פילוסופיה מכניסטית

פילוסופיה מכניסטית (באנגלית: Mechanical Philosophy) היא תפיסת עולם על פיה כל תופעה בטבע ניתנת להסבר על ידי מנגנוני סיבה ותוצאה מכניים חיצוניים ואין לייחס לשום תופעה בטבע מניע פנימי. גישה זו רואה בעולם מעין מכונה ענקית הנעה לפי חוקים מתמטיים נצחיים החלים באופן שווה על כל מקום בחלל.

הפילוסופיה המכניסטית התפתחה במאה ה-17 בד בבד עם המהפכה המדעית. השקפה זו קידמה את האמונה שניסוי הוא מקור לידע, שעל המתמטיקה לספק תיאור הולם של חוקי הטבע ושלדדוקציה המתמטית להוות עקרון מוביל בחיפוש אחר אמיתות חדשות.^[1] עם זאת, לא כל הפילוסופים המכניסטים דגלו בניסוי כמקור לידע ובמתמטיקה כאמצעי הטוב ביותר לתיאור העולם, למרות העובדה שהשקפת עולמם היא זו שהשפיעה על המהפכה המדעית.

בימינו יש לחלק בין מי שדוגל בתפיסה מכניסטית של עולם החומר בלבד לבין מי שמוסיף לה גם מכניזציה של הנפש (mind). מטבע הדברים תומכי המכניזציה של הנפש הם מטריאליסטים, אשר סבורים כי הנפש אינה אלא תוצר לוואי של הפעילות המוחית.

בין הפילוסופים והמדענים המכניסטיים הראשונים נהוג למנות את גליליאו גליליי, רנה דקארט, תומאס הובס, פייר גסנדי ורוברט בויל.

ביקורת ידועה כלפי המושגים "המהפכה המדעית" ו"הפילוסופיה המכניסטית" היא כי השימוש בהם אנכרוניסטי וכי אינם אלא שכתוב ההיסטוריה שנועד להציגה כקו ליניארי הנמצא במגמת עלייה עד לתקופתנו אנו ("היסטוריה וויגית"). הטענות העיקריות שמשמיעים תומכי עמדה זו הן כי לא ניתן להצביע על אירוע יחיד או אפילו על מכלול אירועים שמהווים את המהפכה המדעית וכי עד המאה ה-17 לא הייתה כלל תפיסה של "מדע" כפי שאנו מבינים אותה כיום. טיעון נוסף הוא כי המהפכה המדעית והפילוסופיה המכניסטית אינם אירועים שקרו לפתע פתאום, כי אם תהליכי שינוי הדרגתיים במחשבה האנושית שהחלו עוד בימי הביניים ולא הסתיימו אפילו עד ימינו.^[2] בנוסף, עוד בתקופה היוונית ניתן למצוא פילוסופים בעלי תפיסת עולם מכניסטית כמו דמוקריטוס וליוקיפוס, כמו גם אסטרונומים שטענו כי הארץ מסתובבת סביב השמש (אריסטרכוס מסמוס) וכי היקום הוא אינסופי (דיוגנס ולוקרטיוס).^[3]

על מנת להימנע מסוג זה של ביקורת, ערך זה מתייחס לאירוע המהפכה המדעית כנקודתי מכיוון שהוא מתייחס למי שלקח את דרך חשיבה המכניסטית לקצה וראה בעצמו מהפכן שמורד בדפוסי החשיבה הקדמוניים.

עד המאה ה-17, פילוסופיית הטבע ששלטה בעולם המדע באופן כמעט בלעדי הייתה זו האריסטוטלית. על פי אריסטו, כל שינוי המתרחש בטבע ניתן להסבר על ידי ארבע סיבות: הסיבה החומרית, הצורנית, הפועלת והתכליתית. שתי הראשונות הן סיבות סטטיות הנמצאות בעצם ומסבירות מדוע הוא כפי שהוא. לעומתן, הסיבה התכליתית והסיבה הפועלת מסבירות מדוע עצמים משתנים. הסיבה הפועלת מסבירה את השינוי על ידי מנגנון חיצוני של סיבה ותוצאה, לדוגמה – הנגר הוא סיבתו הפועלת של הכיסא, כדור הביליארד הזיז את הכדור האחר. הסיבה התכליתית מסבירה את השינוי על ידי מנגנון פנימי לעצם, שגורם לו לפעול להשגת מטרותיו, לדוגמה – אדם מטייל כדי להיות בריא. אריסטו ראה בסיבות אלו מכלול, כך שלא ניתן להסביר תופעות בעזרת סיבה אחת בלבד.^[4]

