ניו ריבר (הרי האפלצ'ים)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך | 544 ק"מ |
| מוצא | הרי בלו רידג' |
| יובלים |
נהר בלוסטון, נהר ליטל, North Fork New River, South Fork New River, Indian Creek, איסט ריבר, גלייד קריק, נהר גרינביר, Stroubles Creek  |
| שפך | נהר קָאנַאוַוה(אנ') ואחר כך לנהר אוהיו |
| מדינות באגן הניקוז |
צפון קרולינה, וירג'יניה ומערב וירג'יניה  ארצות הברית |
  | |
ניו ריבר (באנגלית: New River) הוא הנהר העתיק ביותר בצפון אמריקה ואחד העתיקים ביותר בעולם[1][2][3]. יש הטענים שהוא שני בעתיקותו רק לנילוס, שנחשב לעתיק ביותר בעולם[4][5]. עם זאת, עובדת עתיקותו המופלגת נתונה עדיין בוויכוח[6][7]. יש שמעריכים את גילו בטווח של 10 מיליון עד 360 מיליון שנה[8]. הוא זורם דרך מדינות צפון קרולינה, וירג'יניה ומערב וירג'יניה, לפני שהוא מצטרף לנהר גאלי(אנ')[א] ויוצר יחד את נהר קָאנַאוַוה בעיירה גאלי ברידג'(אנ'), מערב וירג'יניה. אורכו כ־544 קילומטרים[6] אך יש שמונים את ארכו בכ-512 קילומטרים בלבד[9][10]. אגן הניקוז שלו הוא חלק מאגן הניקוז של נהר אוהיו. הנהר זרם באזור עוד קודם לאורוגן שהביא להתרוממות הרי האפלצים, וזו הסיבה העיקרית לכך שהנהר חוצה את שרשרת הרי האפלצים, מכיוון שקצב התחתרותו בסלע גבר על קצב התרוממות רכס האפלצ'ים[2][11][12][8].
מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות השם אינם ברורים. האפשרויות כוללות את: היותו נהר חדש שלא היה על מפת פריי-ג'פרסון של וירג'יניה[8][ב] ; שם אנדיאני שפירושו "מים חדשים"; או שם משפחה של מתיישב מוקדם[13]. פעם הוא נקרא נהר ווד על שם קולונל אברהם ווד(אנ'), חוקר אנגלי מווירג'יניה, שחקר את הנהר באמצע המאה ה-17[11].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוחרי פרוות הגיעו לאזור כבר במאה ה-17 והיו האירופאים הראשונים לשוטט ביערות ולהפליג בנהר. במהלך המאה ה-18 החלה התיישבות אירופאית מצומצמת באזור' ובשנת 1755 תקפו האינדיאנים של שבט שוֹנִי(אנ') מאחז אנגלי קטן וחטפו 5 אנשים, בהם מרי דרייפר אינגלס(אנ'). אינגלס נמלטה משוביה באוהיו והצליחה לחזור לביתה בווירג’יניה בתוך חציית נחלים ונהרות, ולמרות שלא ידעה לשחות[14]. פסלים ומונומנטים רבים, בתי ספר ועוד הוקדשו לאינגלס, והספר Follow the River[15] מבוסס על מסעהּ[16][ג].
המאה ה-19 חוללה שינוי באזור הניו ריבר. העיירה פייטוויל(אנ'),השוכנת בסמוך למקום בו נמצא היום גשר קניון ניו ריבר, הייתה לזירת קרבות ארבע פעמים במהלך מלחמת האזרחים, והיא הוחזקה על ידי הצפון והדרום בזמנים שונים. וירג’יניה המערבית הפכה למדינה ב-20 של האיחוד ביוני 1861 בראשית מלחמת האזרחים, היחידה שהצטרפה לאיחוד תוך כדי המלחמה. זמן קצר לאחר תום מלחמת האזרחים, הפך הפחם למפרנס הבלתי מעורער של ערוץ הנהר, והוא שלט בו עד המחצית השנייה של המאה העשרים, תוך שמשאיר אחריו עיירות כורים נטושות, שכיום הם שריד לתקופת הזוהר של ענף הכרייה בוירג’יניה המערבית[16].
