שונר איברי

 

האב הקדמון האבולוציוני של השונרים חי בצפון אמריקה לפני כ-3.2 מיליוני שנים.^[7] המינים הראשונים שהתפתחו היו השונר המצוי ושונר איסוודורנסיס (נכחד בפליסטוקן),^[7] שנחשב לאב הקדמון של מיני השונר: שונר צפוני, שונר קנדי, ושונר איברי.^[7] לפני כמיליון שנה, עם תחילת הרביעון, הופיעו תקופות של עידני קרח באירואסיה שאילצו את אוכלוסיות דרום אירופה לנדוד אל האזור הים-תיכוני של חצי האי האיברי בחיפוש אחר מזון, ובכך גרמו לבידודן ולהתפתחותו של שונר המערות (Lynx spelaeus),^[28] שהוא אביו הקדמון הישיר של השונר האיברי (הוא היה גדול ממנו, אך עדיין קטן מהשונר הצפוני).^[7]

המין תואר כמין נפרד כבר ברבע הראשון של המאה ה-19, אולם בהתחשב בכך כי בעבר תפוצתו של השונר האיברי חפפה לזו של השונר הצפוני, הוא נחשב בעיני חוקרים מסוימים כתת-מין קטן ודרום-מערבי של השונר הצפוני (Lynx lynx pardinus).^[22][29] עם זאת, במשך המחצית הראשונה של המאה ה-20 הצטברו ראיות מורפולוגיות ופלאונטולוגיות שחיזקו את ההשערה להיותו מין נפרד (Lynx pardinus).^[22][30][3] לדוגמה, נמצא כי בתקופת הפליסטוקן חיו שני המינים זה לצד זה בדרום-מערב אירופה ובהרי הפירנאים אך לא נמצאה ראיה לשלב ביניים ביניהם, מה שמרמז על כך שהיו כנראה מינים נפרדים עוד בזמן זה.^[29][31] עם השנים הוכחה השערה זו על ידי מחקרים גנטיים,^[29][32][33] שהראו בנוסף כי ההתפצלות האבולוציונית בין השניים הייתה מוקדמת אף מזו של השונר הצפוני ומהשונר הקנדי.^[22] בשנת 2012 פוענח רצף ה-DNA השלם של המין (גנום).^[34]

למין היה בעבר תת-מין שנקרא שונר מערות ים-תיכוני (Lynx pardinus spelaeus) שחי בדרום צרפת בסוף עידן הפליסטוקן.^[35]

 

השונר האיברי הוא מין אנדמי לחצי האי האיברי, וברוב עברו האבולוציוני תפוצתו לא התפשטה אל מעבר לו.^[35]

בשנת 2013 היו ארבע אוכלוסיות היכולות להתרבות עצמאית, וכולן נמצאו באנדלוסיה שבספרד:^[9]

• הראשונה שוכנת בשטחים הנמצאים בפארק הלאומי סיירה דה אנדוחר (Sierra de Andújar) של הרשות המקומית אנדוחר (במזרח רכס ההרים סיירה מורנה (Sierra Morena); שטחו 747.74 קילומטרים רבועים^[36]) ובשמורת הטבע סיירה דה קרדניה ומונטורו (Parque natural de la Sierra de Cardeña y Montoro) שברשות המקומית קרדנייה שבמחוז קורדובה.^[37][38][1]
• השנייה באתר המורשת העולמי בפארק הלאומי דוניאנה (Doñana National Park) ששטחו 542.52 קילומטרים רבועים (מתוכם 135 קמ"ר הם אזורים מוגנים).^[39][40]
• השלישית נמצאת באזור מאגר המים גואדלמייטו (Embalse de Guadalmellato) שנמצא מדרום לעיר אדמוס (Adamuz) שבמחוז קורדובה.^[2]
• הרביעית נמצאת באזור נהר גואריסאס (Guarrizas) ושמורת הטבע דספנייפרוס (Despeñaperros) (ליד אנדוחר).^[2][41]

האוכלוסיות בגואדלמייטו ובגואריסאס מרוחקות כ-20 קילומטרים מאנדוחר (על פי גוגל מפות), וזו האחרונה מרוחקת כ-300 קילומטרים מאוכלוסיית דוניאנה.^[42] בנוסף, המין נצפה מדרום לעיר סיודאד ריאל (מחוז קסטיליה-לה מנצ'ה),^[43] בעיר קסרס (הקהילה האוטונומית אקסטרמדורה),^[44] ואף רחוק עד העיר וילה נובה דה מילפונטש (Vila Nova de Milfontes) שבחוף המערבי של פורטוגל.^[45]

בעבר היה נפוץ בכל חצי האי האיברי ואף באופן מצומצם בדרום צרפת.^[8][19][46] אף על פי שנכחדו אוכלוסיות אחדות בצפון ספרד מאז המאה ה-17, וכי עם תחילת המאה ה-18 נפרדה תפוצתו של המין מזו של השונר הצפוני כתוצאה מצמצום בתי הגידול שלהם,^[29] נחשב המין עדיין שכיח כמעט בכל חצי האי עד אמצע המאה ה-19.^[8] בתחילת המאה ה-20 התגוררו בחצי האי האיברי כ-100,000 פרטים של המין, אשר במשך המאה נעלם כליל מצפון ומזרח חצי האי, אם כי עוד היה נפוץ במרכזו ובדרום-מערבו.^[8] בשנת 1960 נשארו כ-3,000 פרטים,^[16] ועד שנות השבעים כבר היה מוגבל רק לחלקו הדרום-מערבי.^[19][8] בשלהי שנות ה-80 הייתה אוכלוסיית מונטס דה טולדו, שהייתה תמיד הגדולה ביותר, נתונה תחת איומים כבדים, והתנודדה על סף היכחדותה עד שזו התרחשה במהלך שנות התשעים.^[8][47][8] דעות שונות טענו כי בין השנים 1987 ו-1988 התקיימו 880 עד 1,150 פרטים (ואולי עוד 40–60 בפורטוגל)^[19] או 1,140^[1] או 1,200.^[16]

