תיאטרון דרורי ליין

תיאטרון דרורי ליין
Theatre Royal, Drury Lane

מידע כללי
סוג	אולם תיאטרון, ארגון, אולם מוזיקה
כתובת	קובנט גרדן
מיקום	הסיטי של וסטמינסטר
מדינה	הממלכה המאוחדת
מייסדים	Thomas Killigrew
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1663
תאריך פתיחה רשמי	1663
אדריכל	כריסטופר רן
סגנון אדריכלי	אדריכלות ג'ורג'יאנית
קואורדינטות	51°30′47″N 0°07′13″W / 51.513055555556°N 0.12027777777778°W / 51.513055555556; -0.12027777777778
אתר רשמי
(למפת לונדון מוגדלת)   קנט סארי ברקשייר בקינגהאם הרטפורדשייר אסקס תיאטרון דרורי ליין (למפת לונדון רגילה)   קנט סארי בר. בקי. הרטפורדשייר אסקס תיאטרון דרורי ליין (למפת הסיטי של וסטמינסטר רגילה)   הפרלמנט הבריטי תיאטרון דרורי ליין (למפת הסיטי של וסטמינסטר מוגדלת)   הפרלמנט הבריטי תיאטרון דרורי ליין

התיאטרון המלכותי ברחוב דרורי ליין (באנגלית: Theatre Royal, Drury Lane) שוכן בקובנט גארדן, וסטמינסטר, אחד הרבעים של לונדון. חזית הבניין פונה אל רחוב קתרין (ששמו הקודם היה "ברידג'ס") וירכתיו אל דרורי ליין. הבניין הניצב שם היום הוא המאוחר ביותר בשורה של ארבעה תיאטראות באותו מיקום, שראשיתה בשנת 1663. במשך מאתיים שנותיו הראשונות, יכול היה דרורי ליין "לטעון בסבירות רבה להיותו התיאטרון הראשון במעלה של לונדון", ומכאן אחד התיאטראות החשובים ביותר בעולם דובר האנגלית. במשך רוב הזמן הזה, היה אחד ממספר זעום של תיאטראות בעלי כתב מינוי, שניתנו להם זכויות השליטה בהפקת דרמה "מורשית" בלונדון.

התיאטרון הראשון באתר נבנה בפקודת תומאס קיליגרו בשנים הראשונות של תקופת הרסטורציה האנגלית. בין השחקנים שהופיעו ב"תיאטרון המלכותי ברחוב ברידג'ס" היו נל גווין וצ'ארלס הארט. הבניין נהרס בשרפה בשנת 1672. קיליגרו בנה תיאטרון גדול יותר באותו מקום, בתכנון האדריכל כריסטופר רן; התיאטרון החדש, שנקרא מעתה "התיאטרון המלכותי בדרורי ליין", נפתח ב-1674. בניין זה החזיק מעמד 120 שנה, בניהולם של קולי סיבר, דייוויד גריק וריצ'רד ברינסלי שרידאן. בשנת 1701, בניהולו של שרידאן, נהרס הבניין כדי לפנות מקום לתיאטרון גדול יותר, שנפתח בשנת 1794. דרורי ליין החדש, עצום הממדים, שרד רק 15 שנים, עד שעלה באש ב-1809. הבניין העומד במקום כיום נפתח בשנת 1812. מאז הוא משמש בית לשחקנים שונים מן הקצה אל הקצה, כמו אדמונד קין השייקספירי, הקומיקאי דן לנו, קבוצת מונטי פייתון (שהקליטו שם אלבום קונצרט) ומלחין מחזות הזמר והנגן איבור נובלו. כיום שייך התיאטרון למלחין אנדרו לויד ובר ומעלה בעיקר מחזות זמר פופולריים.

אחרי העשור של שלטון הביניים הפוריטני, שאסר על סוגי בידור ובילוי שנחשבו לקלי-דעת, כמו התיאטרון, הושבה על כנה המלוכה האנגלית עם שובו של צ'ארלס השני ב-1660. זמן קצר אחר כך, הנפיק צ'ארלס כתבי הרשאה לשני בעלי זיכיון, שהסמיכו אותם להקים להקות משחק חדשות. אחד מכתבי ההרשאה נמסר לתומס קיליגרו, שלהקתו נודעה בשם "להקת המלך", והוא בנה תיאטרון חדש בדרורי ליין. כתב ההרשאה גם העניק לשתי הלהקות מונופול משותף על הביצוע הפומבי של דרמה מורשית בלונדון; על המונופול הזה קמו חולקים במאה ה-18 מצד אתרים חדשים ובהסתמך על חמקמקות מסוימת בהגדרה של "דרמה מורשית", או "לגיטימית", אך הוא נשאר בתוקף על פי חוק עד 1843. בית התיאטרון החדש, שאדריכלו אינו ידוע, נפתח ב-7 במאי 1663 ונודע על פי מיקום הכניסה בשם "התיאטרון המלכותי ברחוב ברידג'ס." הוא נודע בעוד שמות, ביניהם "בית המשחק של המלך". הבניין היה מבנה עץ בן שלושה יציעים, כ-37 מטר אורכו וכ-18 מטר רוחבו; היה בו מקום ל-700 איש. הגישה אל הבניין, שהיה מרוחק מן הרחובות הרחבים יותר, הייתה דרך מעברים צרים בין הבניינים שסביבו.

