צאדק הדאיאת
 | |
| לידה |
17 בפברואר 1903 טהראן, איראן  |
|---|---|
| התאבד |
4 באפריל 1951 (בגיל 48) פריז, צרפת |
| מדינה |
איראן |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| מקום מגורים |
rue Championnet |
| השכלה |
דאר אל פנון |
| חתימה |
 |
  | |
צָאדֶק הֶדָאיָאת (פרסית: صادقِ هدایت Содиқи Ҳидоят, 17 בפברואר 1903 בטהראן–9 באפריל 1951 בפריז) היה סופר ואיש רוח איראני. מחבר הרומן הנודע הינשוף העיוור. הדאיאת היה אחד הסופרים האיראנים הראשונים שהשתייכו לזרם הספרות המודרניסטית.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדאיאת נולד למשפחה אריסטוקרטית בטהראן (סבא-רבא שלו רזא-קולי ח'אן הדאיאת היה בעצמו סופר מכובד ועבד עבור הממשלה, כמו גם קרובי משפחה אחרים). הוא למד במכללת סנט לואיס (בית ספר צרפתי קתולי), ובדאר אל-פנון (1914–1916). בשנת 1925, הוא היה בין קומץ תלמידים אשר נסעו לאירופה כדי להמשיך את לימודיהם. בתחילה הוא למד הנדסה בבלגיה, אך הוא הפסיק את לימודיו אלה אחרי שנה כדי ללמוד אדריכלות בצרפת. שם הוא נטש את לימודי האדריכלות כדי ללמוד רפואת שיניים. בתקופה זו הוא התוודע אל תרז, פריזאית עימה ניהל רומן. בשנת 1927, הדאיאת ניסה להתאבד בנהר המארן, אבל ניצל על ידי ספינת דיג. אחרי ארבע שנים בצרפת, הוא החזיר את המלגה שלו וחזר לטהראן בקיץ 1930 ללא קבלת תואר.[1] באיראן הוא עבד בעבודות שונות לתקופות קצרות.
הדאיאת הקדיש את כל חייו ללימוד ספרות המערב וללימוד ומחקר של ההיסטוריה והפולקלור של איראן. יצירותיהם של ריינר מריה רילקה, אדגר אלן פו, פרנץ קפקא, אנטון צ'כוב וגי דה מאופסן משכו אותו ביותר. במהלך חייו הספרותיים הקצרים, הדאיאת פרסם מספר לא מבוטל של סיפורים קצרים ונובלות, שתי דרמות היסטוריות, מחזה, יומן מסע, וכן אוסף של פרודיות וסקיצות סאטיריות. כתביו כוללים גם ביקורות ספרות רבות, מחקרים בפולקלור פרסי ותרגומים רבים מפרסית אמצעית (פהלווי) וצרפתית. הדאיאת נחשב למי שקירב את השפה הפרסית ואת הספרות הפרסית אל זרם הכתיבה העכשווי העולמי. אין ספק כי הדאיאת היה המודרני ביותר בין כל הסופרים המודרניים באיראן. עדיין, עבור הדאיאת, המודרניות לא הייתה רק שאלה של רציונליות מדעית או חיקוי טהור של ערכים מערביים.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הכיר הדאיאת שלושה משוררים נוספים, ואלה יצרו ביחד קבוצה שכונתה בשם "חבורת הארבעה". אחד המשוררים בחבורה, מסעוד פרזאד, שיתף פעולה עם הדאיאת לשם כתיבת יצירות משותפות. הדאיאת סייע לפרזאד למצוא מוציא לאור לפרסומיו.[2]
הדאיאת נסע להודו ב-1936 ונשאר שם עד שנת 1937. האחוזה בבומביי בה שהה במהלך ביקורו התגלתה מחדש בשנת 2014. מאמרו של נדים אח'תר, הדאיאת בהודו,[3] מספק לנו פרטים על שהותו של הדאיאת בהודו. בבומביי הוא סיים ופרסם את יצירתו הגדולה, הינשוף העיוור, אשר כתיבתו החלה ככל הנראה כבר ב-1930 בפריז. הספר זכה לשבחים על ידי רבים, ביניהם הנרי מילר, אנדרה ברטון ועוד. על הספר נאמר "אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר בשפה הפרסית.[4] במהלך שהותו בהודו, נפגש הדאיאת עם אנשי הקהילה הזורואסטרית שם, ואף למד פרסית אמצעית (פהלווי).[5]
לאחר חזרתו לאיראן בשנת 1937, החל לעבוד כעורך בכתב העת "מג'לה-י מוזיקי". כתב העת הזה שימש במת פרסום לחוג האינטלקטואלים הצעירים באיראן,[6] ביניהם גם נימא יושיג', מייסד הזרם המודרניסטי בשירה פרסית.
