מביירות לירושלים

מביירות לירושלים
From Beirut to Jerusalem

מידע כללי
מאת	תומאס פרידמן
שפת המקור	אנגלית
סוגה	ספר זיכרונות
הוצאה
הוצאה	פראר, סטראוס וג'ירו, דאבלדיי
תאריך הוצאה	1989
מספר עמודים	438
הוצאה בעברית
הוצאה	מעריב
תאריך	1990
תרגום	יונתן פרידמן
סדרה
הספר הבא	הלקסוס ועץ הזית
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001115164

מביירות לירושלים הוא ספרו של תומאס פרידמן שיצא לאור באנגלית בשנת 1989. הספר יצא לאור גם בתרגום לעברית בשנת 1990 בהוצאת ספריית מעריב בתרגום של יונתן פרידמן.

תומאס פרידמן נולד וגדל במיניאפוליס במדינת מינסוטה בארצות הברית. למד באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס וזכה במלגה ללימודים באוניברסיטת אוקספורד באנגליה שם השלים תואר שני בלימודי המזרח התיכון. בשנת 1977 החל לעבוד בסניף של סוכנות הידיעות UPI בלונדון ובשנת 1979 נשלח לביירות בירת לבנון על ידי סוכנות הידיעות. בשנת 1981 התקבל לעבודה בעיתון הניו יורק טיימס. הוא נשלח לביירות מטעם העיתון בשנת 1982. סיקורו של פרידמן את מלחמת לבנון זיכה אותו בפרס פוליצר. בשנים 1984-1988 הוצב בירושלים וזכה בפרס פוליצר נוסף על סיקור האינתיפאדה הראשונה.

תומאס פרידמן זכה בפרס הספר הלאומי בארצות הברית בשנת 1989 (National Book Award) בקטגוריית ספרי העיון על ספר זה.

הספר כולל תוכן עניינים, מבוא, שני חלקים עיקריים - ביירות וירושלים, חלק סיום ומפתח אלף ביתי. תומאס פרידמן מתאר את האירועים שהתרחשו סביבו ואת ההבנות, המחשבות והתובנות אליהם הגיע בצל האירועים. מתוך התיאורים בחלקו הראשון של הספר עולה תמונה של חיי היום יום בלבנון בכלל ובקאזנר בפרט במהלך מלחמת האזרחים שם. החלק השני מציג את ישראל, חילונים ודתיים, שמאלנים וימניים ואת הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים והמאבק המזוין במהלך האינתיפאדה הראשונה.

תומאס פרידמן ציין שמספר ההרוגים בביירות במהלך 14 שנות מלחמת האזרחים הגיע למאה אלף. הוא זיהה רצון עז אצל תושבי ביירות לחיות ולנצל את ההפוגות בין פירצי האלימות. האנשים שהתרגלו למה שקורה סביבם מתייחסים לדברים באופן סלקטיבי, רק למה שבשליטתם: יריות וחטיפות רחוקות אינם חודרים לתודעה. לדעת פרידמן אנשי ביירות ניחנו בדמיון עשיר הנחוץ להם כדי לשרוד וגם בזמנים הקשים לא שכחו איך לצחוק. ברגעים הקשים של המלחמה אנשים מתאמצים לשמור על קשרים אנושיים וחברתיים. נוצר דחף לא להתבודד. פעילות חברתית כפעולה נגד התוהו. ביירות לדעת פרידמן היא עיר של מיתוסים וכל לילה הוא אחד מאלף לילה ולילה.

תומאס פרידמן קורא ליאסר ערפאת לוחם טפלון כי שום דבר לא דבק בו. לא ביקורת, לא עמדות פוליטיות מוגדרות ולא כישלונות. ערפאת הצליח ליצור מסגרת מאוחדת המציגה את העניין הפלסטיני. ערפאת ניחן בחוש תאטרלי, בחשאיות ובערמומיות של סוחר בשוק. הרלוונטיות של אש"ף הוצגה לדעת פרידמן על ידי מעשי טרור בישראל וברחבי העולם. אנשי אש"ף נהנו בביירות מחיי שפע, מחיים טובים, אוכל וחיי לילה ולא עשו הרבה כדי לקדם את נושא הקמת המדינה הפלסטינית. הם נהנו מאשליית הכוח שלהם בביירות. חיי הפליטים ללא אשליות הם בלתי נסבלים. ביירות השחיתה את אש"ף וערפאת הפך לראש העיר של מערב ביירות. ביירות הפכה לתחליף והטרור שימש בשלב ההמראה והפרסום באמצעי התקשורת.