המלך עצמו היה נוכח בלא מעט מהצגות התיאטרון וכמוהו סמיואל פיפס, שיומניו הפרטיים מספקים את רוב הידע שיש לנו על הרגלי הביקור בתיאטרון בשנות ה-60' של המאה ה-17. ביום שלאחר פתיחת התיאטרון המלכותי, נוכח פפיס בהצגת "הלייטננט ההיתולי" של פרנסיס בומון וג'ון פלצ'ר. וזה מה שמצא לכתוב ביומנו:

הבית בנוי לפי תוכנית יוצאת מן הכלל, ובכל זאת יש בו אי-אילו מגרעות, כמו צרות המעברים בתוך האולם ובכניסה וביציאה והמרחק מן הבמה אל התאים, שמהם, אני בטוח, אי אפשר לשמוע; מכל יתר הבחינות הוא טוב ויפה פרט לכך, שהמוזיקה מנוגנת מלמטה ורובה נשמעת מתחת לבמה ממש, כך שאי אפשר לשמוע כלל את הבסים וגם הקולות הגבוהים אינם נשמעים כל כך טוב, דבר שמחייב כמובן תיקון.

ההצגות התחילו בדרך כלל בשעה 3 אחר הצהריים, כדי לנצל את אור היום: לקומה הראשית לקהל, האולם, לא היה גג, כדי לאפשר כניסת אור טבעי. כיפה מזוגגת נבנתה מעל הפתח, אבל על פי רשימה אחרת מיומנו של פיפס, הכיפה לא סיפקה הגנה מלאה מכוחות הטבע: הוא ואשתו נאלצו לעזוב את התיאטרון ולמצוא מפלט מסופת ברד.

מושבי הקהל באולם היו מכוסים אריג ירוק גס, ששימש גם לקישוט התאים, לצד עיטורי עור מוזהבים, ואפילו לקישוט הבמה עצמה. הספסלים הירוקים, חסרי המסעד, באולם עמדו בחצי גורן עגולה מול הבמה, על פי מכתב ממאי 1663 מאת אחד, מסיה דה מאונקוני: "כל הספסלים בקומת הקהל, שם יושבים גם אנשי מעלה, מוצבים בחצי מעגל, כל שורה גבוהה מזו שלפניה." שלושת היציעים יצרו חצי מעגל מסביב למושבי הרצפה; הן היציע הראשון והן השני חולקו לתאים.

להקת המלך אולצה, במידת מה בניגוד לרצונה, להתאים את בית התיאטרון המלכותי, המתקדם מבחינה טכנית והיקר, לתכתיבי ההצלחה של להקת הדוכס היריבה, שמשכה המונים אחוזי קסם בתפאורה ה"מתנועעת" או ה"מתחלפת" שלה ובהפקותיה מרהיבות העין בלינקולן'ס אין פילדס. התיאטרון המלכותי חיקה את חידושי לינקולן'ס אין פילדס בתפאורות נעות משלו, באמצעות קלעים או תריסים, שאפשר היה להחליף ללא קושי בין או אפילו תוך כדי מערכות. כשלא היו בשימוש, הונחו התריסים מחוץ לטווח ראייה מאחורי הדפנות של קמרון קדמת הבימה, ששימשו גם כמסגרת חזותית להתרחשויות על גבי הבימה. שיטת ההפרדה בין הקהל להצגה, על ידי הכנסתה אל מעין מסגרת של תמונה, הייתה תופעה חדשה בתיאטרון האנגלי, אם כי ביבשת יש עדויות לקיומה במועד מוקדם יותר. עם זאת, עיצוב הבימה בלונדון נשאר שנוי במחלוקת לגבי יתרונות הבימה כ"תיבת תמונה" ובמשך עשרות השנים הבאות הייתה בתיאטראות לונדון, כולל דרורי ליין, בימה קדמית בולטת מעבר לקמרון, שכללה במקרים רבים במות מזדקרות קדימה, כאלה שהיו בתיאטראות אליזבתניים. השחקנים יכלו עדיין לצעוד קדימה ולגשר על המרחק בין המבצע לקהל ונוסף לכך, לא היה זה יוצא דופן לאנשים מן הקהל לעלות על הבמה עצמה.