היבט רלוונטי נוסף בתפיסת הטבע האריסטוטלית הוא החלוקה שמבצע אריסטו בין חלקים שונים של העולם החומרי. על פי אריסטו, חוקי הטבע אינם אחידים בכל מקום, כך שבעוד שבעולם שמתחת לגלגל הירח פועלים חוקי טבע מסוימים, בעולם שמעל לגלגל הירח חוקי טבע שונים. בנוסף, העולם שמתחת לגלגל הירח הוא עולם דינאמי בר-שינוי, בעוד שהעולם שמעל לגלגל הירח נע על פי חוקיות קבועה – כוכבי הלכת מסתובבים מסביב לכדור הארץ וכוכבי השבת סטאטיים לחלוטין.

לא ניתן להצביע על הנקודה המדויקת שבה החל המרד בתפיסת הטבע האריסטוטלית, אך ניתן למצוא ניצנים ראשונים של התנגדות כבר בכתביו של ניקולאוס קוזאנוס במאה ה-15, שהיה הראשון שחלק על אריסטו באשר לסופיותו של היקום. דמויות מרכזיות שהמשיכו את הפולמוס נגד תפיסת הטבע האריסטוטלית הן ג'ורדאנו ברונו וקופרניקוס. ברונו, בספרו "על היקום האינסופי והעולמות", טען אף הוא כי היקום אינסופי וכי קיימות שמשות נוספות רבות בשמיים, טענות שבגינן הועלה לבסוף על המוקד בידי האינקוויזיציה בשנת 1600. קופרניקוס היה הראשון בתקופתו שטען כי כדור הארץ מסתובב מסביב לשמש (התפיסה ההליוצנטרית). בנוסף, בשנת 1572, לאחר מאות שנים שבהן לא דווח על זיהוי של כוכב חדש בארצות אירופה, צפון אפריקה והמזרח התיכון, זיהה טיכו ברהה התפוצצות של סופר נובה, ובשנת 1577 זיהה טיכו כוכב שביט שנע דרך כדורי הקריסטל שעליהם מסתובבים כוכבי הלכת על פי התאוריה האריסטוטלית. לאחר מותו של טיכו, עוזרו, האסטרונום יוהאנס קפלר, השתמש בתצפיותיו ובעזרתן ניסח שלושה חוקים מתמטיים הקשורים לתנועת הכוכבים (אם כי קפלר לא ניסח אותם בצורתם המתמטית המוכרת לנו כיום).^[5]

דעות אלו, החולקות על תפיסת העולם האריסטוטלית, בצירוף התצפיות החדשות המעידות על ליקויים בתורה זו, הן אלו שהיוו מצע לצמיחתה של דרך חשיבה חדשה מנוגדת לתפיסה האריסטוטלית ששלטה בכיפה עד המאה ה-17.

טענתם העיקרית של הפילוסופים המכניסטים הייתה כי הטבע פועל כמכונה. כך לדוגמה כותב דקארט:

"אין ספק, שאין חוקים במכניקה שאינם תופסים לגבי הפיזיקה, שהרי המכניקה אינה אלא חלק או מקרה מיוחד שלה (כך שכל דבר מלאכותי הוא גם טבעי); כאשר השעון המורכב ממספר הגלגלים הנכון מורה על השעה, אין הדבר פחות טבעי מנביטתו של עץ המניב פירות מסוג מסוים מתוך זרע כזה או אחר"^[6]

וקפלר:

"אני עסוק ביותר בחקירת הסיבות הפיזיות. מטרתי להראות שמכונת היקום אינה דומה לישות אלוהית חיה אלא לשעון"^[7]

