American Library Association Honorary Membership (1998)
עיטור ארבע החירויות - חירות הדיבור
מדליית האזרחים הנשיאותית
סידני ריצ'רד ייטס (באנגלית: Sidney Richard Yates; 27 באוגוסט1909 – 5 באוקטובר2000) היה פוליטיקאי אמריקאי ממדינתאילינוי. יליד שיקגו, הוא סיים את בית הספר התיכון לייק ויו ב-1928. הוא קיבל תואר ראשון (1931) ותואר במשפטים (1933) מאוניברסיטת שיקגו, התקבל ללשכת עורכי הדין ועסק בעריכת דין בשיקגו. בנוסף לעבודה כעורך דין, ייטס שיחק גם כדורסל חצי מקצועי בשנות ה-30. הוא רכש את ניסיונו הראשוני בממשלה כעורך דין של כונס הנכסים של בנק המדינה (1935–1937), וכעוזר התובע הכללי של המדינה המתמחה במסילות ברזל עבור ועדת המסחר של אילינוי (1937–1940). במהלך מלחמת העולם השנייה שירת ייטס בצי ארצות הברית במשך שנתיים (1944–1946) כעורך דין שבסיסו בוושינגטון הבירה.
ב-1948, ייטס נבחר לקונגרס, והוא כיהן בין השנים 1949 ל-1963. לאחר ריצה לא מוצלחת נגד אוורט דירקסן לסנאט של ארצות הברית ב-1962, ב-1964 נבחר ייטס שוב לבית הנבחרים. הוא כיהן בין 1965 ל-1999, ולא התמודד לבחירה מחדש ב-1998. הוא היה חבר ותיק בוועדת ההקצאות של בית הנבחרים, שם נודע בזכות תמיכה אמריקאית נחרצת בישראל ובמימון פדרלי לפארקים, שימור היסטורי ואמנויות. ייטס היה גם תומך בכמה מטרות ליברליות, כולל התנגדות לאפליה על רקע גיל. בזמן שסיים את שירותו, הוא היה האדם השלישי הכי מבוגר ששירת אי פעם בבית הנבחרים (בן 89) לאחר צ'ארלס מנלי סטדמן ואייזק ר. שרווד, ואחד החברים הוותיקים ביותר בהיסטוריה של הקונגרס (כהונה במשך 48 שנים).
מ-1949 עד 1963 ומ-1965 עד 1999, ייטס כיהן בבית הנבחרים כדמוקרטי. למרות שגבולות המחוז שלו השתנו במהלך השנים, הוא תמיד היה מעוגן בשפת האגם של שיקגו. משנות ה-70 ואילך, הירידה באוכלוסיית שיקגו הביאה לכך שהמחוז גלש לפרברים הצפוניים. עד שפרש, המחוז שלו כלל גם את אוונסטון, דה פליינס, גלנוויו, רוזמונט וסקוקי.
ייטס היה אחד מחברי הקונגרס הראשונים שהתבטאו נגד אפליה על רקע גיל, וטען ב-1951 כי פרישת חובה של עובדים היא שגויה ומונעת מאנשים מבוגרים את "זכותם לנהל חיים גאים, יצרניים ועצמאיים".
במהלך שנות ה-50 המאוחרות, לאחר שסדרה של כתבות מגזינים מפחידות וסרטים הוליוודיים עזרו לסנסציונליות של כנופיות נוער ואלימות, קרא ייטס לחקיקה לאסור על סכינים הנפתחים אוטומטית או אולר קפיצי, והכריז בצורה מלודרמטית כי "פנטזיות מרושעות של אומניפוטנציה, עבודת אלילים... ברברית וזוועות סדיסטיות, והפרות מפלצתיות של ערכים מקובלים נובעות מפולחן הנשק, וסכין ה־Switchblade נכללת בזה ותחושת הכוח המעוותת שהם מולידים - כוח מטורף, פזיז ומגרד לבטא. עצמו באלימות - מהמתבגרים העבריינים שלנו ייפטרו מאחד מאמצעי ההסתה החזקים ביותר שלהם לפשע". האיסור על סכיני Switchblade נחקק בסופו של דבר לחוק כחוק Switchblade Knife משנת 1958. ייטס וחברי קונגרס אחרים שתמכו בחוק סכין ה-Switchblade האמינו שבאמצעות הפסקת היבוא והמכירות הבין-מדינתיות של סכינים הנפתחים אוטומטית (הפסקה למעשה של מכירות סכינים חדשות), החוק יצמצם את האלימות של כנופיות נוער על ידי חסימת גישה למה שהפך לנשק סמלי.[5] עם זאת, בעוד שיבוא סוויצ'בלייד, הייצור המקומי והמכירות לבעלים חוקיים הסתיים במהרה, מחקר חקיקתי מאוחר יותר הראה ששיעורי האלימות של כנופיות נוער עלו למעשה במהירות, כאשר חברי כנופיות החלו להשתמש בנשק חם במקום בסכינים.
ייטס נכשל בניסיונו להיבחר לסנאט של ארצות הברית ב-1962 נגד הרפובליקני המכהן ומנהיג המיעוט בסנאטאוורט דירקסן. הוא שירת לזמן קצר באו"ם לפני שחזר לבית הנבחרים לאחר הבחירות ב-1964. עמיתו הדמוקרט אדוארד פינגן זכה במושב הישן של ייטס לאחר שהמחוז הקודם שלו מוזג עם ה-9, אבל ראשי המפלגה של שיקגו שכנעו אותו לקבל מעמד של שופט מחוזי בתמורה לאפשר לייטס להחזיר את המושב הישן שלו. ייטס כיהן בוועדת ההקצאות לאורך הקריירה שלו וכיהן כיו"ר ועדת המשנה הפנימית מ-1975 עד 1995. בוועדה זו הוא תמך בתוכניות סביבתיות ובקרן הלאומית לאמנויות.
ייטס נשאר ביחסים טובים הן עם הרפורמים הליברלים והן עם פוליטיקאים בשיקגו לאורך הקריירה שלו. הוא גם שירת בוועדת המשנה למבצעי חוץ והיה תומך נמרץ בתמיכה האמריקאית בישראל. הוא עבד יד ביד עם ראש הסגל שלו, מרי ביין, כדי לשמור על מימון פדרלי לאמנויות ולתוכניות לשימור מורשת טבעית, ולהקים את המוזיאון לזכר השואה בארצות הברית.
בשנת 1993 הוענק לו מדליית האזרחים הנשיאותיים על ידי הנשיא קלינטון ובשנת 1997 הוא קיבל את פרס ארבע החירויות לחופש הביטוי.[6] בשנת 1999, שונה שמו של בניין המבקרים בוושינגטון הבירה לבניין סידני ייטס לכבודו.[7]
הוא החבר בעל הכהונה הארוכה ביותר אי פעם בבית הנבחרים של ארצות הברית ממדינת אילינוי. הוא מחזיק בשיא כחבר ה-10 בעל הכהונה הכי ארוכה בתולדות הקונגרס האמריקני, וגם בעל הכהונה הארוכה ביותר מבין כל החברים שתקופתם בקונגרס כללה הפסקה בכהונה.
המפלגה הדמוקרטית
