בוב הוק

בוב הוק
Bob Hawke

בוב הוק - 1983
לידה	9 בדצמבר 1929 בורדרטאון, אוסטרליה הדרומית, אוסטרליה
פטירה	16 במאי 2019 (בגיל 89) סידני, אוסטרליה
שם מלא	רוברט ג'יימס לי "בוב" הוק
מדינה	אוסטרליה אוסטרליה
מקום קבורה	Macquarie Park Cemetery and Crematorium
השכלה	אוניברסיטת אוסטרליה המערבית אוניברסיטת אוקספורד West Leederville Primary School Perth Modern School יוניברסיטי קולג' האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה UWA Law School
מפלגה	מפלגת הלייבור האוסטרלית
בת זוג	הייזל מטסטרסון (1995-1956) בלאנש ד'אפוז'ה (2019-1995)
ראש ממשלת אוסטרליה ה־23 11 במרץ 1983 – 20 בדצמבר 1991 (8 שנים) → מלקולם פרייזר פול קיטינג ←
פרסים והוקרה
מלגת רודס (1953) חבר במסדר אוסטרליה (26 בינואר 1979)
חתימה

רוברט ג'יימס לי "בוב" הוק (באנגלית: Robert James Lee "Bob" Hawke; ‏ 9 בדצמבר 1929 - 16 במאי 2019) היה מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה העשרים ושלושה וכמנהיג מפלגת הלייבור האוסטרלית משנת 1983 ועד 1991. לאחר עשור בו שימש כנשיא מועצת האיגודים המקצועיים של אוסטרליה (Australian Council of Trade Unions – ACTU), הוא נבחר ב-1980 לפרלמנט האוסטרלי מטעם מפלגת הלייבור כנציג מחוז הבחירה של ווילס שבויקטוריה. שלוש שנים לאחר מכן, הוא הוביל את מפלגת הלייבור לניצחון סוחף בבחירות והושבע כראש ממשלה. הוא הנהיג את הלייבור לשלושה ניצחונות נוספים בבחירות של 1984, 1987 ו-1990 ובכך הוא היה מנהיג הלייבור המוצלח ביותר בתולדות המפלגה. בסופו של דבר הוחלף הוק בסוף שנת 1991 על ידי פול קיטינג. נכון ל-2019 הוא ראש הממשלה מטעם מפלגת הלייבור שתקופת כהונתו הייתה הארוכה ביותר והשלישי מבין כל ראשי ממשלת אוסטרליה באורך תקופת כהונתם.

בוב הוק נולד בעיירה בורדרטאון שבאוסטרליה הדרומית, לקלם, שהיה כומר בכנסייה קהילתית פרוטסטנטית ולאדית (אלי), מורה בבית ספר. דודו, אלברט הוק, היה ראש ממשלת אוסטרליה המערבית מטעם הלייבור בין השנים 1953 – 1959 וכן היה ידיד קרוב של ראש ממשלת אוסטרליה, ג'ון קרטין, שבמובנים רבים שימש לבוב הוק כדמות מופת. לאלי הוק הייתה אמונה חזקה בנוגע לייעודו של בנה ואמונה זו תרמה לביטחון העצמי שלו לכל אורך הקריירה שלו. מוצאם של שני הוריו של הוק היה מקורנוול והוא תמיד טרח לציין זאת. עקב זאת כתב הסופר וההיסטוריון מקורנוול, א.ל. רוז: "מאפייניו של בוב הוק הם קורניים כפי שהם אוסטרליים. אני יודע זאת היטב; האינדיבידואליזם התוקפני, האנוכיות, הרגישות, המחויבות לשמירת טינה ואף קורטוב של נקמנות". בוועידה עולמית של צעירים נוצריים בהודו שהוא השתתף בה ב-1952, אמר הוק: "ראיתי את כל הילדים מוכי העוני בשערי המקום המפואר בו אנו סעדנו ואני פשוט הוכיתי תדהמה מהניגוד המשווע בין הדת לבין צורכי האנשים". בסופו של דבר נטש הוק את אמונותיו הנוצריות.^[1] בתקופה בה הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו הוא כבר הגדיר את עצמו כאגנוסטיקן. ב-2008 אמר הוק לאיש הטלוויזיה, אנדרו דנטון, שאמונתו הנוצרית של אביו המשיכה להשפיע על השקפתו, אך "אבי אמר לי שאם אני מאמין באבהותו של האל, בעל כורחי אני מאמין באחוות האדם, שני הדברים חייבים להיות קשורים זה לזה, ואף על פי כן, נטשתי את הכנסייה ואני לא אדם דתי, אמת זו נשארה בתוכי".^[1]

