סודאן הטורקו-מצרית

סודאן הטורקו-מצרית
السودان التركي-المصري

מפת מצרים עם סודאן המצרית בדרום
ממשל
עיר בירה	ח'רטום
היסטוריה
הקמה	הכיבוש המצרי של סודאן
תאריך	1820
פירוק	המצור על ח'רטום
תאריך	1885
ישות קודמת	סולטנות פונג' סולטנות דארפור
ישות יורשת	המדינה המהדיסטית סודאן המהדיסטית בריטניה סודאן האנגלו-מצרית

סודאן הטורקו-מצרית (בערבית: التركى المصرى السودان), הייתה ידועה גם כטורקייה (בערבית: التركى المصرى السودان) או סודאן הטורקית, מתאר את שלטון האיילט ואחר כך ח'דיוות מצרים על סודאן ודרום סודאן של ימינו. זה נמשך משנת 1820, כשמוחמד עלי פאשה החל בכיבוש סודן, ועד לנפילת ח'רטום ב-1885 למוחמד אחמד, המהדי כפי שהכריז על עצמו.^[1][2]

לאחר שמוחמד עלי ריסק את הממלוכים במצרים, קבוצה מהם נמלטה ונמלטה דרומה. בשנת 1811 הקימו הממלוכים מדינה בדונקולה כבסיס לסחר בעבדים שלהם.

בשנת 1820 הודיע הסולטאן מסנאר, באדי השביעי למוחמד עלי כי אינו מסוגל להיענות לדרישה לגרש את הממלוכים. בתגובה שלח מוחמד עלי 4,000 חיילים לפלוש לסודאן, לטהר אותה מממלוכים ולשלב אותה במצרים. כוחותיו קיבלו את כניעתו של הקשיף, פיזרו את הממלוכים הדנקולה, כבשו את כורדופן וקיבלו את כניעתו של סנאר מבדי השביעי. עם זאת, שבטי הג'עלין הערבים הציגו התנגדות נוקשה.

'טורקייה' (בערבית: التركية) היה המונח הסודני הכללי לתקופת השלטון המצרי והאנגלו-מצרי, מהכיבוש ב-1820 ועד להשתלטות המהדיסטית בשנות ה-80 של המאה ה-19. הכוונה היא גם ל'שלטון הטורקי' וגם 'תקופת השלטון הטורקי', זה ייעד שלטון על ידי אליטות דוברות טורקיות או על ידי אלה שהם מינו. בדרגים העליונים של הצבא והממשל הכוונה הייתה בדרך כלל למצרים דוברי טורקית, אבל זה כלל גם אלבנים, יוונים, ערבים לבנטיניים ואחרים בעלי תפקידים בתוך מדינת מוחמד עלי וצאצאיו המצרית. המונח כלל גם אירופאים כמו אמין פאשא וצ'ארלס ג'ורג' גורדון, שהועסקו בשירות הח'דיווים של מצרים. 'הקשר הטורקי' היה שהח'דיווים של מצרים היו וסאלים נומינליים של האימפריה העות'מאנית, ולכן כל המעשים נעשו, באופן רעיוני, בשם הסולטן העות'מאני בקונסטנטינופול. ניתן לתאר את האליטה המצרית כדוברת טורקית "רעיוני" מכיוון שבעוד שנכדו של עלי איסמאעיל פאשא, שהשתלט על השלטון במצרים, דיבר טורקית ולא ידע לדבר ערבית, ערבית נכנסה במהירות בשימוש נרחב בצבא ובממשל בעשורים הבאים, עד תחת הח'דיוו אסמאעיל הפכה הערבית לשפת הממשל הרשמית, כאשר הטורקית הייתה מוגבלת רק להתכתבות עם השער הנשגב. תקופת, טורקייה אל-תנייה, (בערבית: التركية الثانية) שמשמעותו 'טורקייה שנייה' שימשה בסודן לציון תקופת השלטון האנגלו-מצרי (1899–1956).

תחת הממשלה החדשה שהוקמה ב-1821, חיו חיילים מצרים מהאדמה וגבו מיסים מופקעים מהאוכלוסייה. הם גם הרסו הרבה פירמידות מרואיטיות עתיקות שחיפשו זהב נסתר. יתר על כן, סחר העבדים גדל, וגרם לרבים מתושבי אל-ג'זירה הפורה, ליבה של פונג', לברוח כדי להימלט מסוחרי העבדים. בתוך שנה מיום ניצחונו של מוחמד עלי, גויסו 30,000 סודאנים ונשלחו למצרים לאימון וכניסה לצבא. כל כך הרבה נספו ממחלות ומהאקלים הלא מוכר, שאפשר היה להשתמש בניצולים רק בבתי מצב בסודן.