לטענה כי הטבע פועל על פי חוקיות מכנית משמעויות רבות במגוון רחב של תחומים. ראשית, אם הטבע פועל על פי חוקיות אזי הוא ניתן להבנה מלאה על ידי האדם. כלומר, כפי שהשעון פועל על פי היגיון מכני קבוע ועל כן ניתן לנבא את מצבו בעתיד על פי מצבו ברגע מסוים, כך גם הטבע יהיה מובן ונהיר לנו לחלוטין כאשר נבין את ההיגיון המכני שעל פיו הוא פועל. שנית, תפיסה זו שוללת לכאורה אפשרות של הסבר תכליתי או אנימיסטי של הטבע, כלומר, כל מה שקורה הוא תוצאה של תנועות של מסה ואין לטעון להסבר נוסף ש"מחייה" את הגופים. בנוסף, לטענה כי הטבע פועל כמכונה משמעויות תאולוגיות רבות – טענה זו מציפה שאלות לגבי מקומו של האל בעולם, שאלות לגבי אפשרות הנס, שאלות לגבי חופש הבחירה ועוד.^[8]

בעיני הפילוסופים המכניסטים, החידוש הגדול ביותר של הפילוסופיה המכניסטית הוא ההתנגדות המוחלטת שלה לכל סיבה שהיא פנימית לחומר. התפיסה האריסטוטלית שלכל עצם יש תכלית פנימית שאליה הוא שואף, בין אם מדובר ביצור חי או בחפץ דומם, נראתה כאבסורד בעיני אנשי המדע החדש. הפילוסוף האנגלי תומאס הובס התייחס לסיבה התכליתית האריסטוטלית כמגוחכת שכן היא מעניקה לחפץ הדומם חיים:

"אך אם תשאל למה כוונתם בדברם על כובד, הם יגדירו אותו כתשוקה לרדת מטה אל מרכז הארץ. כך שהסיבה שהדברים שוקעים מטה היא תשוקתם להיות למטה: או במילים אחרות, גופים נופלים או מתרוממים מכיוון שהם נופלים או מתרוממים...כאילו לאבנים ולמתכות יש רצונות, או כאילו הן יכולות לזהות את המקום שברצונן להגיע אליו, כמו האדם"^[9]

על פי הפילוסופיה המכניסטית, ההסבר היחידי המתקבל על הדעת לשינוי הוא הסבר הקשור למפגש של מסה במסה אחרת – כלומר חומר ותנועה. כל הסבר אנימיסטי, המייחס רצונות לעצם, או הסבר הטוען להשפעה של גופים זה על זה מרחוק ללא מגע ביניהם – הוא הסבר שאינו מתקבל על הדעת ולכן זקוק לבחינה מחדש. דוגמה אחת לשלילתו של הסבר השפעה הדדית מרחוק, היא פקפוקו של הפילוסוף פרנסיס בייקון בהשפעתה של משחת הנשק. בתקופתו של בייקון הייתה אמונה רווחת כי משיחת משחה מסוימת על כלי נשק שפצע אדם, תעלה ארוכה לפצעו גם כאשר הוא נמצא כבר מרחק רב מהחרב. בייקון לא קיבל או דחה אמונה זו אך טען כי יש לבדוק אותה על ידי ניסויים אמפיריים.^[10]

הבחנה נוספת שהפילוסופים המכניסטים החלו לבצע היא ההפרדה בין איכויות ראשוניות למשניות. הפרדה זו תוך שימוש במושגים אלה מופיעה לראשונה אצל הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק. על פי לוק, יש להבחין בין התכונות הראשוניות שהן תכונות של החומר שנוכחות בתוך החומר עצמו, לבין התכונות המשניות שהן תכונות של החומר שבאות לידי ביטוי רק באינטראקציה עם הצופה האנושי. כלומר, המוצקות והתנועה הן דברים שאכן נמצאים בחומר, בעוד שהצבע, הטעם והריח הם תכונות שלא קיימות בעצם באופן אובייקטיבי כי אם סובייקטיבי בלבד.

