קול העם

"קול העם" החל לצאת לאור כירחון באוגוסט 1937 בלא רישיון הופעה. העיתון הזדהה עם המדיניות של ברית המועצות והביע אמון מלא במשטר הסובייטי, גם בתקופת סטלין.

משנת 1942 החל קול העם להופיע כשבועון ובעקבות מאמצים רבים, ציבוריים ומשפטיים העניק משרד הפנים המנדטורי רישיון הופעה לעיתון. הגיליון החוקי הראשון יצא לאור ב-20 בדצמבר 1944^[1].

עורכי העיתון במהלך השנים כללו את חברי מק"י הבכירים: שמואל מיקוניס, משה סנה, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר וצבי ברייטשטיין. המשורר אלכסנדר פן שימש כעורך המדור הספרותי של העיתון במשך רוב קיומו. במדור ראו אור לראשונה יצירותיהם של יוצרים צעירים כגון חנוך לוין ודוד אבידן.

בשנת 1965, עם הפיצול במק"י בין הרוב שנקט גישה ביקורתית כלפי ברית המועצות לבין המיעוט ששמר אמונים לברית המועצות והקים את רק"ח, נשאר "קול העם" בשליטת מק"י, וחברי רק"ח הקימו עיתון מתחרה בשם "זו הדרך"^[2]. לאחר הפילוג נותרה מק"י מפלגת אופוזיציה קטנה, והעיתון הלך ודעך עד שנסגר בשנת 1975.

העיתון לא נשא את עצמו ומימונו הגיע מתרומות של חברי וידידי הפק"פ. העיתון ניהל מגביות למימון פעילותו^[3]. בשנות ה-50 חולקו מכסות גיוס לאזורים שונים של מדינת ישראל, והעיתון פרסם כיצד כל אזור עמד במכסה^[4].

עורכי העיתון הועמדו לדין מספר פעמים באשמת לשון הרע. בספטמבר 1948 האשים העיתון מספר קצינים במשטרה שרצחו בעינויים את הפעיל הקומוניסטי סיומה מירוניאנסקי בשנת 1941, בעת ששרתו במחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט. בתגובה דרשו הקצינים להעמיד לדין את עורכי העיתון באשמת לשון הרע^[5] והיועץ המשפטי לממשלה אף הצהיר שכך ייעשה^[6]. אולם לאחר בדיקה נוספת נמצא שיש ממש בטענות והוקמה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הרצחו של מירוניאנסקי. בפברואר 1951 נפתח משפט באישומי לשון הרע נגד עורכי העיתון בגין מאמר מספטמבר 1949 בו כונה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, "בוגד העם", "מושך בעגלת האמפריאליזם האמריקני" ובכינויים אחרים^[7]. במשפט טען בן-גוריון שהמאמר נועד לפגוע ביחסי ברית המועצות–ישראל^[8]. הסנגור של קול העם טען, לעומת זאת, שמטרת המשפט היא לדכא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית^[9]. בדצמבר 1951 הואשם העיתון בהוצאת דיבתו של שר המשטרה והסתה למרד בגין כתבה שהתפרסמה ב-8 ביולי 1950^[10]. ביולי 1952 נסגר העיתון לשבוע בגלל עבירות צנזורה^[11].

קול העם אימץ את עלילת הדם של משפט הרופאים ב-1953 ותיאר בכותרתו הראשית את הרופאים היהודים שנאסרו כ"כנופיית רופאים-מרצחים בשירות הריגול האמריקנו-בריטי".^[12]על רקע זה, ביקשה הממשלה לאסור את קיומה של מק"י ובין השאר נדונה האפשרות לסגור את קול העם^[13]. בינואר 1953 הורה שר הפנים, ישראל רוקח על סגירת העיתון לעשרה ימים^[14][15] על פי חוק מתקופת המנדט הבריטי המתיר הוצאת צו סגירה לעיתון המפרסם דברים שעלולים לפגוע בשלום הציבור. העיתון הגיש עתירה לבג"ץ נגד הסגירה, אולם בג"ץ סירב להוציא צו על תנאי בעניין^[16]. במרץ 1953 הורה שוב שר הפנים על סגירת העיתון לעשרה ימים, הפעם בגלל מאמר מערכת תחת הכותרת "ילך אבא אבן להילחם לבדו", בו יצא העיתון נגד הצהרתו הנטענת של שגריר ישראל אבא אבן, על פי ידיעה שהופיעה בהארץ, שישראל תעמיד מאות אלפי חיילים לצד ארצות הברית במקרה של מלחמה עם ברית המועצות^[17]. בין השאר נכתב בעיתון: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי". הפעם הוציא בג"ץ צו על תנאי נגד פעולת שר הפנים והשעה את סגירת העיתון עד בירור עתירת קול העם נגד הסגירה^[18]. פסק הדין בעתירה, שנודע כבג"ץ קול העם, פורסם ב-16 באוקטובר 1953. פסק הדין שנכתב על ידי השופט אגרנט בהסכמתם של השופטים משה לנדוי ויואל זוסמן, קבע כי חופש הביטוי מהווה זכות יסוד שהיא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. סמכותו של שר הפנים לסגור עיתון בנימוק של שלום הציבור מוגבלת למקרים בהם יש ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור מפרסומי העיתון. בהתייחס למקרה של קול העם, כמו גם של העיתון אל-איתיחאד אשר פרסם דברים דומים ואף נגדו הוצא צו סגירה, נפסק שהדברים שפורסמו רחוקים מלהצביע על ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור ועל כן ביטלו את צו הסגירה. פסק דין זה היווה אבן דרך בפסיקה ובמשפט הישראלי, בקביעת חופש הביטוי כזכות יסוד וכדוגמה לסמכותו של בית המשפט לבטל פעולה שביצעה הרשות המבצעת בניגוד לזכות יסוד בהתקיים תנאים מסוימים, כגון מבחן הוודאות הקרובה.

ביוני 1953 הוגשו נגד העיתון שלושה אישומים בגין פגיעה בכבוד שליטים זרים. אחד האישומים היה בשל מאמר חריף נגד ג'ון פוסטר דאלס תחת הכותרת "דע את פוסטר דאלס, דע את אויבך". השופט בנימין הלוי דחה את האישום ובעקבות זאת הודיע היועץ המשפטי לממשלה על ביטול שני האישומים האחרים^[19]. ביולי 1953 התבררה בבית המשפט תביעה של חביב שיבר נגד קול העם על שכינו אותו "הרפתקן פשיסטי" והאשימו אותו בכך שמכר בשוק השחור נייר שקיבל לצורך תעמולת בחירות^[20]. קול העם זכה במשפט ושיבר חויב בתשלום הוצאות משפט לעיתון^[21].

• פריי ישראל
• בג"ץ קול העם
• זו הדרך

• קול העם, באתר עיתונות יהודית היסטורית
• שלמה נקדימון, אם יהיה צורך לירות - נירה!, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2011