ככל שהשלטון המצרי נעשה בטוח יותר, הממשלה הפכה פחות קשוחה. מצרים הכניעה את סודאן בביורוקרטיה מכבידה וציפתה שהמדינה תעמוד בעצמה. חקלאים ורועים חזרו בהדרגה לאל-ג'זירה. מוחמד עלי זכה גם בנאמנותם של כמה מנהיגי שבטים ודתיים בכך שהעניק להם פטור ממס. חיילים מצרים וג'הידיה סודאנים (חיילים מגויסים), בתוספת שכירי חרב, כוחות מצב מאוישים בח'רטום, קסאלה ואל עובייד ובכמה מוצבים קטנים יותר.

השייח'יה, דוברי ערבית שהתנגדו לכיבוש המצרי, הובסו והורשו לשרת את השליטים המצריים כגובי מיסים וכפרשים לא סדירים תחת שייח'ים שלהם. המצרים חילקו את סודן למחוזות, שאותם חילקו לאחר מכן ליחידות מנהליות קטנות יותר שהתאימו בדרך כלל לטריטוריות שבטיות. בשנת 1823 הפכה ח'רטום למרכז השלטון המצרי בסודאן והפכה במהירות לעיר שוק גדולה. עד שנת 1834 מנתה אוכלוסייתה 15,000 נפש והייתה מקום מגוריו של הסגן המצרי. בשנת 1835 הפכה ח'רטום למקום מושבו של החכימדאר (המושל הכללי). עיירות חיל מצב רבות התפתחו גם למרכזים מנהליים באזורים שלהם. ברמה המקומית, שייח'ים ומנהיגי השבטים המסורתיים קיבלו על עצמם אחריות מנהלית.

בשנות ה-50 של המאה ה-19 שינו המצרים את מערכת המשפט במצרים ובסודאן, והנהיגו קוד מסחרי וקוד פלילי המנוהלים בבתי משפט חילוניים. השינוי הפחית את יוקרתם של הקאדים (שופטים איסלאמיים) שבתי הדין השרעיים שלהם היו מוגבלים לעסוק בענייני מעמד אישי. גם בתחום זה, בתי המשפט היו חסרים אמינות בעיני המוסלמים הסודנים, משום שהם ניהלו דיונים על פי האסכולה החנפית למשפטים ולא על פי בית הספר המאלכי המחמיר המסורתי באזור.

המצרים גם ביצעו תוכנית לבניית מסגדים ואיישו בתי ספר ובתי משפט דתיים עם מורים ושופטים שהוכשרו באוניברסיטת אל אזהר בקהיר. הממשלה העדיפה את החתמיה, מסדר דתי מסורתי, משום שמנהיגיו הטיפו לשיתוף פעולה עם המשטר. אבל מוסלמים סודאנים גינו את האורתודוקסיה הרשמית כדקדנטית מכיוון שהיא דחתה אמונות ומנהגים פופולריים רבים.

עד לדיכוי ההדרגתי שלו בשנות ה-60 של המאה ה-19, סחר העבדים היה המפעל הרווחי ביותר בסודאן והיה מוקד האינטרסים המצריים במדינה. הממשלה עודדה פיתוח כלכלי באמצעות מונופולים ממלכתיים שייצאו עבדים, שנהב וגומי ערבי. באזורים מסוימים הפכה אדמות שבטיות, שהוחזקו במשותף, לנחלתם הפרטית של השייח'ים ולעיתים נמכרה לקונים מחוץ לשבט.

ממשיכי דרכו המיידיים של מוחמד עלי, עבאס הראשון (1849–1854) וסעיד (1854–1863), חסרו תכונות מנהיגות והקדישו תשומת לב מועטה לסודאן, אך שלטונו של אסמאעיל הראשון (1863–1879) החיה את העניין המצרי במדינה. בשנת 1865 ויתרה האימפריה העות'מאנית על חוף הים האדום ונמליו למצרים. שנתיים לאחר מכן, הסולטן העות'מאני הכיר רשמית באסמאעיל כח'דיו של מצרים וסודאן, תואר בו השתמש מוחמד עלי בעבר ללא סנקציה עות'מאנית. מצרים ארגנה וחילקה את המחוזות החדשים של הנילוס העליון, בחר אל ע'זאל ואקווטוריה, ובשנת 1874 כבשה וסיפחה את דארפור.