השקעתו של קיליגרו בתיאטרון החדש הציבה את שתי הלהקות על אותו מפלס ככל שדברים אמורים במשאבים טכניים, אבל תרומות התיאטרון המלכותי המשיכו לכלול בעיקר דרמת "דיבורים", שהשחקנים עומדים במרכזה, בניגוד למחזות הראווה והאופרות הבארוקיים של ויליאם דאווננט בלינקולן'ס אין פילדס. מבני כוח פנימיים היו הסיבה העיקרית להבדל הזה: בעוד שדאווננט פיקד במיומנות על להקה צעירה וצייתנית, סמכותו של קיליגרו על שחקניו הוותיקים הייתה רחוקה משלימות. שחקנים מנוסים כמו מייקל מוהון (שפפיס מגדיר אותו "השחקן הטוב ביותר בעולם") וצ'ארלס הארט תבעו חלק ברווחים וחוזים טובים בלהקת המלך, ותיעבו מחזות ראווה בארוקיים. חילוקי הדעות ומאבקי השליטה בין מחזיק כתב המינוי קיליגרו לבין שחקניו הראשיים הובילו לסכסוכים תכופים. אלה הזיקו לתיאטרון המלכותי כעסק פעיל; אך מצד שני, שחקניו החזקים והבטוחים בעצמם ועמידתם התקיפה על איכות גבוהה של דיאלוגים ותוכן ספרותי לעומת קישוטים ואפקטים חזותיים תרמו רבות להתחדשות הדרמה האנגלית. היה זה התיאטרון המלכותי עתיר המאבקים והבעיות, ולא לינקולן'ס אין פילדס המתנהל בשופי, שהעלה את המחזות, הנחשבים עד היום לקלאסיקה. הדבר נכון בעיקר לגבי הצורה החדשה של קומדיית רסטורציה, שהשליטה בה בשנות ה-60' של המאה ה-17 הייתה בידי ויליאם ויצ'ארלי ומחזאי הבית של התיאטרון המלכותי, ג'ון דריידן. שחקנים כמו הארט ופילגשו של צ'ארלס השני, נל גווין, פיתחו ועידנו את הסצינות המפורסמות של מענה לשון מתחכם, לצון ועוגבנות בקומדיות של דריידן וויצ'ארלי, ותרומתם היוצרת של שחקנים אלה עומדת, לדעת ג'ון הרינגטון סמית', כמעט על אותה רמה כזו של המחזאים עצמם. גורם נוסף בכיוון שאליו פנתה הדרמה בתקופה זו הייתה הופעתן לראשונה של שחקניות על הבימה הבריטית. נוכחותן עודדה מחזאים להתמקד בדמויות נשים גלויות-לב ומיישירות דיבור, סצינות אהבה נועזות ותפקידים פרובוקטיביים של נשים המגלמות גברים.

מגפת הדבר הגדולה פגעה בלונדון בקיץ 1665 והתיאטרון המלכותי, יחד עם כל סוגי הבידור הציבורי האחרים, נסגר בפקודת ראש העיר לונדון ומועצת העיר ב-5 ביוני. הוא נשאר סגור למשך 18 חודש, עד סתיו 1666, ובמשך הזמן הזה התבצעו בו לפחות אי-אילו שיפוצים פנימיים, כולל הרחבת הבימה. אף כי התיאטרון שרד בשרפה הגדולה של לונדון, שהשתוללה בעיר בספטמבר 1666, הוא נשרף כעבור שש שנים, ב-25 בינואר 1672.

להקת המלך לא התאוששה כספית מאובדן התיאטרון ברחוב ברידג'ס. לחץ התחרות מלהקת הדוכס אילץ אותם, מכל מקום, להמשיך להשקיע ועבודות הבנייה החלו מיד להקמת תיאטרון גדול ומפואר עוד יותר, שיכיל קהל בן 2000 איש. זה היה, לאחר השלמתו, התיאטרון המלכותי בדרורי ליין, שתכנן סר כריסטופר רן. התיאטרון נפתח ב-26 במרץ 1674. לצורך מימון הבניין החדש נמכרו עוד מניות של הלהקה ופירושו של דבר, שעכשיו היה הכרח להרוויח עוד יותר כסף במכירת כרטיסים.

קומפלקס התיאטרון השני היה מורכב מן האולם הגדול של רן יחד עם עשרה מבנים שהתחברו אליו, אשר נוספו בתקופת כהונתו של דייוויד גריק כמנהל. המבנים הללו הכילו מבוך צפוף ועקלקל של משרדים, חדרי חזרות, מחסן וחדרי הלבשה לשימוש ההנהלה וחברי הסגל, כמעט שבעים איש בסך הכול, ועוד כחמישים עובדים טכניים. שלושה חדרים נוספים הוקצו לכתבי יד, כולל ספרייה לאחסונם, חדר נפרד להעתקת תפקידי שחקנים וספרייה מיוחדת לספרי החשבונות של התיאטרון, יומנים ופרטיטורות. ערבוביית חדרים זו הקשתה לא פעם על התקשורת בין מחלקות שונות, בעיה שדייוויד גריק תיקן בתקופת כהונתו כמנהל. הקומפלקס השלם תפס 1,246 מ"ר בין הרחובות דרורי ליין ממזרח, רחוב ברידג'ס ממערב, רחוב גרייט ראסל מצפון ורחוב ליטל ראסל מדרום.

בכניסתם אל התיאטרון מדרורי ליין, ניווטו באי התיאטרון דרך מסדרונות צרים, שהובילו תחת אגפים בולטים מעל אל כניסות לאכסדרות השונות, כניסה לכל אחד משלושת החלקים העיקריים של התיאטרון: האולם, היציע והתאים. פנים התיאטרון החדש שימר את האריג הירוק של קודמו, אבל נבנה כנראה על פי תוכנית, שקוויה ישרים יותר. אנרי מיסו, מבקר מצרפת, מציע תיאור של התיאטרון משנת 1698:

האולם הוא אמפיתיאטרון, מלא ספסלים ללא מסעדי גב, מקושטים ומכוסים באריג ירוק. אנשי מעלה, בעיקר מן הצעירים שבהם, כמה גבירות בעלות שם ללא דופי, הגונות וצנועות והרבה עלמות משחרות לטרף, כולם יושבים יחדיו במקום הזה, בכפיפה אחת וללא מחיצות, מפטפטים, משתעשעים, משחקים, מקשיבים או לא מקשיבים. הלאה משם, בצמוד לקיר, מתחת ליציע הראשון ומול הבימה ממש, מתרומם עוד אמפיתיאטרון, השמור לקהל מן האיכות הגבוהה ביותר, שהגברים מצויים בו במספר קטן מאוד. היציעים, הכוללים רק שתי שורות, מלאים בפשוטי העם, בעיקר היציע העליון

התמונה משמאל מראה חתך רוחב של בית תיאטרון בשרטוט של רן, הנחשב לתוכנית לתיאטרון המלכותי של 1674. האמפיתיאטרון השני שמיסו מזכיר, מאחור, הוא היציע התחתון.

