יוחנן השישי קנטקוזנוס, קיסר האימפריה הביזנטית
 | |||||||
| יוחנן השישי עומד בראש סינוד | |||||||
| לידה |
1292 קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 ביולי 1383 (בגיל 91 בערך) פלופונסוס, דספוטט מוראה | ||||||
| שם מלא | יואנס אנגלוס פלאולוגוס קנטקוזנוס | ||||||
| מדינה |
 האימפריה הביזנטית | ||||||
| מקום קבורה | מיסטרס, פלופונסוס, יוון | ||||||
| דת | נצרות אורתודוקסית | ||||||
| בת זוג | אירנה אסנינה (אנ') | ||||||
| שושלת קנטקוזנוס | |||||||
| |||||||
| |||||||
יוחנן השישי קַנְטַקוּזֶנוֹס (ביוונית ביזנטית: Ἰωάννης Ἄγγελος Παλαιολόγος Καντακουζηνός, (יואנס אנגלוס פלאולוגוס קנטקוזנוס), בלטינית: Johannes Cantacuzenus; 1118 – 12 בספטמבר 1185) היה אציל יווני ביזנטי, מדינאי ומצביא. הוא שימש כמגאס דומסטיקוס (אנ') (מפקד הצבא) תחת אנדרוניקוס השלישי פלאולוגוס וכעוצר של יוחנן החמישי פלאולוגוס לפני שמלך כקיסר האימפריה הביזנטית בכבודו ובעצמו בשנים 1347–1354. הודח על ידי בן חסותו, ונאלץ לפרוש למנזר תחת השם יואסף כריסטודולוס ובילה את שארית חייו כנזיר והיסטוריון. כאשר מת מוות טבעי בגיל 90 או 91, הוא היה המבוגר ביותר מבין הקיסרים הרומאים.
תחילת חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוחנן קנטקוזנוס נולד בקונסטנטינופול,[1] היה בנו של מיכאל קנטקוזנוס (אנ'), מושל מוראה; ההיסטוריון דונלד ניקול (אנ') משער שייתכן שהוא נולד לאחר מות אביו וגדל כבן יחיד. דרך אימו תאודורה פלאולוגינה אנגלינה, הוא היה קרוב משפחה של בית פלאולוגוס (אנ') ששלט אז באימפריה. הוא היה קשור גם לשושלת הקיסרית באמצעות אשתו אירנה אסנינה (אנ'), בת דודתו השנייה של הקיסר אנדרוניקוס השלישי פלאולוגוס. קנטאקוזינוס הפך לחבר קרוב לאנדרוניקוס השלישי והיה אחד מתומכיו העיקריים במאבקו של אנדרוניקוס נגד סבו, אנדרוניקוס השני פלאולוגוס. עם עלייתו של אנדרוניקוס השלישי לשלטון בשנת 1328, הוא הופקד על הממשל העליון של ענייני האימפריה ושימש כמגאס דומסטיקוס (אנ') (מפקד הצבא) לאורך שלטונו. הוא מונה לעוצר של יורשו של אנדרוניקוס, יוחנן החמישי בן ה-9, עם מותו של הקיסר ביוני 1341.[1]
קנטקוזנוס החל כנראה ללא שאיפות לכס הקיסר משלו, לאחר שסירב מספר פעמים להיות מוכתר כקיסר שותף על ידי אנדרוניקוס השלישי. לאחר מותו של הקיסר, קנטקוזנוס סירב שוב לעלות על כס המלכות, והתעקש על הלגיטימיות של תביעתו של יוחנן החמישי והסתפק בפיקוח על ניהול האימפריה עד שהילד הגיע לבגרות: על פי ההיסטוריה שכתב יוחנן השישי בעצמו. לא ניתן לדעת אם הוא היה נשאר נאמן, אך למרות מסירותו המוצהרת ליוחנן החמישי ולאימו, אנה מסבויה (אנ'), היא החלה לחשוד בו בבגידה.[1] ידידותו הקרובה עם הקיסר המנוח והשלטון על יורשו עוררו את קנאתם של בני חסותו לשעבר, הפטריארך יוחנן ה-14 מקונסטנטינופול (אנ') ואלכסיוס אפוקאוקוס (אנ'); לאחר סדרה של ניסיונות כושלים, הם הצליחו לבטל את מעמד העוצרות שלו בספטמבר 1341 בזמן שהיה מחוץ לבירה והכין צבא נגד הנסיכויות הצלבניות שעדיין החזיקו בחלקים מהפלופונסוס. הוא ניסה לנהל משא ומתן עם תופסי השלטון, אך הם סירבו וצבאו קיבל הוראה להתפרק. יתר על כן, קרוביו בקונסטנטינופול גורשו לגלות או נכלאו, כאשר רכושם הוחרם על ידי העוצרים החדשים. אימו, תאודורה מתה עקב התעללות שספגה בזמן שהייתה במעצר בית. צבאו התעלם מהפקודות של העוצרים החדשים והכריז כקיסר קנטקוזנוס בדידימוטיכון בתראקיה בתור יוחנן השישי.[2] הוא קיבל זאת, תוך שהוא ממשיך למצב את עצמו כשליט זוטר של יוחנן החמישי.
מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת אזרחים שפרצה לאחר מכן (אנ') נמשכה שש שנים; כששני הצדדים קראו לבעלי ברית זרים ושכירי חרב מכל מקום. שני הצדדים שיבשו לחלוטין וכמעט הרסו את האימפריה.[1] בתחילה צעד יוחנן השישי לסלוניקי, אותה תכננו המשפחות השלטות למסור לידיו. אפוקאוקוס צפה את המהלך הזה ושלח צי לתגבר את העיר, מה שחייב את ג'ון לברוח לממלכת סרביה, שם הגן עליו סטפן דושאן והעניק לו תמיכה צבאית, שהתבררה ברובה כבלתי יעילה, ורק התערבותו של חברו הוותיק של יוחנן ובעל בריתו עומור מאיידין (אנ') שברה את המצור של העוצרים על המפקדה שלו בדידימוטיכון.
במהלך ניסיון נוסף לכבוש את סלוניקי בשנה שלאחר מכן, הסרבים החליפו צד כדי לתמוך בעוצרים, והותירו את יוחנן נטוש פעם נוספת לפני אותה עיר. שוב, עומור נחלץ לעזרתו, וכוחותיהם המשולבים פרצו ממקדוניה כדי לחזור לדידימוטיכון. המלחמה נמשכה עוד ארבע שנים מכיוון שאף צד לא הצליח לעקור את השני, אף על פי שהזמן היה לצדו של יוחנן השישי. הוא עשה עסקה עם הטורקים העות'מאנים, נתן לאורהן ביי את בתו, תאודורה קנטקוזנה (אנ'), עבור ההרמון שלו והתיר לו לקחת נוצרים יוונים לעבדים. הכוח היווני-טורקי ניצח ויוחנן השישי נכנס לקונסטנטינופול כמנצח ב-8 בפברואר 1347.[2] הקיסרית אנה ויוחנן השישי הסכימו שהאחרון ישלוט כקיסר בכיר במשך עשר שנים, ולאחר מכן ישלוט יוחנן החמישי. להגיע לבגרות ולחלוק כוח כשווה לקנטקוזנוס. ההכתרה הרשמית של יוחנן השישי התקיימה ב-21 במאי.[3]
תקופת השלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת שלטונו של יוחנן, האימפריה - שכבר הייתה מפוצלת, מרוששת ומוחלשת - המשיכה להיות מותקפת מכל עבר.[1]
הג'נובזים, החלו לבצר ולחמש את גלאטה תוך התעלמות מתנאי ההסכם (אנ') שהתיר להם להקים מושבה זו בסמוך לקונסטנטינופול. דמי המכס שגבו פגעו בהכנסות האימפריה הביזנטית וגרמו לכך שעד 87% מההכנסות מהשליטה בבוספורוס הלכו אליהם במקום לאימפריה. יוחנן השישי ניסה לבנות מחדש את הצי הביזנטי המרוסק כהכנה למלחמה שציפה לנהל בעקבות הפחתת דמי המכס של קונסטנטינופול עצמה. הוא הצליח ללוות מספיק כדי לבנות 9 ספינות בגודל נאה וכ-100 קטנות יותר לפני שהוריד את התעריפים והחל לשאוב את הכנסותיה של ג'נובה. אולם כאשר הג'נובזים הכריזו מלחמה (אנ'), הם הצליחו להטביע או לשבות את הצי שלו עד תחילת 1349. הג'נובים נאלצו לנהל משא ומתן לאחר שאזורים מרכזיים בגלאטה נשרפו, כולל מזחיה ומחסניה, אך האימפריה הביזנטית נאלצה מכאן ואילך לפנות לברית עם הרפובליקה של ונציה להגנה ימית. זה הוביל למעורבותם במלחמתה של ונציה ב-1350 נגד ג'נובה (אנ'), אך מפקד הצי של ג'נובה פגנינו דוריה (אנ') הצליח לאלץ את יוחנן השישי (ואת שתים עשרה הספינות שהעמיד) להסתלק מהמלחמה כתוצאה מניצחון פירוס מול קונסטנטינופול שנה אחר כך.
בשנת 1351 פיקח קנטקוזנוס על הוועידה החמישית של קונסטנטינופול (אנ'), שבה הוכרזה התאולוגיה ההסיכסטית המיסטית של גרגוריוס פלמאס אורתודוקסית על רקע התנגדותם של ברלם מסמינרה (אנ') ופילוסופים ביזנטיים אחרים.
