מקדש ג'וקהנג
אתר מורשת עולמית | |||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
מידע כללי | |||||||||
סוג | מקדש בודהיסטי, cultural heritage of China | ||||||||
מיקום | Pargor Subdistrict | ||||||||
מדינה | הרפובליקה העממית של סין | ||||||||
הקמה ובנייה | |||||||||
תקופת הבנייה | ?–639 | ||||||||
תאריך פתיחה רשמי | 639 | ||||||||
מידות | |||||||||
שטח | 7.5 הקטאר | ||||||||
קואורדינטות | 29°39′11″N 91°07′52″E / 29.653103055556°N 91.131163888889°E | ||||||||
מקדש ג'וֹקְהָנְג (בטיבטית: ཇོ་ཁང་; במנדרינית: 大昭寺, פין-יין: Dàzhāosì) הקרוי גם ג'וקהנג, מנזר ג'וקהנג או טסוקלקנג, הוא מקדש בודהיסטי השוכן בכיכר ברקהור בלהסה, כיום בירת המחוז האוטונומי הטיבטי ובעבר בירת טיבט. הוא נבנה בתקופת שלטונו של המלך סונגטסן גמפו (649-605) לכבוד נישואיו לנסיכה וֶנְצֶ'נְג משושלת טאנג של סין, שהייתה בודהיסטית, והוא נחשב לאתר הקדוש ביותר לטיבטים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחום התאריכים המשוער להקמת מקדש ג'וקהנג נע בין 639 ל-647.[1] המלך סונגטסן גמפו בנה את המנזר על מנת לשכן בו את פסלו של אקשוביה, אחד מחמש בודהות החוכמה, שהובא לטיבט כחלק מהנדוניה של הנסיכה טריטסון (או בהיריקוטי) מבית המלוכה הנפאלי. על פי המסופר נעשתה הבחירה באתר על ידי כלתו השנייה של המלך סונגטסן גמפו, הנסיכה וֶנְצֶ'נְג משושלת טאנג של סין. הנסיכה בחרה במקום שבו היה אגם והורתה למלא אותו. אגדות טיבטיות עממיות מספרות כיצד יובש האגם בעזרת עז קדושה שהביאה אבנים בהן מילאו את האגם, וכי מי הבאר המצויה כיום במקדש מגיעים מהאגם שמתחתיו. עז בטיבטית היא "רא", ולאגדה על העז הפלאית יש זכר הן בשמה הקודם של להסה ("מקום האלוהים" בטיבטית) - ראסה ("מקום העז"), והן בתחריט של עז המצויה בחלקו הפנימי של המקדש. בתקופה זו היה קרוי המנזר "ראסה טולננג טסוקלקנג" ("בית המסתורין, האצלה קסומה של ראסה"). השם "טסוקלקנג" הוא עד היום שם מקובל נוסף למקדש. במקביל נבנה מנזר רמוצ'ה על מנת לשכן בו את פסל ג'ובו שאקימוני (Jowo Shakyamuni - אחד משמותיו של בודהה) שהובא לטיבט כחלק מהנדוניה של הנסיכה וֶנְצֶ'נְג. לאחר מותו של המלך סונגטסן גמפו הורתה הנסיכה להעביר את הפסל לג'וקהנג על מנת להגן עליו, והוא נשאר במקדש מאז, ואף הקנה למנזר את שמו הנוכחי ג'ובוקהנג או ג'וקהנג – "בית בודהה".
מקדש ג'וקהנג נסגר בתקופת שלטונו של המלך לנגדהרמה (שלט 841-838) שניסה להחזיר לטיבט את דת הבון ורדף את הבודהיסטים. אטישה, המורה הבודהיסטי הידוע, לימד במקדש במאה ה-11, ומאז משמש המקום כמקדש וכמנזר העיקרי של להסה. המנזר נבזז כמה פעמים במהלך פלישות המונגולים, אבל המבנה שרד. כאשר הדלאי למה ה-5 קבע את להסה כבירת טיבט במאה ה-17 עבר הג'וקהנג שיפוץ, ומאז הוא המקום הקדוש ביותר לטיבטים. במובנים מסוימים המקדש נערץ על כל הזרמים בבודהיזם הטיבטי, אבל הוא מצוי כיום בחזקת זרם הגלוג (כת הכובעים הצהובים).