כפי שמיסו מציין, המושבים התחלקו על פי מעמד ומחירי הכרטיסים נקבעו בהתאם לכך. מושבי תאים, ששימשו את האצולה ואת בעלי הממון מן החברה הגבוהה, עלו 5 שילינגים; הספסלים באולם, שם ישבו לא פעם בני החברה הגבוהה לצד מבקרי תיאטרון ומלומדים, עלו 3 שילינגים; סוחרים ובעלי מלאכה תפסו את היציע הראשון, שמושביו עלו 2 שילינגים, ואילו משרתים ושאר "פשוטי העם", כהגדרתו של מיסו, תפסו את המושבים בשילינג אחד ביציע העליון. המושבים לא מוספרו ונתפסו על בסיס "ראשון בא ראשון מקבל", כך שרבים מאנשי המעלה נהגו לשלוח משרתים לתפוס בשבילם מושבים הרבה לפני תחילת ההצגות.

כל הצופים הללו יכלו לראות את הבימה ללא הפרעות. הבימה הייתה ברוחב 14 מטרים ובעומק 9.25 מטרים, ורצפתה הייתה חשופה מאורות הבימה עד לקלעים האחוריים. זווית השיפוע התרוממה ב-2.5 ס"מ לכל 60 ס"מ של בימה אופקית, כך ששחקן הניצב בירכתי הבימה נמצא 37.5 ס"מ מעל השחקן שבקדמתה. ברצפת הבימה היו חריצים לקלעים ומשטחים בנוסף לדלתות קפיציות שהותקנו ברצפה. קמרון קדמת הבימה הסתיר את הציוד שמעל הבימה, שכלל צמד ז'ירונדלים - גלגלים גדולים, שבהם נקבעו נרות רבים כמשקל נגד לתאורת הבימה התחתונה. לקראת סוף המאה ה-18 נקבעו דלתות מזה ומזה לבימה ושורת דוקרנים קטנה על שולי הבימה נועדה למנוע את הקהל מטיפוס אליה. בירכתי הבימה ממש נקבעה דלת גדולה, שבהפתחה נגלה דרורי ליין.

גורם נוסף שהכביד על קיליגרו ועל בניו, תומאס וצ'ארלס, היה אי-השקט הפוליטי בשנים 1678–1684 עם המזימה האפיפיורית ומשבר חוק המניעה, שהרחיק קהל תיאטרון פוטנציאלי מכל דבר שנשא קשר לתיאטרון. מצב זה השפיע הן על להקת המלך והן על להקת הדוכס, אבל בעיקר על להקת המלך, שלה לא היו שולי רווח לצלוח בעזרתם בשלום את השנים הרזות. בשנת 1682 התמזגו שתי הלהקות, או, נכון יותר, להקת המלך נבלעה בזו של הדוכס. הלהקה המאוחדת, כפי שנקראה עכשיו, בראשותו של תומאס בטרטון, בחרה בדרורי לין כבית ההפקות שלה והשאירה את התיאטרון של להקת הדוכס בדורסט גארדן סגור לעת עתה. ב-1688 הועבר בטרטון ממשרת הניהול על ידי אלכסנדר דאווננט, בנו של ויליאם דאווננט, בעל כתב ההרשאה המקורי ללהקת הדוכס. הנהלתו של דייבנאנט (יחד עם צ'ארלס קיליגרו) הייתה קצרה והרת-אסון, ובשנת 1693 נמלט לאיים הקאנאריים מתביעה באשמת מעילה. התיאטרון המלכותי מצא את עצמו בידי עורך הדין כריסטופר ריץ' למשך 16 השנים הבאות.

בניהם של דייבנאנט וקיליגרו, כולם כאחד, לא היו אלא נוכלים וריץ' השתדל לפצות על הביזה שעשו במשאבי הלהקה בקיצוץ עריץ בעלויות. לתכלית זו שיסה את השחקנים זה בזה וקיצץ ללא רחם במשכורות. ב-1695 חשו השחקנים, וביניהם גם המנהל בפועל ושחקן שהיה לאגדה, תומאס בטרטון, שדי להם בניכור והשפלה שסבלו והגיע הזמן להרים רגליים ולהקים להם להקה קואופרטיבית משלהם. תשעה גברים ושש נשים עזבו את הלהקה המאוחדת, כולם שחקנים מקצועיים מוכרים, ביניהם מושכי קהל מובהקים כמו אמניות הטרגדיה אליזבת בארי והקומדיה אן ברייסגירדל. נטישתם המאורגנת השאירה את הלהקה המאוחדת - שנודעה מאז ואילך כ"להקה המורשית" - ב"מצב מחפיר ביותר," לדברי עלון אנונימי שיצא בזמן ההוא.

