עונש מוות

  ערך מורחב – עונש מוות לפי מדינה

המדינה הראשונה שביטלה רשמית את עונש מוות הייתה הדוכסות הגדולה של טוסקנה. היא עשתה זאת ב-30 בנובמבר 1786. מאז ביום זה מציינים "יום ערים למען החיים".

על פי הדו"ח השנתי של ארגון אמנסטי הבינלאומי בשנת 2003 היו 1,126 הוצאות להורג ב-28 מדינות; 84% מן ההוצאות להורג אירעו בארבע מדינות: סין – 726 אנשים, איראן – 108 אנשים, ארצות הברית – 65 אנשים, וייטנאם – 64 אנשים, ב-2005 השתנתה המגמה, סעודיה חלפה על פני ארצות הברית ודחקה את וייטנאם מחוץ ל"מועדון הארבע", ב-2007 עלתה פקיסטן למקום הרביעי (135 הוצאות להורג) ודחקה את ארצות הברית למקום החמישי. ככלל ניכרת מגמה של עלייה בהוצאות להורג במדינות אסלאמיות בתחילת המאה ה-21.^[1]

 

בתקופה שבין 1990 ל-2003 עמד המספר הממוצע של הוצאות להורג בשנה בעולם על 2,242. סין הוציאה להורג לפחות 20,000 איש בין 1990 ל-2001. ישנם גורמים הנוקבים במספרים גבוהים יותר באשר למספר ההוצאות להורג בסין. אחוז ההוצאות להורג לנפש הגבוה ביותר לתחילת המאה היה בסינגפור, שם נספר ממוצע של כ-70 הוצאות להורג בשנה, לאוכלוסייה בת כארבעה מיליון איש. רוב המוצאים להורג בסינגפור נמצאים אשמים בעבירות סמים.

ברוב המדינות שבהן נהוגה הוצאה להורג שמור עונש זה לענישת בוגדים, ויש המטילות אותו על רצח. ישנן מדינות, כדוגמת סין, שבהן עבירות לא אלימות, כגון עבירות סמים ואף עבירות צווארון לבן, נושאות עמן את עונש המוות.

ברוב המדינות הדמוקרטיות של תחילת המאה ה-21 אין עונש המוות נהוג. כך באיחוד האירופי, בקנדה, באוסטרליה, בניו זילנד, ובחלק מארצות אמריקה הלטינית. אירלנד הייתה המדינה הראשונה בעולם אשר אסרה בשנת 1990 על עונש המוות בחוקתה, לאחר משאל עם. בעולם נאסר עונש המוות בשמונים מדינות, 22 מדינות לא הוציאו איש להורג בעשר השנים האחרונות, ובארבע עשרה מדינות נהוג עונש המוות רק לפשעים יוצאי דופן בחומרתם (לדוגמה, פשעי מלחמה). ב-78 מדינות, לרבות מדינות באפריקה, במזרח התיכון, באסיה, באיים הקריביים, וכן ביפן ובארצות הברית, עדיין נהוג עונש המוות. במדינות טוטליטריות נהוג לעיתים להוציא להורג ללא משפט מתנגדים לשלטון.

בין השנים 1608 ל-1991 הוצאו להורג בארצות הברית (וקודמותיה בשלטון באזורים אלו) כחמישה עשר אלף איש. בין 1930 ל-2002 הוצאו להורג בארצות הברית 4,661 אנשים.

רק בשש מדינות נהוג עונש מוות לעבריינים קטינים, כלומר עבריינים שביצעו את העבירה טרם הגיעם לגיל 18. עד 2005 הנהיגה ארצות הברית באופן כמעט בלעדי את עונש המוות לקטינים בעולם, אך אז בוטל בהחלטת בית המשפט העליון. עם זאת, בשל האיטיות בה מתבצע ההליך המשפטי שקודם להוצאה להורג בארצות הברית, לא הוצא להורג לאחרונה אדם שגילו פחות מ-19 שנה. אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד אוסרת על עונש מוות לקטינים. אמנה זו נחתמה על ידי כל המדינות פרט לארצות הברית ולסומליה.

ישנן מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על עונש המוות, לדוגמה הפרוטוקול השישי לאמנה האירופית לזכויות האדם. אמנות אלו מחייבות רק את המדינות החתומות עליהן. המשפט הבינלאומי המנהגי מתיר הוצאה להורג.

מספר ארגונים בינלאומיים מתנים את ההשתתפות בהם באיסור על עונש המוות, ביניהם האיחוד האירופי ומועצת אירופה. מסיבה זו בוטל עונש המוות בטורקיה בשנת 2002, על מנת שתוכל לעמוד בדרישות להצטרפות לאיחוד האירופי. כתוצאה מכך אירופה היא יבשת שעונש המוות אינו נהוג בה, פרט לבלארוס.

