גיליוטינה

גיליוֹטינה (בעברית: מַעֲרֶפֶת, בצרפתית: Guillotine) היא מכשיר אשר שימש להוצאה להורג בעריפה בצרפת, במושבותיה, ובמידה פחותה גם בכמה מדינות אירופיות אחרות. הגיליוטינה פותחה ונכנסה לשימוש במהלך המהפכה הצרפתית. מדובר במתקן בעל סכין חדה וכבדה, אשר נופלת ועורפת את ראש האדם השכוב מתחתיה קשור, אל תוך סל. ההמונים קראו למתקן "Guillotine", על שם האיש שהכניס את המתקן הזה לשימוש, בהטיית שמו בלשון נקבה, דוקטור ז'וזף אינייאס גִיוֹטַן (Joseph-Ignace Guillotin).

הגיליוטינה, מסמליה הבולטים של המהפכה הצרפתית, הייתה נתונה במחלוקת עזה. יש שראו בה מופת לשוויון מול החוק של הראויים למוות, המומתים מיידית, ללא עינויים וסבל. לעומתם יש שראו בה אמצעי אכזרי הנוטל חיי אדם כלאחר יד.

בין האנשים הידועים שראשיהם נערפו בה היו לואי ה־16, שהוצא להורג ב־21 בינואר 1793, ואשתו מארי אנטואנט, וכן מקסימיליאן רובספייר, שהוצא להורג ב-28 ביולי 1794.

מתקנים מכניים לכריתת ראשים היו קיימים עוד בסין, בספרטה ובפרס הקדומה.

ידוע על שימוש במתקן ה"הליפקס גיבט" (מאנגלית: Halifax Gibbet) דמוי הגיליוטינה כבר בשנת 1307 באירלנד. לאחריו הופיע מתקן סקוטי שנקרא "העלמה הסקוטית" (מאנגלית: Scottish Maiden), והיה בשימוש לצורכי הוצאה להורג באיים הבריטיים. הנידון שכב על גבו כשידיו כבולות, מתחת ללהב גרזן שעליו הונחה אבן כבדה הקשורה לגלגלת ולחבל ארוך. כל בני הקהילה משכו את החבל ושחררו אותו לפי פקודה, וכך ההוצאה להורג הייתה משותפת וציבורית.

בגרמניה הופיע במאה ה-16 מתקן ה"דילה" דמוי הגיליוטינה, ובאותה מאה הופיע באיטליה מתקן ה"מאנאיה", בו היה הנידון כורע על ברכיו ומניח את גרונו על להב תחתון, בעוד להב עליון היה מורד על עורפו.

עם זאת נודעת למתקנים אלו השפעה מועטה ביותר על המצאת הגיליוטינה, שתוכננה והומצאה מחדש ללא הסתמכות על מודלים קודמים.

תחילת השימוש בגיליוטינה – בימי המהפכה הצרפתית. הרופא ההומניסט ד"ר ז'וזף אינייאס גיוטן, פרופסור לאנטומיה, הציע ב־1789 להשתמש ב"מכשיר מכני לעריפת ראשים" כאמצעי הומני להוצאה להורג. לטענתו, המתקן, שיש להמציאו, יהרוג ללא כאבים, ובדרך הריגה הזהה לַכּוֹל. לאחר שהחל השימוש במתקן, הוא קיבל את השם "גיליוטינה" (נהגה בצרפתית, "גיוטִין"), על שמו של הרופא. בתקופה המלוכנית היו ארבע צורות רשמיות של הוצאה להורג: ראשיהם של אצילים נערפו בחרב או בגרזן, פשוטי העם נתלו בפומבי, ופושעים שביצעו פשעים חמורים נשרפו על המוקד, כפי שאירע למשל בצרפת ב-1780, או נקשרו ונמתחו באוויר בארבעת גפיהם, ובותרו בחרב.

רבים באספה המכוננת הלאומית, ובהם רובספייר ואנשיו, התנגדו נחרצות לעונשי מוות, אך בסופו של דבר, עונש המוות אושר בהצבעה במקרי בגידה במולדת. מאוחר יותר היה רובספייר גדול המשתמשים בגיליוטינה, וגם ראשו שלו נערף בה.

