איגרת אמס

איגרת אמס (בצרפתית: Dépêche d'Ems בגרמנית: Emser Depesche) הידוע גם כמברק אמס, היא איגרת דיפלומטית מ-1870 אשר גרמה לקיסרות הצרפתית השנייה להכריז מלחמה על ממלכת פרוסיה ולפתוח בכך את מלחמת צרפת–פרוסיה. האיגרת התפרסמה בעיתונות בידי ראש ממשלת פרוסיה אוטו פון ביסמרק.

ב-1866 הביסה פרוסיה את האימפריה האוסטרית במלחמת שבעת השבועות. בעקבות המלחמה, פירקה פרוסיה את הקונפדרציה הגרמנית והקימה את הקונפדרציה הצפון-גרמנית. אוסטריה לא הייתה חברה בקונפדרציה החדשה, ובכך סולקה מכל השפעה שהייתה לה בגרמניה. פרוסיה לעומת זאת סיפחה את ממלכת הנובר, נסיכות הבוחר מהסן, דוכסות נסאו, פרנקפורט ושלזוויג-הולשטיין. בכך הפכה פרוסיה למדינה הגרמנית החזקה ביותר. התוצאה הפתיעה מאוד את הקיסרות הצרפתית ואת שליטה נפוליאון השלישי, אשר היו משוכנעים שאוסטריה תנצח. העובדה שצרפת לא הייתה מעורבת במאורעות כלל נתפסה כהשפלה, ובצרפת אף נשמעו קולות שדרשו "Revanche pour Sadova" ("נקמה על סדובה").^[1] נפוליאון קיווה שבתמורה לכך שנותר נייטרלי במהלך המלחמה, פרוסיה תתיר לו לספח את לוקסמבורג. ב-1867 הוא ניסה לרכוש אותה מווילם השלישי, מלך הולנד. ראש ממשלת פרוסיה אוטו פון ביסמרק סרב, והוביל בכך למשבר לוקסמבורג. שני הצדדים נפגשו לשיחות בלונדון, אשר בסופן הוסכם כי לוקסמבורג לא תסופח לצרפת ותיוותר חלק מאיחוד המכס הגרמני.

המצב בין פרוסיה לצרפת היה כעת דליק מאוד. בשנת 1868 התחוללה בספרד מהפכה, והמלכה איזבלה יצאה לגלות. כראש ממשלה זמני מונה מרשל חואן פרים. פרים חיפש מלך חדש עבור ספרד, הוא הציע את הכתר לפרננדו השני, מלך פורטוגל, אולם פרננדו דחה את ההצעה בנימוס והציע אותו לחתנו הפרוסי, לאופולד, נסיך הוהנצולרן. עם זאת יש הטוענים שביסמרק לחץ על פרים להציע זאת.^[2] לאופולד נועץ באביו הנסיך קרל אנטון, ושניהם נטו לדחות את ההצעה. המצב הכלכלי והחברתי בספרד לא היה יציב, והיא לא נחשבה למציאה גדולה. אולם גורמים פוליטיים בפרוסיה, ובמיוחד ביסמרק, לחצו עליהם לקבל אותה.^[3] בתגובה פרצה סערה בצרפת, שחששה שאם גם פרוסיה וגם ספרד תשלטנה בידי מנהיגים גרמנים אזי במקרה של מלחמה תהיה צרפת מכותרת מכל הכיוונים. ההמונים בצרפת אף דיברו באימה על תחיית האימפריה של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.^[4] פרים שלא התכוון לחולל משבר כזה, לחץ על לאופולד לחזור בו.^[5] אי לכך הודיע לאופולד שהוא דוחה את ההצעה, חרף זעמו של ביסמרק שאף שקל להתפטר.^[6]

נסיגתו של לאופולד מכתר ספרד נתפסה בעיתונות ברחבי העולם כניצחון מוסרי צרפתי. עם זאת, דעת הקהל הצרפתית הייתה כעת משולהבת נגד פרוסיה בכלל וביסמרק בפרט, ותבעה ניצחון גדול יותר. שר החוץ הצרפתי הדוכס דה גרמון הורה לשגרירו בפרוסיה, הרוזן וינסנט בנדטי להיפגש עם מלך פרוסיה וילהלם הראשון ולדרוש ממנו ערובה לכך שפרוסיה לא תתערב עוד בפרשת הכתר הספרדי. וילהלם שהה באות הזמן בעיר המרפא באד אמס. ב-13 ביולי 1870, יצא המלך לטיול הבוקר הקבוע שלו כשפמלייתו מלווה אותו במרחק מה מאחור. בטיילת כורסאאל, הוא פגש את בנדטי אשר בנימוס ובצורה לא-רשמית ניסה להוציא ממנו הבטחה שלאופולד לא יגיש מועמדות פעם נוספת. המלך, "באדיבות שמעולם לא הכזיבה אותו", הודיע שמבחינתו הפרשה סגורה והוא סירב לתת הבטחות לעתיד הבלתי מוגדר. השנים נפרדו בקרירות, ולמחרת עזב המלך חזרה לברלין.