בשנותיו האחרונות, משהרגיש את הבעיות הפוליטיות-חברתיות של אותה תקופה, הדאיאת החל לתקוף את שני הגורמים העיקריים לניוונה של איראן: בית המלוכה ואנשי הדת. דרך הסיפורים שלו הוא ניסה לייחס את החירשות והעיוורון של האומה לשימוש לרעה שעושים בכוחם שני גופי שלטון אלה. מכיוון שהרגיש מנוכר מכל הסובבים אותו, ובמיוחד על ידי עמיתיו, יצירתו האחרונה של הדאיאת, המסר של קפקא, משדרת מלנכוליה, ייאוש ותחושת אבדון שיכולים לחוות רק אלה הנתונים לאפליה ולדיכוי.
בסוף 1950, הדאיאת עזב את איראן ונסע לפריז. שם, ב-9 באפריל 1951, הוא התאבד בדירה שכורה. הוא אטם את החלונות ואת הדלת באמצעות בדי כותנה, הניח את הכסף (מאה אלף פרנקים) שייעד עבור תכריכים וקבורה בארנק שלו לעיני כל, ופתח את צינור הגז בדירה. הוא נקבר בחלקה 85 בבית הקברות פר לשז. בהלווייתו השתתפו מספר חברים קרובים ומכרים, מאיראן ומצרפת.
המשורר האנגלי ג'ון הית'-סטאבס, פרסם ב-1954 את שיר הקינה "קצידה לזכר צאדק הדאיאת", בספרו קסם נגד כאב שיניים (A Charm Against the Toothache).[7]
צנזורה עכשווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתביו של הדאיאת אינם מתקבלים בעין יפה ברפובליקה האסלאמית של איראן. בשנת 2005, נאסר להציג את ספריו הינשוף העיוור וחאג'י אקא ביריד הספרים הבין-לאומי ה-18 שהתקיים בטהראן. בשנת 2006 נאסר על פרסום מחדש של כתביו המקוריים, שלא עברו צנזורה.[8]
צמחונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצעירותו, חזה הדאיאת בהקרבת גמל - מחזה שהותיר עליו רושם עז וגרם לו לאמץ אורח חיים צמחוני. בעקבות אירוע זה, כתב הדאיאת בשנת 1924 את ספרו 'בני האדם ובעלי החיים' (Men and Animals) המבקר את אכזריות האדם כלפי בעלי החיים וטוען נגד הריגת בעלי חיים לצורכי האדם. בשנת 1927, כתב את הספר 'יתרונות הצמחונות' (אנ'). הארגון Vegankind האיראני מכנה אותו 'אבי התנועה הצמחונית המודרנית האיראנית'.[9][10][11]
מבחר מכתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1930 - נקבר בחיים (زندهبهگور). אוסף של סיפורים קצרים
- 1931 - הצל המונגולי (سایه مغول)
- 1932 - שלוש טיפות דם (سه قطره خون)
- 1933 - אור-צל (سایهروشن)
- 1934 - אדון הב-הב (وغوغ ساهاب)
- 1936 - הינשוף העיוור (بوف کور)
- 1942 - כלב שוטה (سگ ولگرد)
- 1943 - גברת עלווייה (علویه خانم)
- 1944 - מי החיים (آب زندگى)
- 1945 - אדון עולה הרגל (حاجی آقا)
- 1946 - מחר (فردا)
- 1947 - תותח הפנינה (توپ مرواری)
תרגומים מפרסית אמצעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1943 - ספר המעשים של ארדשיר -י פאפאגאן
- 1943-4 - שיכַּנְד גוּמאניכּ ויצ'אר(אנ')
- 1944-5 - היסנה של זנד והמן(אנ')
- 1945 - ביאתו של שאה בהרם ורג'וונד
תרגומים מצרפתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1931 - גן הדובדבנים מאת אנטון צ'כוב
