פולאריס (טיל)
UGM-27 פולאריס (UGM-27 Polaris) הוא טיל בליסטי נושא ראשי נפץ גרעיניים מתוצרת ארצות הברית המיועד לשיגור מצוללת. היה זה הטיל הראשון מסוגו שפותח במדינות המערב. הוא שימש כטיל הגרעיני של צי ארצות הברית עד לשנות השבעים והיה מוצב בצוללות של הצי הבריטי מ-1968 ועד למחצית שנות התשעים.
תפקיד אסטרטגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיל הפולאריס החליף את טיל השיוט רגולוס כפלטפורמה לנשק גרעיני משוגר מצוללות. טיל הרגולוס חייב את הצוללת הנושאת אותו לצוף על מנת לשגר אותו (במסלול אופקי), ובכך לסכן את עצמה, ואילו הפולאריס ניתן לשיגור במסלול אנכי מצוללת השקועה מתחת לפני המים.
הפולאריס יועד להגביר את ההרתעה הגרעינית של ארצות הברית מול ברית המועצות על ידי תגבור מערך הטילים הבליסטיים שהציבה במערב אירופה, שטווחם היה מוגבל.
לטיל דיוק (CEP) של 900 מטרים ועל כן יועד למכה שנייה ולתקיפת מטרות שטח (שדות תעופה, מתקני מכ"ם וסוללות טילי נ"מ) כדי לפלס דרך למפציצים נושאי נשק גרעיני. הוא נועד לפעול במשולב עם טילים בליסטיים שבסיסם ביבשה ועם מפציצים גרעיניים.
בשל טווחו המוגבל של הטיל הגיעה ארצות הברית להסכמים עם בריטניה ועם ספרד להעמדת נמלים לשימוש צוללות צי הפולאריס באירופה, אמצעי שמנע את הצורך של הצוללות לשוב לנמלים בארצות הברית בתום כל שיט שלהן, ובכך הגדיל את משך הזמן שבו נמצאו קרוב יותר למטרות בברית המועצות. הנמלים הללו נמצאו בסקוטלנד וברוטה שבקרבת גיברלטר והועמדו לרשות הצוללות האמריקאיות מ-1961 ומ-1964, בהתאמה. השימוש בנמלים אלו התייתר בעידן הטילים יורשיו של הפולאריס, שטווח טיסתם היה גדול בהרבה ולכן ניתן היה להציב את הצוללות שנשאו אותם בנמלים בארצות הברית בלבד.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטיל פותח על ידי תאגיד לוקהיד קורפוריישן בשנים 1956–1960. הניסוי הראשון בטיל נערך בכף קנוורל שבפלורידה ב-7 בינואר 1960. השיגור הראשון מצוללת (ג'ורג' וושינגטון, צוללת הטילים האמריקאית הראשונה) נערך ב-20 ביולי באותה שנה.
הטיל הוא דו-שלבי המונע בדלק מוצק. עם השנים פותחו ארבע גרסאות שלו - A-1, A-2, A-3 ו-B-3. גרסה חמישית, המכונה שוולין (Chevaline), פותחה על ידי הצי הבריטי.
משקלו של דגם A-1 היה 13.1 טון, גובהו 8.7 מטרים וקוטרו 1.4 מטרים. לדגם A-3 היה משקל של 16.2 טון וגובה של 9.86 מטרים. לדגם A-1 היה טווח של 1,900 קילומטרים, לדגם A-2 - 2,800 קילומטרים ובדגם המתקדם ביותר (A-3) הגיע הטווח ל-4,600 קילומטרים ולמהירות של 13,000 קילומטר לשעה.[1]
לצורך שיגור מדויק של הטיל למטרתו פותחה מערכת הניווט הלווייני NAVSAT - שקדמה למערכת GPS - והותקנה בצוללות שנשאו את הטילים החל משנת 1964. בטיל עצמו הותקנה מערכת ניווט אינרציאלית.
הטיל נשא במקור ראש נפץ תרמו-גרעיני מדגם W47 בעל עוצמה של עד 600 קילוטון TNT, אך בעיות טכניות הביאו להחלפתו: דגם A-3 היה טיל מרובה ראשי נפץ, שנשא ראש נפץ מדגם W58, שבו שלושה ראשי נפץ תרמו-גרעיניים בעלי עוצמת פיצוץ של 200 קילוטון כל אחד. לראשי הנפץ בדגם A-3 גם נוסף מיגון נגד נזק אפשרי מפעימה אלקטרומגנטית.