חוסר הפרופורציה שנוצר עקב הניתוק היה גדול כל כך, שכמעט אי אפשר היה, בדרורי ליין, לגייס מספר מספיק למלא את כל התפקידים בכל מחזה שהוא; ומבין הנשארים מעטים כל כך היו נסבלים, שגורלו של כל מחזה נגזר מראש לכישלון, אלא אם התחבב במידה בלתי מצויה על הקהל. לא פחות משישה-עשר (רובם מן המשמרת הוותיקה) פרשו מן הלהקה ובלכתם לקחו עמם את עצם יופייה וכוחה של הבימה, כיוון שהנשארים מאחור היו ברובם מתלמדים, נערים ונערות, שהיו רחוקים מלהתחרות בפורשים.

מכתב פרטי מ-19 בנובמבר 1696 דיווח, כי לדרורי ליין "אין כלל להקה, ואם המחזה החדש העומד להופיע על הבימה בשבת לא יזריק חיים חדשים במוניטין שלהם, לא נותר להם אלא להתפרק." המחזה החדש, תקוותו האחרונה של ריץ', היה כנראה "חזרה לדרך הרע" של ג'ון ואנברו, והוא הוכיח עצמו בדיוק כהצלחה שהייתה דרושה כל כך ללהקה. כריסטופר ריץ' המשיך כמנהלה עד 1709, כשכתב ההרשאה המקורי בוטל למעשה בסבך מזימות פוליטיות מורכבות. עורך דין בשם ויליאם קולייר קיבל לזמן קצר את הזכות להעלות הפקות בדרורי ליין, אבל בשנת 1710 הייתה הלהקה בידי השחקנים קולי סיבר, רוברט וילקס ותומס דוגט - טריומוויראט שמצא עצמו עם הזמן נושא לסאטירה חריפה ב-Dunciad של אלכסנדר פופ. בשנת 1713 החליף בארטון בות את דוגט.

סיבר היה המנהיג דה פקטו של הטריומוויראט והוביל את התיאטרון בתקופה שנויה במחלוקת אך מוצלחת, באופן כללי, עד 1773, כאשר מכר את חלק השליטה שלו לג'ון היימור. יש מקום להניח, שהמכירה נעשתה במחיר מנופח ביותר וכי מטרתו של קולי סיבר הייתה פשוט להיחלץ מחובות ולהרוויח על המכירה (ראו Robert Lowe in his edition of Cibber's Apology). חברי הלהקה אותו זמן הגיבו במורת רוח בולטת; מרי שחקנים אורגן והוצא לפועל; צ'ארלס פליטווד בא לפקח על התיאטרון. תקופת כהונתו של פליטווד הייתה סוערת; יוזמתו לבטל את ההיתר שניתן לשמשי מרכבות במדי שרד להיכנס ליציע העליון חוללה מהומות בשנת 1737 ובעיית ההימורים של פליטווד סיבכה את התיאטרון בקשיים הכספיים שיצר לעצמו. בתקופה זו התפרסם השחקן צ'ארלס מקלין, בעקבות הופעה יחידה במינה כשיילוק בהפקה של הסוחר מוונציה בראשית 1741, שבה הציג לראשונה סגנון משחק טבעי ומציאותי בניגוד לפומפוזיות המלאכותית שאפיינה תפקידים דרמטיים עד אז.

ב-1747 פג תוקף ההרשאה שניתנה לפליטווד. התיאטרון וחידוש כתב הרשאה נקנו על ידי השחקן דייוויד גריק (שקיבל את הכשרתו לפנים אצל מקלין) ושותפו ג'יימס לייסי. גריק שימש כמנהל ושחקן ראשי של התיאטרון עד סביבות 1766 והמשיך בתפקידו בהנהלה עוד עשר שנים לאחר זאת. הוא זכור כאחד משחקני הבימה הגדולים ושמו נקשר בייחוד בקידום מסורת שקספיר בתיאטרון האנגלי - בתקופת כהונתו בדרורי ליין העלתה הלהקה לפחות 24 ממחזות שקספיר. חלק מן הגאות בפופולריות של שקספיר בתקופה זו אפשר לייחס לחוק מתן ההיתרים משנת 1737, שקבע בצו כי כל מחזה חייב באישור ממשלתי לפני שאפשר יהיה להציגו ויצר חלל מסוים בחומר חדש לביצוע. גריק חלק את הבימה עם להקה שכללה את פג וופינגטון, סוזנה סיבר, האנה פריצ'רד, קיטי קלייב, ספרנגר בארי, ריצ'רד ייטס ונד שוטר. בתקופת כהונתו של גריק נאסר בפעם הראשונה על קהל הצופים לעלות אל הבימה עצמה.

גריק שכר את רוברט אדם ואחיו ג'יימס לחדש את פנים התיאטרון, וזאת עשו בשנת 1775. התוספות שהכניסו כללו תקרה מעוטרת וקישוטי טיח בחזית הפונה אל רחוב ברידג'ס. החזית הזאת הייתה הדוגמה הראשונה לכך, שאיזה שהוא מבנה שעשוי להיחשב לחלק מן התיאטרון גופא השיק ממש לרחוב: הבניין, כמו המקור משנת 1663, נבנה במרכז הגוש ומשני עבריו סגרו עליו בניינים אחרים. המעבר הצר מרחוב ברידג'ס אל התיאטרון היה עכשיו לפרוזדור פנימי; גם חלק מחלל המשרדים של התיאטרון נמצא עכשיו מאחורי החזית החדשה.