אסמאעיל מינה את האירופים למושלים פרובינציאליים ומינה סודאנים לתפקידים ממשלתיים אחראיים יותר. תחת לחץ מבריטניה, נקט אסמאעיל צעדים להשלמת חיסול סחר העבדים בצפון סודאן של ימינו. הוא גם ניסה לבנות צבא חדש על פי המודל האירופי שלא יהיה תלוי עוד בעבדים כדי לספק כוח אדם.

תהליך המודרניזציה הזה גרם לאי שקט. יחידות הצבא ערכו מרד, וסודאנים רבים התרעמו על שיבוץ החיילים בקרב האוכלוסייה האזרחית ועל השימוש בעבודות כפייה סודניות בפרויקטים ציבוריים. המאמצים לדכא את סחר העבדים הכעיסו את מעמד הסוחרים העירוני ואת ערביי בגארה, ששגשגו על ידי מכירת עבדים.

ח'רטום הורחבה ממאהל צבאי לעיירה של למעלה מ-500 בתים בנויים מלבנים על ידי המושל הכללי המצרי הראשון, חורשיד פאשא.

מיסים חדשים שהטילו דפטרדאר ביי ויורשו עות'מאן ביי הצ'רקסי היו כה חמורים והחשש מפעולות תגמול אלימות כה חריפות שבאזורים מעובדים רבים לאורך הנילוס, אנשים פשוט נטשו את אדמתם ונמלטו אל הגבעות. יורשיו מהו בי אורפלי והמושל הכללי הראשון, עלי חורשיד פאשא, היו פייסניים יותר, וחורשיד ביי הסכים לחנינה על פליטים חוזרים שברחו לאזור הגבול אל-עתיש עם אתיופיה, וכן פטור מוחלט ממסים לכל השייח'ים והמנהיגים הדתיים.

למרות היעדר הצלחה מוקדמת במציאת מכרות זהב בסודאן, המצרים המשיכו לחפש זמן רב לאחר הכיבוש הראשוני של המדינה. היה עניין מחודש באזור פאזוגלי בשנות ה-30 של המאה ה-19, ומוחמד עלי שלח לשם מינרלוגים אירופאים לחקור, בסופו של דבר, למרות היותו בשנתו השבעים, ביקר באזור בעצמו בחורף 1838–1839. רק כמות קטנה של זהב סחף נמצאה אי פעם, ובסופו של דבר פאזוגלי פותחה לא כמרכז כרייה, אלא כמושבת מושבת עונשין מצרית.

בשנות ה-30 של המאה ה-19, כששאיפותיו הצבאיות של מוחמד עלי משכו את תשומת לבו למקום אחר, צומצם כוח האדם המצרי בסודאן ועלי קורשיד פאשא, המושל הכללי של סודאן (1826–1838), נאלץ להגדיל את גודלם של חילות המצב של העבדים שגויסו במקום. הוא ערך פשיטות תקופתיות לאזור הנילוס הכחול העליון והרי נובה, כמו גם במורד הנילוס הלבן, תקף את שטחי דינקה ושילוק והחזיר עבדים לח'רטום.

פשיטות עבדים היו עסק תובעני ולא תמיד רווחי אולם בשנת 1830 הסתערו על השילוקים בפאשודה 2,000 חיילים אך לקחו רק 200 עבדים; בשנים 1831–1832 תקפה משלחת של 6,000 את ג'בל טאקה בהרי נובה. ההסתערות לא הצליחה, וחורשיד איבד 1,500 איש. רוסטום ביי, מושל קורדופן בפיקודו של חורשיד, זכה להצלחה רבה יותר, כשהוא ערך משלחות עבדים במערב. בינואר 1830, הוא הוביל משלחת שלקחה 1,400 שבויים. הוא בחר מתוכם 1,000 זכרים צעירים ושלח אותם למצרים. ב-1832, משלחת דומה של רוסטום הניבה עוד 1,500 שבויים, שגויסו לצבא. יורשו של חורשיד כמושל הכללי, אחמד פאשא, מצא דרך חסכונית יותר לגיוס עבדים. במקום לפשוט כדי למלא את החסר בגדודים השחורים שלו, הוא הטיל מס חדש לפיו כל אדם חייב במס היה חייב לקנות ולמסור עבד אחד או יותר. המושל הכללי מוסא פאשא חמדי (1862–1865) שילב את שני הפרקטיקות, ודרש מהשייח'ים והמפקדים לספק לו מספרים מוגדרים של עבדים, והוביל באופן אישי פשיטות ללכידת אחרים כאשר זה התברר לא מספיק. תחת שלטונו של הח'דיו עבאס הראשון (1848–1854), כל שייח' או צ'יף מקומי נדרש לספק לממשלה מספר מסוים של גברים כחלק מהמיסים השנתיים שלהם. בשנת 1859 הורה יורשו מוחמד סעיד (1854–1863) להקים משמר ראש אישי של חיילים שחורים, ועבדים המשיכו להילקח בעיקר עבור הגדודים הסודאניים ועבור משמר ראש זה גם לאחר האיסור הרשמי על סחר בעבדים.