ברוסיה, עונש המוות האחרון בוצע לאחרונה בספטמבר 1996 כאשר העונש בוטל ב-16 במאי 1996, על פי צו נשיאותי של בוריס ילצין. ב-19 בנובמבר 2009, בית המשפט העליון של רוסיה פסק כי לאף בית משפט ברוסיה אין תוקף וסמכות לגזור עונש מוות על נאשם.

  ערך מורחב – עונש מוות בישראל

בישראל העונש על רצח במדרג החמור ביותר הוא מאסר עולם ולא מוות, אך סעיף 300(ב) לחוק העונשין והחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם קובעים עונש מיתה לרצח שבוצע על ידי הנאצים ועוזריהם. על פי חוקים אלו הוצא להורג בישראל אדם אחד בלבד – אדולף אייכמן, קצין אס אס בכיר ומקורב להיטלר שהיה מהאחראים המרכזיים לפתרון הסופי. אייכמן נתפס בארגנטינה ונשפט בשנת 1962, הוא נידון למוות והוצא להורג בתלייה.^[2]

אפשרות נוספת לעונש מוות היא על בגידה,^[3] בפועל הופעל סעיף זה פעם אחת – כנגד קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי, שנידון בפני בית דין שדה^[4] והוצא להורג בירייה, לאחר המקרה נחשף כי נשפט ללא הליך תקין ועל סמך ראיות כוזבות.^[5]

ב-1988 הורשע איוון דמיאניוק ונידון למוות על פי חוק זה,^[6] אך בערעור בפני בית המשפט העליון בוטלה ההרשעה מחמת הספק.^[7]

עם קום המדינה, נכלל בחוק עונש מוות על רצח, אך הדבר נדון בכנסות הראשונות ובוטל בתיקון לחוק העונשין.

במסגרת המשפט הבין-לאומי, עונש המוות עודנו קיים, זאת חרף מעמדה של הזכות לחיים ולביטחון ועליית המדרגה בהכרה העולמית בזכויות האדם. עם זאת, הפרקטיקה של עונש המוות מוגבלת בימינו ומצטמצמת בהדרגה. החשש מפני הריגת חפים מפשע מהווה את הטיעון הוותיק ביותר כנגד הטלת עונש המוות.^[8]

המשפט הבין-לאומי המנהגי אינו אוסר על הטלת עונש מוות. עם זאת, אמנות האוניברסליות ואמנות אזוריות שונות מגבילות את השימוש בו וקוראות למדינות העולם לבטל אותו כליל. בשלהי המאה ה-20 החלה להתפתח מגמה עולמית לשינוי ביחס לעונש המוות. עליית מעמדן של זכויות אדם ברחבי העולם יצרה התנגשות במשפט הבין-לאומי בין החלת עונש המוות לבין כיבוד זכויות האדם. אי-לכך, מרבית מדינות העולם אסרו את השימוש בפרקטיקה של עונש מוות. במדינות שהמשיכו להנהיג פרקטיקה זו, הוגבלו העבירות שבגינן ניתן להטיל את עונש המוות. כיום ישנן 55 מדינות בעולם שעונש המוות מעוגן בחוק ומבוצע בפרקטיקה. מנגד, למעלה מ-100 מדינות אסרו לגמרי את השימוש בעונש המוות בשטחן ועוד כ-40 מדינות נוספות אסרו חלקית או בדרך לאיסור מוחלט של הפרקטיקה.

סעיף 5 להכרזה בדבר זכויות האדם קובע כי אף אדם לא יהיה נתון לעינויים או ליחס אכזר, בלתי הומני, משפיל ומבזה כעונש למעשיו.^[9] בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע בהתאם לכך כי ההמתנה הארוכה (במשך שנים) לביצוע גזר דין מוות (ה-Death Row בארצות הברית) היא אסורה כיוון שהיא מבזה ולא הומנית.^[10] דיון נוסף התרחש בגין אופן ההמתה, כאשר מועצת זכויות האדם של האו"ם קבעה שהמתה באמצעות תאי גזים מהווה ענישה אכזרית וכן שהוצאה פומבית להורג אינה מתיישבת עם חובת השמירה על כבוד האדם.^[11]

האמנה הראשונה שהתייחסה להגבלת עונש המוות, הייתה אמנת ז'נבה השלישית משנת 1929,^[12] אך זו עסקה בשבויי מלחמה בלבד.