הסיבה להבחנה זו היא הקושי להסביר כיצד תכונות כמו צבע, טעם וריח נמצאות בחומר עצמו. במאה ה-17 החל השימוש במיקרוסקופ ועם שימוש זה התגלה המבנה החלקיקי של החומר, גילוי זה הוליד את השאלה – כיצד ייתכן שהחלקיקים מקבלים את תכונות הצבע, הטעם והריח? על כן נעשתה הבחנה זו בין התכונות שמקבל החומר כשלעצמו לבין התכונות שהן תולדת האינטראקציה עם הצופה האנושי בלבד. גם הבחנה חדשה זו קשורה להתנגדות לתאוריה האריסטוטלית, שכן העמדה האריסטוטלית גורסת כי לחומר יש צורה שמעניקה לו את תכונותיו שכולן אינטריסיות לחומר עצמו.^[11]

מטאפורת השעון היא דוגמה טובה להבנת המוטיבציה והרעיונות של הפילוסופיה המכניסטית, זאת מכיוון שהפילוסופים המכניסטים חשבו כי כל העולם פועל כמו שעון מכני. פירושה של אנלוגיה זו היא כי כל תנועה מיוצרת רק על ידי מגע של חומר בחומר, אובייקטים הפועלים כאילו הם בעלי רצון עשויים לפעול כך מסיבות מכניסטיות לחלוטין והעולם בר הבנה לחלוטין אם רק נדע כיצד והיכן להתבונן.

דוגמה לחידוש שהביא עמו השעון ניתן למצוא על ידי ניסוי מחשבתי קצר – חִשבו על אדם קדמון שנוסע בזמן ומגיע למאה ה-21. מובן מאליו שכאשר יראה מכונית נוסעת הוא יחשוב כי מדובר בטורף מהיר מאוד, וכאשר יראה מטוס יחשוב כי מדובר בציפור ענקית. כלומר, אדם שרואה מערכת אך לא מכיר את אופן פעולתה עשוי לחשוב שהיא חיה. באופן דומה התבוננו אנשי המאה ה-16 על השעון. אף על פי ששעונים מכניים הופיעו באירופה עוד לפני המאה ה-14, עד המאה ה-16 מנגנון השעון היה גלוי לעין המתבונן וניתן היה לראות כיצד המערכת מניעה את המחוגים. אולם, כאשר במאה ה-16 מתחילים לייצר שעונים עם מערכות הפעלה נסתרות מן העין, ההתבוננות בשעון מוליכה רבים למסקנה כי ניתן למצוא מנגנונים שנראים חיים ובעלי כוח פנימי הגורם להם לנוע, אף על פי שכל פעולתם מכנית וקבועה מראש לחלוטין. כלומר, התבוננות זו גורמת לרבים לשאול האם לא יכול להיות שהטבע כולו הוא מכונה אחת גדולה שנראית לנו כחיה רק מכיוון שאיננו מבינים את פעולתה. בנוסף, אנלוגיה של הטבע לשעון גורמת לפילוסופים ולמדענים לחשוב – אם הטבע פועל כמו שעון, הרי שהטבע ניתן להבנה מלאה על ידי בני האדם אם רק יגלו כיצד פועל מנגנון השעון. לבסוף, הסדירות שניתן למצוא בחוקי הטבע תרמה אף היא לחשיבה כי הטבע פועל כמו שעון מכני מכיוון שסדירות ניתנת להסברה על ידי מנגנונים קבועים. מטאפורת השעון משמשת תפקיד חשוב אצל הפילוסופים המכניסטים ושימוש באנלוגיה של הטבע לשעון ניתן למצוא בכתבים רבים מהמאה ה-16 והלאה, וביניהם כתבי קפלר, דקארט ואחרים.^[12]

דוגמה טובה לשימוש במטאפורת השעון ניתן למצוא בספר "מיקרוגרפיה" של רוברט הוק. הוק הוא מי שהמציא את המיקרוסקופ וניתן לומר כי אם גליליאו הכניס את גרמי השמיים אל תוך התחום הנצפה, הוק הוא מי שהכניס את התחום המיקרוסקופי אל תוך הנצפה. בספרו משווה הוק את הצמחים למכונות, וטענתו באשר לטחב או עובש שגדלים על צמחים אחרים היא כי תהליך זה קורה כאשר יש קלקול בצמח, בדומה לקלקול במכונה. הקטע הבא לקוח מתוך ספרו, והוא משווה בו את הקלקול שמתרחש בצמח לקלקול במערכת ההפעלה של שעון (בתרגום חופשי):

