אה"מ סוויפטשור (1903)

אה"מ סוויפטשור

אה"מ סוויפטשור במעגן
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צ'ילה צ'ילה הצי המלכותי הבריטי הצי המלכותי הבריטי
סדרה	סוויפטשור
ציוני דרך עיקריים
מספנה	ארמסטרונג ויטוורת'
הוזמנה	1901
תחילת הבנייה	26 בפברואר 1902
הושקה	12 בינואר 1903
תקופת הפעילות	21 ביוני 1904 – אפריל 1917 (כ־12 שנים)
אחריתה	נמכרה לגריטה ב-18 ביוני 1920
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 12,370 טון, מקסימלי: 14,060 טון
אורך	144.9 מטר
רוחב	21.7 מטר
שוקע	8.2 מטר
נתונים טכניים
מהירות	19 קשרים
גודל הצוות	729 איש
טווח שיוט	11,500 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	12 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 12,500 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	שריון עיקרי – 76–178 מ"מ, שריון סיפון – 25–76 מ"מ, צריחי תותחים ראשיים – 203–254 מ"מ, קזמטים – 178 מ"מ, ברבטות – 51–254 מ"מ, מחיצות הגנה – 51–152 מ"מ, מגדל הניווט – 279 מ"מ
חימוש	4 תותחים 10 אינץ' (254 מ"מ), 14 תותחים 7.5 אינץ' (191 מ"מ), 14 תותחים 14 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 4 תותחים 6 פאונד (2.244 אינץ' (57 מ"מ)), 2 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ)

אה"מ "סוויפטשור", שנקראה במקור "קונסטיטוסיון", הייתה האונייה הראשונה בסדרת אוניות המערכה פרה-דרדנוט מדגם "סוויפטשור". האונייה הוזמנה על ידי הצי הצ'יליאני, אך היא נרכשה על ידי בריטניה כחלק מסיום מרוץ החימוש הימי של ארגנטינה-צ'ילה. בשירות הבריטי, סוויפטשור שובצה בתחילה בצי הבית ובצי התעלה לפני שהועברה לצי הים התיכון ב-1909. היא הצטרפה מחדש לצי הבית ב-1912 והועברה לתחנת הודו המזרחית ב-1913, כדי לשמש כאוניית הדגל שלה.

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, ליוותה סוויפטשור שיירות חיילים באוקיינוס ההודי עד שהועברה לסיורים בתעלת סואץ בדצמבר. לאחר הגנה על התעלה בתחילת 1915 מפני התקפות עות'מאניות, האונייה הועברה לדרדנלים בפברואר והשתתפה במערכת הדרדנלים בהפגזת ביצורים עות'מאניים. סוויפטשור הוטלה לתפקידי ליווי שיירות באוקיינוס האטלנטי מתחילת 1916 ועד שהוצאה משירות באפריל 1917 כדי לספק צוותים לכלי שיט נגד צוללות. באמצע שנת 1918 פורקה האונייה מנשקה כדי לשמש כספינת חסימה במהלך פשיטה שנייה על אוסטנדה. סוויפטשור נמכרה לגרוטאות ב-1920.

סוויפטשור הוזמנה על ידי צ'ילה, תחת השם קונסטיטוסיון, בתגובה לרכישת ארגנטינה שתי סיירות משוריינות מאיטליה בתקופה של מתיחות מוגברת עם ארגנטינה. לאחר פתרון המשבר, בעיות כלכליות אילצו את צ'ילה להעמיד את האונייה למכירה בתחילת 1903; מחשש שרוסיה עלולה לקנות אותם, התערבה בריטניה ורכשה את האונייה שעדיין לא הושלמה מצ'ילה ב-3 בדצמבר 1903 תמורת 2,432,000 ליש"ט. האונייה תוכננה לפי המפרט הצ'יליאני, במיוחד הדרישה להשתלב במבדוק ב-Talcahuano, ונחשבה על ידי הבריטים כאוניית מערכה דרג ב'.