סעיף 6 לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מהווה את ההוראה החשובה ביותר לעניין איסור הנהגת עונש המוות. סעיף זה קובע כי לכל אדם קיימת הזכות לחיים וזכות זו תהא מוגנת מפני פגיעה שרירותית.^[13] בנוסף קובע הסעיף כי במדינות הממשיכות להנהיג את עונש המוות, מותר להטילו רק בהמשך לפסיקה חלוטה של ערכאה שיפוטית מתאימה וכן כי העונש יוטל רק בגין העבירות החמורות ביותר על פי חוקי המדינה ולאמנות בין-לאומיות. השימוש במונח "העבירות החמורות ביותר" בעייתי, שכן הוא טרם הוגדר במסגרת המשפט הבין-לאומי. בהחלטה של המועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם משנת 2005 הובהר שהמונח מכוון לעבירות הנושאות אופי של פשע בין-לאומי, או לכאלו שגרמו למוות או תוצאות חמורות במיוחד.^[14] ברם, בהיעדר הסכמה בין-לאומית בדבר סמכות המועצה לפרש את הוראות האמנה, לפרשנות זו אין מעמד מחייב. כך, למשל, חלק מן המדינות האסלאמיות רואות בניאוף וכפירה עבירות חמורות ביותר, בעוד שמדינות אחרות רואות בעבירות פוליטיות או כלכליות עבירות חמורות מאוד המצדיקות הטלת עונש מוות.^[15]

עוד עולה מן האמנה שהזכות לחיים היא ערך מקודש, ובשל כך יש לשלול את הפגיעה בה, אף אם נועדה לשרת תכליות ציבוריות חשובות ככל שיהיו. בעניין זה, נקבע בבית הדין האירופי לזכויות האדם כי קיים חשש שאדם שלא זכה להליך משפטי הוגן יוצא להורג על לא עוול בכפו. בית הדין ייחס חשיבות עליונה לחיי אדם וטען כי לא ניתן להפריד בין אי-חוקיותו של הליך משפטי הוגן לבין מתן גזר הדין הסופי.^[16] מדברי בית הדין עולה כי לעונש המוות אין מקום בחברה דמוקרטית וכי הטלתו עלולה להיחשב, בהתאם לנסיבות, כהתייחסות לא אנושית כלפי בני האדם.^[17]

בכמה אמנות אזוריות יש חובה על המדינות החברות לבטל את השימוש בעונש המוות. סעיף 4 לאמנה האמריקנית בדבר זכויות האדם מתייחס לעונש המוות בעקיפין,^[18] אולם בשנת 1990 התווסף פרוטוקול לאמנה זו בעניין ביטולו המוחלט של עונש המוות.^[19] ס' 1 לפרוטוקול הששי הנלווה לאמנה האירופית בדבר הגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד^[20] אוסר על השימוש בעונש המוות.

גם באיחוד האירופי הייתה התנגדות לעונש המוות,^[21] אולם זו עוגנה בחקיקה רק בשנות ה-2000, עם כינון אמנת זכויות היסוד של האיחוד האירופי.^[22] מדינות אשר יבקשו להצטרף לאיחוד, יצטרכו לבטל את עונש המוות, אם הוא נוהג במשפטן.

בשנת 2008 נכנסה לתוקף מגילת זכויות האדם הערבית,^[23] אשר חברות בה 17 ממדינות הליגה הערבית. סעיפים 6–7 למגילה קובעים שעונש המוות יוטל רק על העבירות החמורות ביותר ומספק רשימת הגבלות מהותית לשימוש בו. ישנן מדינות אשר אשררו את האמנה אך הסתייגו מכללים מסוימים בה, בין היתר על מנת שיוכלו להמשיך בפרקטיקה של הטלת עונש מוות.

ב-2010 קבלה העצרת הכללית של האו"ם, החלטה התומכת באיסור הטלת עונש המוות.^[24]

ארגוני זכויות אדם בין-לאומיים, ביניהם ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל", הגדירו את השימוש בעונש המוות כהפרה של הזכות לחיים, עינויים וטיפול אכזרי בבני האדם. לטענת הארגון, כפי שעשה עם העבדות והאפרטהייד, העולם דוחה את השיטה הזאת, המהווה מבוכה לאנושות.^[25]

ניתן לזהות שינוי מגמתי ברחבי העולם גם בסוגיית גירוש זרים הנידונים למוות. בשנת 2006, מועצת זכויות האדם של האו"ם קבעה שקנדה צריכה להבטיח שעונש המוות הצפוי לאדם במדינת המוצא שלו (נגזר על האדם להיות מגורש מקנדה למדינת מוצאו) לא ימומש. המועצה התייחסה למדינות שהוקיעו את עונש המוות וטענה כי יש להן מחויבות שלא לחשוף אדם לסיכוי אפשרי של מימוש העונש. אי-לכך, מדינות לא יחזירו או יגרשו בני אדם מתחום שיפוטן אם צפויה להם סכנה במדינתם שלהם או בכל מדינה אליה יועברו.^[26] עם זאת, החלטות מועצת זכויות האדם אינן מחייבות כשלעצמן. אולם, בימים אלו מתקיימים דיונים ברחבי העולם במטרה לדמות את עונש המוות לעינויים או התאכזרות, יחס משפיל ובלתי הומני ובכך לשלול אותו באופן סופי.