הוק התחנך בבית ספר בפרת' ולמד באוניברסיטת אוסטרליה המערבית, שם סיים תואר ראשון במשפטים. בגיל 15 הוא התפאר שיום אחד הוא יהיה ראש ממשלת אוסטרליה. ב-1947, בגיל 18, הוא הצטרף למפלגת הלייבור האוסטרלית ובסוף 1952 הוא הגיש בקשה לקבל את מלגת רודז ונענה בחיוב. בשנה שלאחר מכן הוא החל את לימודיו באוניברסיטת אוקספורד, אך עד מהרה הוא הבין שלימודיו באוקספורד חופפים ברובם את תחומי לימודיו באוניברסיטת אוסטרליה המערבית והוא המשיך ללימודי תואר שני ובינואר 1956 הוא הגיש עבודת גמר על נושא קביעת השכר באוסטרליה.

בגיל 17 היה הוק מעורב בתאונת דרכים עם האופנוע שלו ומצבו היה קריטי במשך כמה ימים. אחיו ניל מת בהיותו בגיל זה. מצב זה בו היה על סף המוות שימש להוק כמניע למצות את יכולותיו וכישוריו ולא לבזבז אותן.^[2]

במרץ 1956 נישא הוק להייזל מסטרסון בכנסיית טריניטי בפרת'. הזוג הביא לעולם ארבעה ילדים, אך בנם הרביעי, מת בינקותו ב-1963. בשנת 1971 הוכרז הוק כאב השנה של מדינת ויקטוריה. באותה שנה הוענקה להוק מלגת לימודים לתואר דוקטור בתחום הבוררות במחלקה למשפטים של האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנברה. זמן קצר לאחר תחילת לימודיו הוא היה לנציג הסטודנטים במועצת האוניברסיטה.

ב-1957 הומלץ בפני נשיא מועצת האיגודים המקצועיים של אוסטרליה (Australian Council of Trade Unions – ACTU), אלברט מונק, לקבל את הוק כעוזר מחקר והוא החליף את הרולד סאוטר שהיה למזכיר המועצה. ההמלצה הועברה למונק על ידי ה.פ. בראון, שהיה המנחה של הוק באוניברסיטה הלאומית ושבמשך שנים סייע למועצה בתחום השכר. הוק החליט להפסיק את לימודי הדוקטורט שלו, לקבל את ההצעה ולהעתיק את מגוריו למלבורן.

זמן קצר לאחר תחילת עבודות במועצה, קיבל הוק על עצמו את האחריות להצגת הבקשה השנתית להעלאת השכר למוסד הבוררות הארצי. ב-1959 הוא מונה להיות היועץ המשפטי של המועצה. הבקשה השנתית של 1958 הניבה תוספת של חמישה שילינג בלבד. הבקשה של 1959 הניבה 15 שילינג ונחשבה לניצחון אישי של הוק. הוא המשיך לקצור הצלחות כאלה ובלט בתפקידו כיועץ המשפטי של המועצה, עד שב-1969 הומלץ לו להתמודד על תפקיד נשיא מועצת האיגודים המקצועיים, אף על פי שהוא מעולם לא כיהן כנבחר ציבור בשום איגוד מקצועי.

בחירתו של הוק הייתה על בסיס מצע של מודרניזציה והוא נבחר ברוב נמוך יחסית של 399 תומכים מול 350 מתנגדים, בתמיכת האגף השמאלי של תנועת האיגודים המקצועיים, כולל כמה כאלה שהיו קשורים למפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר הוא זקף את הצלחתו להיבחר בעיקר לריי גיצלט, המזכיר הכללי של ארגון העובדים הכלליים (FMWU).^[3]

הוק הכריז בפומבי ש"המונח סוציאליסט הוא לא משהו שיכול לתאר אותו", וגישתו כלפי הממשלה הייתה פרגמטית. הוא העסיק את עצמו יותר בהשגת שיפורים בתנאי העובדים במשרדי הממשלה, ופחות בתאוריות אידאולוגיות. הוא התנגד למעורבותה של אוסטרליה במלחמת וייטנאם, אך היה חסיד נלהב של שיתוף הפעולה עם ארצות הברית והיה תומך נלהב של ישראל. הייתה זו מחויבותו למען אסירי ציון שגרמה לניסיון ההתנקשות בו על ידי פעיל החזית העממית לשחרור פלסטין, מוניף מוחמד אבו ריש.^[4]

