דניאל דפו

דניאל דפו
Daniel Defoe
לידה	13 בספטמבר 1660; לונדון, ממלכת אנגליה
פטירה	24 באפריל 1731 (בגיל 70); מורפילדס, לונדון, הממלכה המאוחדת
שם לידה	Daniel Foe
מדינה	ממלכת אנגליה, ממלכת בריטניה הגדולה
מקום קבורה	באנהיל פילדס
יצירות בולטות	רובינזון קרוזו, מול פלנדרס, יומן של שנת מגיפה
תקופת הפעילות	מ-1700
בן או בת זוג	מרי טאפלי (1684–?)
צאצאים	בנג'מין נורטון דפו, סופיה דפו

דניאל דֶפוֹ (באנגלית: Daniel Defoe;‏ 13 בספטמבר 1660 - 24 באפריל 1731) היה סופר ועיתונאי אנגלי. הוא נחשב, יחד עם סמיואל ריצ'רדסון, לאבי הרומן האנגלי. "רובינזון קרוזו" הוא ספרו הידוע ביותר.

ביוגרפיה

דניאל דפו נולד בלונדון בשם דניאל פו (Daniel Foe), אביו היה סוחר נרות וקצב. הוא שינה את שמו לדפו רק ב-1695, כיוון שמשמעות המילה Foe באנגלית היא אויב. בשנות ילדותו היה עד למאורעות כמו מגפת הדבר שפרצה ב-1665, והשרפה הגדולה של לונדון בשנת 1666. הוא השתייך לכנסייה "נון-קונפורמיסטית" אשר חבריה לא קיבלו על עצמם את מרותה של הכנסייה האנגליקנית. אביו רצה שיהיה כומר, אך הוא נמשך יותר לעולם המסחר.

ב-1682 החל את דרכו כסוחר, כעבור זמן התחיל לעסוק בביטוח אוניות, והרוויח הון בעסקיו. ב-1684 נשא אישה, וקיבל נדוניה מכובדת של 3,700 פאונד, אך גם סכום זה לא מנע את פשיטת הרגל שלו בשנת 1692, ובמשך מספר שנים עמל להחזיר את חובותיו לנושים, חובות שגרמו גם למאסרו.

חייו היו מלאי תהפוכות, הוא נלחם במרד של ג'יימס סקוט, הדוכס הראשון ממונמות', ותמך בוויליאם מאוראנז', בתקופה זו התחיל לכתוב את העלונים הפוליטיים השנויים במחלוקות שלו. בשנת 1702, כתב חיבור פוליטי סאטירי בו דיבר בשבחם של ה"נון קונפורמיסטים" ובעד הסובלנות. מאמרו התפרש כפגיעה בערכיה של הכנסייה האנגליקנית, ודפו הושלך לכלא למשך שנה, וגם נכבל לעמוד הקלון בפומבי במשך שלושה ימים, כל יום במקום אחר^[1].

הוא שוחרר מהכלא בזכות התערבותו של רוברט הרלי שר בממשלה הבריטית, ואחרי שחרורו עבד עבור הרלי ושרים אחרים בכתיבת עלונים פוליטיים. הוא היה למו"ל מצליח של כתב העת "הסקירה" ("The review"), עיתון שתמך בממשלה, ועסק בענייני השעה, ובנושאים חברתיים שונים. דפו היה העורך והכותב היחיד בכתב העת בשנים 1704 עד 1713. כתב עת זה נחשב לציון דרך בהתפתחות העיתונות האנגלית.

דפו היה סופר פורה ומגוון, כתב מעל ל-500 ספרים, עלונים וכתבי-עת בנושאים שונים כגון פוליטיקה, פשיעה, דת, גאוגרפיה, ועוד. הוא הרבה לצאת למסעות וכתב את ספר המסעות המשמעותי הראשון שהוקדש לכל אנגליה.

את כתיבתו הספרותית התחיל דפו רק בגיל שישים. הרומן הראשון שכתב "רובינזון קרוזו", פורסם ב-1719 וזכה להצלחה רבה. דפו קיבל את ההשראה לרומן מסיפורו של אלכסנדר סלקירק, ימאי שעזב את הספינה בה עבד עקב סכסוך עם רב החובל, ונשאר לבדו על אי לא מיושב. סלקירק חי חמש שנים בבדידות על האי, וחזר לאנגליה כאשר הזדמנה ספינה בריטית אל החוף ואספה אותו. רב החובל של אותה ספינה, וודס רוג'רס, שמע את סיפורו של סלקירק והעלה אותו על הכתב, הספר פורסם ב-1711. בדומה לסיפור זה מגולל הרומן "רובינזון קרוזו" את הרפתקאותיו של גיבור הנקלע לאי בודד ונאלץ להתמודד עם עולם פראי ולא מוכר, רחוק מהחברה והתרבות האנושיות.

דפו נחשב כמי שתרם תרומה מכרעת לרומנטיזציה של הפיראטיות הימית בספרות הפופולרית. בשנת 1724 פורסם הספר "ההיסטוריה הכללית של שודדי הים", המגולל את קורותיהם של שודדי ים בשנים 1717–1724, ביניהם הנרי איוורי, אדוארד טיץ' (הידוע יותר כשחור הזקן), סטיד בונט, אדוארד אינגלנד, ברתולומיאו רוברטס וויליאם קיד. על הספר היה חתום קפטן צ'ארלס ג'ונסון, אך כיום סבורים כי דפו הוא שכתבו בשם בדוי. ספר זה הוא אחד התיעודים המפורטים ביותר של קורות השוד הימי באותה תקופה, בעיקר במימי צפון ומרכז אמריקה.

דפו הוא אבי סגנון הריאליזם בספרות, הדמויות הם בני אדם רגילים, לא בני מעמדות גבוהים ולא בעלי כוחות על-טבעיים. גם האירועים המתוארים בפירוט הם מציאותיים, כאלה שיכולים להתרחש בחייהם של הקוראים.

יצירות נוספות שכתב דפו אחרי הצלחת "רובינזון קרוזו" הם "מול פלנדרס", "יומן שנת המגפה" ו"רוקסאנה". דפו מת בלונדון ב-1731.

מבחר תרגומים של ספריו לעברית

"רובינזון קרוזו", ספרו המפורסם ביותר, תורגם לעברית פעמים רבות. חלק מהתרגומים לא היו מלאים, ורובם היו מיועדים לילדים ונוער.

להלן מבחר תרגומים של ספריו לעברית, מהשנים האחרונות:

רוקסאנה, או הגבירה בת המזל, תרגם גרשון גירון, הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
רובינסון קרוזו : חייו וקורותיו, תרגם מאנגלית אשר ברש, הוצאת מסדה, רמת-גן, 1980.
רובינזון קרוזו, תרגם צבי ארד, הוצאת מחברות לספרות ,1960, 1988, 1990.
רובינזון קרוזו, תרגמה סיגל אדלר, הוצאת כרמל, 2006.
מול פלנדרס, תרגמה סיגל אדלר, הוצאת כרמל, 2004.
יומן שנת המגפה, תרגם יותם ראובני, הוצאת נמרוד, 2002.