צור (סלע)

סלעי הצור מופיעים בטבע בצורות מגוונות.

• צור (Flint) – במובן המצומצם נוהגים לקרוא בשם צור לסוג בעל הצבע הכהה, בדרך כלל אפור־כהה, כחול, שחור או חום עמוק.
• חלמיש (Chert) – סוג בהיר יותר, בצבעי לבן, אפור, חום, חום אפרפר וירוק בהיר עד אדום חלודה. הבדלי הצבע הם תולדה של יסודות הקורט המצויים בסלע, כשהצבע האדום והירוק שייכים להופעת יונים של ברזל.

באנגלית ההגדרה הפוכה. המונח Chert מתייחס לכל סוגי סלעי הצור, כאשר Flint מתייחס לסוג סלע צור המצוי בקירטון בלבד. צור וחלמיש מכונים גם אבן אש משום שבעזרת חיכוך נוצרים גיצים. ניתן להדליק אש באמצעות חיכוך שתי אבני חלמיש, גם ללא שימוש בברזל^[1].

תהליך היווצרות הצור אינו מוחוור דיו. המחקרים מצביעים על כך שהצור הוא משקע פוליגנטי, כלומר נוצר כתוצאה מגורמים שונים ובדרכים רבות. ידוע שהצור שקע בים וכי התורמים העיקריים לסיליקה שממנו נוצר סלע הצור הם אפר געשי מהרי געש הנישא על ידי הרוח, או סיליקה המומסת כימית מסלעים מגמתיים (כדוגמת בזלת וגרניט) והנישאת עם מי הנהרות לים. הסיליקה המומסת במי־הים שוקעת בשני תהליכים אפשריים:

• צור ביוגני – צור שנוצר על ידי בעלי חיים חד־תאיים כדוגמת קרנוניות, ספוגים צורניים וצורניות (אצות ירודות) הבונים את שלדיהם על ידי ספיחת סיליקה ממי־הים. חוקרים רבים סבורים כי מרבית הצור בעולם הוא ביוגני.
• צור כימי – צור שנוצר מהשקעה כימית בים. התנאי הבסיסי לתהליך זה היה ריכוז גבוה של סיליקה במי־הים, כמו באקלים חם. זהו תנאי בסיסי אך לא מספיק, גם בתנאים של תמיסה רוויה ביותר לא תתחולל השקעת גבישים אלא אם יוכנס לתמיסה גרעין מינרלי. מסתבר שריכוז גבוה של יוני קרבונט (CO₃) משמש כזרז מסוג זה. ולכן מתחולל תהליך של החלפה שבו הצור מחליף גיר שמקורו בשלדי בעלי חיים מיקרוסקופיים. לכן מוצאים בתוך הצור מאובנים שקליפותיהם המקוריות היו גיר ועתה הן עשויות צור. שקיעת הצור הכימי מתבצעת בחללים קיימים בתוך המשקע. מקורם של החללים בפעילות של בעלי חיים היוצרים תעלות או מחילות, בהפסקות שבין שכבות הגיר או בסדקים שנוצרו במשקע הגירי עקב תהליך הדחיסה הגורם להוצאת מים מהמשקע, התכווצות המשקע ויצירת סדקים.

 

הצור מופיע בשתי תצורות עיקריות:

• כרבדים דקים, עורקים, נודולות וכחגורות מסביב לבולבוסים בתוך שכבות של סלעי גיר, קירטון או דולומיט. בישראל ניתן לראות תופעה זו בסלעים מתקופת האאוקן למשל בקניון של עין עבדת.
• שכבת צור מסיבית עבה. בישראל ניתן לראות תופעה זו בסלעים מתקופת הסנון, למשל ב"כביש הנפט" מצומת הנגב לירוחם. עובי שכבת הצור יכול להגיע עד 10 מטר. כאשר מתבוננים במקטע מתוך שכבת הצור רואים תופעה הדומה לברקציה. שברי צור זוויתיים בגוונים שונים הנתונים בתוך מסת אם (מטריקס) צורנית גם היא. בניגוד לברקציה, תופעה זו אינה מיוחסת לסחיפה והתקשות של שברי צור אלא לפעילות טקטונית שמתחה את מסת האם.