 

 

  ערך מורחב – הוצאה להורג

במשפט העברי: צורות ההוצאה להורג המפורשות במקרא הן סקילה ושרפה בלבד (עונשים קולקטיביים כמו עיר הנידחת, אינם כלולים). במשנה מוזכרות שתי שיטות נוספות: הרג וחנק. שיטות אלו יחד עם המוזכרות במקרא מכונות 'ארבע מיתות בית דין'. המיתות תוארו אצל חז"ל כך: סקילה היא השלכת הנידון ממבנה בגובה של כשתי קומות ורגימתו באבנים לאחר מכן, שרפה היא שפיכת מתכת מותכת לגרונו של הנידון למוות, הרג הוא עריפת הראש, וחנק מבוצע על ידי כריכת רצועות בד סביב צווארו ומתיחתן.

הרומאים הנהיגו את עונש הצליבה, הנחשב לדרך אכזרית במיוחד להוצאה להורג. כן היו נוהגים להשליך נידונים למוות אל חיות טרף, ולשעשע בכך את ההמונים.

בימי הביניים הייתה שיטת ההוצאה להורג נבחרת על פי מעמדו של המוצא להורג. אצילים הוצאו להורג בצנעה ובאופן מהיר. פשוטי העם הוצאו להורג בשיטות איטיות ומכאיבות יותר, באופן פומבי בדרך כלל. בעוד ראשם של אצילים בדרך כלל נערף בחרב או בגרזן, בני המעמד הפשוט – שלרוב נענשו על גנבה – הוצאו להורג בתלייה, בתחילה על עצים ואחר כך בגרדום – מתקן ייעודי שנבנה לשם הוצאה להורג בתלייה וניצב בכיכר שליד בית הסוהר. אנשים שהואשמו בכפירה או בבגידה הוצאו להורג בהעלאה על המוקד, שנחשבה לשיטת ההוצאה להורג האכזרית מכולן.

מפנה בדרכי ההוצאה להורג חל בימי המהפכה הצרפתית, עם המצאת הגיליוטינה. הדרך המהירה בה עורפת הגיליוטינה את ראשי קורבנותיה גרמה לכך שההוצאה להורג נעשתה הליך מכני ומהיר, דבר שאיפשר טבח מהיר של האצולה הצרפתית (לרבות בית המלוכה) בימי "שלטון הטרור" של רובספייר.

בבריטניה הייתה נהוגה הוצאה להורג בתלייה (עד 1964).

בארצות הברית נהוגות מספר שיטות להוצאה להורג, על פי המדינה שבה נגזר העונש. יש מדינות המשתמשות בכסא חשמלי, המצאה אמריקנית ייחודית. מדינות אחרות מוציאות להורג מול כיתת יורים, בזריקת רעל, בתא גזים או בתלייה. שיטת ההמתה הרווחת ביותר במאה ה-21 היא הזרקת רעל לגופו של הנדון למוות.

בדרום אסיה ובדרום-מזרח אסיה היה נהוג להשתמש במחיצה על ידי פיל במשך כ-4,000 שנה. גם באימפריה הרומית ובקרתגו השתמשו לעיתים בשיטה זו להוצאה להורג.

במאה ה-19 ובמאה ה-20, היו נפוצות ברוב הארצות שיטות הוצאה להורג באמצעות תלייה או כיתת יורים. מדובר בשיטות זולות ופשוטות יחסית, שאפשר לממשן גם בתנאי שדה וגם בעת מלחמה.

מכיוון שפעולת ההריגה המכוונת עלולה לגרום לרגשות אשם קשים ולנזק פסיכולוגי, מוטמעים בתהליך מנגנונים שונים שמטרתם להגן על המוציאים להורג במידת האפשר. אחת הדרכים לעשות זאת היא שמירה על חוסר ודאות ביחס לאחריותו של היחיד להרג – למשל, בכיתת יורים חלק מהרובים ייטענו בכדורי סרק, ואחרים בכדורים חיים. בזריקת רעל, תתקיים סדרה של הזרקות, הן של רעל פעיל והן של נוזלים בלתי-פעילים. הדבר מאפשר למשתתפים בהוצאה להורג לשאת באחריות כקבוצה המצייתת לפקודות שניתנו על פי חוק, מבלי שניתן יהיה להצביע על אחד מהם כאחראי הישיר למות הנדון.

