אברהם שפירא (זקן השומרים)

אברהם שפירא

אברהם שפירא, שנות ה-30 של המאה ה-20
לידה	28 בספטמבר 1870 ג' בתשרי תרל"א אוקראינה
פטירה	28 בדצמבר 1965 (בגיל 95) ה' בטבת תשכ"ו פתח תקווה, ישראל
תאריך עלייה	תחילת שנות ה-80 של המאה ה-19
מדינה	ישראל ישראל
כינוי	זקן השומרים
בת זוג	רחל שפירא
השתייכות	אגודת שומרים, ההגנה
תפקידים בשירות
ראש אגודת שומרים
תפקידים אזרחיים
יושב-ראש ועד המושבה פתח תקווה
הנצחה
בית אברהם שפירא

אברהם שפירא (ג' בתשרי תרל"א, 28 בספטמבר 1870 – ה' בטבת תשכ"ו, 28 בדצמבר 1965) היה ראש אגודת שומרים. מרבית חייו עשה בפתח תקווה. חבריו כינוהו בשם "ג'דע", הערבים כינו אותו "מיכו"^[1][2](ככל הנראה קיצור של "אחו מיכה" בערבית על שם אחיו מיכאל) והוא נודע בכינוי "זקן השומרים". בן העלייה הראשונה.

שפירא עמד בראש השמירה וההגנה באזור פתח תקווה במשך כ-30 שנה. בתקופה זו הגן על המושבה ושדותיה בפני עשרות התקפות וניסיונות גנבה. סביב שפירא ואנשיו התפתח מוניטין של ארגון תקיף וחזק, עובדה אשר הרתיעה את תושבי הסביבה מלתקוף את פתח תקווה מלכתחילה. למרות זאת הקפיד שפירא על שכנות טובה עם ערביי הסביבה. המוטו שטבע היה "לא להרוג ולא להיהרג"^{[דרוש מקור]}. הוא קשר קשרי ידידות עם שכני המושבה הערבים, אשר גילו הערכה רבה לאומץ ליבו. בשל כך זכה שפירא לכבוד רב מצד שכנים אלו ואף התבקש לשאת ולתת בשמם עם חמולות אחרות, עם שלטונות המנדט הבריטי ועם ראשי היישוב היהודי, ולשמש כבורר בסכסוכים בין שבטים בדואים וחמולות ערביות בסביבת פתח תקווה. בתקופה זו הוצמד לשפירא הכינוי "ג'דע".

אברהם שפירא נולד באוקראינה למשפחת רבנים. עלה עם משפחתו לארץ בתחילת העשור השני לחייו, מנמל אודסה לנמל יפו. אביו הרב יצחק צבי שפירא (1834-1890) היה ממקימי יהודיה, יהוד. משם עברה המשפחה לפתח תקווה, שם בילה שפירא את מרבית חייו, אימו הייתה בילה לבית רוטשילד (נפטרה 1912), אשתו השנייה של אביו, הוריו נקברו בפתח תקווה.

שפירא היה פעיל בהגנת המושבה עוד משחר נעוריו. בצעירותו אף שימש כמלווה לברון רוטשילד. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הקים ארגון שמירה אשר פעל בפתח תקווה וסביבתה, בהגנה על ביטחון המושבה, ובמניעת פשיעה חקלאית. בשנת 1890 מונה לראש השומרים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נבחר ליושב-ראש ועד המושבה. פעילותו כיושב ראש הוועד נקטעה כאשר נעצר בשנת 1915 בחשד לחברות בארגון ניל"י, וריגול לטובת הבריטים.