"על מנת להסביר מעט טוב יותר אשתמש בהקבלה גסה: נחשוב על שעון שיש בו מספר חלקים שמסוגלים לבצע מספר תנועות, וכאשר כל החלקים נמצאים במקום השעון נע על פי תכנון בפרקי זמן קצובים. לאחר מכן נחשוב שאותו שעון נשבר, נחבל או הפסיק לעבוד מסיבה כלשהי, מה שגרם לכך שמספר חלקים שלו שינו מקום או נהרסו, כך שאינם רק מונעים את תנועתו הפרוגרסיבית של השעון או את המטרה שלשמה תוכנן, אלא אף גורמים לכל השעון לא לנוע כלל והופכים אותו ללא שימושי מכיוון שכל שאר החלקים תלויים בהם" ^[13]

אחד החידושים הגדולים של הפילוסופיה המכניסטית הוא נטישת סמכות הידע המסורתית והדרישה לכינון מחודש של הידע על בסיס הניסיון בלבד. אולם, בשונה ממה שהוגדר כניסיון עד כה, הניסיון החדש היה צריך להיות מעוגן בניסוי אמפירי ולא בניסוי מחשבתי היפותטי בלבד.

מידת חשיבותו של הניסוי הייתה שנויה במחלוקת בקרב הפילוסופים המכניסטים. דקארט והובס, אף על פי שסברו שהניסוי ראוי, לא חשבו שיש לבסס עליו בלבד את כל הידע האנושי, והשאירו מקום לידע אפריורי. לעומתם, בייקון, ולאחריו מי שהיה ראש האקדמיה המלכותית למדעים – סר רוברט בויל, תמכו בניסוי המדעי כמקור העיקרי לביסוס הידע המדעי. מי שהציב את המפעל המכניסטי הניסויי של בויל בראש חקירתו המדעית הוא סר אייזק ניוטון.^[14]

אימוץ שיטת הניסוי האמפירי ככלי להשיג מידע על העולם עלה בקנה אחד עם מתמטיזציה של הטבע. כאשר אדם עורך ניסוי מחשבתי, תוצאות הניסוי לרוב אינן מדידות וברות השוואה לנתונים אחרים. אולם, ברגע שהניסוי מתקבל כמתודולוגיה העיקרית לגילוי האמת מתקבלים נתונים מספריים אשר ניתן לשלב בנוסחאות כוללות. בין המדענים שראו את עיקר עבודתם בניסוח חוקים מתמטיים לתופעות הטבעיות היו קפלר, בויל וכמובן את מי שהביא את תפיסת העולם המתמטית לשיאה – סר אייזק ניוטון.

חלק מהפילוסופים המכניסטים של המאה ה-17 האמינו כי ניתן לתאר את מבנהו היסודי של העולם בעזרת המתמטיקה, ואת תפיסתם הצדיקו בין השאר גם בעזרת כתבי הקודש, ובהם ספר חכמת שלמה בו נכתב – "במידה במספר ובמשקל הכל הכינות". למעשה, תפיסת עולם זו, שהטבע "כתוב באותיות המתמטיקה" מיוחסת כבר לפיתגורס ולאפלטון, ובכל זאת, החידוש של הפילוסופים המכניסטים היה בכך שחזרו אל המסורת האפלטונית ונטשו את ראיית העולם הביולוגית-אריסטוטלית.^[15]

התאוריות האטומיסטיות השתלבו היטב בפילוסופיה המכניסטית. על פי תאוריות אלו, כל החומר מורכב מחלקיקים קטנים שאינם ניתנים לחלוקה. הסיבה לכך היא שהסברים אלו הצליחו להסביר כיצד אובייקט חומרי דוחף ומניע אובייקט אחר על ידי תנועת אטומים. אולם, גם עמדה זו הייתה שנויה במחלוקת, והיו פילוסופים כדוגמת דקארט שהתנגדו לאטומיזם וטענו כי היקום מורכב מחומר רציף לגמרי, משום שלהשקפתו בעולם מכניסטי שבו התפשטות במרחב היא תכונה ראשונית של החומר, לא ייתכן ואקום. אומנם גם דקארט דיבר על חלקיקים המניעים זה את זה, אך כוונתו לא הייתה לאטומים (שאינם ניתנים לחלוקה) כי אם לחלקיקים הניתנים לחלוקה אינסופית.^[16]

