תחבורה בקנדה

 

רשת הכבישים בקנדה מפותחת מאוד, וכוללת 1,042,300 ק"מ (647,700 מייל) של דרכים, מתוכם 415,600 ק"מ של דרכים סלולות. בקנדה 17,000 ק"מ של כבישים מהירים, אשר מציבה את המדינה במקום השלישי בעולם באורך הכבישים המהירים שבמדינה, שנייה רק לארצות הברית ולסין.^[1]

בשנת 2009, 89.9% מהנסיעות ברכבים קנדים היו נסיעות בתוך הפרובינציות, 4.9% נסיעות בין פרובינציות, 2.8% נסיעות בין קנדה לארצות הברית, ו- 3.4% נסיעות מחוץ לקנדה.^[2]

הכביש המהיר טרנס קנדה (Trans Canada Hwy), הוא כביש המחבר את כל פרובינציות קנדה, ואורכו 7,821 ק"מ (4,860 מייל), בנייתו הושלמה בשנת 1962, והוא נבנה בעלות של 1.4 מיליארד דולר.^[3]

קנדה מחוברת בעזרת כבישים וכבישים מהירים ל 49 מדינות בארצות הברית, כל המדינות למעט הוואי.

בקנדה 10 נמלי תעופה בינלאומיים, וענף התעופה מכסה 9% מכל ענף התחבורה במדינה.^[4]

בקנדה רשומים כ-1,800 שדות תעופה (שדות תעופה מוסמכים, מגרשי טיסה, מנחתי מסוקים ועוד). מתוכם 26 מתוכננים כמערכת שדות התעופה של קנדה,^[5] וכל אחד מהם מעביר למעלה מ-200,000 נוסעים בשנה,^[6] ממשלת קנדה שומרת על שדות התעופה האלה בבעלותה, (למעט בבירות הטריטוריאליות), והיא נוהגת לחכור אותם לרשויות המקומיות.

השכבה הבאה בשדות התעופה היא אזורית, וכוללת 64 שדות תעופה, בדרך כלל בבעלות הרשויות המקומיות.^[7]

שדה התעופה הגדול ביותר בקנדה הוא נמל התעופה הבינלאומי טורונטו-פירסון, והוא מהווה שער כניסה ראשי למדינה.

 

 

רשימה של עשרה שדות התעופה הגדולים בקנדה על פי כמות נוסעים:

הרכבת בקנדה ירוקה מאוד, מבחינת זיהום אוויר: תוך שהיא מעבירה 84 מיליון נוסעים בשנה ומשנעת 70% מהסחורות בתוך קנדה, היא מפיקה רק אחוז אחד מהזיהום במדינה^[17].

 

בקנדה ישנם 45,000 ק"מ של מסילות ברזל המיודעות למשא. הרכבת היא כלי מועדף בקנדה לשינוע סחורות, וכ- 70% מהסחורות בתוך קנדה עוברות ברכבת, שכן זהו כלי זול, יעיל ובטוח לעומת משאיות^[17]. למעשה, הרכבת מעבירה טון אחד למשך קילומטר בעלות שלושה סנט בלבד^[17].

הרכבת היא עמוד השדרה של הכלכלה הקנדית, ובעזרת רשת רכבות הפועלת מחוף לחוף, הרכבת מעבירה סחורות בשווי 280 מיליארד דולר מדי שנה^[17].

הרכבת מעבירה 900,000 טון של סחורה מדי יום, 365 ימים בשנה^[17].

בשנת 2018 עלו על רכבות בקנדה 84 מיליון נוסעים, והנתון רק במגמת עלייה. מתוך אותה כמות, רק בשלוש פרובינציות, קולומביה הבריטית, אונטריו וקוויבק, עלו 79 מיליון נוסעים על הרכבת, 3% יותר מבשנת^[17]2017.

נכון ל-2019, תחנת הרכבת הגדולה ביותר בקנדה הייתה טורונטו יוניון, עם 72 מיליון נוסעים^[18]. זוהי תחנת הרכבת השנייה בגודלה (לפי כמות נוסעים) בצפון אמריקה, אחרי תחנת פן בניו יורק.

בשנת 2018 עלו על הרכבת 360,000 תיירים, והם מהווים חלק משמעותי מהנוסעים ברכבת בקנדה. גידול כמות הנוסעים האמריקאים ברכבת משמעותי, וישנה עלייה של 28% במספר האמריקאים ברכבת לעומת שנת^[17]2008.

נמלי הים בקנדה חשובים מאוד לכלכלה והם אחריים לרוב הייצוא והייבוא של קנדה מעבר למסחר עם ארצות הברית.

בסך הכול, בשנת 2005 נפרקו והועמסו 139.2 מיליון טון של מטען.^[19] נמל ונקובר הוא הגדול והחשוב שבנמלי קנדה, והוא אחראי לכ- 15% מסך שינוע הסחורות בנמלי קנדה^[20] (נכון ל-2003).

רשות התחבורה בקנדה היא זו שמפקחת על הרוגולציות בנמלים,^[21] על בטיחות כלי שיט גדולים,^[22] ועל חובות הנמל.^[23] חלק מן הנמלים נמצאים בתהליך יציאה מאחריות פדרלית לסוכנויות או לרשויות אחרות.

נתיבי המים הפנימיים בקנדה עומדים על כ- 3,000 ק"מ.^[24]

להלן חמשת הנמלים הגדולים בקנדה:^[25]

 

  מדיה וקבצים בנושא תחבורה בקנדה בוויקישיתוף

• אתר הרכבות של קנדה (באנגלית)
• wayback machine - ארכיון דיגיטלי עצום (באנגלית)