בשנת 2000 הורכבה האוכלוסייה הכללית מכ-400 פרטים.^[48] התיעוד האחרון להימצאותו של המין בפורטוגל היה בשנת 2001 והגיע מגילוי גללים באזור נהר גוואדינה (הגללים זוהו באמצעות ניתוח מולקולרי).^[49] בשנת 2002 הגיעה האוכלוסייה לשפל חסר תקדים של בין 94 ל-150 פרטים.^[15][16] בשנת 2004 הורכבה האוכלוסייה הכללית מכ-150 פרטים, ובזכות עבודת שימור מאומצת מצד פרויקט LIFE ו-WWF התרחבה תפוצתו של המין מערבה לכיוון השמורה סיירה דה קרדנייה ומונטורו הגובלת באנדוחר.^[42][47] משערים כי בסוף 2008 חיו בטבע כ-150 פרטים באנדוחר וכ-50 בדוניאנה (כ-200 בסה"כ).^[38] בשנת 2010 גדלה האוכלוסייה לכ-275 פרטים,^[15][50] ובשנת 2011 כ-312 פרטים.^[51]

נכון לשנת 2013 עומד מספר הפרטים בטבע על 309 (מתוכם 78 גורים ו-85 נקבות מתרבות).^[9]

השונר האיברי הוא מין המתמחה בחיים בבית גידול מסוים.^[22] הוא מעדיף מקום מחיה שבו האדמה אינה מישורית ונמצאת בעיקר בגבהים בין 400 ל-1,300 מטרים, ושהצמחייה בו מורכבת מחורשים ים תיכוניים ומקבצים צפופים של שיחים לצד מישורי אדמות עשב (Grassland).^[19][1][22] כמו כן, הוא נוטה להתרחק מפעילות אנושית.^[22] בעבר היה נפוץ גם ביערות נשירים (צמחים המשירים את עליהם באופן עונתי) ומחטניים, ובדוניאנה אף באזורים מישוריים הנמצאים בחופים או בביצות העשב.^[19]

 

שונר איברי מהצד

 

תקריב ראש של שונר איברי

מעצם היותו שונר, זנבו של השונר האיברי קצר וקצהו שחור, בקצה אוזניו ציצות שיער, בצידי ראשו שיער פנים שגולש אל מתחת לפניו (ובכך מעניק לו מראה מזוקן ומגדיל את היקף פניו), כפות רגליו רחבות ופרוותיות, גופו קצר וראשו קטן יחסית לחתוליים אחרים.^[7][19][20] ככל החתוליים, שמיעתו וראייתו טובים וצבע עיניו בהיר,^[7] אולם בשונה מרובם (חוץ מנמר השלג^[52] ומשאר מיני השונר לדוגמה), רגליו האחוריות ארוכות מהקדמיות – תכונה המאפשרת לו לקפוץ למרחקים ארוכים יותר.^[7][21] צבע פרוותו משתנה בין פרטים מגווני בז', צהוב וכתום ועד אפור וחום.^[7] פרוותו מנוקדת בנקודות שחורות, אפורות וחומות השונות בגודלן, שאף הופכות לעיתים לפסים ולכתמים.^[7] מכל מיני השונר, פרוותו היא המנוקדת, הקצרה, הדלילה והגסה ביותר.^[19] באחורי אוזניו מעין משולש לבן המוקף בשחור.^[19]

משקלו דומה למשקלם של השונר הקנדי והשונר המצוי, אך קטן ממשקלו של השונר הצפוני (ואף יכול לשקול כחצי ממשקלו).^[23][19] הזכר והנקבה מפגינים דו-צורתיות זוויגית: הזכרים גדולים וכבדים ובעלי ציצות אוזניים ארוכות יותר מאשר הנקבות.^[19] לא הרבה ידוע על אורך חייו של המין, אך מנתונים שעלו מתיארוך גולגולת, עלה כי הפרט לו הייתה שייכת האריך ימים עד גיל 14 שנים.^[19] הגולגולת נמצאת בתחנה הביולוגית דוניאנה (Estación Biológica de Doñana), שם תיארכו את גיל הגולגולת על פי הטבעות שנוצרו על שינייה (בדומה לטבעות המתווספות לעץ בכל שנה).^[19]

• נתוני ארבעת קני המידה הראשונים עלו ממדידה של 34 זכרים ו-41 נקבות שנעשתה על ידי Life Lince.^[7]

 

 