במשך שנתיים לא נעשה דבר ליישום הצעתו של ד"ר גיוטן, עד שהמוציא לפועל של בית המשפט בפריז, שארל אנרי סנסון, הממונה גם על ביצוע ההוצאות להורג, פנה אל האספה הלאומית והביא בפניה את הצורך לזרז את הוצאתם להורג של נידונים רבים שהצטופפו בבתי הכלא השונים. האספה מינתה את ד"ר אנטואן לואי, מזכיר האקדמיה לכירורגיה, לתכנן מכשיר יעיל להוצאה להורג. הוא מסר את תוכניותיו לנגר המלכותי אך בשל מחלוקת על עלויות העבודה הועברה מלאכת הבניה לבונה הצ'מבלו טוביאס שמידט, ששינה במעט את העיצוב והמכניקה.

המתקן שיוצר קיבל את השם הרשמי "לואיזון" או "לואיזט" (מצרפתית: Louisette) על שם ממציאו, אך ההמונים נתנו לו את שמו המוכר יותר, גיליוטינה. המתקן החדש הועבר לחצר בית הכלא שהיה גם בית החולים הפריזאי ביסטר, ושם נוסה על כבשים ועל ראשי גוויות, בהצלחה רבה.

ב־25 באפריל 1792 התרחשה ההוצאה להורג הראשונה בגיליוטינה, כאשר נערף ראשו של שודד-הדרכים והרוצח ז'אק ניקולא פאלטייר בפלאס-דה-גראב בפריז.

בגיליוטינה הוצאו להורג גם בכירי בית המלוכה בצרפת לרבות לואי השישה עשר ומארי אנטואנט. מאוחר יותר, גם מקסימיליאן רובספייר, מנהיג "שלטון הטרור" בצרפת, הוצא להורג בגיליוטינה.

בימי הטרור של רובספייר הוצאו להורג 17,000 איש, ונשמעה הטענה שקלות הביצוע ומהירותו מעודדת את השימוש בגליוטינה ויוצרת זילות של חיי אדם. ישנה עדות שבאחד המקרים הוצאו להורג 21 איש תוך 38 דקות.

בתקופה זו נשמעו טענות על כך שההכרה לא אובדת מיידית, בשל מהירות החיתוך, ואנשים העידו שראו ראשים שקרצו אליהם או ניסו לומר דבר מה.^[1][2] בעוד שבתלייה עוצמת הנפילה גורמת לרוב למוות מיידי כתוצאה משבירת המפרקת, עריפת הראש המהירה בגיליוטינה מצמצמת את החבלה הגופנית המיידית הנגרמת למוח. הירידה הפתאומית בלחץ הדם המגיע למוח מביאה כעבור מספר שניות לאובדן הכרה.^[3]

הגיליוטינה השנויה במחלוקת המשיכה לשמש גם בתקופת נפוליאון בונפרטה ונפוליאון השלישי. במיוחד עוררה התנגדות גוברת ההילולה והפולחן סביב ההוצאה להורג, מה גם שלעיתים הפכה פושעים לגיבורים.

ב־1870 הוצא להורג ז'אן-בטיסט טרופמן, רוצח משפחה שלמה בת שמונה נפשות. ההוצאה להורג הפכה להילולת שיכורים, והצופים טבלו את מטפחותיהם בדם, כפי שעשו בשעתו בעת ההוצאה להורג של לואי ה־16. הממשלה הוציאה מספר תקנות חדשות כדי למנוע את הישנות הביזיון הזה. ההוצאה להורג המשיכה להיות בכיכר אך הבמה בוטלה. הגיליוטינה שהייתה לרוב אדומה נצבעה בחום. הלהב נצבע בשחור כדי להפחית את הברק ונצנוץ השמש עליו. ומעל הכול בוטלה משרת המוציא להורג בכל צרפת, ונמסרה באופן בלעדי לאדם אחד^{[דרושה הבהרה]}. הזוכה במשרה היה לואי דובלר ובנו בכורו.

עוזר-תליין ונגר בשם ליאון ברגר שכלל את הגיליוטינה והוסיף מנגנוני עזר כגון ידית לשחרור הלהב, מושב-גופה מתקפל ומגן שנועד למנוע התזת דם על התליין ועוזרו. הלהב עם הברגים שקל כ-40 ק"ג ואילו גובה הקורות היה כ-4 מטרים.

