אף שהיא מציגה אותו ככזה לא ביקש כי יחתכו אותה בעריכה.^[15] בסצנה נוספת נראה כאשר הוא מרטיב במכנסיו, סצנה שהעיד כי גרמה לו לאי נוחות ומבוכה רבה, אך הדגיש בראיון כי זוהי אכן בעיה אמיתית ונפוצה אצלו משום שהחלק שאחראי על השליטה ביציאת השתן במוח נפגע והושבת לצמיתות בעקבות הירי.^[15] על גילום דמותו של בריידי בסרט, זכה ברידג'ס בפרס אמי לבידור בפריים טיים לשחקן ראשי מצטיין במיני-סדרה או בסרט ובפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר במיני-סדרה או בסרט טלוויזיה.^[99]

בסינגל הבכורה של הראפר אמינם, "Just Don't Give A Fuck" כחלק מאלבומו השני The Slim Shady LP משנת 1998 קיים אזכור לבריידי^[100][101] בתחילת הבית השני: "Slim Shady, brain dead like Jim Brady" ("סלים שיידי, מצוי במצב של מוות מוחי (הכוונה לסלנג טיפש או מטומטם) כמו ג'ים בריידי").

דמותו של בריידי גולמה גם על ידי ג'ון קונולי בסרט של רשת הטלוויזיה האמריקאית שואוטיים, "היום בו נורה רייגן".^[102] מייקל קול גילם אותו בסרט הטלוויזיה של ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, "להרוג את רייגן" משנת 2016.^[103] הפרק הרביעי של העונה הראשונה בסדרת הטלוויזיה "האמריקאים" מתרחש ביום ניסיון ההתנקשות ברייגן. הפרק מתאר את הדיווחים הכוזבים בתקשורת אודות פטירתו של בריידי, בטרם ההבהרה על ידם כי הוא למעשה בין החיים.^[104]

דמותו המצוירת של בריידי הופיעה פעמיים בתוכנית איש משפחה. בעונה 6 פרק 9 ("Back to the Woods") הוא מופיע בקטע מעבר של סטואי.^[105] בסצנה נוספת שנחתכה לבסוף מפרק 6 של עונה 8 ("Quagmire's Baby"), העוסק ברדיו שפיטר קונה במכירת חצר של קוואגמייר, אז הוא מגלה כי הוא יכול לתקשר דרכו עם הרוח של נשיא ארצות הברית רייגן. לבסוף מגיע פיטר עם הרדיו אל ביתו של בריידי וטוען בפניו כי הוא חייב לרייגן 20 דולר על הסופרבול של שנת 1978 (סופרבול XII). מהרגע הזה מתפתח מרדף קומי בין פיטר והרדיו רדוף רוחו של רייגן ובין בריידי רכוב על כיסא הגלגלים שלו.^[106][107]

בשנים שלאחר ניסיון ההתנקשות היה בריידי נתון להליך שיקומי ארוך שכלל בין היתר רכיבה טיפולית על סוסה בשם ברני. הוא היה לוקח "בית מרקחת" של תרופות, כך תיאר זאת, כדי להתמודד ולהתגבר על ההשפעות המתמשכות והכאב היומיומי שלא עזבו מהרגע שנורה ועד מותו.^[15] הוא היה מתעייף מכל כמה צעדים ולכן היה מרותק לכיסא הגלגלים רוב הזמן. בריידי סבל מנפיחות תמידית ברגלו השמאלית וידו השמאלית המשותקת הסבה לו כאב תמידי גם כן.^[15] להשפעות הפיזיות איתם התמודד נלוותה גם התמודדות נפשית לא פשוטה. בראיון לסוכנות AP הודה כי למצב שהירי הותיר אותו בו נלווה הרבה כעס ותסכול; אדם חיוני ושמח שבבת אחת נאלץ לשוב וללמוד את הפעולות הכי בסיסיות של האדם, ממש כמו תינוק. בראיון סיפר גם כי כל פעם בה ראה את תיעוד ההתנקשות בטלוויזיה הרגיש כאילו הוא חווה מחדש את האירוע. הוא הוסיף ואמר שאם היה באפשרותו היה ”לוקח כל תיעוד של תקרית זו, מכניס אותם לכבשן צמנט, שופך בנזין ומשליך לשם סיגריה דולקת”.^[12][15]