לסוויפטשור היה אורך כולל של 475 רגל 3 אינץ' (144.9 מטרים), רוחב של 71 רגל 1 אינץ (21.7 מטרים), ושוקע של 28 רגל 6 אינץ' (8.7 מטרים) במעמס מלא. הדחק האונייה היה 12,175 טונות ארוכות (12,370 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-13,840 טונות ארוכות (14,060 טונות) במעמס מלא. במעמס מלא היה לה גובה מטאצנטרי של 4.01 רגל (1.22 מטרים). בשנת 1906 מנה הצוות 729 קצינים ומלחים.

האונייה הונעה על ידי שני מנועי קיטור, תלת דרגתיים בעלי ארבעה צילינדרים הפוכים אנכיים שכל אחד מהם הניע מדחף אחד. תריסר דוודי צינור מים של Yarrow סיפקו קיטור למנועים שהפיקו סך של 12,500 indicated horsepower (9,300 קילוואט) שנועד לאפשר להם להגיע למהירות של 19.5 קשר (36.1 קמ"ש; 22.4 מייל לשעה). המנועים התגלו כחזקים מהצפוי וסוויפטשור עלתה על 20 קשר (37 קמ"ש; 23 מייל לשעה) במהלך ניסויים ימיים. היא נשאה מקסימום 2,048 טונות ארוכות (2,081 טונות) של פחם, שהעניקו לה טווח של 6,210 מיל ימי (11,500 קילומטרים; 7,150 מיל) במהירות של 10 קשר (19 קמ"ש; 12 מייל לשעה). במהלך השירות היא ואחותה הוכיחו שהם חסכוניות יותר ממה שחשבו תחילה עם טווח משוער של 12,000 מיל ימי (22,000 קילומטרים; 14,000 מיל) במהירות של 10 קשר.

האונייה הייתה חמושה בארבעה תותחי BL 10 אינץ'/ 45 קליבר Mk VI בשני צריחי תותחים תאומים, לפני ומאחורי המבנה העילי. התותחים ירו פגזים במשקל 500 ליברות (227 קילוגרם) במהירות לוע של 2,656 רגל לשנייה (810 מטר לשנייה); זה העניק טווח מקסימלי של 14,800 יארד (13,500 מטרים) בהגבהה המרבית של התותח של 13.5°. מחזור הירי של תותחי Mk VI נטען כי הוא 15 שניות. כל תותח סופק עם 90 פגזים.

החימוש המשני של סוויפטשור כלל 14 תותחי 7.5 אינץ'/ 50 קליבר Mk III. עשרה מהתותחים היו מותקנים בסוללה מרכזית בסיפון הראשי; ארבעת האחרים היו בקזמטים לצד התורן הקדמי והראשי בסיפון העליון. בעיה מרכזית עם התותחים על הסיפון הראשי הייתה שהם הורכבו נמוך מדי באונייה - רק כ-10 רגל (3 מטרים) מעל קו המים במעמס מלא - ולא היו שמישים במהירות גבוהה או במזג אוויר סוער, כאשר הם הוצפו במים בעת גלגול של יותר מ-14°. התותחים ירו פגזים במשקל 200 ליברות (91 קילוגרם) במהירות לוע של 2,781 רגל לשנייה (848 מטר לשנייה) בקצב של ארבעה פגזים לדקה. בהגבהה המקסימלית שלהם של 15° היה להם טווח מקסימלי של כ-14,000 יארד (13,000 מטרים). האונייה נשאה 150 פגזים לכל תותח.

