ארסמוס מרוטרדם

ארסמוס נולד בשם חֶרִיט חֵרִיטְזוֹן ברוטרדם שבהולנד. הוא סבר בטעות שמקור שמו "חריט" (Gerrit) בשורש "begeren", "לרצות" או "לחשוק", ותרגם שם זה ללטינית וליוונית.

מקור המידע העיקרי בנוגע לראשית חייו הוא התייחסויות מעורפלות בכתביו. הוא היה, כמעט בוודאות, ילד בלתי חוקי לאביו, כומר בשם חרארד. על אימו ידוע רק ששמה היה מרגרט. אף על פי שהיה ממזר, טיפלו בו הוריו עד למותם המוקדם במגפה בשנת 1483. לאחר מכן זכה לחינוך הטוב ביותר שהיה זמין לאיש צעיר בימיו, בבתי-ספר כנסייתיים. הוא התקבל לכמורה וקיבל עליו את שבועת הנזירות בגיל עשרים וחמש לערך, אולם נראה שמעולם לא פעל ככומר, ונזירות הייתה אחד מיעדי ההתקפה העיקריים שלו במלחמתו הארוכה בעוולות הכנסייה.

הוא נסע ללמוד באוניברסיטה של פריז, שהייתה אז מרכז הלימודים הגבוהים, אולם כבר הייתה נתונה תחת התחדשות התרבות הקלאסית באיטליה. ארסמוס בחר לחיות כחוקר עצמאי, עצמאי ממדינה, מקשרים אקדמיים, מנאמנות דתית ומכל דבר אחר שעלול היה לפגוע בחופש המחשבה או בחופש הביטוי הספרותי שלו. מרכזי הפעילות העיקריים שלו היו פריז, לוון, אנגליה ובזל, אך הוא מעולם לא השתייך באופן עקבי לאף אחד מהמקומות הללו. במהלך שהותו באנגליה הצליח לרקום ידידות לחיים עם ראשי החשיבה האנגלית בימיו הסוערים של הנרי השמיני: ג'ון קולט, תומאס מור, תומאס לינאקר וויליאם גרוצין. כיהן כפרופסור לתאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', והייתה לו האפשרות להעביר את שארית חייו כפרופסור באנגליה. הוא התגורר ב"קווינס קולג'" בקיימברידג', וייתכן שהיה בוגר המוסד.

הוצעו לו משרות מכובדות ורווחיות רבות בכל רחבי העולם האקדמי, אולם הוא סירב לכולן; הוא העדיף את הפעילות המחקרית העצמאית, חסרת הביטחון הכלכלי. בין 1506 ל-1509 התגורר באיטליה. הוא העביר חלק מזמנו בבית ההוצאה לאור של אלדו מנוציו בוונציה, אולם להוציא זאת היו לו קשרים מועטים מאוד עם מלומדים איטלקיים.

מגוריו בלוון שבפלנדריה חשפו אותו לביקורת קטנונית רבה מצד מי שהתנגדו לעקרונות הקדמה הספרותית והדתית שלהם הקדיש את חייו. הוא הציג את חוסר הסימפתיה הזו כרדיפה, וחיפש מקלט בבזל, שם, תחת השלטון השווייצרי, יכול היה להביע את עצמו בחופשיות. בבזל היה מוקף בחברים נאמנים; הוא נקשר למוציא-לאור הנודע פְרוֹבֶּן, ומעריצים רבים מכל רחבי אירופה עלו אליו לרגל.