בנובמבר 1995 לקה בדום לב במהלך טיפול במרפאת שיניים, אליו הגיע לאחר שאיבד מעל ל-10 משיניו בעקבות נפילה בעת שביקר בניו יורק.^[108] הוא הובהל לבית החולים במחוז פיירפקס, וירג'יניה במצב קריטי.^[109] הרופאים הצליחו לייצב את מצבו ולהציל את חייו.^[110] בשנת 1999 עבר להתגורר ברהובות ביץ', דלאוור וביוני 2004 השתתף בהלווייתו של רונלד רייגן בוושינגטון די. סי.. בשנת 2013 עבר בריידי להתגורר באלכסנדריה, וירג'יניה.^[111]

בריידי הלך לעולמו ב־4 באוגוסט 2014 באלכסנדריה, וירג'יניה והוא בן 73.^[112] ארבעה ימים לאחר מכן קבע משרד הפתולוג הראשי של מדינת וירג'יניה כי מותו של בריידי מוגדר כרצח, שנגרם כתוצאה מהשלכות הירי שספג בשנת 1981. לאחר קביעה זו הועלו תהיות האם ניתן להעמיד לדין את הינקלי שנקבע במשפט שלאחר הירי כי הוא איננו אשם בשל הגנת אי-שפיות באשמת רצח, 33 שנים לאחר הירי.^[5][113] לבסוף החליט משרד התובע הכללי בוושינגטון כי הינקלי לא יועמד לדין בגין מותו של בריידי בשל קביעת אי-אשמתו במשפט שלאחר הירי.^[114][115]

בריידי התחתן עם סו בה קמינס בשנת 1960 ולהם בת משותפת, מליסה.^[8][76][116] הזוג התגרש בשנת 1968.^[17] ביולי 1973 התחתן בריידי עם שרה ג'יין קמפ, מורה בבית ספר ציבורי בווירג'יניה ובתו של סוכן FBI שעבד בעבר עם בריידי, אותה הכיר במסיבת קוקטייל של הוועדה הרפובליקנית הלאומית.^[117] בשנים שקדמו לנישואיהם החלה שרה לעבוד במגוון תפקידים במפלגה הרפובליקנית.^[12] לזוג בן יחיד, ג'יימס "סקוט" בריידי ג'וניור.^[8][116]

עוד מילדותו בסנטרליה, אילינוי ובמשך שנים (לאחר שהכינוי אומץ על ידי כתבי הבית הלבן) דבק בו הכינוי "הדוב" (The Bear) או "פו הדב" (Pooh-bear) בשל פניו העגולות והעליזות ושיערו הדליל. את רעייתו היה מכנה בריידי "רקון".^[6][15][21]

• גבריאל גיפורדס

• Thumbs Up: The Life and Courageous Comeback of White House Press Secretary, Jim Brady - מולי דיקנסון, 1987

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס בריידי בוויקישיתוף

• סרטונים באתר C-SPAN
• מולי דיקנסון, James Brady’s Long Journey Back, Washingtonian, ‏מרץ 1983
• רון רוזנבאום, The Brady Offensive, ואניטי פייר, ‏1 בינואר 1991
• Former White House press secretary James Brady dies at 73, כתבה בערוץ "CBS This Morning", באתר יוטיוב, 5 באוג' 2014
• ראיון של ג'יימס בריידי באקדמיית לינקולן באילינוי, 1995, סרטון בערוץ "Lincoln Academy of Illinois", באתר יוטיוב, ספט' 2015
• דיוויד הדסון, Remembering James Brady: "A Legend at the White House", הבית הלבן, ‏4 באוגוסט 2014
• ג'יימס בריידי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• ג'יימס בריידי, Save Money: Help the Disabled, הניו-יורק טיימס, ‏29 באוגוסט 1989.

דוברי הבית הלבן
אקרסון • ג'ולסין • ארלי • דניאלס • רוס • ארלי • שורט • טאבי • האגרטי • סלינג'ר • רידי • מויירס • כריסטיאן • זיגלר • טרהורסט • ניסן • פאוול • בריידי • ספיקס (בפועל) • פיצווטר • מאיירס • סטפנופולוס • מקורי • לוקהארט • סייוורט • פליישר • מקללן • סנואו • פרינו • גיבס • קרני • ארנסט • ספייסר • סנדרס • גרישם • מקנאני • סאקי • ז'אן-פייר

ערך מומלץ