ב-1971, יחד עם חברים אחרים של מועצת האיגודים המקצועיים, ביקש הוק שדרום אפריקה תשלח את נבחרת הרוגבי שלה בהרכב שיהיה ללא הפרדה גזעית, מתוך כוונה שחברי האיגודים המקצועיים לא יתנו שירותים לנבחרת בביקורה באוסטרליה. קודם להגעת הנבחרת, הודיעו סניף אוסטרליה המערבית של איגוד עובדי התחבורה ואיגוד המוזגים, כי חבריו יעניקו שירותים לנבחרת, ובכך התאפשר לקבוצה הדרום אפריקנית לנחות בפרת'. הסיור של הנבחרת החל ב-26 ביוני והיה מלווה בהפגנות מחאה נגד האפרטהייד ששיבשו את מהלך המשחקים. הוק ובני משפחתו קיבלו מכתבי ושיחות איום בטלפון מאנשים שטענו שאין לערב בין ספורט לפוליטיקה. הטרדתו של הוק המשיכה גם מצדם של גורמים אנטישמים על רקע תמיכתו של הוק בישראל. הוק נשאר מחויב לאיסור על הגעתם של נבחרות בלתי-מעורבות דרום אפריקאיות ובאותה שנה, נאסר על נבחרת הקריקט של דרום אפריקה להגיע לאוסטרליה ומאז לא אושר לשום נבחרת בלתי-מעורבת של דרום אפריקה להגיע לאוסטרליה. מחויבותו זו של הוק לשוויון בין הגזעים בדרום אפריקה הקנתה לו את הכבוד והידידות שרחש לו נלסון מנדלה.^[5][6]

בתחום יחסי העבודה, המשיך הוק להפגין מיומנות ראויה לציון במשא ומתן שניהל ובאופן כללי זכה לכבוד ולהערכה הן מצדם של המעסיקים והן מצדם של האיגודים המקצועיים שאותם הוא ייצג. ב-1972 נפוצו שמועות שהוא שואף לקריירה פרלמנטרית ובסופו של דבר יתמודד על תפקיד מנהיג מפלגת הלייבור. אך בעוד שהקריירה המקצועית שלו המשיכה להיות מוצלחת, הרגלי השתייה שלו ורדיפת הנשים הידועה לשמצה שלו, גרמו למתחים קשים בחיי המשפחה שלו.

ב-1973 נבחר הוק להיות הנשיא הפדרלי של מפלגת הלייבור. שנתיים לאחר מכן, כאשר הודחה ממשלת ויטלם על ידי המושל הכללי, החל הוק להביע התעניינות בכניסה לפרלמנט ושקל להציג את מועמדותו בבחירות הקרובות. הארי ג'נקינס, נציג הלייבור במחוז הבחירה של סקאלין, היה נתון ללחצים לפנות את מקומו כדי לאפשר להוק להיבחר במקומו, אך הוא עמד בלחצים בתקיפות. בסופו של דבר החליט הוק להשהות את כניסתו לפרלמנט, החלטה שעד מהרה הוא יתחרט עליה. לאחר תבוסת הלייבור בבחירות של 1975, הציע גוף ויטלם להוק בתחילה לקבל את תפקיד מנהיג המפלגה, אף על פי שלויטלם לא הייתה את היכולת להחליט מי יירש אותו. אף על פי שהוק לא קיבל את ההצעה, הוא המשיך להשפיע ולקחת תפקידי מפתח בסיכול ניסיונות שביתה כללית. על המתחים של תקופה זו שילם הוק מחיר יקר וב-1979 הוא סבל מקריסה פיזית.

זעזוע זה גרם להוק לקחת על עצמו מאמץ, שבסופו של דבר הצליח, להתגבר על האלכוהוליזם שלו. את ההשראה לצעד זה הוא לקח מג'ון קרטין, כמו שעשה במקרים רבים אחרים. הוא קיבל סיוע רב בתקופה זו באמצעות מערכת היחסים שלו עם הסופרת בלאנש ד'אפוז'ה (Blanche d'Alpuget), שב-1982 פרסמה ביוגרפיה חיובית על הוק. האהדה הציבורית כלפיו לא הושפעה מתקופה קשה זו וסקרי דעת הקהל הראו שהוא זוכה לפופולריות רבה יותר מאשר מנהיג מפלגת הלייבור אז, ביל היידן, או מראש הממשלה מטעם המפלגה הליברלית, מלקולם פרייזר.