לכלא "חאן איל-באשה" שבדמשק הגיעו, במהלך הזמן, אנשים רבים שנעצרו בעקבות פרשת הריגול. רק מיעוטם היו אנשי ניל"י; היו שם גם אנשי ארגון "השומר", שהגיעו לכלא, כנראה, בעקבות הלשנות של יוסף לישנסקי עליהם (לבד משניים, סעדיה פז ושמואל הפטר, שהסגירו עצמם לטורקים בזמן החיפושים אחרי לישנסקי). גם עסקנים עבריים מן היישוב נעצרו והושמו בכלא בדמשק. ביניהם היו אברהם שפירא, שבתי לוי, משה שלוש ועוד. נוסף על כל אלה, היו בכלא מספר אנשים שנחשדו לשווא בקשרים עם ניל"י או "השומר". עוד ישבו בכלא בדמשק עשרות רבות של עריקים מהצבא הטורקי שנתפסו בעקבות גל החיפושים אחרי לישנסקי ואנשי ניל"י.

לאחר שהועמד לדין בדמשק וזוכה, שב לפתח תקווה ונבחר שוב להיות ראש "אגודת השומרים".

לאחר שחרורו שימש שפירא כשומר ראשו של חיים ויצמן^[3], נשיאה העתידי של מדינת ישראל, לכשעלה לישראל בשנת 1919.

בשנת 1920, עם הקמת ארגון "ההגנה", פירק שפירא את ארגון השמירה שלו והטמיע אותו במנגנון "ההגנה" של פתח תקווה. שפירא עצמו פנה לעסוק בחקלאות, אולם המשיך לפעול כחבר "ההגנה".

במאי 1921 התחולל טבח ביפו, שהיווה את נקודת הפתיחה להתקפה על מספר מושבות, בהן פתח תקווה וחדרה. מאורעות אלו נקראו מאוחר יותר בשם הקולקטיבי מאורעות תרפ"א.

כאשר הגיעו לפתח תקווה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשותו של אברהם שפירא.

בפתח תקווה התעורר ויכוח בין צעירי המושבה ובראשם אברהם שפירא ובין גורמים אחרים, בראשם אבשלום גיסין, שהיה קצין בצבא הטורקי, שנמנו על מגיני המושבה. האחרונים טענו כי הפרשים יהיו מטרה לכדורי הערבים שיתחפרו בשטח, ולכן יש להתבסס על הגנה נייחת סביב למושבה. תוכניתו של אברהם שפירא, שהיה מוותיקי השומרים והמפקד הדומיננטי בשטח, היא זו שהתקבלה.

עם שחר של יום ה-5 במאי 1921 גילו תצפיתנים כוח של כ-400 ערבים מערביי שבט אבו כישכ מתקרבים למושבה מצפון. אברהם שפירא יצא בראש פלוגת פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה. תוכניתו של שפירא התבררה עד מהרה כמוטעית. הערבים החלו לצלוף על הרוכבים אשר היוו מטרה נוחה לכדוריהם. החלה נסיגה בלתי מסודרת לקו ההגנה השני. בנסיגה זו נהרג אבשלום גיסין. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן מצד מערב ויפרצו למושבה.

מאזן הכוחות השתנה כשמשוריין ובו חיילים הודים מצבא המנדט הבריטי, הגיע בעקבות קריאתם על ידי שליחים שהצליחו להגיע דרך הפרדסים לתחנת הרכבת ראש העין. החיילים ההודים פתחו באש מכונת ירייה על התוקפים ואלו החלו לסגת, כשהם משאירים במקום יותר מ-20 הרוגים.

באותו זמן גילה מטוס בריטי כ-400 ערבים מתקרבים למושבה מדרום, מיהודיה. באותו זמן הגיעה למקום מכונית משוריינת מיפו ופלוגת חיילים הודים והמטוס כיוון אותם לערבים. הצבא פתח עליהם באש. 7 ערבים נהרגו והשאר ברחו לכיוון יהודיה.

בהתקפה נהרגו 28 ערבים ו-4 יהודים. לזכרם של הנופלים היהודים הוקמה אנדרטה הנמצאת ליד בית העירייה. אנדרטה נוספת נמצאת בגן ליד יד לבנים.

