אייריס 7
 | |
| כוכב האם | |
|---|---|
| כוכב אם | השמש |
| מידע כללי | |
| סוג | אסטרואיד |
| סיווג ספקטרלי |
אסטרואיד טיפוס-S  |
| קטגוריה |
חגורת האסטרואידים |
| תאריך גילוי |
13 באוגוסט 1847 |
| מגלה |
ג'ון ראסל הינד |
| על שם |
איריס |
| מקום גילוי |
Bishop Observatory |
| מאפיינים מסלוליים | |
| ציר חצי-ראשי | 2.386045154047669±0.0000000010823 יחידה אסטרונומית |
| אקסצנטריות |
0.22985796284211 |
| זמן הקפה | 1,346.221164559188±0.00000091594 יממה |
| נטיית מסלול | 5.527±0.001 מעלה, 5.519478913965425±0.00000059141 מעלה |
| מאפיינים פיזיים | |
| ממדים | 199.83 קילומטר |
| מסה | 17,900,000,000,000,000,000 קילוגרם |
| צפיפות ממוצעת | 3.18 גרם/סמ"ק |
| תאוצת הכובד בקו המשווה | 0.12 מטר לשנייה בריבוע |
| זמן סיבוב עצמי | 7.139 שעה |
| אלבדו |
0.277 |
| בהירות מוחלטת |
5.64 |
  | |
אסטרואיד אייריס 7 הוא אסטרואיד גדול בחגורת האסטרואידים המקיף את השמש בין מאדים לצדק. הוא האובייקט הרביעי הבהיר ביותר מתוך האסטרואידים בחגורה המרכזית.
אייריס מסווג כאסטרואיד מסוג S, כלומר קבוצת אסטרואידים המורכבים ממינרלים ותחמוצת סיליקון ובעלי הרכב סלעי. כ-17 אחוז מהאסטרואידים משתייכים לסוג זה. זמן הקפתו סביב השמש הוא 3.69 שנים בקוטר של כ-200 ק"מ.
גילוי ושמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אייריס מספר 7 התגלה ב-13 באוגוסט 1847 בלונדון על ידי האסטרונום הבריטי ג'ון ראסל הינד. מנהל החברה המלכותית האסטרונומית, אשר גם מצא בין השנים 1847- 1854 סך הכל עשרה כוכבים קטנטנים. שמו של האסטרואיד ניתן לו על שמה של איריס אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית, אשר שימשה גם כשליחת האלים.[1]
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]איריס הוא אסטרואיד מסוג S. על פני השטח שלו ניתן להבחין בהבדלים אולבודיים, הבדלים הנוגעים למידת ההחזריות של קרינה מהאסטרואיד. בסך הכל השטח הוא בהיר מאוד והוא ככל המשוער מורכב מתערובת ברזל, ניקל, מתכות ומגנזיום, ברזל סיליקטים. הדינמיקה הפלנטרית גם מצביעה על כך שהוא צריך להיות מקור משמעותי של מטאוריטים.[2] בין אסטרואידים מסוג S איריס מדורג במקום החמישי בקוטר ממוצע אחרי יונו, ג'ונו, אמפיטריט והרקולינה.
בהירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשטח הבהיר של אייריס והמרחק הקטן מהשמש הופכים אותו לאובייקט הרביעי הבהיר ביותר בחגורת האסטרואידים אחרי וסטה, קרס ופאלאס. הוא ניחן בדרגת בהירות של +7.8, אשר דומה לזה של נפטון, מה שמאפשר בקלות לצפות בו באמצעות משקפת מרוב הניגודים. ברמות ניגוד אופייניות הוא מגדיל את השוליים הגדולים יותר.[1] עם זאת ברמות ניגודים נדירות יותר ליד איריס יכול להגיע לגודל של +6.7[3] (בפעם הבאה ב-31 באוקטובר 2017 הוא יגיע לגודל +6.9).
סיבוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]תצפיות וניתוחים שונים מצביעים על כך שלאייריס צורה זוויתית מסוימת. בנוסף ניתוח הקואורדינטות האליפטיות שלו בצירוף נתונים נוספים מעלה[4] כי בחצי הכדור של אייריס השמש אינה שוקעת בקיץ ואינה זורחת בחורף. כך שבגוף חסר אוויר זה הטמפרטורה מתקיימת בהבדלים גדולים מאוד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 פול הומברך, שתי אלות בשמי הסתיו, באתר Abenteuer Astronomi, 23 באוקטובר 2017
- ^ Migliorini, F. ; Manara, A. ;Cellino, A. ; di Martino, M. ;Zappala, V., (7) Iris: a possible source of ordinary chondrites?, SAO/NASA ADS Astronomy Abstract Service, 5/1997
- ^ מדריך שדה לכוכבים ולכוכבים, בוסטון, MA: Houghton Mifflin., 1983
- ^ Kaasalainen, M. ;Torppa, J. ;Piironen, J., Models of Twenty Asteroids from Photometric Data, SAO/NASA ADS Astronomy Abstract Service, 10/2002