בתקופת מהפכת התרבות חיללו המשמרות האדומים את פנים המקדש ורוב החפצים כנראה נלקחו ונעלמו. בשלב מסוים הפכו מגורי הנזירים ל"בית הארחה מספר 5" ונטען גם שחלק מהמקדש שימש דיר לחזירים. המקדש עבר שיפוצים החל ב-1980. בשנת 2000 הכריז אונסק"ו על המקדש כאתר מורשת עולמית כחלק מהאתר המכונה "המכלול ההיסטורי של אמון פוטאלה להסה".
המבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכלול המבנים של מקדש ג'וקהנג משתרע על שטח של 25,000 מטרים רבועים בחלק העתיק של להסה, והכניסה הראשית אליו היא מצדו המערבי, בכיכר ברקהור. צליינים נוהגים להקיף את המקדש עם כיוון השעון וגבולות ההקפה, המכונה "קוֹרה" בטיבטית, מסומנים על ידי ארבעה מבערי קטורת גדולים מאבן, הממוקמים בפינות מכלול המקדש. חלק מהצליינים מבצעים את המסלול תוך כדי מעבר מעמידה להשתטחות מוחלטת, מנהג מקובל בבודהיזם הטיבטי, אשר נועד לטהר את הגוף מגאווה ולהביע הוקרה למורים רוחניים.
מקדש ג'וקהנג הוא מבנה בן ארבע קומות, שגגותיו מחופים ברעפי ארד מוזהבים. הבניין בנוי בסגנון ויהארה, סגנון אדריכלות של מקדשים בודהיסטים שמקורו בהודו, ואחר כך התפשט עד שהפך כיום לתערובת של סגנונות נפאליים וסיניים. במהלך השנים עבר המקדש שיפוצים רבים, כולל כאמור בשנות ה-80 של המאה ה-20, לאחר הנזק שנגרם במהפכת התרבות, ועם זאת התוכנית הבסיסית של הבניין נשמרה, בייחוד כיוונו ממערב למזרח, היוצא דופן ביחס למבנים ציבוריים אחרים בטיבט. נטען[דרושה הבהרה] כי הסיבה לכך היא מתן כבוד לנסיכה בהיריקוטי בכך שהמקדש פונה כלפי מולדתה, נפאל. מהמבנה המקורי מהמאה ה-7 נותרו מספר שרידים. תיארוך פחמן-14 הוכיח כי קורות העץ בתקרה ובגג הן מקוריות כמו גם משקופי הדלתות בסגנון נאוורי (סגנון של הנפאלים תושבי עמק קטמנדו), כמה עמודים מגולפים וקשתות בכניסה.[2] על גג המקדש, מעל הכניסה, ניצבים פסלים של איילים מוזהבים משני אגפיו של גלגל דהרמה.
הכניסה מובילה לחצר מרוצפת מוקפת חומה לפני המקדש. החצר המכונה דוקהנג, משמשת מרכז לטקסים בתקופת החגים. שתי אסטלות ("דורינג" בטיבטית) ניצבות משני צדי הכניסה לחצר. האסטלה בצד הדרומי הוצבה על ידי הסינים ב-1793, בתקופה של מגפת אבעבועות שחורות, ועליה חקוקות עצות לשמירה על ההיגיינה על מנת להימנע מהידבקות.[3] לידה גזע עץ ערבה המכונה ג'ובו אוטרה ("שיער ג'ובו"), שעל פי המסורת נשתל על ידי המלכה וֶנְצֶ'נְג כשהמקדש נחנך. האסטלה בצד הצפוני עתיקה הרבה יותר. היא כתובה בטיבטית ובסינית ומפרטת את הברית הסינו-טיבטית שנחתמה על ידי המלך רלפצ'ן ב-822, וכוללת את הכתובת:
"טיבט וסין יקפידו לשמור על הגבולות של השטחים בשליטתן כיום. כל מה שמזרחה להן הוא במדינה של סין הגדולה, וכל מה שמערבה להן הוא, בלא פקפוק, המדינה של טיבט הגדולה. מכאן ואילך לא יהין שום צד לחולל מלחמה או לנסות לכבוש שטחים. כל אדם חשוד ייאסר, עסקיו יבדקו והוא ילווה חזרה למקום ממנו בא."[4]
לפני הכניסה שורת מנורות חמאת יאק בוערות. הכניסה למקדש היא דרך פרוזדור קצר אופל שמשני צדדיו גומחות ובהן פסלים ופסלונים של אלים ויצורים מיתיים שנועדו להגן על המקדש. פנים מקדש ג'וקהנג אפל ובו מבוך של קפלות המוקדשות לאלים ולבודהיסטוות השונים, המוארות על ידי נרות מקודשים ושאווירתן סמיכה בשל עשן הקטורת.