בשנות החמישים היה שפירא לסמל מקומי ודמות מרכזית בחגיגות ואירועים שנערכו בעיר, בין היתר במצעדי צבא מקומיים ובחגיגות יום העצמאות.

ביתו של שפירא, אשר נתרם על ידו לעיריית פתח תקווה לשם תצוגה על פעילותו^[4], עומד עד היום ברחוב הרצל 20 בפתח תקווה. הבית עבר גלגולים רבים וכיום הוא משמש כספרייה ומרכז תרבות. פסלו של שפירא רכוב על סוס ניצב בחזית הבית.

בשל קשריו, הועמד על ידי ראש עיריית פתח תקווה פנחס רשיש לראשות ועדה לבירור תביעות נפגעי טבח כפר קאסם. בעקבות פרסום מסקנותיה של ועדה זו נערכה בנובמבר 1957 בכפר קאסם סולחה שבה נכחו כ-800 אורחים.

בילקוט הכזבים, שיצא לאור ב-1956, מופיעה דמותו של שפירא במרכזן של מספר אנקדוטות. המפורסמת שבהן נקראת "נאום קצר" והיא מספרת על נאום שנשא שפירא בכנס הנוער בפתח תקווה. שפירא עלה לבמה, התבונן בנוכחים, אמר: "אתם נוער אתם? אתם חרא" וירד מהבמה. משפט זה מוזכר בשינוי קל "זה נוער זה? זה בררה!" בשירו של יוסי גמזו, "סימן שאתה צעיר", וכמו כן בשירו של דוד אבידן, "שקל ציוני".

השיר "אברהם שפירא" שנכתב על ידי אורי ברזילי, הולחן בידי יהודה בדיחי ובוצע על ידי רבקה זוהר ^[5], מזכיר חלק מהסיפורים שנכרכו סביבו.

בשנת 1913, הקים אברהם שפירא "סֶבִּיל" (Sabeel) – רהט – לזכר אמו המנוחה בילה שפירא.

שפירא הכיר את מנהגי השכנים הערבים והיה קרוב לתרבותם, שלט בשפה הערבית וכך רכש כבוד גדול בקרבם ולכן בחר להנציח את אמו בבניית רהט ולא בהקמת קופת צדקה על שמה כמנהג היהודים.

הרהט היה בסמוך לפרדסו של שפירא שהוקם באזור שכיום הוא אזור התעשייה סגולה.

לאור פיתוח שנעשה באזור התעשייה סגולה שטחי פרדסים נעקר והפכו לקרקע המיועדת לבנייה,

בשנת 1992 העבירה העירייה את הרהט למרכז העיר ליד בית ספר נצח בנות פינת רחוב מוהליבר.^[6]

אברהם התחתן עם ליבע רחל שפירא (1871-1946) בת אחיו למחצה אהרון מנדל שפירא, יחדיו נולדו להם 9 ילדים:

יצחק צבי, רבקה, אהרון מנחם, שרה, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה.

• השומרים הראשונים של פתח תקווה

• אהוד בן עזר, ג’דע: סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ג 1993.
• יהודה אידלשטין, אברהם שפירא, א-ב, תל אביב: הוצאת ידידים, תרצ"ט.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לה: אברהם שפירא, ראש השומרים בפתח־תקוה, מזכרונותיו, נרשמו בידי יהודה אידלשטין, תרמ"ו (1884) ואילך, עמ' 322–336.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אברהם שפירא

• דוד תדהר (עורך), "אברהם שפירא", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 486
• הפגנה נאה ליחסי שלום בין יהודים וערבים בחגיגה למלאות 70 שנה לאברהם שפירא, דבר, 13 בנובמבר 1940
• ישעיהו אביעם, פתח תקוה חלקה כבוד לר' אברהם שפירא, מעריב, 28 בספטמבר 1960
• אברהם שפירא (1870-1965), דף שער בספרייה הלאומית
• משה נחמני, השומר האגדי אברהם שפירא: "אף פעם לא יצאתי מהבית בלי תפילין!"'