העיר חמאת בסוריה הייתה העיר הרביעית בגודלה במדינה. העיר נמצאת כמאתיים קילומטר מדמשק והיו בה 180,000 תושבים רובם מוסלמים סונים. בפברואר שנת 1982 הרס חאפז אל-אסד את העיר שהאחים המוסלמים בעיר התקוממו נגדו. הצבא הסורי הביא תגבורת וכוחות גדולים לעיר והרג באכזריות רבים מתושביה. הוא עשה זאת כדי להזהיר את יריביו. בחודש מאי פתח את הדרך מדמשק כדי שתושבי סוריה ידעו מה קרה. השלטון של אסד בסוריה התבסס על מיעוט עלווי ואסד לא יכול היה להרשות לעצמו שההתנגדות תצליח. תומאס פרידמן ביקר בעיר חאמה לאחר שהכביש אליה נפתח. בפרק "חוקי חאמה" הוא מצטט בין היתר מתוך כתבה של כתב הטלוויזיה הישראלית, אהוד יערי.^[1]

תומאס פרידמן הבין שלמרות שלמיליציות הרבות בביירות, כארבעים במספר, ישנם דוברים רבים לא תמיד האנשים שחטפו והרגו רצו מיד לבאר בו היו כתבים זרים ולא תמיד מיהרו לספר לתקשורת. לפעמים כך כתב, העיתונאי צריך לחפש את אלה ששותקים כדי שיספרו את הסיפור האמיתי. הפלגים של אש"ף, הפלנגות, המיליציות המוסלמיות נחשבו פחות מסוכנים ופחות עצבניים מהסורים. הסוכנים הסוריים בלבנון חיסלו עיתונאיים ערביים ומערביים ולא סבלו דווחים ביקורתיים נגדם. במילים של פרידמן, הסורים לא הבינו בדיחות.

הישראלים לדעת תומאס פרידמן היו פולשים מוזרים שהגיעו לביירות תמימים ועזבו אחרי 3 שנים כתיירים זועמים שנשדדו, רומו ומטענם נשדד. הישראלים לא הבינו שלבנון בנויה כשתי מדינות אחת נוצרית ואחת מוסלמית והן חיו בשלום ביניהן רק כאשר היו באיזון כוחות. ישראל הייתה כלי בידי המנהיגים הנוצרים המושחתים שרצו לשמור על כוחם מול המוסלמים שהיו הרוב בלבנון. הפלנגות לדעת פרידמן היו מוכנים להילחם עד החייל הישראלי האחרון. שרון חשב בטעות שהכח של ישראל יוכל לפתור את סבך הבעיות של לבנון ולהגיע להסכם שלום. מדינות ערב לא התערבו למען ערפאת מול ישראל ולחצו על ערפאת שיעזוב את ביירות.

הישראלים בכלל וצה"ל בפרט ראו במחנות הפליטים מחנות של טרוריסטים. הישראלים לא יכלו לראות את הפגיעה באזרחים תמימים וחפים מפשע כי ראו בפלסטינים בכלל וביושבים במחנות מחבלים. קיני שדים ומחבלים. לכן החיילים סביב מחנות הפליטים לא יכלו לראות שנרצחים אזרחים. הוא מבקר את ועדת כהן שלא שפטה והענישה את האחראים לרצח. תומאס פרידמן כעיתונאי יהודי שחונך על טוהר הנשק של ישראל התאכזב מכך עמוקות. תומאס פרידמן הכין ופרסם כתבה מפורטת על הטבח במחנות סברה ושאתילה וההתעלמות של צה"ל ממה שקרה שם. על הכתבה הזו הוא זכה בפרס פוליצר.

מנהיגי מדינת ישראל רצו להקים מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. דוד בן-גוריון בחר להקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים בשנת 1967, בחרו מנהיגי ישראל לוותר קצת על הדמוקרטיה ולשלוט בערבים תוך דיכוי ומניעת זכויות. החזקת השטחים וההתיישבות היהודית בשטחים היו במצע ובאידאולוגיה של שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך. הניצחון במלחמה יצר בישראל הרגשה משיחית ניסית לאחר שבתקופת ההמתנה לפני המלחמה הייתה הרגשה של מצוקה ופחד שהסוף של מדינת ישראל קרב. לאחר המלחמה הייתה בישראל אידאולוגיה לאומנית פרגמטית שמנעה סיפוח מצד אחד ומנעה גם מציאת פתרון מדיני מצד שני. בישראל חיים זה לצד זה יהודים חילונים, ציונים דתיים, ציונים דתיים משיחיים וחרדים אורתודוקסים לא ציוניים. תומאס פרידמן ניסה להבין איך אפשר להיות יהודי חילוני בישראל ומה פרוש להיות יהודי בישראל. איך חיים בישראל זה לצד זה יהודים בעלי זהות דתית שונה עם השפעה מועטה של כל קבוצה על הקבוצות האחרות.