בסדרת הצגות פרידה, עזב גריק את הבימה בשנת 1776 ומכר את חלקו בתיאטרון למחזאי האירי ריצ'רד ברינסלי שרידאן. שרידאן ושותפיו השלימו את רכישת דרורי ליין כעבור שנתיים ושרידאן היה הבעלים עד 1809. שרידאן העלה בהצגת בכורה את קומדיית ההליכות שלו, "בית ספר לשערוריות" בשנת 1777. מלאכת הניהול של התיאטרון הייתה נתונה בידי מספר דמויות בתקופת בעלותו של שרידאן, ביניהן הוא עצמו, אביו, תומאס, וכן, משנת 1786 עד 1796 ומשנת 1800 עד 1802, השחקן הפופולרי ג'ון פיליפ קמבל.

התיאטרון היה זקוק לשיפוצים נרחבים בסוף המאה ה-18 וב-1791 הרסו אותו. תיאטרון שלישי נבנה בתכנונו של הנרי הולנד ונפתח ב-12 במרץ 1794. היה זה תיאטרון גדול ואפלולי כמערה, שהכיל יותר מ-3,600 צופים. וזה היה המניע לבנייה בסדר גודל עצום, במילים של הבעלים:

הייתי מודע לרעיון, הפופולרי מאוד, שהתיאטראות שלנו צריכים להיות קטנים מאוד; אבל נראה לי, שאם נאפשר לרעיון הפופולרי מאוד הזה להתקדם יותר מדי, הוא עתיד לדרדר בכל המובנים את ההצגות הדרמטיות שלנו, מתוך שישלול מן הבעלים את ההכנסות, שאין להן תחליף למטרת כיסוי ההוצאות הכבדות הכרוכות בניהול עסקים כאלה.

טכנולוגיה חדשה אפשרה את ההתרחבות: עמודי ברזל באו במקום עמודי העץ המגושמים לתמיכה בחמישה נדבכי יציעים. גם הבמה הייתה גדולה: 25.5 מטרים רוחבה ו-28.3 עומקה. הולנד, האדריכל, אמר, שהתיאטרון נבנה "בסדר גודל העולה על זה של כל תיאטרון אחר באירופה." מלבד כנסיות, היה זה הבניין הגבוה ביותר בלונדון.

הרעיון "הפופולרי מאוד, שהתיאטראות שלנו צריכים להיות קטנים מאוד" התגלה כמושרש עמוק מכדי להתגבר עליו. מקורות שונים מאותה תקופה מקוננים על גודלו האימתני של התיאטרון החדש ומתגעגעים אל "מושבי הצופים הצפופים והחמימים של דרורי הישן," כפי שניסח זאת נציג אחד של קהל התיאטרון במאי 1794. השחקנית שרה סידונס, שהייתה אז חברה בלהקת דרורי ליין, קראה לו "מדבר ציה" (ועזבה את דרורי ליין עם אחיה, ג'ון פיליפ קמבל, ב-1803). לא זו בלבד, שכל זכר לאינטימיות וקשר עם הלהקה שכל הבמה הלך לאיבוד, אלא שעצם גודלו של התיאטרון מיקם חלק נכבד מן הקהל במרחק כזה מן הבמה, ששמיעת השחקנים ממנו הייתה קשה, אם לא בלתי אפשרית. כדי לפצות על כך, המופעים שעלו על בימת התיאטרון החדש נטו יותר לכיוון של מחזה ראווה ופחות למילה המדוברת. דוגמה למחזה ראווה כזה היא הפקה משנת 1794, שבה זרמו מים אמיתיים במורד אפיק נחל טרשי אל תוך אגם עמוק די הצורך לשוט בו בסירת משוטים. המים האלה נבעו ממכלים בעליות הגג שמעל הבית, שהותקנו שם - יחד עם מסך ברזל שלהתקנתו פיללו זמן רב - כאמצעי ביטחון מפני שרפה.

ריצ'רד שרידאן המשיך כבעלי התיאטרון כל זמן קיומו של בניין זה, השלישי בשורה. הוא התרומם במעמדו כמדינאי במהלך תקופה זו, אך בעיות כספים הביאו לנפילתו. הבנייה מחדש בשנת 1794 עלתה כפליים מן האומדן המקורי של 80,000 לירות שטרלינג ושרידאן בחוב במלואו. עלות ההפקות הייתה גבוהה יותר במבנה הגדול וההכנסות מן הקהל הרב יותר לא כיסו את ההפרש.

ניסיון התנקשות נגד המלך ג'ורג' השלישי התרחש בתיאטרון ב-15 במאי 1800. ג'יימס האדפילד ירה פעמיים באקדח מן האולם לעבר המלך, שישב בתא המלכותי. היריות החטיאו בכמה סנטימטרים, האדפילד נתפס ונבלם מיד וג'ורג', קר רוח למראית עין, הורה להמשיך בהצגה.