מקורות הנהר מהלכו ומשמעויותיו לשימור החי והצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות הנהר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות הנהר הם שני נהרות בהרי בלו רידג'[ד], ששמותיהם דומים ונבדלים זה מזה בכך, שהאחד מכונה צפוני והשני דרומי: האחד הוא "צפון פורק ניו ריבר"(אנ'), והשני "דרום פורק ניו ריבר"(אנ'). שניהם נפגשים ליד העיירה בּוּן(אנ') שבצפון קרולינה ויוצרים את נהר ניו ריבר. אורך הנהר הצפוני הוא כ-70 קילומטר ויוצא ממחוז וואטוגה(אנ'), ואורך הנהר הדרומי הוא כ-115 קילומטרים ויוצא ממחוז אש(אנ'), שניהם בצפון קרולינה[5].
מהלך הנהר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנהר זורם בדרך כלל לכיוון צפון מזרח, דרך עמק ניו ריבר(אנ') של עמק האפלצ'ים הגדול במערב צפון קרוליינה ווירג'יניה (ראו המפה משמאל והכיתוב תחתיה). לאחר מכן הוא חוצה דרך מחוז הרכסים והעמקים(אנ'), חותך בין הר ווקר(אנ') להר סינקינג קריק(אנ'), ולאחר מכן בין הר איסט ריבר(אנ') להר פיטרס(אנ'). לאחר מכן הוא פונה ועוקב אחר מסלול צפון-מערבי יותר למערב וירג'יניה, שם הוא חותך את רמת האפלצ'ים(אנ') בקניון ניו ריבר(אנ'). הוא פוגש שם את נהר גאלי, ושניהם יוצרים את נהר קָאנַאוַוה בדרום מרכז מערב וירג'יניה[1][ה]. לאחר מכן נהר קָאנַאוַוה זורם לנהר אוהיו בפוינט פלזנט, מערב וירג'יניה. חלק גדול מהמסלול של הנהר רצוף בצוקים תלולים ומחשופי סלע, במיוחד בערוץ שלו שבמערב וירג'יניה[1][17].
משמעויות מהלכו לשימור החי והצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפערי המים שנוצרים מחציית הנהר את רכס האפלצ'ים (מפערים בני מאות מיליוני שנים[ו]), מאפשרים קיומו של מסדרון ביוגאוגרפי, המאפשר למינים רבים של צמחים ובעלי חיים להתפשט בין השפלה של החוף המזרחי האמריקאי לאלו של המערב התיכון. סוגים יוצאי דופן של צמחים צומחים על צוקי הקניון או על מדפי השפה העליונה שלו[17] שנמצאים ברוב המקומות בגובה של כ-330 מטרים מעל קרקעית הנהר[18].
מכיוון שהניו ריבר עתיק כל כך, בתי הגידול וחיות הבר שלו הצליחו להשיג סוג של יציבות. מיליוני שנים של מעבר זמין אפשרו למינים רבים של צמחים ובעלי חיים לנוע פנימה, ולהתמיד באזור. מכיוון שהנהר חותך את רכסי האפלצים, אנו מוצאים מינים שהם בדרך כלל במישור החוף האטלנטי ובפידמונט(אנ')[ז] כגון עשבי מליקה(אנ'), החיים עם מיני הרים צפוניים. מכיוון שהזמן העדיף את ערוץ הניו ריבר, מינים ייחודיים מסוימים הצליחו "לחצוב" כאן גומחה אקולוגית משלהם. כמה מינים של דגים התפתחו שהם אנדמיים לנהר זה (ראו להלן)[19].
שימור הצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]קניון הניו ריבר שוכן בליבת הגוש הגדול ביותר שנותר של יער לא מקוטע יחסית, באמצע קו הרוחב העולמי. קטע הערוץ של ניו ריבר תומך במכלול הצמחים המגוון ביותר מכל ערוץ נהר במרכז ובדרום האפלצ'ים. זה נובע, בין השאר, מהקצוות של גראדיינט הלחות הקיים בין שפת המצוק לנהר. חלק זה של דרום מערב וירג'יניה, נופל בתוך אזור היער המזופיטי המעורב(אנ'). סוגי היער המוכרים כוללים אלון-היקורי(אנ'), אלון מעורב, אלון-מייפל[ח], אלון-אורן צהוב(אנ') ואחרים, הנוטים לצבעוניות עזה בתקופת הסתיו[18].