ישראל נשארה לאחר השואה של מלחמת העולם השנייה עם הדימוי של היהודי כקרבן. תומאס פרידמן טוען בספרו מביירות לירושלים שהישראלים צריכים להפסיק עם הדימוי של הקורבן. לדעתו, הישראלים מגזימים בלימוד השואה והוא מציע שהישראלים צריכים ללכת לדגניה החלוצה במקום ללמד כל כך הרבה על השואה. להשקיע פחות בפולחן המוות ולא לתת לזיכרון השואה להשתלט עליהם. פרידמן רואה כמוזרה את הסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות. הגישה הפטליסטית אופיינית, לדעתו, לישראלים רבים המקבלים את הדין במקרים רבים ללא מחאה, כמו למשל תשלום של מיסים גבוהים ושרות מילואים ממושך. לאחר מלחמת ששת הימים הייתה השתלבות של השטחים בישראל ושל הפלסטינים בישראל ללא מרי אזרחי של ממש. הניצחון והכיבוש של ישראל הפכו את פלסטין לישות גאוגרפית אחת ולקהילה והנושא הפלסטיני נולד מחדש.

פרידמן כתב את האפילוג לספר בסתיו 1989. הוא טוען בו בזכות נקיטת יוזמה חד-צדדית על ידי אחד הצדדים, הישראלים או הפלסטינים, כדי לפרוץ את המבוי הסתום. לטענתו, נסיגה ישראלית מהשטחים תמורת שלום, אינה יכולה להתבסס על רוב צר, אלא על לפחות שני שלישים מהציבור הישראלי, "אחרת עלולה לפרוץ מחלוקת חמורה בקרב העם".^[2] פרידמן טוען כי יש לבצע נסיגה חד-צדדית בגדה המערבית וברצועת עזה. נסיגה זו יכולה להתבצע בשלבים, מאזורים "שאינם חיוניים ממש" לביטחון ישראל, כאשר צה"ל יוכל להחזיק עמדות לאורך הירדן ו"רכסי ההרים האסטרטגיים" במרכז הגדה המערבית, המאיימים על אזורים סביב תל אביב וירושלים. פרידמן כותב נאום של ראש ממשלה ישראלי אל עמו מעל דוכן הכנסת, כפי שלדעתו צריך להיאמר:^[3]

"אנחנו ננהג באורח חד-צדדי. לא נבקש מאף אחד - לא מהעולם, לא מהפלסטינים ולא מירדן - רשות להנהיג את הסדרי הביטחון שאותם נקיים... ברגע שניסוג, חוקי המשחק יהיו אלה השוררים בדרום לבנון, חוקי שיקגו: אתה שולף סכין, אנחנו נשלוף אקדח; אתה מכניס אחד משלנו לבית-חולים, אנחנו נשלח מאתיים משלך לבית-קברות; אתה מתחיל עם קטיושות, אנחנו נענה בארטילריה; אתה תתחיל עם ארטילריה, אנחנו נפעיל את חיל-האוויר; אתה תיצור בעיות לאורך הגבול, אנחנו לא נרשה לאף אחד מכם לעבוד בישראל".^[3]

פרידמן מוסיף לנאומו של ראש הממשלה "שלו" איום כלפי הפלסטינים:

"אנחנו מוכנים לקיים יחסים נורמליים עם כל מדינה שתייסדו, ואנחנו גם מוכנים להשמיד את המדינה הזו אם היא תאיים עלינו בדרך כלשהי. אם אני אצטרך לשלוח את הצבא שלי בחזרה לשם, הוא כבר לא יבוא לשמש ככוח שיטור. עייפתי מכך. הפעם הוא ישליך אתכם אל עברו השני של הירדן".^[3]

פרידמן מציג שלושה תנאים שישראל צריכה לדרוש מהפלסטינים תמורת הסכמתה להקמת מדינה פלסטינית "בחלקים של הגדה המערבית ורצועת עזה":^[4]

1. הפלסטינים יסכימו להכיר במפורש בזכותה של ישראל להתקיים "כמדינה יהודית".
2. הפלסטינים יסכימו כי המדינה שלהם תהיה משוללת צבא, כאשר ישראל לבדה תפקח על הדה-מיליטריזציה שלה באמצעות עמדות על גשרי הירדן, כדי למנוע הכנסת כלי נשק לתוכה - ללא כוחות של האו"ם או כוחות רב-לאומיים.
3. הפלסטינים יסכימו שיישום התוכנית הזו יתבצע בהדרגה, במשך 5 שנים, כאשר בשלב הראשון תיערכנה בחירות חופשיות בגדה המערבית וברצועת עזה ורק לאחר מכן תוכל הממשלה הפלסטינית להכיר בישראל באופן משמעותי.

• תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, תרגום יונתן פרידמן, הוצאת ספריית מעריב, 1990.

• מביירות לירושלים, באתר של פרידמן (באנגלית)
• סקירה של הספר על ידי דניאל פיפס (באנגלית)
• סקירה על ידי ג'ון קמבל (באנגלית)
• מביירות לירושלים, באתר OCLC (באנגלית)