 

פוריותו הספרותית של ארסמוס החלה בשלב מאוחר יחסית של חייו. רק לאחר ששלט בלטינית, החל להביע את עצמו בנושאים הגדולים של הספרות והתאולוגיה של אותם הימים. המרד שלו באופני החיים של הכנסייה לא נבע מספקות באשר לאמיתות הדוקטרינות (עיקרי האמונה) המסורתיות, וגם לא מעוינות למוסד הכנסייה עצמו; הוא פשוט חש כי עליו להשתמש בלמדנותו לשם טיהור הדוקטרינה ושחרור מוסדות הנצרות. כמלומד, ניסה לשחרר את שיטות הלימוד מהנוקשות והפורמליזם של ימי הביניים; אולם הוא לא הסתפק בכך. הוא ראה בעצמו מטיף יושר. במשך כל חייו פעל מתוך שכנוע כי הדרך להפיח חיים חדשים באירופה, היא יישום כן ואמיץ של למדנות אמיתית לניהול החיים הציבוריים בכנסייה ובמדינה. אמונה זו היא שמעניקה עקביות לחייו, שמבחינות אחרות נדמים כמלאי סתירות. ארסמוס מנע מעצמו כל מחויבות כובלת, ועדיין היה במובנים רבים מרכז חיי הלמדנות של ימיו. הוא התכתב עם יותר מחמש-מאות איש, ובהם מהחשובים ביותר באנשי הפוליטיקה והמחשבה, ורבים דרשו בעצתו בנושאים רבים (אם כי לא תמיד פעלו לפיה).

באנגליה החל ארסמוס בבחינה שיטתית של כתבי יד של הברית החדשה ביוונית, כדי להכין מהדורה חדשה ותרגום ללטינית. מהדורה זו, Novum Instrumentum omne, diligenter ab Erasmo Rot. Recognitum et Emendatum, פורסמה ב-1516 בידי פרובן בבזל, והייתה הבסיס למרבית הנוסחים של כתבי הקודש במהלך תקופת הרפורמציה. היה זה הניסיון הראשון של חוקר ליברלי לברר מה באמת אמרו כותבי הברית החדשה. ארסמוס הקדיש את מחקרו לאפיפיור לאו העשירי, פטרון הלימודים, והוא ראה בעבודתו זו תרומה של ממש לנצרות.

במהדורה השנייה של הטקסט השתמש במונח המוכר יותר - "Testamentum" במקום "Instrumentum". מהדורה זו שימשה את יוצרי התרגום המוכר ביותר לאנגלית, תרגום המלך ג'יימס. מהדורות נוספות פורסמו בשנים 1522, 1527 ו-1535.

פרסם גם את "פרפרזות על הברית החדשה", מהדורה עממית לתוכנם של כמה מספרי הברית החדשה. כמו כל כתביו, גם אלה פורסמו בלטינית, אך הם תורגמו במהרה (ובעידודו) לשפות אחרות.

חיבורו הנודע ביותר של ארסמוס Sultitiae Laus) Moriae Encomium), כלומר, השבח לטיפשות, פורסם בשנת 1509 והוקדש לידידו תומאס מור. החיבור הוא בחינה סטירית של אמונות דתיות ושל הנצרות הקתולית. הוא נחשב לאחת היצירות המשפיעות ביותר בתרבות המערבית, ולאחד מהגורמים המזרזים של הרפורמציה. (את כותרת החיבור ניתן לפרש גם כ"בשבחו של מור", התייחסות לתומאס מור; החיבור כולו מלא בהומור של לשון-נופל-על-לשון).

הנצרות הפרוטסטנטית, פרי תנועת הרפורמציה של מרטין לותר, החלה בשנה שלאחר פרסום הברית החדשה בידי ארסמוס, והיוותה מבחן אופי לארסמוס. המחלוקת בין החברה האירופאית לבין הכנסייה הקתולית הפכה כה מובהקת עד שמעטים יכלו להתחמק מקביעת עמדה. ארסמוס, בשיא תהילתו, נקרא לקחת צד בוויכוח, אך צידוד בצד זה או אחר היה מנוגד לטבעו ולמנהגיו. בכל ביקורתו על מעשי הכמרים תמיד ציין כי הוא אינו מתקיף את מוסדות הכנסייה עצמם, ואין הוא רואה באנשי הכמורה אויבים. הוא האמין כי לעבודתו הייתה השפעה על בעלי השררה בעולם הדתי.