ניסיונו הראשון של הוק להיבחר לפרלמנט היה ב-1963. הוא הציג את מועמדותו במחוז הבחירה של קוריו בוויקטוריה והפסיד בהפרש של 3.1% בלבד. במהלך שנות השבעים ניסה הוק את מזלו פעמים נוספות, שעליהן הוא יכתוב מאוחר יותר שהוא מתחרט עליהן. בסופו של דבר הוא הציג את מועמדותו לפרלמנט בבחירות הכלליות של 1980 מטעם מחוז הבחירה של ווילס במלבורן ונחל ניצחון קל יחסית. מיד עם בחירתו לפרלמנט מונה הוק להיות השר לענייני יחסי עבודה, תעסוקה ונוער בממשלת הצללים של ביל היידן. במהלך תקופה זו המשיכו סקרי דעת הקהל להראות שבניגוד להיידן, הוק נחשב ל"מנצח מובטח בבחירות". לאחר ההפסד בבחירות של 1980, מעמדו של היידן כמנהיג המפלגה כבר לא היה בטוח. מתוך מטרה להרגיע את הספקולציות על מעמדו, החליט היידן בסופו של דבר להכריז על בחירות לתפקיד מנהיג המפלגה ב-16 ביולי 1982, בהאמינו שאם הוא יזכה, הוא יהיה מסוגל להנהיג את המפלגה בבחירות הבאות. הוק הציג את מועמדותו מול היידן, שניצח אותו, אך ניצחון זה, שהושג רק בזכות יתרון של חמישה קולות, לא היה מוחלט מספיק כדי לפזר את החששות שהוא לא יהיה מסוגל להוביל את הלייבור לניצחון בבחירות.

למרות תבוסתו, המשיך הוק למשוך בחוטים מאחורי הקלעים כדי להביא לשינוי במנהיגות המפלגה, כשהסקרים ממשיכים להראות שהוק הוא דמות אהודה בהרבה בהשוואה הן להיידן והן לפרייזר. על מעמדו של היידן כמנהיג הוטל ספק נוסף לאחר תוצאות גרועות מבחינת המפלגה בבחירות הביניים של 1985 במחוז הבחירה של פלינדרס בוויקטוריה, שנערכו בעקבות התפטרותו של השר לשעבר מהמפלגה הליברלית, סר פיליפ לינץ'. מפלגת הלייבור הייתה זקוקה ל-5.5% נוספים כדי לזכות במושב זה ועל פי תחזיות התקשורת היא הייתה אמורה לנצח.

כישלון זה גרם לרבים מחברי הפרלמנט של הלייבור להגיע למסקנה שרק הוק יהיה מסוגל להוביל את המפלגה לניצחון בבחירות הבאות. מעצבי דעת קהל, כמו גרהם ריצ'רדסון ובארי אונסוורת', העבירו בשלב זה את תמיכתם מהיידן להוק. יותר מכך, ידידו הנאמן של היידן ובעל בריתו הפוליטי, מנהיג סיעת הלייבור בסנאט, ג'ון בוטון, השתכנע בסופו של דבר שסיכוייו של הוק לנצח בבחירות גדולים לאין שיעור מאלה של היידן. בהאמינו בתחילה שהוא יוכל להמשיך, נטישתו של בוטון הייתה הקש האחרון ששכנע את היידן שעליו להתפטר מתפקידו כמנהיג הלייבור. ב-3 בפברואר 1983 פחות מחודשיים לאחר התבוסה בפלינדרס, הודיע היידן לוועידת המפלגה על התפטרותו. הוק הוכרז כמנהיג בפועל, ובמקביל, הכריז פרייזר על בחירות בזק ב-5 במרץ, מתוך תקווה שהוא יוכל לנצח בהם לפני שמנהיגות הלייבור תגובש מחדש והוק יחליף את היידן. בתחילה חשב פרייזר שהוא הצליח לנצל את ההזדמנות הזו בעתה, מתוך הנחה שהלייבור תאלץ להיאבק בבחירות כשהיידן עדיין בראשה. אף על פי כן, הוא הופתע לשמוע עוד באותו בוקר שהיידן התפטר, שעות לפני שהצו לפיזור הפרלמנט הוצא. בבחירות שהתקיימו חודש לאחר מכן, הוביל הוק את הלייבור לניצחון סוחף, כשהוא זוכה ב-24 מושבים נוספים בפרלמנט, התבוסה הקשה ביותר של קואליציית האנטי-לייבור עד היום, ובכך הסתיימו להן שבע שנות שלטון של המפלגה הליברלית.