אותו לואי דובלר לקה בהתמוטטות עצבים לאחר שאישה נידונה התפשטה לפניו בפתאומיות לפני הגיליוטינה. הוא הודיע שלא יערוף עוד נשים. לאחר מכן ניתז זרם דם על פניו, והוא לקה בהמטופוביה, פחד חולני מדם. במקביל גם רדפו אותו אנרכיסטים והומניסטים וניסו לחטוף אותו ולחסלו. הוא פרש, וירש אותו בנו אנאטול דובלר.

אנאטול דובלר ערף 300 ראשים, האחרון בהם בשנת 1939. לאחר מותו של אנאטול בשנה זו התבצעה הוצאה להורג של אויגן ויידמן, רוצח סדרתי ב־17 ביוני 1939 ברחוב בפתח בית הסוהר סן פייר בוורסאי. האירוע הפך להילולה גדולה ובזויה, והוחלט שמעתה הגיליוטינה תוצב בתוך בית הכלא, ורק פקידי הכלא ועורך הדין של הנידון למוות יהיו נוכחים בה.

ההוצאה להורג האחרונה שנערכה באמצעות גליוטינה, בצרפת ובכלל, הייתה ב-10 בספטמבר 1977 כאשר חמידה ג'נדובי, מהגר מוסלמי, הוצא להורג בעוון עינוייה ורציחתה של אליזבת בוקט.

ב־1981 בוטל עונש המוות בצרפת.

גם בגרמניה הנאצית השתמשו בגיליוטינה להוצאה להורג של פושעים פליליים, ומתנגדי המשטר הנאצי. כך, למשל, נערף בשנת 1941 מוריס באבו, צעיר שווייצרי שניסה להתנקש בחייו של היטלר, ונערפו גם אנשי תנועת הוורד הלבן שהפיצו כרוזים אנטי-נאציים במינכן בשנת 1943. באמצעות הגיליוטינה הוצאו להורג כ-20,000 איש בידי הנאצים.

וילי הרולד, שנשפט על ידי הבריטים על פשעי מלחמה, הוצא להורג בגיליוטינה.

המתקן החדש היה מורכב משתי מסילות עץ אנכיות, שביניהן נע להב מתכת חד ומשופע. צורתו החדשה של הלהב נועדה לחתוך את הצוואר בקלות ובמהירות, ולא לחבוט בכוח בראש, כמו במתקנים הישנים, על מנת לכרות אותו.

ערב ההוצאה להורג היה עורפו של הנידון מגולח, והוא היה מגיע אל אתר ההריגה במרכבה מסורגת. הנידון היה עולה אל הגיליוטינה כשפניו אליה, ידיו קשורות מאחורי גבו, ועיניו גלויות. הוא היה מוצמד ברצועות קשירה אל משטח עץ אנכי שהגיע עד חזהו. משטח העץ נסב על ציר ועבר למצב מאוזן, כשצווארו של הנידון הוכנס לתוך ה"לונט" (ירח קטן בצרפתית), עיגול בקוטר צוואר אדם, שאחז בו לבל יזוז. הסכין החדה הייתה יורדת במהירות וחותכת חיתוך מהיר ונקי את הצוואר, והראש היה נופל לתוך סל, שנקרא באירוניה "סל הפיקניק". מאחר שהלב עדיין פעם היה פורץ זרם דם חזק. צוות ההוצאה להורג היה מכוסה דם מכף רגל ועד ראש, ועל פי העדויות הצחנה במקום הייתה גדולה וכלבים היו נאספים בלילות ללקק את הדם.

מפעיל הגיליוטינה היה אוחז בשערו או באוזניו של הנידון ומציג את ראשו לציבור הנוכח.

הגיליוטינה מופיעה בספר "עלובי החיים" של ויקטור הוגו המתאר אותה כייצור מפחיד, הלועט את קורבנותיו בתאוות דם נקמנית. זוהי בעצם אלגוריה למערכת הצדק הצרפתית של אותה תקופה, שמתוארת בהרחבה בהמשך הספר ומגולמת בדמותו של איש המשטרה המפקח ז'אבר.