בחלק הפנימי ביותר של המקדש בקומת הכניסה פסלים גדולים של דמויות חשובות בבודהיזם הטיבטי, כמו פדמאסמבהאבה (או בשמו הטיבטי "גורו רינפוצ'ה"), יוגי ורב-אמן טנטרה הודי, אשר הביא את הבודהיזם הטנטרי לטיבט במאה ה-8, מאיטריה (או בשמו הטיבטי "ג'מפה") הבודהה העתידי, והבודהיסטווה אוולוקיטשוורה (או בשמו הטיבטי "צ'נרזיג"), שעל פי הבודהיזם הטיבטי הדלאי למה הוא אחד מגלגוליו, כאלת הרחמים שלה אלף ידיים. מסביב לחלק המרכזי מפוזרות קפלות. צליינים נוהגים לבצע הקפה (הקרויה נאנגקור) עם כיוון השעון בתוך החלק הפנימי תוך שהם מבקרים בקפלות השונות. בדרך כלל נוצרים תורים ליד הקפלות הקדושות ביותר, כדוגמת הקפלה של צ'נרזיג בצד צפון, ובייחוד ליד הקפלה המצויה בצדו המזרחי של האולם המרכזי, והמוקדשת לפסל של ג'ובו שאקימוני. מצפון לקפלה זו וצמודה אליה, נמצאת הקפלה של "בודהה של האור האינסופי", שלפניה מוצבים פסליהם של המלך סונגטסן גמפו, ונשותיו, בהיריקוטי הנפאלית, ווֶנְצֶ'נְג הסינית. רוב הפסלים במקדש נשברו כחלק ממהפכת התרבות, והפסלים המוצגים כיום הם העתקים של הפסלים המקוריים, תוך שנעשה מאמץ לשבץ חלקים מהפסלים המקוריים.
הפסל של ג'ובו שאקימוני (אחד משמותיו של בודהה), שהובא לטיבט כחלק מהנדוניה של הנסיכה וֶנְצֶ'נְג, נחשב לפסל הקדוש ביותר בטיבט. הפסל המקורי מהמאה ה-7 נלקח כנראה על ידי הדזונגרים בפלישתם לטיבט ב-1717, והפסל הניצב כיום בקפלה הוכן כנראה במאה ה-18.[5] בחדר שלפני הקפלה פסלים של ארבעת המלכים השומרים ושני בודהיסטוות מגנים. הפסל שגובהו 1.5 מטרים מכוסה במשי ובתכשיטים ומוקף בעמודי כסף עם מוטיבים של דרקונים. עולי הרגל נוגעים במצחם ברגלו השמאלית של הפסל עד שהנזיר המשגיח טופח על שכמם לאות שיש להמשיך הלאה. מאחורי הפסל פסלונים של דלאי למה ובודהיסטוות.
בקומה השלישית ניצב פסלה של פלדן למו, שבבודהיזם ההודי היא האלה המגינה על טיבט, על להסה ועל הדלאי למה. מגג המקדש נשקף הנוף אל כיכר ברקהור ואל ארמון פוטאלה.[2]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Dowman, Keith. The Power-places of Central Tibet: The Pilgrim's Guide. 1998. Routledge & kegan Paul, London. ISBN 0-7102-1370-0
- Mayhew B., Kohn, M., "Tibet". Lonely Planet (2005) 6 ed. ISBN 9781740595230
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יותם יעקובסון, יחסי סין טיבט בראי ההיסטוריה התחלת המאמר עוסקת בג'וקהנג.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כך על פי ה-Lonely plant. Dowmen משער כי מדובר ב-642.
- ^ 1 2 Jokhang Temple, Lhasa, באתר Sacred Destinations, 18 ביוני 2009
- ^ Dowman 1998, pp. 40–41
- ^ הטקסט המתורגם לאנגלית במלואו
- ^ Dowman 1998, pp. 45–46