ב-11 במרץ 1983 הושבע הוק כראש ממשלת אוסטרליה העשרים ושלושה. תקופת כניסתה לתפקיד של ממשלת הוק הייתה שונה תכלית השינוי מזו של ממשלת ויטלם. במקום לבצע שינויים משמעותיים כפי שעשה ויטלם, הכריז הוק שמשמעות הצעדים של ממשלת פרייזר לצמצום הגרעון התקציבי, הוא שרבות מהבטחות הבחירות של הלייבור תאלצנה להידחות. כחלק מחבילת השינויים הפנימיים שלו, חילק הוק את הממשלה לשני נדבכים, כאשר רק השרים הבכירים השתתפו בישיבות הקבינט השוטפות. לוועידת המפלגה עדיין הייתה את הסמכות להחליט על זהות השרים, אך היא העניקה להוק סמכות חסרת תקדים לראש ממשלה מטעם הלייבור להחליט מי מבין השרים ימנה על קבוצה נבחרת זו של 13 שרים. הוק אמר שצעדו זה בא כדי להימנע ממה שמבחינתו היה המבנה המסורבל של ממשלת ויטלם שמנתה 27 שרים. תחת מנהיגותו של הוק החליטה ועידת המפלגה על יצירת מערכת רשמית יותר של תפקידים בסיעה בפרלמנט.

שלא כמו מנהיגי הלייבור שקדמו לו, סמכותו של הוק במפלגה הייתה ללא עוררין. מצב זה אפשר לו לשכנע את חברי הפרלמנט לתמוך בסדרה של שינויי מדיניות משמעותיים. הוק לא היה הכוח המניע מאחורי הרפורמות הכלכליות. מי שהוביל את התחום הזה היו שר האוצר, פול קיטינג ושר התעשייה, ג'ון בוטון והוק לקח על עצמו את התפקיד של השגת קונצנזוס ומתן הכוונה בנוגע לסבירות הפוליטית של המהלכים והדרך הנכונה להציג אותם בפני הציבור, משימות שהוא ביצע בהצלחה מרובה. הוק היה מעורב מאוד בחיי הציבור כראש ממשלה והוכיח את עצמו כראש ממשלה פופולרי מאוד בקרב ציבור הבוחרים. סקר דעת הקהל שבוצע ב-1984 קבע שאחוזי שביעות הרצון מתפקודו עמדו על 75%, והם הגבוהים ביותר בין כל ראשי ממשלת אוסטרליה.^[7]

השותפות הפוליטית בין הוק לבין שר האוצר שלו, פול קיטינג, הוכחה כחיונית להצלחותיהם בממשלה. הרקע של שני האישים היה מנוגד זה לזה. הוק סיים לימודים גבוהים ואילו קיטינג נשר מבית הספר התיכון לפני סיום לימודיו. הוק היה חובב סיגרים, מרוצי סוסים וענפי ספורט אחרים וקיטינג העדיף אדריכלות קלאסית, סימפוניות של מאהלר ואיסוף עתיקות מתקופת העוצרות ומתקופת הקיסרות הראשונה. הוק היה איש של קונצנזוס וקיטינג היה וכחן אגרסיבי. הוק היה פרוטסטנט לשעבר וקיטינג החזיק באמונה הקתולית. עם זאת, נראה היה שניגודים אלו רק חיזקו את השותפות של השניים, שכן הם הובילו שינויים כלכליים וחברתיים נרחבים בכל אוסטרליה.

על פי הפרשן הפוליטי, פול קלי, "ההחלטות המשפיעות ביותר בכלכלה האוסטרלית בשנות השמונים היו הפיכתו של הדולר האוסטרלי למטבע בעל שער חליפין נייד והדה-רגולציה של המערכת הפיננסית".^[8] אף על פי שלממשלת פרייזר היה חלק חשוב בתהליך הדה-רגולציה, היה פרייזר עצמו זה שהתנגד למהלכים שהובילה ממשלת הוק. כאשר ממשלת הוק יישמה תוכנית מקיפה של דה-רגולציה ורפורמה פיננסית, היא גרמה לשינוי מוחלט בכלכלה ובפוליטיקה האוסטרלית. כתוצאה מכך נעשתה הכלכלה האוסטרלית יותר ויותר משולבת בכלכלה העולמית ויחסיה של אוסטרליה עם אסיה, אירופה וארצות הברית עברו שינוי משמעותי. הן הוק והן קיטינג ייחסו לעצמם את הכוח המניע מאחורי ההצלחה בניוד שער החליפין של הדולר האוסטרלי.