בשלב זה, כבר כבש סטפן דושאן את אלבניה, מקדוניה ואפירוס. יוחנן השישי השיג עזרה מפני פלישות נוספות בכך שהתחבר שוב עם הטורקים. בעקבות רעידת אדמה, הם סיפחו את קליפוליס (גליפולי) - דריסת הרגל הראשונה שלהם באירופה - כתשלום חלקי של חובותיו הרבים ב-1354.[1]
הוא הפך את בנו, מתאוס קנטקוזנוס (אנ'), לקיסר שותף נוסף ב-1353, אך ניסיונותיו של יוחנן השישי להרחיב את המיסוי כדי למממן את חובות הממשלה הכעיסו את העם במשך תקופה ארוכה. תוך זמן קצר הוא סולק מהשלטון על ידי יוחנן החמישי, והפך לנזיר ב-10 בדצמבר 1354.
פרישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קנטקוזנוס פרש למנזר, שם קיבל את השם יואסף כריסטודולוס (Ιωάσαφ Χριστόδουλος) והעסיק את עצמו בעבודות ספרותיות, אשר כונו רהוטות.[1] 4 הכרכים שלו "היסטוריה" של השנים 1320–1356 שימשו כהתנצלות על מעשיו. לכן הם לא תמיד אמינים, כולל פגמים בעניינים שבהם הוא לא היה מעורב באופן אישי, אלא מתווספים ליצירתו מאותה תקופה של ההיסטוריון היווני ניקפורוס גרגוראס (אנ'). עם זאת, יצירה זו יוצאת דופן בהיותה הדיווח היחיד שנשמר שבו מתאר קיסר ביזנטי את שלטונו שלו.
בשנת 1367 מונה יואסף לנציג הכנסייה האורתודוקסית המזרחית לנהל משא ומתן עם פאולוס (אנ'), הפטריארך הלטיני של קונסטנטינופול (אנ'), כדי לנסות להביא לפיוס בין הכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות והכנסייה הקתולית. הם הסכימו לקרוא לוועידה אקומנית גדולה שבה ישתתפו האפיפיור וכל הפטריארכים, הארכיבישופים והבישופים של הכנסייה המזרחית והמערבית כאחד. האפיפיור אורבנוס החמישי סירב לתוכנית זו, ובסופו של דבר לא יצא ממנה דבר.
קנטקוזנוס מת בפלופונסוס ונקבר על ידי בניו במיסטרס שבלאקוניה.[1]
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאשתו אירנה אסנינה (אנ'), בתו של אנדרוניקוס אסן (בנו של איוואן אסן השלישי, קיסר בולגריה מאירנה פלאולוגינה, קיסרית בולגריה (אנ'), בעצמה בתו של מיכאל השמיני פלאולוגוס), היו ליוחנן השישי קנטקוזנוס כמה ילדים, בהם:
- מתאוס קנטקוזנוס (אנ'), קיסר שותף 1353–1357, מאוחר יותר דספוט של דספוטט מוראה
- מנואל קנטקוזנוס, דספוט מוראה
- אנדרוניקוס קנטקוזנוס (מת מדבר הבלוטות (ספציפית המוות השחור) ב-1347
- מריה קנטקוזנה נישאה לניקפורוס השני אורסיני (אנ') מאפירוס
- תאודורה קנטקוזנה (אנ') נישאה לסולטאן אורהן הראשון מהאימפריה העות'מאנית
- הלנה קנטקוזנה (אנ') נישאה ליוחנן החמישי פלאולוגוס
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה"היסטוריה" בת ארבעת הכרכים של קנטקוזנוס יצאה לאור על ידי י. פונטנוס (J. Pontanus) בשנת 1603. הוא נכללה על ידי לודוויג שופן (אנ') בבון כחלק מ-"Corpus Scriptorum Historiae Byzantinae" ("גוף כתבי ההיסטוריה הביזנטית"; סביב 1830); ועל ידי ז'אק פול מין (אנ') בפריז. הוא גם כתב פרשנות לחמשת הספרים הראשונים של האתיקה של אריסטו וכמה חיבורים תאולוגיים שנויים במחלוקת, כולל הגנה על הסיכאזם וחיבור "נגד המוחמדניזם" שמין הוציא לאור בפריז.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Nicol, Donald M. (1996). The Reluctant Emperor: A Biography of John Cantacuzene, Byzantine Emperor and Monk, c. 1295–1383. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 9780521522014.
- Sherrard, Philip (1966). Byzantium. Time Life Education. pp. 74–75
- Sugar, Peter F. (1996). Southeastern Europe Under Ottoman Rule, 1354–1804. University of Washington Press.
- Teteriatnikov, Natalia (2013). "The Mosaics of the Eastern Arch of Hagia Sophia in Constantinople: Program and Liturgy". Gesta. 52: 61–84. doi:10.1086/669685 – via The University of Chicago Press Journals.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוחנן השישי קנטקוזנוס, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Johannes Cantacuzenus, Encyclopædia Britannica, Ninth EditionEncyclopædia Britannica, Ninth Edition
- ^ 1 2 John VI or V, 1911 Encyclopædia Britannica
- ^ Oxford Dictionary of Byzantium, Oxford: Oxford University Press, 1991
בקרת זהויות  |
|
|---|