השונר האיברי אוהב לנוח בסבך השיחים שבו ניחן בית גידולו: מעקב טלמטרי הראה כי יותר מ-90% ממנוחת היום נעשתה בין שיחים, בעיקר שיחי האברש.^[1] מנוחה זו בסבך מטרתה ככל הנראה לספק לו פורקן ממידות הלחות וטמפרטורות הקיץ הגבוהות או באופן דומה מהקור והגשם המגיעים עם החורף.^[19] כשמסיים לנוח יוצא הוא אל שטחים פתוחים או שטחי גבול בין היער לאזורי השיחים כדי לצוד את טרפו העיקרי הנפוץ שם – הארנבון המצוי – המהווה כ-80% מתפריטו או אף את כולו.^[1][19]

הוא טורף המתמחה במיוחד בציד הארנבון, אבל מסוגל לטרוף גם בעלי חיים אחרים (במיוחד בעונת החורף בה הארנבונים מצויים פחות^[31]): אייליים ויחמורים צעירים (המעדיפים גם הם את האזורים החביבים על הארנבונים), מכרסמים שונים, ארנבות, זוחלים, ועופות כמו חוגלות (בעיקר מהמין חוגלה אדמונית) ועופות מים ההופכים פגיעים כשהם עוזבים את הביצות כדי להטיל ביצים בבריכות קטנות באזורי השיחים (כמו מין הברווז ברכייה).^[1][19] מחקר שנערך בשנת 1991 הראה כי באזור דוניאנה הוא נעדר מאדמות חקלאיות או ממטעי עצים שאינם גדלים באופן טבעי בשטחו (כמו אקליפטוס ואורן), כנראה מכיוון שגם הארנבונים נעדרו מאלו.^[1] הוא לפעמים הורג טורפים אחרים, כמו חתולי רחוב ושועלים, אך אינו אוכל אותם.^[1] בדומה לחתוליים אחרים, שתי שיטות עיקריות משמשות אותו להריגת טרפו: הראשונה – נשיכת הגרון ובשל כך ריסוק בית הקול וחסימת דרכי האוויר – משמשת להריגת טרף הגדול מהחתול עצמו, והשנייה – נשיכת העורף או אחורי הראש ובשל כך נקיעת הצוואר ופגימה בחוט השדרה – משמשת להרג טרף קטן יותר, כמו הארנבונים.^[19] את הארנבונים הוא מעדיף להתחיל לאכול מראשם, בעוד שאת האיילים הוא מעדיף לגרור למחסה ולהתחיל לאכול מהירכיים.^[19] בנוסף, מהאלו האחרונים הוא מעדיף להוציא את הקיבה והמעיים בטרם אכילתם.^[19] לפני הריגתו את הארנבון "משחק" עמו השונר האיברי קמעה – הוא משחרר אותו לרגע ולוכד אותו מייד (בדומה לחתול מבוית הצד עכבר).^[26] צריכת האנרגיה של פרט בוגר היא בערך 600–1,000 קלוריות, וכמות זו קרובה מאוד לזו שארנבון בוגר יכול לספק.^[22] לרוב התזונה מגופת טרף גדולה תימשך ימים אחדים, אך מספר הארוחות מגופה יחידה תלוי בגודל הטרף ובזמן בו לוקח לאוכלי נבלות, בעיקר חזירי בר, לגלות אותה.^[19] משערים כי שונר זכר צורך 912 קלוריות ביום ואילו הנקבה צורכת 673 קלוריות ביום.^[19] הערכה זו שווה ל-379 ארנבונים בשנה לזכר ו-277 לנקבה, אם כי מספרים אלו קטנים יותר מכיוון שבדרך כלל המין לא מסתמך רק על ארנבונים כמקור המזון הבלעדי שלו.^[19] השונר האיברי צורך גם מזון צמחי: ב-2012 התפרסם מחקר שהראה כי מערכת העיכול שלו מותאמת לתזונה משאריות צמחים הנמצאים בגופת טרפו.^[24][53]

השונר פעיל בעיקר לפנות ערב, אם כי הוא יכול לעשות כן בכל שעות היממה.^[22] לפעמים מתקיים שוני בין הפרטים עם חילופי העונות.^[19] לדוגמה, במהלך הקיץ פעיל יותר המין בשעות החושך – משקיעת השמש עם רדת הליל ועד זריחתה עם עלות הבוקר – בעוד שבעונת החורף אין לו שעות סדירות בהן הוא פעיל או שהוא פעיל בשעות היום.^[19][22] בכל אופן, בדרך כלל שעות פעילות המין מותאמות לאלו של הארנבונים.^[19]

 

אם מנקה עם לשונה את ילדה

 