בין שאר הרפורמות שהנהיגה, ביטלה ממשלת הוק את מערכת הגנת המחירים, הפריטה תעשיות בבעלות המדינות, הפסיקה את הסיבסוד בשל אובדן שווקים ומכרה את ה-Commonwealth Bank of Australia, שהיה עד אז בבעלות המדינה. מערכת המיסוי עברה גם היא שינויים. הונהגו מיסוי על רווחים שוליים ומס ריווחי הון. בעת הנהגתן של רפורמות אלה התנגדה להן האופוזיציה של המפלגה הליברלית, אך זו לא החזירה אף אחת מהרפורמות כאשר היא שבה לשלטון. כדי לפצות את הקהילה העסקית, שעל פי קלי הייתה "המפסיד העיקרי" מרפורמות המיסוי של 1985, הונהגה שיטה של קיזוז ריווחי דיבידנדים כדי להפחית את המס המשולם עליהם, רפורמה שהונהגה ביוזמתו של קיטינג. הזרמת התקציבים למערכת החינוך גם היא הוגברה, וכתוצאה מכך ירדו שיעורי נשירת התלמידים. רפורמות נוספות בוצעו גם במערכת הרווחה.

הוק גרף רווחים פוליטיים כתוצאה מהתוהו ובוהו שהשתרר במפלגה הליברלית לאחר התפטרותו של פרייזר. הליברלים היו מפולגים בין תומכי ג'ון הווארד השמרן לבין אנדרו פיקוק הליברלי. ראש ממשלת קווינסלנד האולטרה-שמרן, ג'ו ביילקה-פטרסן, גרם לליברלים נזק במערכה שהוביל לבחירתו לתפקיד ראש ממשלת אוסטרליה. כשהוא מנצל את הפילוגים הללו, הוביל הוק את הלייבור לניצחונות סוחפים במערכות הבחירות של 1984 ו-1987.

תקופת כהונתו של הוק כראש ממשלה עמדה בסימן חיכוכים משמעותיים בינו לבין תומכיה המסורתיים של המפלגה, שלא היו שבעי רצון מרצונו של הוק לשתף פעולה עם הקהילה העסקית. כל ראשי הממשלה מטעם הלייבור עוררו את זעמו של האגף הארגוני של המפלגה, אך הוק יותר מכולם שחט הרבה פרות קדושות של המפלגה. האגף השמאלי-סוציאליסטי של המפלגה וכן אישים כמו בארי ג'ונס, מתחו ביקורת חריפה על שורה של החלטות של הממשלה. כמו כן ספג הוק ביקורת על סגנונו המתלהם, כאשר צידד בחברות התעופה בשביתת הטייסים של 1989.

למרות הביקורת שנמתחה על ממשלת הוק, היא הצליחה ליישם מגוון של רפורמות חברתיות במהלך תקופת כהונתה.^[9] בניגוד לטיעונים שממשלת הוק לא הצליחה להעביר רפורמות, השמיעו שורה של אישים מהמפלגה במהלך שנות השמונים טענות שהממשלה הייתה רפורמיסטית באופן בולט והסבו את תשומת הלב להישגו של הוק בחמש שנות כהונתו הראשונות. בנוסף לרפורמה במערכת הבריאות, כללו הרפורמות הכפלה של מספר המעונות לטיפול בגיל הרך, הנהגתם של הפרשות המעבידים לגמלאות, הכשרה מקצועית לצעירים, הכפלת הסבסוד לשירותים רפואיים לבית, חיסול מעגל העוני במערכת הרווחה, גידול של 50% במימון הבנייה לדיור ציבורי, עליית ערך התשלומים לגמלאים, פיתוחה של מערכת חדשה לסיוע לבני נוער, הנהגתה מחדש של הצמדה של דמי האבטלה ושיפורים משמעותיים במערכת הביטוח הלאומי. ההוצאה הממשלתית על משפחות, חולים, משפחות חד-הוריות, אלמנות, נכים וחיילים משוחררים, הייתה גבוהה באופן משמעותי בתקופת ממשלו של הוק בהשוואה לנתונים מתקופת כהונתו של ויטלם.

הצלחה נוספת שניתן לייחס לממשלת הוק הייתה המערכה הציבורית לטיפול במחלת האיידס. בשנים האחרונות לכהונתו של הוק, נתנה תשומת לב משמעותית בטיפול באבוריג'ינים.