תפיסת העולם המכניסטית משתלבת היטב גם עם תפיסה דתית דאיסטית. על פי התפיסה הדאיסטית אלוהים ברא את העולם ומאז אינו מתערב בו כלל, כלומר – אין התגלות, נבואה או ניסים. במאה ה-17 תפיסת העולם הדאיסטית החלה להתפשט בקרב המשכילים, ובמיוחד בקרב מי שהאמין שהעולם פועל כמכונה. הסיבה לכך היא שאם העולם פועל כמכונה אין צורך באל שיתערב בו, מכיוון שניתן להסביר הכל על ידי הבריאה הראשונית – "מתיחת קפיץ השעון" בלבד. אחד מהפילוסופים שלא קיבלו את תמונת העולם הדאיסטית הוא דקארט. הסיבה לכך שלא ניתן לייחס לדקארט תמונת עולם דאיסטית היא ההוכחה הראשונה שלו לקיום האל בהיגיון השלישי של הספר הגיונות. על פי הוכחה זו ניתן לומר כי דקארט משמר בצורה מסוימת את ההתגלות הדתית מכיוון שלדעתו האל הוא שטבע בנו את האידיאה האובייקטיבית של האינסוף.^[17]

בשנת 1609 בנה גלילאו טלסקופ בעל יחס הגדלה של 1:30. יחס זה נחשב עצום לאותה תקופה, כאשר הטלסקופ בעל יכולת ההגדלה הגבוהה ביותר עד לזה של גליליאו היה בעל יחס הגדלה של 1:3. בתצפיותיו דרך הטלסקופ גילה גלילאו מספר גילויים מרעישים ופרסם אותם בספרו "השליח הכוכבי" שיצא לאור בשנת 1610. בספרו מפרסם גליליאו את תצפיותיו, ובהן זיהוי מכתשים על הירח, כתמים על השמש וגילוי ארבעת הירחים של צדק. תגלית מרעישה נוספת של גליליאו היא מספר הכוכבים החדשים שהוא מזהה בכל כיוון בעזרת הטלסקופ. מתצפיות אלו הסיק גליליאו כי הארץ אינה ניצבת במרכז היקום וכי העולם שמעל גלגל הירח וזה שמתחתיו פועלים תחת חוקיות דומה. כלומר, על ידי הפיכתם של השמיים לנצפים ונגישים לידע האנושי, והגילוי כי גם הם עשויים חומר וברי שינוי כמו העולם שהיה נצפה עד כה, שבר גליליאו את הדיכוטומיה האריסטוטלית הישנה בין שמיים לארץ. על ידי ניפוץ דיכוטומיה זו פתח גליליאו את הפתח ליצירת חוקי טבע מוחלטים אשר חלים בכל מקום ובכל זמן.

חידוש נוסף של גליליאו הוא השימוש שעשה בניסויים להוכחת טענותיו. עד תקופתו של גליליאו, נהגו להוכיח דברים בניסויי מחשבה. אולם, גליליאו לא הסתפק בניסויים אלו וביצע גם ניסויים אמפיריים. אומנם לא ברור אם אכן ביצע את ניסויי זריקת החפצים ממגדל פיזה (ככל הנראה לא) או את ניסויי גלגול הכדורים במדרון משופע, אולם ברור כי הוא הראשון שהתייחס לניסוי המדעי כמקור ידע. ניסויים אלה של גליליאו הם שאפשרו לו לנסח באופן מתמטי את החוקיות המניעה את הגופים. הסיבה לכך היא שכל עוד הניסויים שבוצעו היו מחשבתיים בלבד, לא ניתן היה למדוד את התוצאות ולנסחן באופן מתמטי. לעומת זאת, ברגע שתנאי הניסוי מבוקרים ומדידים נפתח הפתח למציאת חוקיות ולניסוח מתמטי של חוקים. ניסוח עמדתו של גליליאו לגבי המתמטיקה מתמצה בדבריו כי "ספר הטבע נכתב באותיות הגאומטריה".

לאחר ניפוץ תמונת העולם האריסטוטלית שררה מבוכה רבה בקרב המדענים והפילוסופים באשר לאפשרות כינונו של מדע חדש. אנשי המדע חיפשו את המתודה המדעית שבעזרתה ניתן יהיה להימנע מטעויות ולקבוע מסמרות רק באמיתות בטוחות לחלוטין. הפילוסוף שמזוהה יותר מכל עם הניסיון ליצור מדע חדש ואף מצהיר כי זוהי כוונתו הוא הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט.