כמו כן בספרו של ויקטור הוגו יומו האחרון של נידון למוות הוא מתאר בפרוטרוט את עריפת הראשים הוא הוקיע את הגיליוטינה וקרא לראשי העם לבטל את עונש המוות ובפרט את הגיליוטינה ^[4]

עוד הוא כותב בספרו״ ריבותי! ראשים רבים מידי נטרפים ידי שנה בצרפת אתם עוסקים בחסכון? חיסכו בזה אתם בעיצומם של ביטולי משרות? בטלו את משרת הצליח בכסף שעולים שמונים התליינים שלכם, תוכלו לשלם את משכורתם של שש מאות מורים״

מתוך הספר יומו האחרון של נידון למוות עמוד 116

בסרט "האלמנה מסן פייר" מתוארת סיטואציה, שבה אנשי אי צרפתי בודד מחכים חודשים רבים לבואה של הגיליוטינה, על מנת שיוכלו להוציא להורג רוצח.

בספר "סקרלט פימפרנל", בהמשכיו ובעיבודים הרבים שנעשו לו, מסופר סיפורו של אציל אנגלי בימי המהפכה הצרפתית, שבעזרת קבוצה קטנה של שותפים (שאינם מודעים לזהותו האמיתית) מציל צרפתים מאימת הגיליוטינה. הספר נפתח בתיאור קודר ואפל של שגרת פעולתה של הגיליוטינה.

האופרה "אנדרה שנייה" של אומברטו ג'ורדאנו מתרחשת בימי המהפכה הצרפתית, ומגוללת את סיפורו של המשורר ולוחם החופש אנדרה שנייה (30 באוקטובר 1762 – 25 ביולי 1794), שהוצא להורג באמצעות גיליוטינה בהוראת רובספייר. הוא היה מאחרוני המוצאים להורג במהפכה הצרפתית. שלושה ימים לאחר מותו, נאסר רובספייר, ראשו נערף ובכך בא הקץ לטרור המהפכני.

בשנת 1934 פרסם המשורר נתן אלתרמן את "שיר הגיליוטינה", שבו הגיליוטינה היא הדוברת.^[5][6]

בספרי "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, מופיעה "הגליוטינה הכסופה" המשמשת לניתוק האדם מהדמון שלו, המייצג חלק מרכזי בנפשו של האדם.

להקת המטאל "Kreator" כתבה והלחינה שיר בשם "Under The Guillotine" העוסק בהוצאה להורג באמצעות גיליוטינה.

באחת ממהדורות המשחק "Assassin's Creed: Unity", העוסק במהפכה הצרפתית, ניתן באריזת המשחק פסלון להרכבה של גיבור המשחק (ארנו) כשמאחוריו גיליוטינה מגואלת בדם.

הזמר אליס קופר השתמש בגיליוטינה באחד משירי הרוק שלו: במהלך השיר מוציאים אותו להורג על חניקה.

במסגרת הביאנלה בהרצליה בשנת 2007 הועמד במרכז האירועים בהרצליה דגם גיליוטינה בגודל מלא של האמן אריאל קליינר, שנבנה על פי שרטוטים של גיליוטינה מקורית.

בימינו משתמשים במונח זה כשם למתקן לחיתוך נייר (טְרִימֶר, או מַחְתֵּכָה), אשר נמצא בבתי דפוס ופועל בדרך דומה לגליוטינה, ובהשאלה למתקנים ביתיים לחיתוך נייר. יש גם "גיליוטינות" המשמשות לחיתוך פחי מתכת בבתי מלאכה לפחחות ומסגרות ובסדנאות צורפות.

מכשיר נוסף הקרוי "גיליוטינה" משמש לקיצוץ סיגרים. המכשיר בנוי מלהב בודד או כפול (בדרך-כלל כפול), והקציצה מתבצעת על ידי הכנסת חלק קטן מאוד של 'זנב הסיגר' לתוך טבעת הקוצץ וחיתוך החלק האחורי של הסיגר באמצעות לחיצה מהירה וישרה על המכשיר.

• אלבר קאמי, הרהורים על הגיליוטינה, תרגמה מצרפתית: עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2008

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מערפת
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גיליוטינה

• גיליוטינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)