שימור החי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגוון רחב של בעלי חיים חיים בסביבות הניו ריבר, בערוץ וביערות שמסביב. היות שהנהר שימש זמן רב כמסדרון נדידה גם עבור בעלי חיים, הרי שבעלי חיים הנפוצים מאד הרבה יותר דרומה, עשויים להגיע להיקף הצפוני של תפוצתם באזור ניו ריבר ג'ורג' ולהפך; בעלי חיים המזוהים יותר עם היערות הצפוניים, עשויים להגיע להיקף הדרומי של תפוצתם באזור זה. בנוסף להיות הניו ריבר מפגש של בעלי חיים מדרום ומצפון, בעלי חיים אחרים נמצאים רק באזור ניו ריבר. מינים אלה, הנקראים אנדמיים, בודדו מאוכלוסיות דומות על ידי השטח התלול והמחוספס של קניון ניו ריבר ו/או המפלים הסוערים של הנהר. בעלי חיים אלה התפתחו כדי להיות מותאמים לנסיבות הייחודיות של ניו ריבר ג'ורג'[18].
ידוע על כ-65 מינים של יונקים באזור קניון ניו ריבר כגון: בונה, חורפן, מושק ולוטרת נהר. שילוב של יער מתמשך, מכרות נטושים, ונהרות ונחלים, מספק בית גידול למגוון מגוּון של דו-חיים כמו סלמנדרת ענק אמריקנית. ישנם כמעט 40 מינים של זוחלים כמו: לטאת הגדר המזרחית(אנ'), חומטיים, נחש מוקסין הנחושת, נחש חולדה שחורה(אנ'), צב קוטר נהרות(אנ'), צב מצחין מצוי וצבים נשכניים. כמו כן חסרי חוליות רבים, כולל: תולעים, סרטנאים, וצורות לא בוגרות של חרקים מימיים(אנ') כגון שפיריות ובריומאים[18].
הנהר ואזור הערוץ מספקים בית גידול קריטי לציפורים כמו: עיטם לבן-ראש, שָלָךְ, אנפות כחולות גדולות, שלדגים, ברווזים רבים ועופות מים נודדים כמו צוללנאים, קורמורנים, מרגונים עם ברדס וציפורים נודדות אחרות, כולל ציפור סרולין וורבלר(אנ'), שנמצאת בסכנת הכחדה.
באגן הניו ריבר יש שבעה מינים אנדמיים של דגים, שהם: דרטר אפלאצ'יה(אנ'), ביגמאות' צ'וב(אנ'), קנדי דארטר(אנ') סקולפין כחול אבן[ט], קָאנַאוַוה דארטר(אנ'), קאנאווה מינואו(אנ'), וניו ריבר שינר(אנ').
בשולי פרק זה יאמר, שמהלך הנהר ומפערי המים שיצר במהלך ההיסטוריה הגאולוגית, משמשים כיום גם כמעבר למסילות הברזל והכבישים המהירים, באזור, וחלקים מסוימים של הנהר נסכרו כדי לייצור אנרגיה הידרואלקטרית[20][21][22].
אקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצפון קרוליינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנהר החדש הוא אחד מהנהרות הפחות מתועשים במדינת צפון קרוליינה. נתיב הנהר ממוצאו, מאוכלס במדינה זו משני צדיו בעיירות קטנות יחסית, וזורם כמעט ללא נגיעה דרך קילומטרים רבים של שטחים גבוהים. כך שמעלה הנהר הוא אחד הנקיים במזרח ארצות הברית. הממשלה הפדרלית הכריזה בשנת 1976 על 26 מיילים של נהר סאות' פורק ניו ריבר כנהר נופי לאומי על ידי הממשלה הפדרלית[23][24], ובשנה שלאחר מכן מדינת צפון קרוליינה הקימה את הפארק הלאומי ניו ריבר במאמץ להגן על היופי הטבעי של הנהר ומשאביו[25]. ה-ניו ריבר הוכרז נהר מורשת אמריקאית בשנת 1998[26]. קבוצות שימור, כולל הוועד הלאומי ל"נהר החדש", ממשיכות לפעול להגנה על הנהר מפני מיזמי פיתוח שעלולים להזיק ולשפר את הסביבה של יותר מ-765 קילומטרים רבועים של אגן הניקוז שלו בתחום מדינת צפון קרולינה[5].