בשנת 1852, הצבא המצרי בסודאן כלל 18,000 איש, ועד 1865 הוא גדל ליותר מ-27,000. מרבית כוחות הכיבוש המצריים בסודאן היו עבדים, או שגויסו מרצונם מתוך המדינה. הקצינים והמש"קים היו 'טורקים' (כלומר דוברי טורקית, בין אם טורקים, אלבנים, יוונים, סלאבים או ערבים) ומצרים, אם כי בשנים מאוחרות יותר קודמו כמה סודאנים מהימנים בעלי שירות ארוך לדרגת רב"ט וסמל, ואף, תחת חורשיד, לדרגות קצונה.

מדי פעם נעשה שימוש בכוחות עבדים סודאנים מחוץ לסודאן. בשנת 1835 קיבל קורשיד פקודות להקים שני רגימנטים שחורים לשירות בערב נגד המורדים הווהאבים. בשנת 1863, הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי ביקש ממוחמד סעיד להשאיל לו גדוד סודאני שיילחם באקלים הלח והמלרי של וראקרוס לתמיכה בקיסר מקסיקו מקסימיליאן הראשון. בינואר 1863 הפליגו מאלכסנדריה 447 חיילים סודאנים. הם התגלו כלוחמים מצוינים נגד המורדים המקסיקנים, ועמדו באקלים הרבה יותר טוב מהאירופים. מקרה חריג של עבד סודאני שבסופו של דבר נלחם מחוץ למולדתו היה מישל אמאטורה, כנראה מהרי נובה, שהצטרף לרגימנט הברסליארי של צבא פיימונטה ב-1848.

המצרים הגדילו בהדרגה את תחומיהם. הם התקדמו דרומה לאורך הנילוס הלבן והגיעו לפאשודה ב-1828. במערב הגיעו המצרים לגבולות דארפור. נמלי הים האדום של סואקין ומאסאווה עברו לשליטתם. ב-1838 הגיע מוחמד עלי לסודאן. הוא הרכיב משלחות מיוחדות לחיפוש זהב לאורך הנילוס הלבן והכחול. ב-1840 נוספו לתחומי מצרים אזורי קאסלה וטאקה.

בשנת 1831 הוביל חורשיד פאשא כוח בן 6,000 חיילים מזרחה כדי לתקוף את האדנדואה. הוא חצה את נהר אטברה ב-Quz Rajab, אך האדנדואה פיתו את המצרים למארב יער, שבו איבדו את כל הפרשים שלהם. חיל הרגלים נסוג בחזרה לח'רטום, תחילה הפסיד ולאחר מכן תפס מחדש את ארטילריה השדה שלהם. בסך הכל איבדו המצרים 1,500 חיילים. אף על פי כן, העיירה גלאבט נכנעה לח'ורשיד ב-1832.

בשנת 1837 הרגו גובי מיסים מצרים כומר אתיופי בסודאן. זה גרם לכוח אתיופי גדול של כ-20,000 לרדת למישור סודאן. חיל המצב המצרי של 300 איש באל-עתיש, מזרחית לאל-קדארף, תוגבר ב-600 חיילים סדירים, 400 ברברים בלתי-סדירים ו-200 פרשים של שייח'יה. המפקד המצרי היה אזרח ללא ניסיון צבאי, מה שהוביל לזכייה של האתיופים בניצחון קל לפני הנסיגה.

מדיה וקבצים בנושא סודאן הטורקו-מצרית בוויקישיתוף