אם וגוריה, אותם המליטה בתוך עץ חלול

בדומה לרוב החתוליים, השונרים אינם יצורים חברתיים.^[19] פרטים בוגרים מסגלים לעצמם נחלה המשתרעת על פני שטח של 4 עד 20 קמ"ר.^[22] לדוגמה, מעקבים בדוניאנה שנעשו באמצעות משדרי רדיו הראו כי כאשר הטרף מצוי בשפע, שטח הטריטוריה של הנקבה הוא בין 5.3 ל-10.3 קמ"ר, בעוד שבזמני מחסור השטח גדל ל-8.7 - 12.6 קמ"ר אצל הנקבה ועד 16.9 קמ"ר אצל הזכר.^[19][22] ככל החתוליים, שטח הטריטוריה של הנקבה קטן כשהיא מטפלת בגורים – נקבה אחת בדוניאנה הגבילה את סיוריה לשטח של 1.7 קמ"ר בחודשים שבהם טיפלה בגוריה.^[19] סימון השטח נעשה לרוב על ידי סימון ריח (בריסוס), בעיקר באמצעות הטלת שתן וגללים.^[19] את הגללים הם מעדיפים להטיל על גבי שבילים שיוצר האדם בין הצמחייה, או על גבי צמתים בין שבילי אדם למסלולי הליכה של אייליים.^[19] כדי לשמור על הטריטוריה שלו, הפרט מטייל בה תכופות ובצורה נרחבת: זכרים מסיירים בממוצע 8.4 קילומטרים ביום, בעוד שהנקבות מסיירות 6.4 קילומטרים ביום (זכר מסוים אף נצפה מהלך מרחק ממוצע של 9.3 קילומטרים ביום במשך ארבעה ימים).^[19] לפעמים מתרחשות מריבות בנוגע לגבול הטריטוריות, ואלו לעיתים מתפתחות לכדי עימותים פיזיים: במספר פעמים נצפו פרטים מגורשים משטחם ובאחד מהמקרים הפרט המגורש אף נפצע קשה.^[19] ככל הנראה, לסטטוס החברתי של הפרט השפעה על סיכוי המוות שלו, שהרי פרטים חסרי טריטוריה סבלו משיעורי תמותה גבוהים מהפרטים בעלי הקרקעות.^[19] זמן השליטה הממוצע על שטח מסוים הוא 2.3 שנים אצל נקבות ו-1.5 אצל זכרים.^[19] הבעלות על שטח נרכשת בגיל שלוש עד שבע שנים לנקבות וארבע עד שבע שנים לזכרים.^[19]

אורח חייו של השונר האיברי עדיין לוט בחלקו בערפל.^[19][22] על פי תצפיות אחדות משוער כי ההזדווגות מתרחשת בין חודש ינואר לפברואר, ובעקבותיה היריון הנמשך בין 63 ל-73 ימים שבסיומו נולדים הצאצאים בין מרץ לאפריל.^[19] עם זאת, כאשר נקבה אינה מוצאת זכר, אינה מתעברת, הריונה מופרע או שגוריה אובדים היא יכולה להתייחם ולהמליט בכל זמן בשנה.^[22] גודל השגר הוא בין אחד לארבעה ולדות (לרוב שניים נולדים או שורדים), ופרק הזמן המפריד בין היריון אחד למשנהו הוא 15 חודשים.^[22][19][25] את הגורים הנקבה ממליטה במקום מסתור, כגון השיחים האהובים על המין, עצים חלולים, מערות קטנות, מאורות של בעלי חיים אחרים וכו'.^[25][22] נקבה אחת יכולה להשתמש במספר מקומות מסתור כאלו, ואת גוריה היא מעבירה מאחד לשני.^[22] הגורים יוצאים ממקום הולדתם בגיל שבועיים עד ארבעה שבועות, מתחילים לאכול בשר בזמן זה ונגמלים בהדרגה מחלב אימם בגיל חודשיים,^[26] ועושים זאת לחלוטין עם היותם בסביבות החודש השמיני לחייהם.^[22][27] לעיתים פורצות מריבות בין הגורים, ואלו יכולות להסתיים אף במוות.^[54] בגיל ארבעה חודשים הם מצטרפים לאימם במסעותיה אחר טרף ומפתחים יכולות ציד, ועד גיל שבעה חודשים הם מבלים 60% מזמנם לצד אימם.^[22] בגיל 10–11 חודשים הם הופכים עצמאיים לחלוטין (בשטח אימם), ומגיעים למשקל של כשבעה ק"ג עם הגיעם לגיל שנה.^[22] עם בוא החורף השני לחייהם או כאשר הם מגיעים לגיל 8–23 חודשים הם מתחילים לחפש אחר טריטוריה חדשה (תוך הישארות בשטח אימם).^[19][26][22] הזכר מתרחק מוקדם ורחוק יותר מאשר הנקבה.^[22] לפעמים הנקבה יורשת את טריטוריית אימה או מתיישבת לה בטריטוריה גובלת, בעוד הזכרים אינם נוטים לעשות כן.^[22] בעת חיפושם אחר בית חדש נוטים השונרים שלא ללכת יותר משני קילומטרים בשטח פתוח, אך הוכח כי הם יכולים אף לחצות מעל 5 קילומטרים של שטח פתוח אם נמצאו בו גופים "קוויים" (כמו נחלים או גדרות) היכולים לכוונם לקצהו השני של השטח.^[22] הנקבה מגיעה לבגרות מינית בגיל שנה, אך נוטה שלא לעשות כן עד גיל שנתיים–שלוש ועד אשר מוצאת היא טריטוריה משלה.^[27][22] סביר להניח כי פרטים שגילם יותר מעשר שנים אינם יכולים להתרבות.^[22]

 

גורים מתקוטטים

 

גור בוגר יותר

 

גור צעיר

 

פעוט בן כמה ימים

 

השונר האיברי הוא החתול שמצוי בסכנת ההכחדה החמורה ביותר בעולם,^[11][10] ואולי אף הטורף הנדיר ביותר באירופה.^[19] אם תתרחש הכחדתו, יהיה הוא מין החתול הראשון להיכחד מאז היכחדותו של הטיגריס השנחרבי לפני כעשרת אלפים שנה (אם כי ישנם תת-מינים שנכחדו, כמו טיגריס ג'אווה ואריה הכף).^[13]

מצבו זה של השונר האיברי אינו תוצאה של גורם יחיד אלא של כמה גורמים במקביל. הגורם המשפיע ביותר, שהוא למעשה אוסף גורמים בעצמו, הוא השינוי הסביבתי:^[55]