הגנה מפני סירות טורפדו סופקה על ידי 14 תותחי QF 14 פאונד Mk I, התותחים שונו לשימוש בפגזים הסטנדרטים במשקל 12.5 ליברות (5.7 קילוגרם) המשמשים את תותחי QF 12 פאונד 18 cwt במהלך השירות הבריטי. הם ירו פגזים בקוטר 3 אינץ' (76 מילימטרים), במשקל 12.5 ק"ג במהירות לוע של 2,548 רגל לשנייה (777 מטר לשנייה). הטווח המרבי שלהם וקצב האש אינם ידועים. האונייה נשאה 200 פגזים לכל תותח. האונייה גם הרכיבה ארבעה תותחי הוצ'קיס QF 6 פאונד בצמרות הלחימה, אם כי אלו הוסרו בשנים 1906–1908.

האונייה הייתה חמושה גם בזוג צינורות טורפדו שקועים בקוטר 18 אינץ' (450 מ"מ), אחד בכל צד רוחב, ונשאה עבורם תשעה טורפדות.

תוכנית השריון של סוויפטשור הייתה דומה לזו של סדרת דאנקן. חגורת השריון הראשית בקו המים הייתה מורכבת משריון מוצק של קרופ (KCA) בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים). החגורה הייתה בגובה 8 רגל (2.4 מטרים), מתוכם 5 רגל 3 אינץ' (1.6 מטרים) מתחת לקו המים בתפוסה סטנדרטית. מלפנים ומאחור היו מחיצות אלכסוניות בעובי 2–6 אינץ' (51–152 מילימטרים) שחיברו את חגורת השריון לברבטים, החגורה נמשכה, אך הצטמצמה בעובי. העובי היה 6 אינץ' לצד הברבטים, אך הצטמצם עד 2 אינץ' לפני ומאחורי הברבטים. הוא המשיך קדימה אל החרטום ותמך באיל ניגוח מסוג דורבן של האונייה. הוא המשיך מאחור אל תא גלגלי ההיגוי והסתיים במחיצה רוחבית בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים). הרצועה העליונה של שריון בעובי 7 אינץ' כיסתה את דופן האונייה בין החלק האחורי של הברבטים עד לגובה הסיפון העליון. גם הקזמטים בסיפון העליון היו מוגנים על ידי חזיתות ודפנות בעובי 7 אינץ', אך היו מוקפים בלוחות אחוריים בעובי 3 אינץ'. תותחי ה-7.5 אינץ' על הסיפון הראשי הופרדו על ידי מחיצות בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) עם ציפוי בעובי .5 אינץ' (12.7 מילימטרים) המגן על קולטי הארובה לאחוריהם. מחיצה אורכית בעובי 1 אינץ' חילקה את הסוללה לאורך קו האמצע שלה.

חזיתות הצריחים היו בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) והצדדים והאחוריים שלהם היו בעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים). גגותיהם היו בעובי 2 אינץ' והתא שהגן על התותחנים היה בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים). מעל הסיפון העליון היו הברבטים בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) בחזית ו-8 אינץ' מאחור. מתחת לרמה זו הם הצטמצמו ל-3 ו-2 אינץ' בהתאמה. מגדל הניווט היה מוגן בשריון בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) בחזית ו-8 אינץ' בחלקו האחורי. שריון הסיפון בתוך המצודה המרכזית נע בין 1 ל-1.5 אינץ' בעובי. מחוץ למצודה, הסיפון התחתון היה בעובי של 3 אינץ' והשתפע כדי לפגוש את הצד התחתון של חגורת השריון.

