נותן טעם לפגם

בהלכה נותן טעם לפגם (נטל"פ) הוא תיאור מציאות בה טעמו של מאכל איסור נפגם מהיותו ראוי לאכילה, או שטעמו של המאכל האסור משפיע באופן שלילי על טעמו של מאכל היתר. בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים ואמוראים האם מאכל שנפסל מאכילת אדם אסור או מותר, וכן האם מאכל כשר שבלע טעם פגום של מאכל טרף נאסר או לא.

מקור הדין נלמד מן הפסוק ”לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה”, שפירושו שבהמה שמתה ללא שתשחט באופן המתיר אותה לאכילה - תינתן לגר תושב שמותר לו לאכול נבילות.

חכמים דרשו:^[1] ”נבילה הראויה לגר (שלא הרקיבה) קרויה נבילה, ושאינה ראויה לגר לא קרויה נבילה”

כלומר, האוכל איסור שאינו ראוי לאכילת אדם אינו עובר איסור.

כל התנאים מקבלים דרשה זו, אך נחלקו רבי מאיר ורבי שמעון באיזו מציאות עוסקת הדרשה. לדעת רבי מאיר מדובר במציאות בה הנבלה נפסלה מאכילה עוד בחיי הבהמה, ולכן מעולם לא חל עליה איסור נבלה כיוון שמעולם לא הייתה ראויה לאכילה. אך אם בעת מיתתה נאסרה מטעם נבלה ואחר כך נפסלה מאכילה - לא פקע איסורה משום כך. ודעת רבי שמעון שגם כאשר בעת מיתתה נאסרה באיסור נבלה, הואיל ולאחר מכן נפסלה מאכילה וכבר לא נחשבת מאכל - פקע ממנה איסורה.^[2]

בתלמוד הבבלי מבואר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון הנ"ל נוגעת גם לשאלה האם מאכל אסור שהתערב במאכל היתר באופן שנתן בו טעם פגום (על אף שהאיסור אינו פגום בפני עצמו), אוסר את המאכל או שאינו אוסרו:

אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור, דברי רבי מאיר; רבי שמעון אומר: לשבח - אסור, ולפגם - מותר

— תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סז עמוד ב

לדעת הרמב"ם, הרשב"א, הרא"ש ורוב הראשונים, הלכה כרבי שמעון שנותן טעם לפגם מותר.^[3]

נחלקו הראשונים כיצד לומדים מדרשת נבילה שהסריחה ואינה ראויה כלל לאכילת אדם, לעניין תערובת, שהאיסור שבה פוגם מעט את טעם התבשיל אך עדיין מותיר אותו ראוי לאכילה. דעת הרשב"א^[4] שמן הפסוק לומדים רק לנבילה שהסריחה ממש, ותערובת הפוגמת נלמדת בדימוי מסברא. שאם התורה לא אסרה טעם פגום של נבילה, כמו כן כאשר התורה אסרה תבשיל שנתערב בו טעם אסור - אסרתו רק אם הטעם האסור לא פגמו.

לעומת זאת, דעת הר"ן^[5] שדין תערובת איסור פגום בהיתר נלמד ישירות מדין נבילה. שכן סברת התורה להתיר נבילה המסרחת היא משום שהאוכלה אינו נהנה כלל מאכילתו, וכך הדבר גם בתערובת איסור פגום בהיתר, שאין כל הנאה מן האיסור כיוון שלא הוסיף שבח לתערובת.^[6]

החוות דעת וההר צבי סוברים שמאכל שראוי לאכילה, אלא שאוכלו באופן פגום, כגון בשר חי, או בתוספת תבלין מר מאוד, או באכילה גסה, אינו עובר באיסור תורה כיוון שאוכל שלא כדרך אכילה. וחכמים גזרו שלא לאכול איסור פגום בפני עצמו כיוון שהוא מחשיבו. אך אם יסיר מרירותו וישוב להיות כשיר לאכילה - ישוב האוכלו לעבור באיסור תורה.

לעומת זאת מאכל שנפגם לחלוטין מאכילת אדם, כגון שהרקיב, לדעת הרשב"א והרא"ש הפוסקים כרבי שמעון, בטל ממנו איסור התורה לחלוטין (אלא שחכמים אסרוהו בפני עצמו משום אחשביה), ואם יגרמו לו לשוב להיות כשיר לאכילה, לא ישוב אליו איסור התורה. ולדעת הרמב"ם הפוסק כרבי מאיר, אם התערובת הושפעה לרעה מהמאכל הפגום - היא מותרת, אך אם התערובת גרמה לאיסור הפגום להפוך לכשיר לאכילה, וטעמו מורגש בה, כל התערובת אסורה.^[7]

מנגד, דעת המנחת יצחק שגם אם נפסל מאכילת כלב, אם עבר פעולות שגרמו לו לשוב להיות ראוי לאכילת אדם - שב איסורו אליו.^[8]