• חקלאות וגידול בהמות – חצי האי האיברי היה מאוכלס בעבר ברועי צאן וחוואים במשך לפחות 8,000 שנה.^[22] בעלי מקצועות אלו נאלצו להכשיר שטחים מיוערים לצורך רעיית בעלי החיים שלהם.^[22] הנעזרים בשיטות חקלאיות ישנות אלו הכשירו שטחים קטנים לצורכם והשאירו יערות בנוף הסובב אותם – פעולות אלו עודדו צפיפות אוכלוסין גבוהה יותר אצל הארנבון המצוי, ועל כן גם אצל השונר האיברי.^[22] עם התפתחות הטכנולוגיה ייבאו וגידלו בני האדם באופן מוגבר יותר אייליים ובהמות אחרות, מהלך המצריך שטחי מרעה נרחבים ומשתלט על אלו של החי המקומי (ראו מין פולש), וכך גורם למין לסבול כבר מאות שנים מהרס בית גידולו.^[1][22][19] עם זאת, הרס זה נמשך עד שנות ה-60 של המאה ה-20, שכן בתקופה זו הפכה הנדידה אל הערים לתופעה חברתית נרחבת, והמצב אף השתפר הודות לפעולות של האיחוד האירופי.^[22]
• שינוי הצמחייה – במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הוחלף או עורבב היער המקורי של חצי האי עם עצים מחטניים ועצי אקליפטוס לצורכי תעשייה.^[22] ביערות אלו השיחים נוטים להיעדר, וכן גם הארנבונים.^[22]
• תשתית ובנייה – בנייה ופיתוח תשתית מוגברים (בעיקר כבישים, סכרים), עיור והקמת אזורי נופש) בשנות השישים של המאה ה-20 הביא לכך שהאוכלוסיות הנותרות של המין בודדו לחלוטין, ודבר זה הביא בתורו להתמוטטותן של יותר מארבעים אוכלוסיות עד תחילת שנות השמונים.^[1] החיים לצד כבישים, במיוחד כאלו המיועדים לנסיעה מהירה, מובילים לתאונות דרכים.^[56] מוות זה הוא בעל שיעור גבוה של התרחשות, במיוחד כאשר שונרים צעירים נודדים ממקום הולדתם בחיפוש אחר טריטוריות חדשות, מה שמוביל אותם להיתקלות קטלנית ובלתי נמנעת עם כבישים מהירים, מסילות רכבת ואזורים עירוניים.^[1][26]

בעיה עיקרית נוספת היא מיעוט טרף.^[1] השונר האיברי מבסס את רוב תפריטו על הארנבון המצוי ולפיכך, הוא מושפע ישירות משינויים המתרחשים אצל הארנבון המצוי – כל דלדול במספר הפרטים באוכלוסיית הטרף מביא לכך שבמקביל גם אוכלוסיות הטורף מידלדלות.^[1] מצבו של הארנבון נגרם כתוצאה מאיומים דומים לאלו המכחידים את השונר האיברי ובנוסף גם מהתפרצות המחלות מיקסומטוזיס (בשנות החמישים של המאה ה-20) ומחלה דימומית בארנבונים (Rabbit haemorrhagic disease) (שנות השמונים המאוחרות) – מחלות אשר גרמו לירידה קיצונית של כ-80% בגודל האוכלוסייה הכללית של הארנבון המצוי (בטבע).^[1][19][10] איומים אלו, בנוסף לכך שכ-30 מיני טורפים מבססים חלק ניכר מתפריטם עליו, מעמיקים ומחמירים את הירידה בגודל האוכלוסייה של הארנבון המצוי.^[57]

 

 

איום משמעותי בעבר היה הציד,^[1] שהיה נעשה לשם ספורט, שימוש בפרוות המין ובשרו או בעקבות תפיסתו כמזיק.^[22][46] לדוגמה, משערים שעד שנת 1937 נמכרו כ-500 פרוות בכל שנה בשוק הפרוות הספרדי, ושמספר זה הצטמצם ל-200 עד 300 קרוב לשנות ה-80 אשר הגיעו באופן שנתי מאזור מרכז ספרד אל מדריד הבירה לשימוש בתעשיית הפרוות.^[8] לפני שנות השבעים היה זה האיום העיקרי לקיומו של המין,^[8] אך מכיוון שקיבל הגנה מעוגנת בחוק ומפני שאוכלוסיית המין הצטמצמה באופן חריג ירד היקף הציד כמעט לחלוטין (עם זאת, פרטים אחדים עדיין ניצודים על ידי עבריינים).^[46][22] בדומה לרוב בעלי החיים הטורפים, השונר האיברי נתפס בעיני המקומיים והרשויות כמזיק, לפני ואחרי שנות ה-2000, ועל כן ניצוד (לרוב תפיסות אלו מוטעות ביסודן, שכן המין מתקיים כמעט לחלוטין מארנבונים מצויים).^[8][59] לדוגמה, בשנת 1953 הוציאו הרשויות בספרד צו המורה ליצור את "המִנְהָלוֹת המחוזיות להכחדת מינים מזיקים והגנת מיני הציד" או בקיצור "מנהלות הכחדת המזיקים", אשר כנובע משמם אחד מתפקידיהם היה לעודד את ציד המינים המזיקים, וביניהם השונר האיברי.^[8][59] מנהלות אלו תיעדו 152 מיתות של שונרים איברים בין 1954 ל-1961.^[8] באותה העת תועדו מקרי המוות רק בשישה ממחוזות ספרד (בדרום ובמערב ספרד), עובדה שככל הנראה מעידה על מספרם הנמוך באופן קיצוני של הפרטים במקומות אחרים.^[8] בנוסף, לעיתים בעלי קרקעות בתחומי תפוצתו רואים בו איום לחיות המשק שלהם והורגים אותו, אך הדיווחים על טריפת חיות משק על ידי שונרים איבריים נדירים, וכן אחדים מתייחסים אליו כמבקר רצוי המרחיק משטחם שועלים וארנבונים.^[22][46] המין נפגע גם מציד שלא מכוון כלפיו – שיטות ציד לא חוקיות או לא בררניות, כמו שימוש במלכודות הלוכדות כל חיה בגודל מסוים או פיזור רעלים אשר פוגעים הן בצמחים והן בבעלי החיים.^[22]