  ערכים מורחבים – עונש מוות ביהדות, ארבע מיתות בית דין

במקרא עונש המוות מופיע כביעור הרע מקרב העם, וכדי שישמעו העם ויראו. כמו כן, לגבי רצח מופיע שהארץ "צריכה" כפרה על דם שנשפך בה, והכפרה לא תיתכן אלא בשפיכת דם השופך.

במקרא מופיעים עונשי מוות על העבירות הבאות:

• על קללת אלוהים, עבודת אלוהים אחרים, הסתה לעבודת אלוהים אחרים ונבואה בשם אלוהים אחרים.
• על חילול שבת, שימוש בכוחות מאגיים כגון כישוף.
• על גילוי עריות מסוימות, ניאוף, רצח, חטיפת בן העם ומכירתו.
• על פגיעה בסמכויות, כגון חכם הממרה את פי הסנהדרין והמתנבא שקר.
• על פגיעה בסמכות ההורים; הכאתם, קללתם או המראתם.
• אנשים שהעידו שקר וזממו להרוג אדם, נהרגים, כשם שנענשים בכל עונש שזממו לגרום לנידון (לפי התלמוד^[27]: רק במקרה שגזר דינו של הנידון עדיין לא התבצע).

בתורה שבעל פה אנו מוצאים אמירות של חז"ל התומכות עקרונית בעונש המוות, ומברכות על איבוד הרשעים מן העולם. כך, לאחר שהדיינים מזהירים את העדים לומר את האמת מתייחסים לחשש האפשרי שלהם לגרום למותו של אדם: "ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר 'ובאבוד רשעים רינה' ”.^[28] חז"ל אף הצהירו בצורה כללית שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם,^[29] כלומר הנאה להם – שחטאם מתכפר ושלא יוכלו לחטוא עוד, והנאה לעולם – כיוון שהחטאים שנהרגים עליהם נתפסים כפוגעים בחברה, ובמותם לא יוכלו להמשיך לפגוע בחברה.

מאידך, נקבעו חומרות מיוחדות בהלכות סדרי הדין בדיני נפשות, משום כובד הראש הנדרש בהם. כמו כן ההלכה דאגה שהנידון ייהרג במיתה קלה ומכובדת על פי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הניסיון להימנע מלבצע עונש מוות בוטא בהצהרות של התנאים, כגון: "סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית", דעה אחרת גורסת שאפילו אם הרגה אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית, ו"רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".^[30]

אחרים הביעו הסתייגות מעמדה זו לכל הפחות ביחס לרוצחים, עד כדי שאמר התנא רבן שמעון בן גמליאל על חכמים אלו: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל”.^[30] מקור לחילוקי דעות ביחס לעונש מוות על גנבה, שלפי המקרא אין עליה עונש מוות, מצוי באגדה המספרת על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה מוסר גנבים למלכות רומי שהייתה תולה אותם. שלח לו רבי יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?!” השיב לו: "קוצים אני מכלה מן הכרם!" שלח לו: "יבא בעל הכרם (=אלוהים) ויכלה את קוציו!" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, עמוד ב').

מן ההלכות המבטאות את הזהירות וכובד הראש שיש לנהוג בדיני נפשות, אפשר למנות את ההלכות הבאות^{[דרוש מקור]}:

• דיני נפשות נידונים בעשרים ושלושה דיינים, לעומת דיני ממונות שנידונים בשלושה.
• בדיני נפשות פסיקה לחובה מצריכה רוב של לפחות שני מחייבים יותר מן המזכים.
• אין לפסוק גזר דין לחובה באותו יום של הדיון הסופי אלא רק למחרתו.
• הדיינים מזהירים את העדים ומבהירים להם את האחריות הכרוכה בהריגת אדם: 'דיני ממונות – אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות – דמו ודם זרעיותיו (= דם ההרוג וצאצאיו) תלויים בו עד סוף העולם... כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'.
• כדי לוודא שהעבריין חטא במזיד ואכן חייב מיתה, אין הורגים אותו אלא אם כן העדים התרו בו והבהירו לו את חומרת מעשיו, ואילו הוא הגיב בצורה שמוכח ששמע והבין את ההזהרה, והמשיך לחטוא 'אף על פי כן'.
• אין הורגים אדם על סמך הודאתו כדי לוודא שאינו מייחס לעצמו בטעות (או כתוצאה מגורמים חיצוניים) חטא שלא עשה. וכן כדי לוודא שאינו מתכוון להתאבד על ידי הרשעת עצמו.
• אם הדיינים מצאו אפילו סתירה קלה בדברי העדים, עדותן בטלה.
• פסיקתה של המשנה כי "כל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח".
• אם לאחד מתלמידי החכמים היושבים בקהל בזמן הדיונים יש ללמד על הנאשם זכות, בית הדין מעלהו ומושיב אותו בין הדיינים ושומע דבריו.
• אם הוכרע לזכותו של הנידון אין לערער על הפסיקה, ומאידך אם חויב בדין, אפילו אם בזמן ההליכה לעבר ההוצאה להורג נזכר המוצא להורג בסנגוריה כלשהי, מחזירים אותו לבית הדין ודנים בטענתו, אם יש בה ממש.