ב-24 בפברואר 1809, על אף אמצעי בטיחות האש שהוזכרו קודם, נשרף התיאטרון כליל. שרידאן, שמצבו הכספי היה עוד קודם לכן רעוע ביותר, התמוטט לגמרי עקב אובדן הבניין. הוא פנה אל בעל מבשלות השיכר סמואל ויטברד, ידיד ותיק, לעזרה. ויטברד הסכים לעמוד בראש ועדה, שתנהל את הלהקה ותפקח על בניית התיאטרון מחדש, אבל ביקש משרידאן להסתלק מן הניהול בעצמו, ושרידאן נענה ופרש לחלוטין מן הניהול בשנת 1811.

התיאטרון המלכותי הנוכחי בדרורי ליין, שתכנן בנג'מין דן ויאט בהזמנת הוועדה בראשות ויטברד, נפתח ב-10 באוקטובר 1812 בהפקה של המלט, עם רוברט אליסטון בתפקיד הראשי. התיאטרון החדש התחשב יותר בשאיפה לאינטימיות והסתפק ב-3,060 מקומות, כ-550 פחות מקודמו (אף כי גם בגודל זה הוא נחשב לתיאטרון קיצוני בממדיו). בשנת 1820 נוספה אכסדרת העמודים, שעודנה קיימת בכניסה הקדמית לתיאטרון מרחוב קתרין ובשנת 1822, חמש שנים לאחר התקנת תאורת הגז, נעשו בבניין עבודות עיצוב פנים משמעותיות. הפורטיקו שלאורך צד הבניין ברחוב ראסל נוסף בשנת 1831.

הפקות הנשענות יותר על תפאורה ואפקטים מאשר על דיאלוג ומשחק היו מקובלות גם במתקן החדש. בהפקה של "מפל הגנגס" בשנת 1823 דהר בפינאלה רוכב על גב סוס במעלה מפל מים זורם "כשאש משתוללת מכל עבריו." אפקטים להפקה משנת 1829 הוצאו לפועל באמצעות מתקן הידראולי, שהיה מסוגל, על פי הדיווח, להוציא 39 טון של מים. היו שמנוחתם נטרדה למחשבה, כי התיאטרון מועל בתפקידו כאחד התיאטראות המעטים מאוד, שהורשו להציג דרמה לגיטימית. ניהול התיאטרון אחרי פתיחתו המחודשת ב-1813 הוטל על סמואל ארנולד, בפיקוח מועצת מנהלים של חובבים ותת-ועדה, שהתמקדה בתיאטרון כמרכז לתרבות לאומית. (לורד ביירון ישב לזמן קצר בתת-הוועדה הזו, מיוני 1815 עד שעזב את לונדון באפריל 1816. השחקן אדמונד קין היה מוקד המשיכה הבימתי; בדומה למקלין לפניו, עשה לו שם כשיילוק, תפקיד שבו הופיע לראשונה בשנת 1814. קין נשאר עד 1820, אבל למרות הפופולריות שלו, מאמצי הוועדה גם לשרת את התרבות וגם להפיק רווחים התגלו עם הזמן ככישלון ובשנת 1819 הוחכר התיאטרון, על כל הזכויות הנלוות אליו, לרוברט אליסטון.

אליסטון פשט רגל ולא היה ביכולתו לחדש את חוזה החכירה בשנת 1826. אמריקאי בשם סטיבן פרייס תפס את מקומו בשנים 1826 - 1830; אחר, במשך רוב מה שנותר מן המאה ה-19, עבר דרורי ליין בחיפזון מיד ליד. ב-1833 השיג אלפרד בון שליטה הן בדרורי ליין והן בקובנט גארדן, וניהל את הראשון משנת 1833 עד 1839 ושוב מ-1843 עד 1850. ב-1837 הצטרף השחקן-מנהל סמואל פלפס (1804 - 1878) ללהקת דרורי ליין והופיע עם ויליאם צ'ארלס מקרידי, השחקן המנהל המחונן, במספר מחזות של שקספיר. הוא אף יצר את התפקידים של קפטיין צ'אנל במלודרמה של דאגלס ג'רולד, "שבוי מלחמה" (1842) ולורד טרשאם ב-A Blot in the 'Scutcheon של רוברט בראונינג (1843). מקרידי שימש לזמן קצר כמנהל, בשנים 1841 - 1843, והכניס רפורמות חשובות. אף על פי כן, רוב ההפקות שם היו אסונות פיננסיים.

המונופול התיאטרלי שהוענק באמצעות כתב ההרשאה המלכותי 183 שנים קודם לכן בוטל על ידי חוק התיאטרון 1843, אבל ההרשאה הייתה נטולת שיניים במידה רבה במשך עשרות שנים ולביטול הייתה השפעה מיידית זעומה. מצד שני, תיאטראות אחרים, ששימשו להצגת מופעי בידור מוזיקליים, המשיכו בכך ודרורי ליין המשיך בדרכו כאחד האתרים המקובלים ביותר לתיאטרון לגיטימי. רצף הכישלונות הכספיים והאמנותיים שפקדו את דרורי ליין במאה ה-19 נקטע בארבעה מחזות, שעלו על הבימה במשך תקופה של עשרים וחמש שנים בהפקת השחקן-מחזאי האירי דיון בוסיקול: "מלכת עלה" (1851), "אז'ני" (1855), "פורמוזה" (1869) ו"הנווד", אבל תקופה זו של ירידה כללית הגיעה לשיאה עם התפטרותו של פ. ב. צ'אטרטון בשנת 1878; וכך אמר: "שקספיר פירושו חורבן וביירון - פשיטת רגל." במהלך המאה ה-19 עלו על בימת דרורי ליין גם באלטים, ובין הרקדנים הייתה קרלוטה גריזי מאיטליה.