דגם B-3 היה בעל טווח קצר משל A-3 (3,700 קילומטרים), אך נשא אמצעים להתמודדות עם מערכות טילים נגד טילים בליסטיים סובייטים. הוא שימש כבסיס לפיתוח של טיל הפוסידון, יורשו של הפולאריס.
מרבית טילי הפולאריס שבשירות הצי האמריקאי הוחלפו בטילי פוסידון החל בשנת 1972. מקצתם הוחלפו רק במהלך שנות השמונים על ידי טילי טריידנט. הסיבה לכך הייתה טכנית - למקצת צוללות הטילים האמריקאיות לא היו צינורות שיגור במידות המתאימות לקליטת טילי פוסידון, והן שימשו את הצי עד להוצאתן משירות פעיל.
בשירות בריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1963 חתמה בריטניה עם ארצות הברית על הסכם לרכישת טילי פולאריס. הטיל נכנס לשירות בצי הבריטי ב-1968 ושירת בו עד מחצית שנות התשעים (הרבה לאחר הוצאתו משימוש בצי האמריקאי). הטיל נשא ראשי נפץ גרעיניים מתוצרת בריטניה והוצב בצוללות מתוצרתה מדגם רזולושן (Resolution).
בריטניה הסכימה למסור את השליטה על בחירת המטרות לטילים שברשותה ועל הפעלתם למפקד בעלות הברית באירופה (למעשה מפקד נאט"ו), בהסתייגות שבעיתות חירום ובהיעדר סיוע ממדינות נאט"ו תהיה השליטה בטילים ובהפעלתם בידיה. בכל מקרה נדרשה הסכמת ראש ממשלת בריטניה לשימוש בנשק גרעיני בריטי. בנוסף, השליטה המבצעית על הטילים נמסרה לידי מפקד בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי (גם הוא קצין נאט"ו), אך זה האציל סמכות זו לסגנו המפקד על האוקיינוס האטלנטי המזרחי, שהיה תמיד אדמירל בריטי.
טיל הפולאריס המקורי לא תוכנן להתגבר על מערכות טילים נגד טילים סובייטיות. עם זאת, מספרם של הטילים שהוצבו בצוללות בריטיות היה מצומצם בהרבה מאשר בצי האמריקאי והם עמדו בפני התמודדות עם טילים נגד טילים סובייטים. לכן ביקשה בריטניה להגביר את הסיכוי שהטילים שלה יפגעו במטרותיהם. היא אימצה את מערכות ההתחמקות מיירוט שבדגם A-3 ושיפרה אותן לדגם טיל שנקרא שוולין. הפרויקט (שעלה הרבה יותר מכפי שהוערך בתחילה) אושר ב-1975. ב-1982 חומשה הצוללת הראשונה בטילי השוולין והאחרונה - ב-1987.
בריטניה בחרה שלא להחליף את טילי הפולאריס שלה לטילי פוסידון בשל העלות הכרוכה בכך. ממשלת הלייבור של קלהאן החלה לדון בהחלפתם בטילי טריידנט, וממשלת השמרנים של ת'אצר קיבלה את ההחלטה לעשות כך ב-1980. טילי הפולאריס האחרונים הוצאו משירות בצי המלכותי ב-1996.
ארצות הברית בחנה אפשרות למכור את הטיל לאיטליה ואף נערכו ניסויים בשיגור הטיל מאחת מאוניות הצי האיטלקי, אך לבסוף העסקה לא יצאה לפועל מסיבות פוליטיות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הטיל באתר Federation of American Scientists
- מאמר על הטיל, 1963, באתר Flightglobal
- מאמר על עסקת מכירת טילי הפולאריס לבריטניה
- היסטוריה של הארסנל הגרעיני הבריטי, באתר Nuclear Weapon Archive
- פולאריס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ להשוואה, לטיל טריידנט II משקל של 59 טון, גובה 13.58 מטר, קוטר 2.11 מטר ומהירות של 29,020 קילומטר לשעה.