ביהדות ישנה גם סמכות אזרחית להטלת עונש מוות. למלך יש סמכות להוציא להורג עבריינים שעברו על חוקיו, משום שמורד במלכות חייב מיתה. הוא רשאי גם להוציא להורג אף מי שרק פגע בכבודו. המלך לא כפוף לכל ההגבלות שבית דין כפוף להם, ולכן אין חובה בשני עדים, אלא מספיק שהמלך השתכנע שהם עברו על חוקי המלך. מכוח סמכות זו המלך יכול לתקן את החיים האזרחיים, ולשמור על חיי ורכוש האזרחים. המלך שופט על העוולות האזרחיות, בשונה מבית דין ששופט על עבירת חוקי התורה.

בתנ"ך מתוארים מספר מקרים של עונש מוות, ביניהם עונשים על פי צו המלך:
מסופר על עונש המוות שניתן למקושש העצים בשבת ומגדף שקילל את אלוהים. כמו כן, נהרגו עובדי עגל הזהב,^[31] ועובדי בעל פעור.^[32] בתקופת יהושע הוצא להורג עכן שמעל בחרם ולקח שלל מלחמה ומשפחתו. לאחר מכן, בתקופת המלכות, הורג שאול המלך עיר כוהנים שלמה כי חשד בהם במרד^[33] (דבר שנרשם לרעתו במקורות היהודיים). הוא הוציא להורג את האובות והיידעונים^[34] וגם בנו יהונתן כמעט הוצא להורג עקב הפרת שבועה (אך העם מנע מכך). דוד הוציא להורג את מי שבישר לו על מות שאול והשלים את מיתתו, ואת הקושרים שרצחו את איש בושת, בנו של שאול. שלמה המלך הוציא להורג את אחיו, אדוניה בן חגית, באשמת קשר, את יואב בן צרויה על רצח, ואת שמעי בן גרא על שיצא מירושלים בניגוד להוראת שלמה.^[35](כל הענישות למעט ענישת יואב בן צרויה במסגרת מורד במלכות)

בימי בית שני הסנהדרין הוציאו להורג את סטפנוס הקדוש ואת יעקב אחי ישו. יהודה בן טבאי הוציא להורג עד זומם,^[36] שמעון בן שטח תלה 80 נשים בעוון כישוף^[37] אישה נסקלה בעקבות יחסי מין עם בנה^[38] ובת כהן נשרפה בשל שזינתה כשהייתה נשואה.^[39] בתלמוד מובאות גם עדויות לביצוע עונש מוות בידי רב שילא,^[40] רב חמא^[41] ורב כהנא,^[42] ועל יהודי מצרים שהוציאו להורג אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום כיפור.^[43] לפי דעה בתלמוד, דיני נפשות בירושלים פסקו ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני (בשנת 30 לספירה).^[44]

לפי התלמוד וספרות ההלכה, יש חוטאים שמצווה לגרום למותם בעקיפין אף ללא משפט: "המינין והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין".^[45]

  ערך מורחב – קנאים פוגעים בו

קנאים פוגעים בו היא הלכה שמתירה (אך לא מחייבת, בניגוד לבית דין) לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה, קללה בשם עבודה זרה ובעילת גויה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש.^[46]

ישו הנוצרי הוצא להורג בצליבה. מותו הוא מוטיב נפוץ באמנות הנוצרית, והצלב הוא סמל לאמונה הנוצרית. לנוצרים רבים די בכך על מנת להתנגד לעונש המוות, אך ישנם רבים אחרים אשר אינם מתנגדים לעונש המוות. באימפריה הביזנטית לא היה עונש המוות נהוג, ובמקומו נהוגה הייתה הטלת מום. הנוצרים התומכים בעונש המוות בדרך כלל נוהגים לצטט פסוק מהברית החדשה שבו תומך ישו בעונש המוות לפוגעים בילדים קטנים.