 

סיכון רב משמעות, שהוא תוצר לוואי של האיומים המוזכרים לעיל, הוא מיעוט הפרטים באוכלוסייה יחידה. אוכלוסיות המין מופרדות מאוד זו מזו, ומורכבות מפרטים בודדים. עובדה זו מובילה לשני תת-איומים עיקריים: פגיעות למוות ומגוון גנטי דל. האיום הראשון – פגיעות למוות – משמעו שכל אבדה של פרט בעקבות מוות טבעי, כמו מחלה או נפילה, יכולה להיות זו שתסתום את הגולל על עתידו של המין.^[1] לדוגמה, פרטים נדבקים בכלבלבת מכלבי חווה.^[1][26] האיום השני – מגוון גנטי מצומצם – עלול להוביל למומים קטלניים, כמו מערכת חיסון ירודה או ספירת זרע נמוכה.^[10] בעבר יכלו כל אוכלוסיות השונר האיברי להתרבות ביניהן ולפיכך גם ניחנו במגוון גנטי רחב היקף,^[7] אולם כתוצאה מהאיומים שבהם שרוי המין נוצר תהליך אבולוציוני הנקרא "צוואר בקבוק" שבו האוכלוסיות התמעטו בקצב מהיר וקיצוני, שבתורו גרם לכך שיחד עם חלק מהאוכלוסיות שנעלמו אבדו גם תכונות שונות,^[7] והצטמצם המגוון הגנטי. לדוגמה, מאז שנות השישים מצויים בדוניאנה רק פרטים עם פסים ונקודות גדולים, בולטים וצפופים.^[7][19] דוגמה לכך היא מצבה של אוכלוסיית דוניאנה בשנת 2005: בשנה זו האפילה מגפה של וירוס הלוקמיה בחתולים (Feline leukemia virus) על דוניאנה, שם הרגה ארבעה פרטים עם התפרצותה – המחלה הועברה ככל הנראה על ידי חתולים מבויתים אשר נפוצים בדוניאנה.^[60] בעקבות בדיקות נרחבות של אוכלוסיית הפרא, נתגלה הווירוס בעוד שבעה פרטים, אותם העבירו לבידוד במרכז לוס ויירס (Los Villares) לשיקום שונרים אשר בעיר קורדובה, שם נפטרו שניים מהמחלה לאחר מכן.^[60]

המחלה לא נתגלתה באוכלוסיות אחרות, והוגבר הפיקוח עליהן כדי למנוע את התפרצותה.^[60] בדוניאנה חוסנו 16 פרטים, ולאחר חודשים מספר בהם לא דווח על קיומה, נראה כי המגפה נעצרה.^[60] עם בידוד הפרטים החולים נחקרה המחלה ועל כן משערים כי בנוסף למגעים בין השונרים לחתולי הבית, התבססה המחלה על מערכת החיסון הירודה של אוכלוסיית דוניאנה – פגם הנובע ממגוון גנטי דליל (רק כ-30% מהמגוון הגנטי של אוכלוסיית אנדוחר נמצא בזו של דוניאנה).^[60]

גופים, חוקים ואמנות רבים פועלים להצלתו של המין מסכנת ההכחדה בפניה הוא ניצב,^[61][22][1] והעיקריים ביניהם:

• איגוד השימור העולמי (IUCN) מכיר בו כנתון בסכנת הכחדה חמורה מאז שנת 2002 (למעשה כמין החתול הנדיר ביותר בעולם), ועל פי ההערכה האחרונה בשנת 2007 הוא מוכלל תחת הסעיף C2a(i) בגרסה ה-3.1 (שנת 2001^[62]) של "הרשימה האדומה של מינים מאוימים" (The Red List of Threatened Species). מיקומו של המין בשנה זו תחת הסעיף הנ"ל מעיד על מספר דברים: ראשית, האוכלוסייה הכללית של המין מנתה פחות מ-250 פרטים בוגרים (C); שנית, ככל הנראה מספר הפרטים הבוגרים היה שרוי או יהיה שרוי בירידה (2); שלישית, תת-האוכלוסיות הורכבו מלא יותר מ-50 פרטים (a(i)).^[62] על כן קבע הארגון כי אין מספר הפרטים מספיק להישרדות המין וכי הוא עומד על סף הכחדתו.