- 1948 - במושבת העונשין מאת פרנץ קפקא
- 1944 - לפני החוק מאת פרנץ קפקא
- 1950 - הגלגול מאת פרנץ קפקא (יחד עם חסן קמיאן)
- 1950 - "החומה" מאת סרטר
- 1950 - סיפור של שתי ארצות מאת אלכסנדר קילנד
- 1950 - ג'ירונימו העיוור ואחיו מאת ארתור שניצלר
תרגומים לעברית
2018 - הינשוף העיוור + שלוש טיפות דם, תרגום בן ציון הרמן, הקדמה בן מרדכי אלישע, הוצאת אסטרולוג/ משכל.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Homa Katouzian, Sadeq Hedayat: Life and legend of an Iranian writer, I.B. Tauris, 2000. ISBN 1-86064-413-9
- Sadeq Hedayat, the foremost short story writer of Iran
- The Sacred and the Absurd, a film about Hedayat's death
- Hassan Kamshad, Modern Persian Prose Literature, Ibex Publishers, 1996. ISBN 0-936347-72-4
- Michael C. Hillmann, Hedayat's "The Blind Owl" Forty Years After, Middle East Monograph No. 4, Univ of Texas Press, 1978.
- Iraj Bashiri, Hedayat's Ivory Tower: Structural Analysis of The Blind Owl, Minneapolis, Minnesota, 1975.
- Iraj Bashiri, The Fiction of Sadeq Hedayat, 1984.
- Sayers, Carol, The Blind Owl and Other Hedayat Stories, Minneapolis, Minnesota, 1984.
- What is left for me from Sadegh Hedayat? Excerpt from "Sadegh Hadayat: Dar Tare Ankaboot" (In the Spider's Web), by M. F. Farzaneh, 2005.
- Hedayat's last night out in Paris Excerpt from M.F. Farzaneh's "Ashenayee ba Sadegh Hedayat" (Knowning Sadegh Hedayat), 2004.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צאדק הדאיאת, ברשת החברתית Goodreads
- צאדק הדאיאת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- צאדק הדאיאת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סאדק הדאיאת (1903-1951), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Homa Katouzian, HEDAYAT, SADEQ i. Life and work," Encyclopaedia Iranica, www.iranicaonline.org".
- ^ FARZĀD, MASʿŪD, באנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
- ^ Nadeem Akhtar, .Hedāyat in India
- ^ Kamran Sharareh, From Persia to Tehr Angeles: A Contemporary Guide to Understanding and Appreciating Ancient Persian Culture, p. 126.
- ^ Katouzian, Homa, “Hidāyat, Ṣādiq”, Encyclopaedia of Islam, THREE.
- ^ Nematollah Fazeli, Politics of Culture in Iran, Routledge 2006, p. 71.
- ^ John Heath-Stubbs, "A cassida for Sadegh Hedayat", in A Charm Against the Toothache, Methuen, 1954, p. 38.
- ^ "רבי מכר צונזרו", The Guardian, 17.11.2006.
- ^ HEDAYAT, SADEQ i. LIFE AND WORK
- ^ Sadeq Hedayat - jworld.ch
- ^ صادقانه های هدایت - Vegankind