ואילו דעת החלקת יואב ממצעת, שאם נפסל רק מאכילת אדם ולאחר מכן שב להיות ראוי לו, שב לאיסורו. אך אם נפסל מאכילת כלב, שוב לא ישוב לאיסורו.^[9]

• בשר אסור שנפל לקדרה ובה שמן או דבש הוא נטל"פ ומותר.^[10]
• בשר או חלב ביין הוא נטל"פ ומותר.^[11]
• עכבר עירוני ביין ושמן הוא נטל"פ. (להבדיל מעכבר מדברי שהוא נטל"ש).^[12]
• דברים המאוסים כנמלים זבובים ויתושים הוא נטל"פ.^[13]
• כלי בלוע שאינו בן יומו.(כדלהלן)

בפרשת מטות מסופר שכשחזרו חיילי ישראל מהמלחמה במדיין, שעליה צוּוו כנקמה על חטא בנות מואב ומדיין, צווה עליהם אלעזר הכהן להכשיר את כלי מדיין ששללו בתום המלחמה, היות שבלעו טעמים של מאכלים אסורים ('גיעולי גוים').

נחלקו התנאים רבי מאיר ורבי שמעון האם ציווי זה תקף גם לאחר שטעם האיסור הבלוע בכלים נפגם, היות שגם 'נותן טעם לפגם - אסור', או שמא רק בעודו משובח ישנה חובה להכשירו, אך לאחר שנפגם מותר לבשל בו היתר, כיוון ש'נותן טעם לפגם - מותר':

מאי טעמא דרבי מאיר? [מה טעמו של רבי מאיר שנותן טעם לפגם אסור] גמר מגיעולי עובדי כוכבים, גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא? ואסר רחמנא, הכי נמי לא שנא [למד מגיעולי גוים. בגיעולי גוים הטעם היוצא מהם פגום, ובכל זאת צוותה התורה להכשירם, כך הדבר בכל איסור שנפגם, שאסור]. ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא [והשני, רבי שמעון, סובר כדעת רב הונא בנו של רב חייא, שהתורה לא דרשה להכשיר אלא קדרה שבישלו בה איסור באותו היום]

— תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סז עמוד ב

בגמרא הנזכרת מובא שלדעת רבי שמעון טעם האיסור הבלוע בדפנות הכלי עודו נותן טעם לשבח במאכל שיבושל שם לאחר מכן כל זמן שהכלי הוא 'בן יומו'. המושג 'בן יומו' שנוי במחלוקת ראשונים. לדעת רש"י^[14] מספיק שישהה הכלי לילה שלם כדי שיחשב הטעם הבלוע בו לפגום, ולדעת רוב הראשונים, וכן פסק השולחן ערוך^[15] רק אם שהה יממה שלמה מעת לעת מאז הבישול האחרון בטמפרטורה שמתחת ליד סולדת נחשב הבלוע נותן טעם לפגם.

אם בושל בכלי דבר חריף אף לאחר "מעת לעת", יש מי שאומר^[16] שהחריפות הופכת את הבליעה הפגומה לטעם לשבח והמאכל החריף יאסר.^[17]

נחלקו ראשונים האם הכלל שנותן טעם לפגם אינו אוסר, תקף גם לגבי 'איסורי משהו', כלומר דברים אסורים שאינם בטלים בתערובת, אלא אוסרים את כל תערובתם, כגון חמץ בפסח^[א], עבודה זרה, ותקרובת עבודה זרה: לדעת הרשב"א, רבי אליעזר ממיץ^[18], ראבי"ה, מכיוון שאיסורי משהו אוסרים גם כאשר אינם נותנים טעם, אין ההיתר של נותן טעם לפגם תקף לגביהם, לעומת זאת, דעת הר"ן והרא"ש^[19] היא, שאף באיסורי משהו אין נותן טעם לפגם אוסר. מחלוקת זו קשורה במחלוקתם של הרשב"א והר"ן המובוארת לעיל, בעניין מהות ההיתר של נותן טעם לפגם.

בשולחן ערוך נפסק שגם לגבי חמץ בפסח ההלכה היא שנותן טעם לפגם מותר. אך רמ"א כתב שנהוג להחמיר בזה.^[20] אחת ההשלכות הבולטות של מחלוקת זו, היא שאלת האפשרות להגעיל כלי חמץ שאינם בני יומם תוך ימי הפסח: לפי פסק השולחן ערוך אין בכך בעיה, אך לפי רמ"א, יש להימנע מכך, שכן החמץ הפגום הבלוע הנפלט מהכלים אל המים עלול להיבלע חזרה בכלים. אמנם לפני הפסח, אין חוששים לכך לפי רמ"א, מכיוון שהוא נוקט שאין להחמיר בדין 'חוזר וניעור' בתערובת לחה^[21].

• הרב אביעד ברטוב, נותן טעם לפגם, באתר ישיבת הר עציון
• הרב אליעזר מלמד, נותן טעם לפגם בחמץ, באתר פניני הלכה
• נותן טעם לפגם, באתר ספריית אסיף