בווירג'יניה ובמערב ווירג'יניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק גדול מהמסלול של הנהר במוֹרָדוֹ, עובר דרך מערב וירג'יניה ומוגדר מאז דצמבר 2020 כפארק הלאומי קניון ניו ריבר[16]. כאן הנהר סובל מהזיהומים המאפיינים את שפכי מכרות הפחם של המדינות הללו, וזיהומים נוספים אחרים. הכרזת אזור הקניון של הניו ריבר כפארק לאומי, וההכרזה על הנהר כנהר מורשת אמריקאית, הביאו לפעולות ניקוי המאפשרות פעילויות נופש כמו ראפטינג במים הלבנים של מערב וירג'יניה. עם זאת עדיין קיימים אלמנטים מזוהמים ומזהמים במימי הנהר[27], למרות ששירות הפארקים הלאומי מנטר את איכות המים בכארבעים אתרים[28].
סכרים במהלכו וגשרים מעליו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הניו ריבר נסכר על ידי סכר בלוסטון, ויוצר את אגם בלוסטון(אנ') במחוז סאמרס(אנ'), מערב וירג'יניה. יובל נהר הבלוסטון(אנ') מצטרף לניו ריבר באגם בלוסטון. נהר גרינברייר(אנ') מצטרף לניו ריבר ממש מתחת לסכר, שממשיך את דרכו צפונה לתוך קניון ניו ריבר[י]. סמוך לקצה הקניון, זורם הנהר ליד העיירה פייטוויל(אנ'), מערב וירג'יניה[י"א]. כמה מיילים צפונית-מערבית לפאייטוויל, חלק גדול מהזרימה של ניו ריבר מופנה דרך מנהרת "קן הנץ"(אנ') באורך 4.8 קילומטר, לשימוש בייצור חשמל. המים חוזרים שוב לנהר ממש במעלה הזרם של גשר גאלי(אנ'), שם הניו ריבר מתמזג עם נהר גאלי ויוצר את נהר קָאנַאוַוה. הקָאנַאוַוה הוא יובל של נהר אוהיו, שבתורו הוא יובל של נהר המיסיסיפי[29].
כבישים מהירים מעטים חוצים את הערוץ, כשהגשר הדרמטי ביותר הוא גשר קניון ניו ריבר(אנ') שהכביש הבין מדינתי מס' 19(אנ') עובר עליו (ראו במסגרת העליונה לצד הפתיח לערך וכן בתמונה הפנורמית להלן). מדובר בגשר קשתות(אנ') פלדה, המשתרע על פני 518 מטרים, כאשר הכביש נמצא בגובה ממוצע של 267 מטרים מעל הקניון[30]. מבנה זה הוא גשר החד-קשת הארוך ביותר בארצות הברית, והוא גם גשר כלי הרכב השלושים וארבעה בגובהו בעולם(אנ') והרביעי בגובהו ביבשת אמריקה. לעת בנייתו, גשר קניון ניו ריבר(אנ') היה גשר הקשתות הארוך בעולם, תואר בו החזיק עד 2003 כשגשר ליגואנג'(אנ') בסין נבנה[31].
כמה מאות מטרים מצפון מזרח לגשר קניון ניו ריבר, במורד הזרם, עומד הגשר הוותיק יותר ושמו Fayette Station Bridge[32]. הגשר נבנה בשנת 1889 כדי להחליף מעבורת שחיברה בין שתי קהילות כריית פחם מתפתחות שנוסדו ב-1873 לאורך מסילת הרכבת של צ'ספיק ואוהיו(אנ'). בשנת 1978, פחות משנה לאחר השלמת גשר קניון ניו ריבר, נסגר הגשר הישן לתנועת כלי רכב. בעת סגירתו, נשא הגשר את כביש WV 82. שחזור הגשר התרחש בין השנים 98–1997, ונוספו לו שני שבילים להולכי רגל. הגשר המשוחזר נקרא מחדש כגשר Tunney Hansaker(אנ') ב-8 בנובמבר 1998[33][י"ב].