ממשלת הוק קיבלה גם שורה של החלטות חשובות בתחום איכות הסביבה. בחודשים הראשונים לכהונתה עצרה הממשלה את בנייתו של סכר פרנקלין בטסמניה, בתגובה לשורה של מחאות בנושא. ב-1990, עם התקרב הבחירות, התמנה פעיל המפלגה הקשוח, גרהאם ריצ'רדסון כשר לאיכות הסביבה והוטלה עליו המשימה למשוך את מצביעי המפלגה הדמוקרטית ומפלגות סביבתניות אחרות, לסמן את הלייבור כהעדפה שנייה בטופסי ההצבעה שלהם. ריצ'רדסון טען שמהלך זה היה אחד הגורמים הראשיים לניצחון בדוחק של הלייבור בבחירות שנערכו באותה שנה. ריצ'רדסון חש שחשיבות תרומתו לניצחון הלייבור תקנה לו את תיק התחבורה והתקשורת שבו הוא כה חשק. עם זאת, הוא הופתע ממה שלדעתו היה כפיות טובה של הוק כאשר זה מינה אותו להיות שר הביטוח הלאומי. מאוחר יותר הוא נשבע בשיחת טלפון עם אחד מאנשי צוותו של הוק לשעבר, פיטר בארון, שהוא "יעשה את כל הדרוש כדי לנקום בהוק". הוא העביר מיד את תמיכתו לקיטינג, שלאחר שבע שנים כשר אוצר החל לחשוק בתפקיד מנהיג המפלגה.

המשבר הכלכלי העולמי של סוף שנות השמונים, בליווי שערי ריבית גבוהים, גרמו לממשלת הוק לאבד את התמיכה בה. רבים פקפקו ביכולתו של הוק לנצח בבחירות של 1990. אף על פי שקיטינג היה האדריכל הראשי של מדיניותה הכלכלית של הממשלה, הוא ניצל את השקיעה באהדה הציבורית כלפי הוק כדי להתמודד על כס מנהיג המפלגה. ב-1988, על רקע סקרי דעת קהל חלשים, הפעיל קיטינג לחץ על הוק לפנות את מקומו. הוק הסכים לקיים הסכם סודי עם קיטינג, על פיו הוא יפרוש לאחר הבחירות, מתוך מחשבה שהוק יצליח להוביל את המפלגה לניצחון. הוק אכן ניצח בבחירות, אם כי בפער קטן למדי, ומינה את קיטינג לתפקיד סגן ראש הממשלה במקומו של ליונל בראון שפרש וכדי להכין את קיטינג לקבל על עצמו את תפקיד המנהיג.

זמן לא רב לאחר שקיבל את המינוי כסגן ראש הממשלה, כשהוא מתוסכל מאי ידיעת המועד בו יפנה הוק את הבמה, נשא קיטינג נאום פרובוקטיבי בפני תא הכתבים הפרלמנטרים. הוק ראה בנאום כצעד המעיד על חוסר נאמנות מוחלט ורמז לקיטינג שהוא יכחיש את ההסכם הסודי ביניהם. לאחר שהמתחים בין השניים הגיעו לשיא, ולאחר שנה סוערת, התפטר קיטינג מתפקידיו כסגן ראש הממשלה ושר האוצר ביוני 1991 והעמיד עצמו לבחירה מול הוק בבחירות למנהיגות המפלגה. הוק הביס אותו בקלות ובמסיבת עיתונאים לאחר פרסום התוצאות, הכריז קיטינג שמבחינתו היה זה ניסיון יחיד להשיג את התפקיד. הוק מינה את ג'ון קרין לתפקיד שר האוצר, אך עד מהרה הוכיח קרין את עצמו כבלתי מתאים לתפקיד. למרות הניצחון המשכנע שנחל מול קיטינג, נראה הוק מותש לאחר פרסום התוצאות. הוא איבד את שותפו הפוליטי הוותיק, מעמדו בסקרי דעת הקהל החל לשקוע ולאחר כמעט תשע שנים כראש ממשלה, החלו רבים להביע את דעתם שהוא כבר עייף ושהגיע הזמן שמישהו אחר יחליף אותו.

בסוף שנת 1991 ספגה מנהיגותו של הוק נזק בלתי הפיך כאשר פתח מנהיג המפלגה הליברלית, ג'ון יוסון מערכה שבמסגרתה הציע שינוי גורף במערכת הכלכלית, כולל הנהגת מיסי קנייה, קיצוצים רחבים בהוצאה הממשלתית והורדת שיעור מס ההכנסה האישי. נראה היה שחבילת צעדים זו תפסה את הוק בהפתעה ותגובתו עליה הייתה חלשה. רבים במפלגת הלייבור החלו לאבד את אמונם בו וב-19 בדצמבר 1991 התקיימו בחירות למנהיגות המפלגה. 56 הצביעו עבור קיטינג ו-51 עבור הוק. בנאום שנשא הוק למחרת בפרלמנט, הוא הכריז שלאחר תשע שנות כהונתו כראש ממשלה הוא השאיר אותה במצב טוב יותר בהשוואה למצבה כשהוא קיבל אותה. בסיום נאומו עמדו חברי הפרלמנט ומחאו לו כפיים. באותו היום הוא הגיש את התפטרותו למושל הכללי, עבר לשבת בספסלים האחוריים וב-20 בפברואר 1992 הוא התפטר מחברותו בפרלמנט.^[10]