בנוסף, יותר מכל פילוסוף אחר מזוהה דקארט עם הפילוסופיה המכניסטית. דקארט אימץ את תפיסת העולם המכניסטית ואף הקצין אותה על ידי הסבר מכניסטי לכל הפעולות של גוף האדם, אך בד בבד הוא גם הגביל תפיסת עולם זו רק לעולם הפיזיקלי על מנת לשמור את נפש האדם מחוץ למנגנון המכניסטי. בספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" קובע דקארט כי קיימת הפרדה מוחלטת בין הגוף ובין הנפש, כך שאף שהגוף נמצא בעולם הפיזי-מכניסטי, הנפש יכולה להתקיים בנפרד מהגוף ולכן היא אינה תלויה בו ואינה שבויה בכבלי המערכת המכניסטית. על פי דקארט, האדם הוא היחיד שיש לו נפש הנמצאת מחוץ למנגנון המכניסטי, בעוד בעלי החיים הם יצורים חסרי נפש מכניסטיים לחלוטין – מעין רובוטים ביולוגיים.

לכאורה ניוטון הוא פילוסוף מכניסטי מן השורה הראשונה: ראשית, משום שהשתמש במתודת הניסוי כמקור עיקרי לתורתו, שנית, הוא הראשון שניסח תאוריה כוללת של תנועת גופים, שחלה על כל מקום בחלל באופן שווה. אך דווקא ניוטון הוא שפקפק במוחלטותה של הפילוסופיה המכניסטית, ולכן הוא גם מי שהחזיר הסברים "פנימיים" חזרה אל תוך הטבע. הסיבה לכך היא חוסר יכולתו של ניוטון לספק הסברים מכניים לתופעות כמו כוח המשיכה. כלומר, כאשר גילה ניוטון כוח קבוע שפועל על גופים בעלי מסה, מכיוון שלא היה יכול להצביע באופן אמפירי על קיומו, היה חייב לפקפק במתודה המכניסטית, ולשאול מדוע עלינו לקבל הסברים חומריים חיצוניים בלבד. ניוטון טען:

"עקרונות אלה נחשבים בעיניי לא כתכונות נסתרות האמורות לנבוע מצורתם המסוימת של הדברים, אלא כחוקים כלליים של הטבע, שמהם נובעים הדברים עצמם; אמיתותם נראית לנו באמצעות התופעות, אף על פי שסיבותיהם אינן ידועות לנו עד כה. שכן אלו הן תכונות גלויות, ורק הסיבות להן נסתרות מעינינו"^[18]

במהדורה השנייה של ה"פרינקיפיה" שהתפרסמה ב-1713, הגיב ניוטון לכל מי שתקפו אותו על ההסברים הלא מכניסטיים שבהם הוא השתמש, ואמר: "אין אני בודה שום השערות" ("Hypothesis non Fingo"). כלומר, טענותיו מנבאות את העתיד בצורה הטובה ביותר, ואין הוא בודה מליבו כל השערות שאין להן כל אחיזה במציאות. ניוטון סבר כי למדע ארבעה עקרונות חשיבה מרכזיים שצריכים להנחות את הפעילות המדעית: חסכנות, כלליות, אחדות וטנטטיביות.

מדברים אלו יוצא כי ניוטון, שנחשב למי שהביא את המהפכה המדעית לשיאה, הוא גם הראשון שחזר אל ההסברים שחורגים אל מחוץ לתחומי הפילוסופיה המכניסטית. ההסברים הניוטוניים עוברים ממצב שבו כל מה שקורה ניתן להסבר על ידי מסה ותנועה, אל מצב שבו עלינו להתייחס גם ל"חוקי הטבע" על מנת להבין את המציאות החומרית.