בשריעה – הדין הדתי המוסלמי, נהוג עונש המוות שנקרא קיסאס. חכמי ההלכה רואים שיש שתי מטרות לקיסאס: התגמול וההרתעה. לפי השריעה ניתן להוציא להורג מוסלמי על רצח של מוסלמי אחר. אולם חלק ניכר מחכמי ההלכה המוסלמים סברו שאין להטיל עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים, אם הרצח נבע מעוינות דתית ומשיקולי מלחמה בין שני הצדדים על בסיס אידאולוגי דתי. עם זאת אסכולות שהיו מזוהות עם השלטון המוסלמי, כמו האסכולה החניפית הטילו עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים בתחומי המדינה המוסלמית. אסכולות אלו ראו שיש להחיל את עונש המוות מבלי להפלות אנשים על מוצאם הדתי או השבטי.

רובם ככולם של חכמי ההלכה מסכימים ביניהם על עונש מוות על ניאוף – אם ישנם לכך ארבעה עדים, ויש חילוקי דעות ביניהם על ביצוע דין מוות על המרת דת האסלאם, הרשעה שלישית בשתיית אלכוהול והרשעה חמישית בגנבה. בעוד שמרביתם ככולם של חכמי ההלכה סבורים שיש להטיל עונש מוות על לא מוסלמים אשר רצחו מוסלמים, הרי היו חילוקי דעות ביניהם על הטלת עונש מוות על ניאוף. היו חכמי הלכה שהתנגדו לעונש מוות מצד שלטון מוסלמי על עבירות ניאוף שבוצעו על ידי לא מוסלמים. הסיבה קשורה שלפי הסכם החסות שהוענק ללא מוסלמים, המדינה המוסלמית אינה רשאית להטיל עונשי מוות על עבירות דתיות של הלא מוסלמים כמו עבירת הניאוף. אולם היו חכמי הלכה אחרים שטענו שגם לפי היהדות והנצרות, הוטל עונש מוות על ניאוף ובכך ביצוע דין המוות עליהם לא נחשב כהתערבות דתית בענייני דת, אלא היא בעצם אכיפת החוק הדתי של הקהילה הלא מוסלמית, תוך הסכמת הלא מוסלמים עצמם.

עונש המוות נתפס כזכות של המשפחה של הנרצח ולא זכותה של המדינה המוסלמית. בכך המשפחה של הנרצח יכולה לוותר על עונש המוות אם היא רצתה להתפשר עם משפחת הרוצח באמצעות הסכם של סולחה, שבו בדרך כלל שילמה משפחת הרוצח פיצוי כספי שנקרא בשם דיה למשפחת הנרצח במקום עונש המוות.

בארצות רבות שבהן יש רוב למאמינים באסלאם אין השריעה נוהגת, במיוחד בארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי מערבי.

הבודהיסטים שוללים את עונש המוות מאחר שהוא מונע מהאדם את האפשרות לעבור שינוי רוחני ולכפר על פשעו.^[47]

מטרתו העיקרית של עונש מוות היא הרתעה, מתוך הנחה שאנשים רבים חוששים מהמוות יותר מכל עונש אחר (הנחה שיש במחקר כאלו החולקים עליה). זו הסיבה שמחקרים שבוחנים את יעילות עונש המוות בדרך כלל מתמקדים ביכולת ההרתעה שלו^[48].

מחקרים רבים מאמצע המאה ה-20 ניסו למדוד את השפעת חקיקה או ביטול של עונש מוות. מספר מטא אנליזות שבוצעו בשנים אלו העריכו שלעונש מוות אכן יש בפועל הרתעה רבה ממעשי רצח, אולם מחקרים אלו היו מוטים בגלל שינויי מגמות בתדירות הרצח לאורך השנים, ובעקבות התבססות על הערכות שונות ששינו את הנתונים באופן דרמטי. החוקרים בני התקופה התקשו לקבוע את המידה האמיתית של ההשפעה, ומחקרים שונים הצביעו על טווח רחב, החל מהרתעה משמעותית לבין הרתעה ללא כל אפקטיביות^[48].