מזלו של הבית השתפר שוב בניהולו של אוגוסטוס האריס משנת 1879. בשנות ה-80' וה-90' של המאה ה-19 אירח התיאטרון רבות מן ההפקות של להקת האופרה קרל רוסה. מופעים שהסתכמו במחזות ראווה נעשו מקובלים עוד יותר בדרורי ליין בשלהי המאה, בניהול אוגוסטוס האריס (1879 - 1896) ואחריו ארתור קולינס (1896 - 1923). דוגמאות הם "השוט" המצליח משנת 1909, שכלל לא רק תאונת רכבת, שכללה גם שריקת קיטור אמיתי, אלא גם מרוץ סוסים: שנים-עשר סוסים אמיתיים דוהרים על מכונת דיווש על גבי הבימה. האריס קבע פנטומימה שנתית ב-1889; המופע, בכיכובו של הקומיקאי הנודע מכבר דן לנו נחל הצלחה רבתי.

השיפוץ הפנימי הגדול האחרון נערך בשנת 1922, בתוצאה של תיאטרון בן ארבעה יציעים, בתפוסה של בין 2,200 ל-2,300 איש. המלחין והנגן איבור נובלו, שהיה פופולרי לאין שיעור בזמנו אם כי מעטים זוכרים אותו כיום, הציג את מחזות הזמר שלו בדרורי ליין מ-1931 עד שהתיאטרון נסגר ב-1939 בגלל מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה שימש התיאטרון כמפקדה לאגודה הלאומית לשירותי בידור; הבניין אף ניזוק במידת מה מהפצצה. התיאטרון נפתח מחדש בשנת 1946 בהצגת המחזה "פאסיפיק 1860" של נואל קאוורד.

בשנים שאחרי המלחמה, הוצגו בדרורי ליין כמה מחזות זמר של רוג'רס והמרסטיין, שהייתה זו להם הופעת בכורה בלונדון, ביניהם "אוקלהומה!" (1946), "דרום פאסיפיק" (1961) ו"המלך ואני" (1953). היבוא מאמריקה כלל גם את "גברתי הנאווה" של אלן ג'יי לרנר ופרדריק לווה, שהחל מסע הופעות בן חמש שנים ב-1958. חבורת מונטי פייתון הופיעה כאן גם היא באחת מהופעות האיחוד מחדש שלהם. כיום התיאטרון הוא חלק מסצנת תיאטראות וסט אנד ועדיין מעלה בעיקר הפקות מוזיקל פופולריות. הוא נמצא בבעלותה ובניהולה של Really Useful Theatres, מחלקה של רילי יוזפול גרופ של אנדרו לויד ובר. בין ההפקות ארוכות הטווח מן התקופה האחרונה "רחוב 42" (1984 -1989) ו"מיס סייגון" (1989 - 1999). בימים אלה אין פעילות בתיאטרון, שסיים זה עתה סדרת הצגות מחודשת של המחזמר "המפיקים" של מל ברוקס, שנסגר בינואר 2007. בעקבותיו עלתה גרסת מחזמר של שר הטבעות.

דרורי ליין נחשב לאחד התיאטראות רדופי הרוחות ביותר בעולם. הופעתו של כמעט כל אחד מקומץ רוחות הרפאים האמורים לפקוד את התיאטרון מבשרת מזל טוב לשחקן או להפקה. הרוח המפורסם ביותר הוא "האיש באפור", המופיע לבוש כאציל מסוף המאה ה-18: שיער מפודר מתחת לכובע משולש, מקטורן ערב וגלימה או שכמייה, מגפי רכיבה וחרב. האגדה אומרת, ש"האיש באפור" הוא רוחו של גבר, שנדקר בסכין ושרידי שלדו נמצאו בתוך מעבר צדדי חסום בקיר בשנת 1848.

רוחותיהם של השחקן צ'ארלס מקלין והקומיקאי ג'ו גרימאלדי פוקדים, על פי השמועה, את התיאטרון. מקלין מופיע מאחורי הקלעים, משוטט בפרוזדור שנמצא כיום במקום שם, בשנת 1736, הרג מקלין את חברו למשחק תומאס הולאם בוויכוח על פאה. ("ארור תהיה, נבל, חלאה, בן-בליעל שכמותך!" צעק, תקע מקל בפני הולאם וניקב את עינו השמאלית. ג'ו גרימאלדי הוא חזון תעתועים שש לסייע, שהנחה לא פעם, על פי השמועה, במיומנות רבה, שחקנים עצבניים על הבימה.

מדיה וקבצים בנושא תיאטרון דרורי ליין בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של תיאטרון דרורי ליין (באנגלית)
• תיאטרון דרורי ליין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• תיאטרון דרורי ליין, ברשת החברתית אקס (טוויטר)

עיינו גם בפורטל:
	פורטל לונדון