ארסמוס הסכים עם הנקודות העיקריות בביקורת הלותרנית על הכנסייה. הוא חש כבוד רב למרטין לותר עצמו, ולותר תמיד דיבר בהערצה על למדנותו של ארסמוס. לותר קיווה לשיתוף פעולה מצדו של ארסמוס; בהתכתבויותיהם המוקדמות, לותר הביע הערצה ללא גבול לכל מה שעשה ארסמוס למען נצרות הגיונית וסבירה, והאיץ בו להצטרף לתנועה הלותרנית. ארסמוס סירב להתייצב בצד זה או אחר, וטען כי אם יעשה כך, יסכן את מעמדו כמוביל בתנועת המחקר הטהור, שאותו ראה כמטרתו האמיתית בחיים. רק כחוקר עצמאי יוכל לקוות להשפעה על הרפורמציה של הדת. לותר ראה בהיסוסו של ארסמוס לתמוך בו עדות לפחדנות או להיעדר מטרה. ארסמוס עצמו חשש מכל שינוי בדוקטרינה, והאמין כי יש מקום לסוג הרפורמציה בה רצה בתוך המבנים הקיימים.

במהלך המחלוקת הגדולה, ארסמוס הרשה לעצמו פעמיים להיכנס לתחומה של מחלוקת בדוקטרינה. אחד הנושאים בהם עסק היה חופש הרצון. ב-De libero arbitrio diatribe sive collatio (ה-"Diatribe"; פורסם ב-1524), הוא ניתח בתבונה רבה ובהומור את ההגזמה הלותרנית בדבר המגבלות הברורות של חופש הרצון האנושי. הוא הציג ללא משוא-פנים את שני הצדדים בוויכוח. עמדתו שלו הייתה כי האדם נועד לחטוא, אך הייתה לו הזכות למחילה מצד האל, לו רק יפעל לקבלה בדרכים שמציעה לו הכנסייה. ה-"Diatribe" הציג פתח רחב לאותם עיוותים בכנסייה שארסמוס עצמו, והרפורמציה, נלחמו בהם (דהיינו, מכירת מחילה בכסף על ידי הכנסייה; ראה תחת רפורמציה). ה-"Diatribe" עצמו לא עודד כל פעולה מסוימת; תומכי ארסמוס ראו בכך מעלה, בעוד שבעיני הלותרנים הייתה זו מגרעת. בתגובה כתב לותר ב-1525 את De Servo Arbitrio, המתקיף באכזריות את ה-"Diatribe" ואת ארסמוס עצמו; לותר אף טען כי ארסמוס לא היה נוצרי.

תומכי הכנסייה הקתולית היו להוטים לצרף לשורותיהם את מי שהצהיר לעיתים כה רבות על נאמנותו לעקרונות הכנסייה, ואשר סירובו לבחור צד בוויכוח הביא כעת לחשדות כי אינו נאמן לקתוליות. ובכל זאת, גישתו של ארסמוס לרפורמציה הייתה עקבית. הוא לחם בעוולות שניתן היה לתקנם רק בעזרת התחדשות חיי הרוח והמוסר באירופה. תוכנית "הרפורמציה של ארסמוס" הייתה להשתמש בהשכלה כדי להסיר את העודפים המיותרים מהכנסייה; אולם לא הוצעה כל שיטה מעשית להפעלת עקרונות אלה במסגרת המערכת הכנסייתית הקיימת. כשהאשימו את ארסמוס כי "הוא הטיל את הביצה עליה דגר לותר", הוא קיבל עליו את האשמה, אך ציין כי ציפה לציפור מסוג שונה לגמרי.

עם ריבוי התמיכה העממית בתנועתו של לותר, החלו להופיע אותם אי-סדרים חברתיים מהם חשש ארסמוס. מלחמת האיכרים, התסיסה בגרמניה, האיקונוקלאזם והרדיקליות בכל מקום, כל אלה נדמו כמאמתים את נבואתו העגומה. אם זוהי תוצאתה של הרפורמה, הרי שארסמוס שמח כי נותר מחוץ לה. אך יותר ויותר האשימו אותו כי הוא שהחל ב"טרגדיה". בשווייץ במיוחד הוא נחשף לביקורת בשל קשריו עם אנשים שנחשדו בתמיכה בדוקטרינות רדיקליות במיוחד.