כמה מחקרים עדכניים יותר השתמשו בחישובים מדויקים יותר, אולם גם במקרה זה התוצאות הללו אינן מובהקות. בשנת 1976 הגיע יונקר למסקנה שחלק מהבעיות בניסויים הישנים היא שימוש בנתונים בעייתיים, והעריך שמדידת נתונים רק החל משנת 1959 תציג תוצאות אמינות יותר. בבדיקת נתונים אלו בלבד, הגיע יונקר למסקנה שעונש המוות אכן מרתיע באופן משמעותי. מחקר של שיאנג משנת 2004 העלה שלא רק שעונש מוות מחזק את ההרתעה במדינה בה הוא מקוים, אלא גם במדינות נוספות. בין החוקרים שמעריכים את ההשפעה של עונש המוות כשולית נמצא לויט שבחן נתונים מארצות הברית מין השנים 1950–1990, והגיע למסקנה שההרתעה של עונש המוות בטלה, אולם נסיבות אחרות הן אלו שהגבירו את ההרתעה, כמו הגדלת שכיחות המאסר באוכלוסייה. מחקרים שונים של זימרמן ושפרד משנת 2004 מצא עלייה קטנה בהשפעת ההרתעה שמתרחשת בכל פעם שמתפרסם על הוצאה להורג אקטואלית. מספר מחקרים שפורסמו בשנים 2003–2005 ובחנו נתונים עשרות שנים אחורה הגיעו למסקנה שמספר ההוצאות להורג ומקרי הרצח נמוכים מכדי להסיק מסקנה מובהקת. חוקרים אחרים הצביעו על מתאמים שמחלישים את אפקט ההרתעה, למשל, שיהיו יותר הוצאות להורג בתקופות בהן מושלים יחליטו לשים יותר דגש על המאבק בפשע, אולם החלטה זו תגרום במקביל גם לעלייה באכיפה ולעלייה בצורות ענישה אחרות, כך שקשה לקבוע האם ירידה במקרי רצח מתקיימת בגלל שינוי הנוגע לעונש מוות דווקא^[48].

במחקרה של שפרד משנת 2004 הציעה מתאם שעשוי להסביר את התוצאות הסותרות של המחקרים השונים. על פי שפרד, מחקרים שהראו תועלת הרתעתית בעונש מוות, התבססו על נתונים מרחבי כל ארצות הברית. לעומת זאת, מחקרים שהראו חוסר תועלת בעונש ואף פגיעה, התבססו על מדינות מסוימות בהן כמות הביצוע של העונש נמוכה. מסקנתה מהמחקר ההשוואתי היא שרק אם מקיימים תדירות גבוהה מספיק של הוצאות להורג, הן הופכות יעילות הרתעתית.^[49]

• מיתת בית דין
• האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות
• ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
• זכויות אדם
• הזכות לחיים ולביטחון
• עונש מוות לפי מדינה

• איבון קוזלובסקי-גולן, עד שתצא נשמתך: עונש המוות בארצות הברית - היסטוריה, משפט וקולנוע, רסלינג, תל אביב, 2010.
• זאב ויסמן,עם ומלך במשפט המקראי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991. פרק תשיעי: מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות, עמ' 175–184.
• אלבר קאמי, הרהורים על הגיליוטינה, ירושלים, כרמל, 2008.Hood, R., & Hoyle, C. (2015). The death penalty: A worldwide perspective. OUP, Oxford.
• International Bar Association. (2008). The Death Penalty Under International Law. A Background Paper to the IBAHRI Resolution on the Abolition of the Death Penalty.
• Prokosch, E. (2004). The death penalty versus human rights. COUNCIL OF EUROPE. Death : Beyond Abolition. Strasbourg: Council of Europe.
• Schabas, William., A. (1998). International Law and Abolition of the Death Penalty. The Washington and Lee Review, 55(3), 797-846.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ענש מות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עונש מוות

• עונש מוות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ירון אונגר, ‏עונש המוות, באתר הכנסת - הלשכה המשפטית, 25 בנובמבר 2013

• נפתלי רוטנברג, לא לעונש מוות, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2011
• בועז סנג'רו, על עונש המוות בכלל ועל עונש המוות בגין רצח בפעולת טרור בפרט, עלי משפט, כרך ב', ‏ינואר 2002 (ארכיון)
• יותם ירקוני, למה אין עונש מוות בישראל – הסיפור המלא, באתר ליברל, 10 באוגוסט 2015
• Capital Punishment U.K, מתמקד במיוחד במאות האחרונות בבריטניה וארצות הברית אך כולל גם סקירה היסטורית
• רויטרס, איראן בראש: שיא בהוצאות להורג בעולם זה 25 שנה, באתר ynet, 6 באפריל 2016
• גיא אלסטר‏, תחיית המוות: העונש החמור מכולם צובר פופולריות חדשה בעולם, באתר וואלה, 18 באוגוסט 2016
• Lars Norman Jorgenssen, "End of the Death Penalty." November 4, 2013
•   עונש מוות, דף שער בספרייה הלאומית