מזכיר המלך, היינריך אבקן, כתב בו ביום דו"ח לברלין אשר הגיע אל ביסמרק. בדו"ח נכללה בין היתר המלצתו של המלך לשחרר הודעה רשמית לעיתונות. הדו"ח אכזב את ביסמרק. באותו זמן הוא ניסה לאחד את מדינות גרמניה תחת שלטון פרוסיה ובית הוהנצולרן, וקיווה לעשות זאת באמצעות ניצחון פרוסי מרהיב על צרפת. הוא קרא את הדו"ח בעת שאכל ארוחת צהריים בחברת ראש המטה הכללי של הצבא הפרוסי הלמוט פון מולטקה, ושר המלחמה אלברכט פון רון. כמו ביסמרק, מולטקה ורון קיוו גם הם למלחמה עם צרפת. ביסמרק שאל את מולטקה: "האם תהיה איזו תועלת בדחיית ההתנגשות?" מולטקה השיב: "שום תועלת. טובתנו מחייבת להחישה."^[7]

ביסמרק החליט לשנות את הדו"ח שהיה אמור להתפרסם בעיתונות הפרוסית והצרפתית. הוא דייק בעובדות, אולם שינה כליל את הנימה. הוא מחק את משפטיו הפייסניים של המלך, ויצר את הרושם ששגריר צרפת דרש את דרישותיו בגסות ובאיום של מלחמה, ושמלך פרוסיה סירב אפילו להיפגש עמו. כמו כן, העיתונות הצרפתית תרגמה לא נכון את המונח Adjutant, אשר בגרמנית משמעו שליש אישי, בעוד בצרפתית משמעו מש"ק פשוט. כאשר התפרסם הדו"ח בעיתונות עוד באותו היום, התקבל הרושם בפרוסיה שהשגריר הצרפתי התחצף למלכם, בעוד הצרפתים התרשמו ששגרירם הועלב. בערב ה-13 ביולי קראו המונים בפריז: "א ברלין!" ובברלין מנגד נשמעה הקריאה: "נאך פריז!".

ביסמרק חזה שלדו"ח תהיה "השפעה של סמרטוט אדום מול עיני השור הגאלי"^[8] ואכן, בצרפת האירוע התפרש בחומרה יתירה בהרבה מאשר בפרוסיה. העיתונות, האצולה ואף המוני העם דרשו לצאת למלחמה. הקיסר עצמו ידע היטב שצבאו חלש בהרבה מהצבא הפרוסי, ולכן לא רצה בכך. בנוסף על כך הוא היה חולה מאוד. עם זאת, הוא ספג לחצים מצד שר החוץ גרמון, אשר ראה את הפרשה כולה כעלבון אישי עבורו. גרמון גייס לעזרתו את הקיסרית אז'ני אשר הפעילה לחץ על בעלה להיכנע לדרישות. ב-19 ביולי הכריזה צרפת מלחמה על פרוסיה. ההיסטוריון אלברט גרר מסכם את מצבה של צרפת עם פרוץ המלחמה: "הבריתות היו מגדלים פורחים באוויר, הצבא היה משענת קנה רצוץ, הקיסר היה מת חי".^[9]

מלחמת צרפת–פרוסיה הסתיימה בניצחון פרוסי מוחץ ובאיחוד גרמניה תחת הרייך השני. הקיסר הצרפתי נאלץ לצאת לגלות בבריטניה עם משפחתו. לאחר המלחמה ניסה שר החוץ גרמון להפיל את האשמה בפרשה על הרוזן בנדטי, אשר פרסם בתגובה את גרסתו לאירועים ב-Ma Mission en Prusse.

פרים הציע את כתר ספרד לאמדאו מסבויה, אשר קיבל את ההצעה בלי התלהבות רבה רק בשל לחצי אביו. עוד לפני הגעתו של אמדאו לספרד, נרצח פרים בנסיבות לא ברורות. אמדאו עצמו התפטר מהמלוכה ב-1873, אחרי שנתיים מיוסרות שבהן ניסה לשווא לשלוט בארץ המפולגת.

• דייוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, הוצאת זמורה ביתן, 1984.
• אלברט גרר, נפוליון השלישי, הוצאת הדר, 1965.
• מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר, הוצאת דביר, 2010.

מדיה וקבצים בנושא איגרת אמס בוויקישיתוף

• איגרת אמס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)