גשר ניו ריבר גורג' כאטרקציה תיירותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסלול פלדה ברוחב 60 סנטימטרים עובר לכל אורכו של הגשר מתחת לכביש. המסלול נבנה במקור כדי להקל על הבדיקות בגשר, אך הוא פתוח לסיורי "הליכת גשר" מודרכים, נגישים לנכים; מבקרים משתמשים בציוד בטיחות כמוצג בתמונה משמאל (מעל התמונה הפנורמית)[34]. פעם בשנה, בשבת השלישית בכל אוקטובר, מציינים על הגשר את "יום הגשר"(אנ'), שמנציח את השלמת גשר ניו ריבר ג'ורג' ב-1977. ביום זה, כל ארבעת הנתיבים של הגשר סגורים לכלי רכב, ונפתחים להולכי רגל. כמו כן באותו יום מאפשרים קיום קפיצות בסיס מהגשר [35].
פעילויות תיירותיות נוספות לאורך הנהר וקניונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת מהפעילויות התיירותיות הפופולריות בנהר היא פעילות רפטינג במים לבנים. מדובר בעונת הקיץ במסלולים מדרגה II עד IV בסולם הבינלאומי לסיווג קושי נהר, ובאביב לעת הפשרת השלגים בדרגות IV ו־V. המצוקים באזור הגשר, מורכבים מאבן חול קשה מאוד, וגובהם נע בין 9 ל-36 מטרים. הסלע מאופיין בשפע של סדקים, צנירים, ובליטות, עובדה שהופכת את הנהר למוקד משיכה למטפסי הרים. יש שם למעלה מ-1400 מסלולים לטיפוס הרים ספורטיבי[36]. רוב המסלולים הם מדרגה 5.9 ומעלה בסולם YDS-USA לדרגות הקושי האמריקאיות לטיפוס הרים[37][י"ג]. בנוסף קיימים שבילים המתאימים לטיולים רגליים ולרכיבה על אופני הרים, ומגוון של טיולים מודרכים. כל אלה מופעלים על ידי יזמים פרטיים המורשים מטעם שירות הפרקים הלאומיים. בקצה הצפוני של הגשר מפעיל שירות הפארקים מרכז מבקרים; יש בו תצפיות נוף לנהר, וגרם מדרגות היורד חלק מהדרך לתוך הערוץ[38].
גאומורפולוגיה וגאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הניו ריבר זורם בדרך כלל מדרום לצפון, וחוצה את הרכסים שכיוונם מדרום-מערב לצפון-מזרח, ואת המרקם הגאולוגי של הרי האפלצ'ים, וזורם ישירות דרך מישור האפלצ'ים(אנ'). זאת בניגוד למסלול של רוב הנהרות הגדולים במרכז האפלצ'ים, שהם מדרום מזרח למישור האפלצ'ים, עוקפים את רכסי ההרים ומתנקזים מזרחה אל האוקיינוס האטלנטי[12]. זהו אחד הנהרות הגדולים הבודדים ביבשת ארצות הברית שזורמים צפונה[5].
הניו ריבר היה כנראה במסלולו הנוכחי לפחות החל מלפני 65 מיליון שנה. בעבר הגאולוגי, הניו ריבר היה נהר ארוך בהרבה ונקרא נהר טֶיְיס(אנ'). הוא זרם דרך מרכז אוהיו, אינדיאנה ואילינוי של ימינו, לפני שהתרוקן לנהר המיסיסיפי. ההתקדמות האחרונה של הקרחון היבשתי בפלייסטוקן, קברה את רוב הנהר הזה. באותה תקופה, מימיו של הניו ריבר הופנו לנהרות קָאנַאוַוה ואוהיו של ימינו, שנוצרו על ידי נסיגת הקרחונים[12].