הוק כתב שהיו לו חרטות מעטות בנוגע לרגעים בתקופת כהונתו כראש ממשלה. למרות המרירות כלפי קיטינג שהשתקפה בזכרונותיו, ב-2010 הוא אמר שקיטינג והוא כבר יישבו את חילוקי הדעות ביניהם כבר מזמן, שהם נוהגים לסעוד יחדיו לעיתים קרובות ושהם רואים את עצמם כידידים.^[11]

לאחר פרישתו מהפרלמנט, נכנס הוק לעולם העסקים והתמנה להיות דירקטור בכמה חברות ולקח על עצמו תפקידי ייעוץ, משימות שאותן ביצע בהצלחה מרובה. ב-1995 הוא התגרש מאשתו הייזל. היא גילתה סובלנות כלפי היחסים הפתוחים שהיו לו עם בלאנש ד'אפוז'ה בעת כהונתו כראש ממשלה, אך נישואיהם הסתיימו שלוש שנים לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים. זמן קצר לאחר מכן נשא הוק את ד'אפוז'ה. הייזל הוק מתה במאי 2013 עקב סיבוכים של מחלת אלצהיימר.

באופן מכוון היה הוק מעורב במידה מועטה מאוד בענייני המפלגה במהלך תקופת כהונתו של קיטינג כראש ממשלה, מתוך רצון לא להאפיל על יורשו, אף על פי שמעת לעת הוא השמיע בפומבי דברי ביקורת על מדיניותו של קיטינג.^[12] לאחר תבוסתו של קיטינג בבחירות של 1996 ובחירתו של ג'ון הווארד כראש ממשלה, הוא החל להיות מעורב יותר בענייני המפלגה ומאז הוא הופיע בכמה אירועים של המפלגה, כשלעיתים הוא ניצב לצדו של קיטינג.

בבחירות הכלליות של 2007 הוא תרם תרומה חשובה למאמץ המפלגתי, תמך בקווין ראד ונאם בשורה של טקסי פתיחה של מטות הבחירות ברחבי אוסטרליה. הוא תקף את השינויים שביצעה ממשלת הווארד בחוקי העבודה ואת תפקודו של הווארד כשר האוצר.^[13] באופן דומה העניק הוק את תמיכתו לקווין ראד ולג'וליה גילארד במערכות הבחירות של 2010 ו-2013, בהתאמה. בנוסף, היה הוק מעורב רבות בתמיכה במועמדי הלייבור במערכות הבחירות במדינות.

בפברואר 2008 השתתף הוק, יחד עם ראשי הממשלה לשעבר, גוף ויטלם, מלקולם פרייזר, ופול קיטינג, בישיבה מיוחדת של הפרלמנט בה נשא ראש הממשלה, קווין ראד, נאום ארוך בו הביע את התנצלותו כלפי האבוריג'ינים בנוגע לפרשת הדור הגנוב.^[14]

ב-2009 סייע הוק להקמתו של המרכז להבנה בין מוסלמים ללא-מוסלמים באוניברסיטת אוסטרליה הדרומית. דו-שיח בין-דתי היה נושא שהוק ייחס לו חשיבות. בריאיון לעיתון באדלייד הוא אמר שהוא "משוכנע שאחת הסכנות שניצבות שהעולם ניצב מולן, היא חוסר ההבנה כלפי העולם המוסלמי. הקנאים גרמו למצג שווא של האסלאם. הם נתנו רושם מוטעה על טבעו של האסלאם".

נפטר בסידני ב-16 במאי 2019.

• יחסי אוסטרליה–ישראל

מדיה וקבצים בנושא בוב הוק בוויקישיתוף

• Robert Hawke – Australia's Prime Ministers / National Archives of Australia
• בוב הוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בוב הוק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• בוב הוק, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• בוב הוק, באתר Discogs (באנגלית)

ראשי ממשלת אוסטרליה
ברטון • דיקין • ווטסון • רייד • דיקין • פישר • דיקין • פישר • קוק • פישר • יוז • ברוס • סקאלין • ליונס • פייג' • מנזיס • פאדן • קרטין • פורד • צ'יפלי • מנזיס • הולט • מק'איון • גורטון • מקמהון • ויטלם • פרייזר • הוק • קיטינג • הווארד • ראד • גילארד • ראד • אבוט • טרנבול • מוריסון • אלבניזי אוסטרליה