סוויפטשור הוזמנה על ידי צ'ילה בתור קונסטיטוסיון, הונחה על ידי ארמסטרונג ויטוורת' באלסוויק ב-26 בפברואר 1902 והושקה ב-12 בינואר 1903. היא הושלמה ביוני 1904 ונכנסה לשירות במספנת צ'טם ב-21 ביוני 1904 לשירות בצי הבית. תחת ארגון מחדש של הצי בינואר 1905, הפך צי הבית לצי התעלה. היא התנגשה באוניית האחות שלה טריומף ב-3 ביוני 1905 וסבלה מנזק למדחפים שלה, למרפסת הירכתיים ולגוף האחורי. האונייה שופצה במספנת צ'טם ביוני-יולי 1906. סוויפטשור הושמה לזמן קצר במילואים במספנת פורטסמות' מ-7 באוקטובר 1908 עד 6 באפריל 1909, כאשר נכנסה מחדש לשירות בצי הים התיכון. האונייה הוקצתה מחדש לצי הבית ב-8 במאי 1912 עד שזכתה לשיפוץ ממושך מספטמבר 1912 עד מרץ 1913. סוויפטשור הופעלה מחדש ב-26 במרץ והוקצתה כאוניית הדגל של תחנת הודו המזרחית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, ליוותה הספינה שיירות חיילים הודיות מבומביי לעדן בספטמבר–נובמבר 1914, כאשר השמדת הסיירת הקלה הגרמנית SMS אמדן, שפשטה באוקיינוס ההודי, הפכה את חובת הליווי הזו למיותרת. לאחר מכן היא הועברה לסיוררים בתעלת סואץ ב-1 בדצמבר כדי לסייע בהגנה על התעלה, למרות שהיא נותרה אוניית הדגל של תחנת הודו המזרחית בזמן שהותה בסואץ. מ-27 בינואר עד 4 בפברואר 1915 סייעה האונייה להגן על התעלה ליד קנטרה במהלך מתקפת סואץ הראשונה על ידי הכוחות העות'מאניים.

סוויפטשור הוחלפה כאוניית הדגל של תחנת הודו המזרחית על ידי הסיירת המשוריינת יוריאלוס מאוחר יותר בפברואר 1915 והועברה לדרדנלים לשירות במערכת הדרדנלים. היא הצטרפה לשייטת הדרדנלים ב-28 בפברואר 1915 והשתתפה בהתקפה על מבצר דרדנוס ב-2 במרץ 1915. היא וטריומף נותקו מהדרדנלים ב-5 במרץ 1915 לצורך פעולות נגד מבצרים בסמירנה וחזרו לדרדנלים ב-9 במרץ 1915. היא השתתפה בהתקפה העיקרית על מבצרי נארוס ב-18 במרץ 1915 ותמכה בנחיתות העיקריות בחוף המערבי בכף הלס ב-25 באפריל ובנחיתות שלאחר מכן, כולל ההתקפה על אכי באבא ב-4 ביוני. ב-18 בספטמבר, צוללת גרמנית תקפה אותה ללא הצלחה בזמן שהייתה בהפלגה ממודרוס למפרץ סובלה. היא השתתפה בהפגזת דדאגץ' ב-18 בינואר 1916.

סוויפטשור עזבה את הדרדנלים בפברואר 1916, ועזבה את קפאל ב-7 בפברואר 1916 לגיברלטר, שם היא צורפה לשייטת הסיירות התשיעית לשירות בסיורים האטלנטים וליווי שיירות באוקיינוס האטלנטי. היא עזבה את שייטת הסיירות התשיעית במרץ 1917, יצאה מסיירה לאון ב-26 במרץ והגיעה לפלימות' ב-11 באפריל. סוויפטשור הוצאה משירות בצ'טהאם ב-26 באפריל כדי לספק צוותים לכלי שיט נגד צוללות. לאחר מכן היא נכנסה למילואים, עברה שיפוץ בצ'טהאם באמצע 1917 והועסקה כספינת לינה החל מפברואר 1918. בסתיו 1918 היא פורקה מנשקה והופשטה לשימוש כספינת חסימה בניסיון שני שהוצע לחסום את הכניסה לנמל באוסטנדה, אך המלחמה הסתיימה לפני שהמבצע הזה התרחש. האונייה שימשה לזמן קצר כספינת מטרה לפני שהועמדה למכירה במרץ 1920. סוויפטשור נמכרה לגרוטאות ב-18 ביוני 1920 לחברת פירוק ספינות סטנלי.

מדיה וקבצים בנושא אה"מ סוויפטשור בוויקישיתוף