שאלת המבחן הייתה שאלת לחם הקודש, ולב השאלה היה ההקפדה על טקס הקידוש. על-פי הדוקטרינה הקתולית, בטקס הקידוש הופך לחם הקודש לגופו-ממש של ישו, והיין הופך לדמו-ממש; רק המאפיינים הפיזיים החיצוניים של הלחם והיין לא משתנים (אמונה זו מכונה Transubstantiation). זאת, בהקשר לדבריו של ישו בסעודה האחרונה: "ויהי באכלם וייקח ישוע את הלחם ויברך ויפרס ויתן לתלמידים ויאמר קחו ואכלו זה הוא גופי; וייקח את הכוס ויברך ויתן להם ויאמר שתו ממנה כלכם; כי זה הוא דמי" (הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ו, פסוקים כ"ו-כ"ח). לעומת זאת, על-פי הדוקטרינה הפרוטסטנטית, הלחם והיין בטקס הקידוש הם גופו ודמו של ישו באופן סמלי בלבד, ולא באופן ממשי. כדי לנקות את עצמו מחשד, פרסם ארסמוס בשנת 1530 מהדורה חדשה של מסה מהמאה ה-11, מאת אלרגוס, שעסקה בנושא. הוא הוסיף הקדשה שהבהירה כי הוא עצמו מאמין בהופעה ממשית של גופו של ישו לאחר הקידוש, אולם ציין כי האופן בו מובע מסתורין זה נתון לוויכוח. די להמוני המאמינים הנוצרים בכך שהכנסייה תקבע את הדוקטרינה, ואת ההרהורים יש להותיר לפילוסופים. פה ושם מציג ארסמוס את העיקרון לפיו ייתכן שיהיו לאדם שתי דעות שונות בנושאי דת, אחת לעצמו ולחבריו הקרובים והאחרת עבור שאר הציבור. כתבים שונים שלו מעידים כי בשיחות פרטיות הציג עמדות קרובות בהרבה לתפיסה רציונלית של טקס הקידוש; כמו בנושא הרצון החופשי, לא יכול היה לצפות להסכמה מצד הכנסייה בנושא זה.

בשנת 1536 פרסם את De puritate ecclesiae christianae, שם ניסה לפשר בין שתי התנועות.

רבים מכתביו של ארסמוס פונים לקהל רחב ועוסקים בנושאים בעלי עניין כללי; נדמה כי ראה בכתבים אלה פעילות-שעשוע לשעות הפנאי. כתיבתו הרצינית החלה עם פרסום Enchiridion Militis Christiani, "מדריך הלוחם הנוצרי" (1503). ביצירה קצרה זו, הדומה להטפת מוסר, הציג את תפישתו לגבי החיים היומיומיים של אדם נוצרי בקווים כלליים -- ולמעשה, יתר כתביו היו הבהרות והרחבות למסגרת כללית זו. הבעיה העיקרית של ימיו, טען, הייתה כיבוד המסורת הפורמלית ללא התייחסות לדבריו האמיתיים של ישו. הפתרון הוא שכל אדם ישאל את עצמו בכל רגע: מהו הדבר העקרוני, הדבר החשוב? - ויפעל ללא מורא על-פי התשובה. לדבריו, פורמליות עשויה להסתיר או לכבות את הנפש. בבחנו את סכנות הפורמליזם דן ארסמוס בנזירות, הערצת קדושים, מלחמה, רוח המעמדות וחולשת החברה.

יצירה אחרת היא Institutio Principis Christiani (בזל, 1516), שנכתבה כספר עצות למלך ספרד הצעיר, קרל החמישי. ארסמוס מתבסס על עקרונות הכבוד והכנות לתיאור תפקידו של השליט, אותו הוא מציג כמשרת ההמונים. מעניין להשוות גישה זו לגישה המוצגת בספרו של מקיאוולי, "הנסיך", שנכתב באותה התקופה ממש (1513; פורסם ב-1532).