הסלעים שקבורים מתחת למחשופי הנהר הם הסלעים שנמצאים בבסיס רמת האפלצ'ים ואשר מורכבים מבסיס של סלע פרה-קמברי, שמעליו סלע משקע מהתקופה הפליאוזואית. על גבי בסיס זה, שכבה עבה, של כ-6 קילומטרים, של תערובת של סלעי קמבריון, אורדוביק וסילור תיכוני. סלעים אלה מורכבים מפצלים, אלוביום שהתמצק ואבן חול, שחלקם נחשפים על ידי התחתרות הנהר דרך הרכסים. מעל שכבה זו נמצא אגן האידוי הסילורי העליון, או אגן של סלעי משקע שנוצרו כימית[39]. חגורת הקימוט של רמת האפלצים מורכבת משכבות פליאוזואיות אשר נלחצו על פני סלעי האידוי הצעירים יותר[39].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יש 2 אפשרויות לבטא ולתעתק את שם הנהר. יש להעדיף את ההיגוי שפשוט יותר להיגוי בשפה העברית: לאפשרות א', הפחות נוחה, לחצו כאן; לאפשרות ב' שנבחרה לחצו כאן.
- ^ מפת פריי-ג'פרסון, שפורסמה לראשונה ב-1753, הייתה המפה הסופית של וירג'יניה בהמאה ה-18. היא נוצרה על ידי שניים מהמודדים המוכשרים ביותר של המושבה, ג'ושוע פריי(אנ') ופיטר ג'פרסון(אנ').
- ^ אמנם ביתה היה בווירג'יניה, אך היא נחטפה מהמאחז בווירג'יניה המערבית
- ^ הרי הבלו רידג' מכונים לעיתים “הגג של מזרח אמריקה”. הם מכונים כך, מכיוון שארבע נהרות מתחילים מהם את זרימתם. כאן הניו ריבר מתחיל במסעו הארוך, כמעט 3,220 קילומטרים, כולל הנהרות אליהם נשפך עד לנהר המיסיסיפי - ראו להלן. סימוכין ראו כאן.
- ^ לצפייה בנקודת המפגש של ניו ריבר שמגיע מדרום מזרח, עם נהר גאלי שמגיע מצפון מזרח, ושיחד יוצרים את נהר קָאנַאוַוה הזורם בכיוון כללי מערבה, לחצו כאן.
- ^ גם נהר ססקואנה חוצה את האפלאצ'ים בצורה דומה ויוצר מפערי מים - ראן פרק מפערי המים שהנהר יוצר בנתיבו והגאולוגיה שלו בערך ססקואנה (נהר).
- ^ הפידמונט הוא אזור רמתי הממוקם במזרח ארצות הברית. הוא ממוקם בין המישור האטלנטי והרי בלו רידג'(מקור הניו ריבר - חפשו את המילה Piedmont במפה הגאולוגית ממזרח לרכס הבלו רידג'), המשתרע מניו יורק בצפון ועד מרכז אלבמה בדרום. מחוז הפידמונט הוא פרובינציה פיזיוגרפית (פיזיוגרפיה) של החטיבה הפיזיוגרפית הגדולה ביותר של הרי האפלצ'ים, ומורכבת מהאזור העליון של הפידמונט ומחלקי שפלת הפידמונט. בהכללה מדובר בשפלה שלרגלי הרכסים המזרחיים וממזרחם של הרי האפלאצ'ים, והרי הבלו רידג' בתוכם. סימוכין ראו כאן.
- ^ שמות שני העצים האחרונים הם תרגום מהערך בוויקיפדיה האנגלית, כאשר אין ערכים בשמות אלה בוויקיפדיה, כך שיש להתייחס לשמות אלה בזהירות.
- ^ אין עליו עדיין ערך בוויקיפדיה האנגלית
- ^ לצפייה במפת אגם בלוסטון כשהניו ריבר מגיע אליו מדרום ונהר גרינברייר ממזרח, כשהאגם עצמו שנוצר מסומן בנקודות אדומות, לחצו כאן.
- ^ לצפייה באזור פייטוויל, עם הגשר המפורסם שעל הכביש הבין מדינתי מס' 19, ואשר מהווים חלק מהפארק הלאומי "New River Gorge National Park and Preserve" לחצו כאן.
- ^ לצפייה בשני הכבישים: הבין מדינתי מס' 19, והמדינתי מספר 82, לרבות המסלול המפותל של האחרון ראו כאן.