הצור נפוץ במדבר יהודה ובנגב (בתצורת משאש).

 

הצור הוא סלע אידיאלי לשימור צורות קדומות של בעלי חיים שכן הוא מאופיין במבנה קריפטוקריסטלי (כלומר גבישים זעירים) ועמיד לבלייה והתמרה. דוגמאות:

• חלמיש בן 3.2 מיליארד שנים מהתצורה הקרויה "עץ התאנה" בהרי ברבטון בין סווזילנד ודרום אפריקה שימר מאובנים של חד תאיים שאינם מושבתיים.
• חלמיש במערב אונטריו שבקנדה (1.9–2.3 מיליארד שנים) שימר לא רק חיידקים אלא גם אורגניזמים שמאמינים כי צרכו אמוניה.
• חלמיש אפקס בפילבארה אוסטרליה (3.4 מיליארד שנים) שימר אחד עשר סוגים של פרוקריוטים.
• חלמיש רייני מתקופת הדבון בסקוטלנד (400 מיליון שנה), מכיל את השרידים העתיקים ביותר של צמחיית היבשה המצויים במצב שימור מושלם, מצב המאפשר חקר התאים של המאובנים.

עם זאת, מחקרים אחרונים מטילים ספק בקיומם של מאובנים בצור מהפרקמבריון וטוענים כי מאובנים אלה הם תוצאה של זיהומים או של סיבי פחמן שנוצרו ממקור שאינו ביולוגי.

 

הצור היה אחד החומרים השימושיים ביותר ליצור כלים בתקופת האבן, כדוגמת אבן יד, שכן הוא מתפצל לשברים דקים חדים הקרויים נתזים או להבים (תלוי בצורה) כשמכים עליו בחפץ קשה אחר (כדוגמת פטיש יד עשוי מחומר אחר).

כשמכים עם אבן צור כנגד מתכת נוצר ניצוץ, ולכן הצור היה מקור עיקרי ליצירת אש (כולל המצת ברובים שבו הצית הניצוץ שנגרם מאבן הצור את אבק השרפה) עד סוף המאה ה-18.

שימוש נרחב בצור מהמאה ה-13 עד ימינו כאבן בניין בייחוד באנגליה.

שימוש בצור בצרפת באזור המאה ה-12 כחומר מבודד, על מנת לשמור על חומם של מאכלים לאחר שהורדו מן האש^[2].

בפולין באזור פולין קטן, בסמוך לעיירות סנדומייז', אוסטרובייץ שוויינטוקז'יסקי ואילז'ה קיימים מרבצים של צור בעל מראה מיוחד של רצועות קונצנטריות כהות ובהירות לחלופין המכונה צור מפוספס המשמש בייצור תכשיטים.

במסורת היהודית היה מקובל להשתמש באבן צור לצורך ברית מילה. יש המשערים כי הסיבה לכך היא, שהנתז הטרי מאבן הצור הוא סטרילי, ומונע זיהומים שעלולים להיגרם מסכין משומשת. השימוש הראשון המתועד באבן צור לצורך מילה הייתה על ידי ציפורה אשת משה שחתכה בעזרת אבן צור את ערלת בנה^[3].

החלפת שיני לסת של חמור, מה שמכונה "לחי של חמור", באבני צור שימש כמגל וככלי נשק. אחת ההשערות הן ששמשון גבר על 1000 הפלשתים בעזרת לחי חמור כזו^[4].

בתנ"ך מופיעה אבן הצור כסמל לחוזק ועוצמה:

וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ:

— ספר ישעיהו, פרק נ"ד, פסוק י"ב

ישנם מפרשים שאבני 'אקדח' הן אבנים המוציאות אש בהקשתן אחת בשנייה – אבן צור (ואז הכוונה היא לשורש ק-ד-ח במשמעות חום, כגון: החולה קדח מחום).

אבן הצור נחשבת כאבן המסמלת את מדינת אוהיו שבארצות הברית.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: צֹר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צור
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כלי צור

•   צור, דף שער בספרייה הלאומית