• אמנת וושינגטון (CITES) מגדירה אותו כנתון בסכנת הכחדה, שם הוא מוכלל תחת נספח I (המשמעותי ביותר).^[4]

• האמנה לשימור חיות הבר ובתי הגידול הטבעיים באירופה (Convention on the Conservation of European Wildlife and Natural Habitats) שנחתמה בברן שבשווייץ, שם הוא מוכלל תחת נספח II הקובע כי הוא מין הזכאי להגנה מוגברת.

• חוק המינים בסכנת הכחדה המפוקח על ידי הגופים הפדרליים שירות הדיג הימי הלאומי (אנ') (NMFS) ושירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית (FWS).^[63]

 

שונר איברי מפהק

 

שונר איברי בדוניאנה

• ההנחיה המחייבת של האיחוד האירופי משנת 1992 שמספרה הסידורי 92/43/EEC בנוגע לשימור בתי גידול הטבעיים ומיני בר של בעלי חיים וצמחים (Council Directive 92/43/EEC of 21 May 1992 on the conservation of natural habitats and of wild fauna and flora), שם הוא מוכלל תחת נספח II: מינים בעדיפות עליונה מבין אלו הדורשים אמצעים מיוחדים להגנת בית גידולם. כמו כן, הוא מופיע בנספח IV: מוגן בקפדנות.

• בשנת 1973 קיבל המין הגנה חוקתית בספרד: חוק שמספרו הסידורי הוא 439/1990 המכלילו ב"קטלוג הלאומי של מינים בסכנת הכחדה" תחת נספח I: בסכנת הכחדה.

• שנה לאחר מכן גם פורטוגל הכירה במצבו על ידי חוק שמוציאו מרשימת המינים המותרים לציד או ללכידה.

אלו פועלים במספר תחומים: בית גידול,^[1] הארנבון המצוי,^[42] מגוון גנטי^[1] ומודעות.^[42] בפני השימור ניצבים מכשולים רבים עקב המציאות הפוליטית, הכלכלית, הניהולית והחברתית, כמו שיתוף פעולה לוקה בחסר בין הגופים הפועלים, תפיסות חברתיות מוטעות לגביו, חוסר במוטיבציה ובתקציבים לשימורו.^[22]

התחום הראשון – השמשת בית גידול קיים או יצירת אחד חדש: ניהול מספר אזורים בעלי סביבה מתאימה ושטח בגודל של לפחות 500 קמ"ר, כך שיוכלו לספק מקום מחסה מתאים ובית עתידי לאוכלוסיות המיועדות להשתחרר לטבע.^[1] אזורים אלו צריכים להיות רחוקים מכבישים, פעילות חקלאית או תוכניות להקמת תשתית (כמו במרכז ובמערב סיירה מורנה או במונטס דה טולדו).^[1][42] לדוגמה, בשנת 2003 הצליחו הארגון פאונה ופלורה אינטרנשיונל (Fauna and Flora International) בשיתוף עם הארגון הפורטוגלי Liga para a Protecção da Natureza ‏(LPN) להקים "מסדרון" טבעי ששטחו 185 קמ"ר המקשר בין ספרד לפורטוגל, ובכך לעודד שונרים לנדוד ממקום אחד למשנהו.^[45] פעולה זו הוכתרה כהצלחה לאחר שנצפה פרט בן שנתיים נודד את כל 250 הקילומטרים מדוניאנה עד העיר וילה נובה דה מילפונטש (Vila Nova de Milfontes) שבחוף המערבי של פורטוגל.^[45]

התחום השני – שימור הארנבון המצוי: השבת ארנבונים שנולדו בשבי לטבע, שיפור תנאי בית הגידול, הבראת פרטים, בירוא מחלות ופיתוח חיסונים, פיקוח על הצמחייה הקשורה אליהם, מניעת ציד על ידי האדם, פיקוח הציד על ידי טורפים ובניית מאורות לשימושם.^[1][42] לדוגמה, המוסד הספרדי הלאומי לשימור הטבע (Instituto para la Conservación de la Naturaleza – ICONA), בשיתוף עם המועצה הספרדית הלאומית למחקר (Consejo Superior de Investigaciones Científicas – CSIC), הנפיק תוכנית לשימור השונר האיברי בדוניאנה, ובין היתר מטרות תוכנית זו הן העברת הפרסתנים הפולשים בשטחו של השונר, והמתחרים עם הארנבונים על מזון או מצריכים שטחי מרעה אותם יוצרים באמצעות הרס בית הגידול המקומי.^[19] כמו כן, באנדוחר גודרו שטחים אותם אכלסו מחדש בארנבונים ואליהם ניתן רק לשונרים להיכנס (ולא לטורפים אחרים).^[37]

התחום השלישי – הבטחת מגוון גנטי נרחב, אשר תקף הן בטבע והן בשבייה. בטבע, מנוהלים חילופי פרטים בין אוכלוסיות באופן מלאכותי (על ידי האדם) ויצירת "מסדרונות" בין מקומות המחיה המפורדים שלהם שיעשו זאת באופן טבעי גם כן.^[19] בשבייה, מנוהלות תוכנית רבייה והשבה לטבע אשר מהוות כ"גלגל הצלה" במקרה ויכחד מהטבע.^[64] לדוגמה, שנת 2005 היוותה את אבן הפינה לרביית השונר בשבייה: ב-28 במרץ הצליחה תוכנית רבייה שנוהלה על ידי השלטונות הספרדיים והאנדלוסיים לגרום להיוולדם של שלושה גורים – שתי נקבות וזכר אחד.^[61] בנוסף, למרות דאגתם של ארגוני השימור, בשנת 2011 פורסם מחקר שהראה כי במשך 50,000 השנים האחרונות התרחשה שונות גנטית קטנה מכדי להוות סכנת מוות המרחפת מעל המין.^[35]