בספרו "מדריך הלוחם הנוצרי" שיצא לאור בשנת 1503 אך הופץ רק בשנת 1520, כינה ארסמוס את היהודים "בני השטן" וקרא לגירושם מערי אירופה. בספר, הביע את דעתו שאמונות ופרקטיקות שהתנגד להן הן "סטיות יהודיות" - תוצאה של השפעות דת היהודים הקלוקלת.^[1]

בסתיו 1517 נחשף ארסמוס לספרו של המומר יוהנס פפרקורן שבו הובעה התנגדות מרומזת לדבריו של ארסמוס. בהתכתבות ארוכה עם עמיתיו טען שהסיבה להתנגדותו של פפרקורן לארסמוס נובעת מהיותו יהודי מומר, אשר דעותיו עדיין מושפעות מדת היהודים, ואשר אישיותו והתנהגותו אינם יכולים להשתנות, וש"מיהודי מקולקל יכול לצאת רק נוצרי מקולקל עוד יותר".^[2] אמירות אנטישמיות אלו נראו כנוגדים את ההטפה לאהבת אנוש, ומשום כך היו מלומדים שניסו לתרץ את דבריו כהתנגדות לדת היהודית הפרושית המופיעה בכתבי הברית החדשה, אך אלו הוכחו כבלתי מבוססים.^[3][2] אחרים הראו שאמונתו במזימה של מתנגדיו ושל חלקים מסוימים מן הכנסייה הקתולית לזרוע ספקות ובלבול, הביאה אותו לידי שנאה עמוקה לגורמים שונים וביניהם גם לקבוצות ולאנשים, שנאה שהוא עצמו היה עיוור לסתירתה את דעותיו, אך כזו שהייתה נפוצה מאוד בימיו.^[2] החוקר הישראלי נתן רון הראה כיצד ברבים מכתביו ומכתביו הביע ארסמוס עוינות לא רק כלפי היהדות אלא גם כלפי היהודים עצמם, אורחותיהם ותכונותיהם, ובהם דברים הנגועים בגזענות בוטה. ארסמוס כתב, בין היתר, כי אירופה האידיאלית היא אירופה ללא יהודים.^[4]

בשנת 2016, בעקבות הודעת הכנסייה הלותרנית, שהתפרסמה כהתנצלות הכנסייה על כתבי מרטין לותר נגד העם היהודי, קרא הַנְס יאנסן, שר לשעבר בממשלה ההולנדית, להומניסטים להתנצל אף הם ולהרחיק עצמם מאימרותיו האנטישמיות ובמיוחד מהביטוי בו כינה את היהדות "מגפה זדונית במיוחד ... כנגד תורותיו של ישו".^[5][6] יאנסן הוא גם איש הכנסייה הרפורמית ההולנדית וחבר במכון שמעון ויזנטל. אך דובר איחוד ההומניסטים ההולנדי טען שאין צורך בכך מכיוון שההומניסט בימינו ממילא דוחה אמירות מסוג זה, וכן שאין זה מתפקידם להביע זאת בפומבי, מכיוון שארסמוס אינו מייסד זרם ההומניזם והתומכים בה אינם נוטים אחרי איש זה או אחר כפי שעושים חברי הכנסייה הלותרנית.^[7]

כתוצאה מדעותיו מצא ארסמוס את עצמו מחוץ לשתי התנועות היריבות. שנותיו האחרונות לוו במרירות בשל מחלוקות עם אנשים שהעריך ואהד. אחד הבולטים שביניהם הוא אולריך פון הוטן, גאון מבריק אך בלתי-יציב שהתגייס במרץ לתנועה הפרוטסטנטית והכריז כי אם יש בארסמוס שמץ של יושר, יצטרף גם הוא ללותרנים. בתגובתו, Spongia adversus aspergines Hutteni (פורסמה ב-1523), מדגים ארסמוס את כישורי הסמנטיקה שלו: הוא מאשים את הוטן כי כשל בפירוש התבטאויותיו בדבר הרפורמה, וחוזר שוב על החלטתו שלא לצדד באף אחד מהנצים. כשהעיר בזל הפכה רשמית לפרוטסטנטית בשנת 1529, ארסמוס עקר את מושבו משם ועבר לפרייבורג (גרמניה, בדרום היער השחור). נראה כי היה לו קל יותר לשמור על הנייטרליות שלו תחת שלטון קתולי ולא פרוטסטנטי. הוא המשיך במרץ בפעילויות המחקר שלו. ב-1533 פרסם את "הכנה למוות", שם הדגיש את חשיבותם של חיים טובים כתנאי למוות מאושר.