- ^ לצפייה בדרגות הקושי של הסולם האמריקאי, והשוואתו לסולמות בינלאומיים אחרים ראו כאן.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Frye, Keith. 1986, Roadside Geology of Virginia., AbeBooks, p. 278.
- ^ 1 2 A River Runs Through It, New River Gorge - National Park & Preserve West Virginia.
- ^ New River Gorge National Park and Preserve, Visit Southern West Virginia.
- ^ New River, Virginia Department of Wildlife Resources.
- ^ 1 2 3 4 5 Jay Mazzocchi, New River, NCPedia, 2006
- ^ 1 2 John T. Morgan and Michael W. Mayfield, 1994, The Second Oldest River in theWorld?, Southeastern Geographer, Vol. 34 pp. 138-144. By JSTOR.
- ^ Jennifer Errick, The Oldest River in North America?, National Parks Conservation Association, Aug 2, 2021.
- ^ 1 2 3 History of the New River, NRWT - New River Water Trail
- ^ 5 Unique Facts About the New River, Bridge Day, New River Gorge West Virginia, July 27, 2011.
- ^ The Geography of the New River and the New River Gorge, River Expeditions, July 15, 2012
- ^ 1 2 The New River: Fact or Fiction, National Park Service - New River Gorge National River, West Virginia.
- ^ 1 2 3 New River Geological History, Radford University
- ^ David E. Johnston. 1906, A History of The Middle New River Settlements and Contiguous Territory, Kinyon Digital Library.
- ^ James Duvall, M. A. 2009, Mary Ingles and the Escape from Big Bone Lick, Boone County Public Library by WayBack Machine
- ^ James Alexander Thom, Follow the River, Penguine Random House
- ^ 1 2 3
איתן לשם, לארצות הברית יש פארק לאומי חדש, אז למה לא כולם מרוצים?, באתר הארץ, 20 במאי 2021
- ^ 1 2 Strausbaugh, P. D. 1978, Flora of West Virginia. p. 1079, AbeBooks
- ^ 1 2 3 4 New River Gorge - Nature & Science, National Park Service - National Park & Preserve, West Virginia
- ^ New River Gorge - Natural Features & Ecosystems, National Park Service - National Park & Preserve, West Virginia
- ^ Staff Writer, Book Explores Hawks Nest Tunnel History, April 02, 2008, The Fayette Tribune
- ^ Hydropower Project Summary New River Viginia Claytor Hydroelectric Project (P-739), River Management Society, April, 2013
- ^ New River Light and Power, Appalachian State University
- ^ John Crutcher, South Fork New River NationalL Wild and Scenic River North Carolina, Rivers.Gov
- ^ The New River, Todd Community Preservation Organization
- ^ New River State Park, N.C. Division of Parks and Recreation
- ^ President Clinton: Celebrating America's Rivers, July 30, 1998, Clinton Whitehouse 3. archives.gov
- ^ Environmental Factors, National Park Service - National Park & Preserve, West Virginia
- ^ Rivers and Streams, National Park Service - National Park & Preserve, West Virginia
- ^ Ohio River Watershed, Save Local Waters.org
- ^ Green, Diana Kyle (October 2011). "Fayette County High". Wonderful West Virginia, 47, pp. 4-7
- ^ New River Gorge Bridge, National Park Service - New River Gorge National Park & Preserve
- ^ Fayette Station Bridge, Historic Bridges.org, June 5, 2014
- ^ Fayette Station Bridge, Bridges & Tunnels
- ^ Book your New River Gorge Bridge Walk, Bridge Walk for the Walk of your Life
- ^ New River Gorge Bridge, National Park Service - New River Gorge Bridge
- ^ Stephen Starr, America’s newest national park is a haven for hiking, climbing, and rafting, National Geography, February 24, 2021
- ^ Climbing at New River Gorge, New River Gorge National Park & Preserve West Virginia
- ^ Canyon Rim Visitor Center, New River Gorge National Park & Preserve West Virginia
- ^ 1 2 Van S. Mount. 2014, Structural Style of the Appalachian Plateau Fold Belt, North-Central Pennsylvania, Journal of Structural Geology, Vol. 69, pp. 284-303