בעולם הבתר-דרוויני ישנה מחלוקת באשר למקומה של הפילוסופיה המכניסטית. על פי חוקרים כמו קולינגווד, תאוריות אבולוציה למיניהן מהוות אתגר לתפיסת ההפעלה האקסטרנלית של הפילוסופיה המכניסטית. קולינגווד טוען כי בין אם נתייחס לתאוריה האבולוציונית הדרווינית הקלאסית ובין אם נתייחס לתאוריות אבולוציה של הגן (כמו זו שבה תומך כיום ריצ'רד דוקינס), כאשר אנו מקבלים תפיסה אבולוציונית מכל סוג שהוא אנו מייחסים ליצור טבעי הפעלה אינטרינסית וכוונה. הסיבה לכך היא שבכל אמירה על יצור כלשהו כי הוא מתפתח באופן מסוים על מנת לשרוד, מסתתרת גם הטענה כי יש לו מטרה שלאורה הוא פועל – הישרדות. בין אם מייחסים כוונה זו ליצור החי כמכלול, ובין אם מייחסים אותה לגן או לאיזושהי מולקולת על, בסופו של דבר, ההתייחסות ליצור אינה מכניסטית בעליל שכן אנו מצרפים לשיקולים ההסבריים שלנו תופעה פנימית שאינה מובנת לנו כלל.^[19]

מנגד, רוב החוקרים לא מסכימים עם טענה זו וסוברים כי אין צורך ליחס ליכולת ההישרדות וההתפתחות של עולם החי תכליתיות. שרידים לוויכוח זה ניתן למצוא כבר בפרסום ספרו של דרווין. בגרסה הראשונה של "מוצא המינים", קורא דרווין לפרק הרביעי "הברירה הטבעית", מה שעלול להישמע כניסיון להאניש את הטבע ולהעניק לו יכולת בחירה. לאחר התקפות על דרווין בשל ניסוח זה שנשמע תכליתי, שינה דרווין את שם הפרק הרביעי בספרו ל"הישרדות המתאימים ביותר" ("Survival of the Fittest"), שנשמע יותר כסיבה פועלת שאת תוצאותיה ניתן לבחון רק בדיעבד.

זאת ועוד, מנגנון הברירה הטבעית של דרווין נתפס על פי רוב כמנגנון מכניסטי, שכן אין בו יד מכוונת (לרבות יד אלוהית), אלא השינוי האבולוציוני נוצר כתוצאה מהישרדותם של הפרטים המותאמים יותר לסביבתם, שהורישו את תכונותיהם לצאצאיהם, וממותם של הפחות מותאמים בטרם התרבו.

ההוגה הראשון שהכניס את הנפש אל תוך העולם החומרי וביצע לה מכניזציה מוחלטת הוא הפילוסוף האנגלי תומאס הובס. אחרי הובס ניתן לייחס עמדה זו לפילוסוף בן המאה ה-18 ז'וליין אופריי דה לה מטרי (Julien Offray de la Mettrie) שכתב את הספר "אדם הוא מכונה" (Man is machine). אולם, השוואה בין עמדות אלו לבין עמדות מכניסטיות בנות זמננו של הנפש אינה מדויקת, שכן הובס ומטרי לא ייחסו עמדה זו לקשר שאנו מכירים כיום בין פעילות נוירונית לפעילות מנטלית.

הפילוסופים המכניסטים הראשונים שטענו כי התופעות המנטליות אינן אלא תופעות לוואי של הפעילות הנוירונית הופיעו עם התפתחות חקר המוח במאה שעברה. על פי פילוסופים אלו, אם רק יהיו לנו הכלים לחקור את תנועת הנוירונים העצומה שיש במוח – נוכל לדעת על פי מצב פנימי נוירוני נתון ומצב גירויים חיצוני נתון את כל מה שעומד להתרחש. בין הפילוסופים השייכים לאסכולה זו נהוג למנות את דניאל דנט, נורמן מלקולם, ופול צ'רצ'לנד.

הוויכוח לגבי עמדות אלו עוסק בעיקר בשאלת חופש הרצון. המתנגדים למכניזציה של הנפש טוענים כי עמדה זו סותרת את האינטואיציה היומיומית שלנו לגבי עצמנו כבעלי רצון חופשי, בעוד שהתומכים בעמדה זו טוענים, כמו פילוסופים מכניסטים קלאסיים, כי כל הסבר אינטרינסי הוא עלום ולא ברור באמת, ועל כן אין להשתמש בהסברים מסוג זה כלל.

• מנגנון (פילוסופיה), דף שער בספרייה הלאומית