התחום הרביעי – יצירת מודעות חברתית בנוגע למצבו של המין, במטרה להביא לשינוי ביחס הציבור כלפיו (במיוחד אצל בעלי קרקעות בתפוצתו) וגיוס תרומות שיעזרו לקיים את הפעולות הנזכרות לעיל.^[1][19][42] ארגונים ואנשים פרטיים רבים פועלים לחינוך סביבתי בבתי ספר, אצל ציידים, בעלי קרקעות, פוליטיקאים וכו'.^[65] לדוגמה, הארגון "SOS Lynx" הפורטוגלי הוא ארגון הפועל לקידום שימורו של השונר האיברי והמודעות הציבורית לגבי מצבו.^[16] בין פברואר 2005 לספטמבר 2010 הוציא הארגון לאור את העיתון "LynxBrief",^[37][11] ששם לעצמו למטרה לייעל שיתופי פעולה בין הארגונים הפועלים בנושא שימור המין, לספק במת דיון לנפשות הפועלות, ולעקוב ולדווח אחר מצבו של המין, בית גידולו והפרויקטים המנוהלים לשם שימורם.^[37]

כמו כן, חלק בלתי נפרד משימור מין כלשהו הוא מעקב מדוקדק אחריו, המאפשר לחוקרים לדעת את מצבו ומיקומו, להבין את אופי ושיעור הבעיות בפניהן הוא ניצב, ולהבין איך משפיעות פעולות השימור עליו.^[61] בנוסף, המעקב הפך למעט פוליטי מכיוון שאם תוכח הימצאותו של המין באזור מסוים, הרשויות המקומיות מחויבות חוקית לשמר את האזור ולפתח תוכנית שימור.^[61] ישנן שלוש שיטות עיקריות למעקב: צילום פסיבי, בדיקת עקבות ודגימות דנ"א.^[61] שלוש שיטות אלו נמצאו אמינות מצפייה ישירה של האדם, שהיא לעיתים קרובות סובייקטיבית, מועדת לשגיאות וקשה לביצוע מכיוון שהשונר האיברי חמקני, במיוחד בצמחייה הסבוכה המזרח-תיכונית.^[61] הצילום הפסיבי נעשה באמצעות הצבת מצלמות ולפניהן פיתיון המונח על מגש רגיש לתנועה, כך שכאשר שונר מתקרב לפיתיון ודורך על המגש – המצלמה פועלת.^[61] שיטה זו היא המדויקת והחיונית ביותר, ועל כן פרוסות כ-200 מצלמות באזור אנדוחר, אך היא גם יקרה בהתחשב בכך שמשתמשים בה בשטח גדול, ולאור העובדה שכל מצלמה עולה כ-200 אירו וכי יש לתקנן ולהחליף את סרט הצילום שלהן מדי פעם בפעם.^[61] השיטה השנייה – בדיקת עקבות – משמשת בעיקר בדוניאנה, שם האדמה החולית מקלה על יצירת העקבה (לעומת האדמה הסלעית שבסיירה מורנה).^[61] מכיוון ששיטה זו קשה לביצוע פיתחה החברה WildTrack תוכנת מחשב בעלת אלגוריתם המזהה עקבות של מיני בעלי חיים שונים ואף של פרטים שונים באותו המין.^[61] השיטה השלישית – דגימות דנ"א – נעשית על ידי איסוף דנ"א משיער והפרשות של המין, וחיונית מכיוון שאי אפשר לעמוד על אופייה של שארית כלשהי מפני הדמיון בין אלו של השונר האיברי לאלו של מינים אחרים (כמו חתול הבר).^[61]

 

במסגרת 80 התחריטים המכונים "לוס קאפריצ'וס" שהכין הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה בין השנים 1797 ל-1799, התפרסם במיוחד תחריט מספר 43 שכותרתו "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" (El sueño de la razon produce monstrous). בין המפלצות המקיפות את האיש הישן מצויר שונר איברי הרובץ לימינו של החולם.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שונר איברי
טקסונומיה בוויקימינים: שונר איברי

• שונר איברי, באתר ITIS (באנגלית)
• שונר איברי, באתר NCBI (באנגלית)
• שונר איברי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• שונר איברי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• שונר איברי, באתר GBIF (באנגלית)
• "Projecto Lynx" – פרויקט שפונה ישירות אל הציבור במטרה לעורר מודעות. אנשיו עושים זאת באמצעות ניהול אתר ובלוג אשר מספקים מידע ובעיקר חדשות עדכניות לגבי מצבו של המין.
  • שידור ישיר מתוך מכלאת שונרים איברים בפארק הלאומי דוניאנה(הקישור אינו פעיל).
  • גלריית תמונות.
• סרט תיעודי מאת נשיונל ג'יאוגרפיק: "השונר האחרון של ספרד" (Spain's Last Lynx). הועלה לאתר YouTube על ידי המשתמש João Botas בתאריך בדצמבר 2011.
• תמונות וסרטונים מאת ""Programa de Conservación Ex-situ del Lince Ibérico".
• Iberian lynx returns to Spain from verge of extinction מאתר ה-BBC
• The return of the lynx מאתר ה-BBC