לאחר היעדרות של שש שנים נמשך שוב ארסמוס לבית שאהב יותר מכל, וחזר לבזל בשנת 1535. כאן, בין חברים פרוטסטנטים משכבר הימים, מצא את מותו.

יצירתו החשובה ביותר בשנותיו האחרונות הייתה Ecclesiastes ("מטיף הבשורה" וגם שמה של מגילת קהלת ביוונית; בזל, 1535), שם הציג את ההטפה כתפקידו החשוב ביותר של הכומר - גישה שתאמה את התפישה הפרוטסטנטית.

במהלך חייו מעולם לא הותקף בשל דעותיו בידי רשויות הכנסייה הקתולית, אלא רק בידי אנשים פרטיים, ותמיד זכה להגנה מידי בכירים ביותר. עם זאת, לאחר מותו מצאו כתביו מקום של כבוד ב"רשימת הספרים האסורים" של הכנסייה הקתולית.

על שמו של ארסמוס נקרא גשר ארסמוס המקשר בין שני חלקי העיר רוטרדם; אוניברסיטת ארסמוס הפועלת בעיר, וכן תוכנית ארסמוס ופרס ארסמוס.

• ארסמוס מרוטרדם, שבחי הסיכלות, בהוצאת ספרית פועלים, 1966. (הספר בקטלוג ULI)
• דזידריוס אראסמוס מרוטרדם, השבח לטיפשות, תרגום: נתן רון ומרב מילר, הוצאת כרמל, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• שטפן צווייג, ארסמוס מרוטרדם (תרגם מגרמנית: יוסף ונקרט), הוצאת כרמל, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
• חנן יורן, ארסמוס ותומס מור בין הרפובליקה הספרותית לעולם הפוליטי, (דיסרטציה), אוניברסיטת תל אביב, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
• נתן רון, ארסמוס, הטורקים והאסלאם, הוצאת רסלינג, 2022
• נתן רון, ארסמוס והיהודים: הומניזם ואנטישמיות בראשית העת החדשה, הוצאת פרדס, 2023.
• דזידריוס ארסמוס, יוליוס מגורש מהשמיים (תרגם מלטינית והעיר: נתן רון), דחק, כרך טז, 2023.
• דזידריוס ארסמוס, מתוך פתגמים לאלפים (תרגם מלטינית והעיר: נתן רון), דחק, כרך יז, 2024.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ארסמוס מרוטרדם
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארסמוס מרוטרדם

• ארסמוס מרוטרדם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חיים הלפרין, הטפשות תהלל נפשה, דבר, 31 במרץ 1961
•   נתן רון, מה חשב אראסמוס על דוקטרינת "המלחמה הצודקת", באתר הארץ, 21 באוגוסט 2014
•   שעה היסטורית 70 - נסיך ההומניסטים - על ארסמוס, איש רוטרדם, סרטון באתר יוטיוב
•   נתן רון, טעימה קטנה מן האושר הצפוי, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2017
• ארסמוס מרוטרדם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי ארסמוס מרוטרדם בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
•   ארסמוס דסידריוס (1466-1536), דף שער בספרייה הלאומית
• ארסמוס מרוטרדם, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

•   ארסמוס מרוטרדם, ברשת החברתית Goodreads
•   דזידריוס ארסמוס, מתוקה המלחמה לאלה שלא התנסו בה, באתר הארץ, 28 באפריל 2024