טרקוטה

טרקוטה או טרה קוטה (באיטלקית: Terra Cotta – "אדמה אפויה") הוא שם ייחודי, שניתן לסוג מסוים של חימר גס, גמיש ונקבובי וכן לכלים, פסלים ואלמנטים של בנייה (אריחים, לבנים ורעפים),^[1] שעשויים מחומר זה ועברו שרפה. באופן מסורתי, המונח מתייחס למוצרים ללא זיגוג,^[2] אך לאורך הזמן הופיעו גם פריטים עם זיגוג. לטרקוטה המקורית, אחרי שרפה, יש צבע חום-כתום, בשל תחמוצות ברזל הנמצאות בחימר המוצא. לכן, המילה טרקוטה מציינת גם את הצבע החום-כתום האופייני.^[3] יש גם חימר בעל מרקם דומה, המכיל כמות ברזל נמוכה יותר, ומקבל גוון בהיר יותר לאחר השרפה – מלבן עד צהוב. שוני זה נוצל בתקופות קדומות לקבלת גוונים שונים של מוצרי טרקוטה, על ידי ערבוב סוגי חימר בעלי ריכוזים שונים של ברזל.

טרקוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. הדוגמה העתיקה ביותר היא צלמית נשית מדולני וייסטוניצ'ה, אשר תוארכה ל-26,000 שנה לפנה"ס. ממצא טרקוטה מהתקופה הנאוליתית, יוצא דופן באיכותו האומנותית, התגלה ברומניה וזכה לשם "האיש החושב מצירנבדה".

גם בחפירות העיר הקדומה מואנג'ודארו, שהוקמה כ-4,700 שנה לפני זמננו, נמצאו צלמיות נשיות עשויות טרקוטה. בחפירות במסופוטמיה נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "תבליט בורנאי" ועליה דמות אלה מכונפת המתוארכת לכ-2,000 שנה לפני זמננו. האוסף המרשים ביותר של פסלי טרקוטה הוא צבא הטרקוטה, שיוצר בסין בשנים 210–209 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית, סביב הים התיכון, במצרים, יוון ואטרוסקיה, היה שימוש נרחב בטרקוטה לפסלים דתיים, באדריכלות וגם לשימושים יום-יומיים, כדוגמת כלים. בראשית הנצרות, הטרקוטה מילאה תפקיד חשוב בעיטור מצבות וסרקופג'ים. עם נפילת האימפריה הרומית, בסביבות שנת 450 לספירה, חלה ירידה תלולה בשימוש בטרקוטה, וזו חזרה לשימוש נרחב רק בראשית תקופת הרנסאנס, בסביבות שנת 1400, בהקשרים דתיים כגון בפסלים, תבליטים וקישוטי מזבחות.^[4] לטרקוטה יתרון בפיסול עקב זמינותה, נוחות בפיסול לעומת ברונזה או שיש ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת, כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, עלולים להופיע סדקים ביצירת הטרקוטה, בשל החשיפה הממושכת לשינויים בתנאי הסביבה. הפסל בן פירנצה, לוקה דלה רוביה, היה הראשון שציפה את יצירות הטרקוטה שלו בגלזורה עשויה בדיל, אנטימון ומינרלים נוספים, כדי להוסיף לעמידותן כנגד פגעי הזמן.^[5]ככל הידוע, היצירה הראשונה שצופתה בגלזורה צבעונית הייתה "תחית המתים". זו עומדת בצד הצפוני של הקתדרלה בפירנצה, והיא בוצעה בין השנים 1442-1445^[6] בני משפחת דלה רוביה, אשר עבדו בסדנא של לוקה, המשיכו בטכניקה זו, אשר בעצם שידרגה את הטרקוטה לשלב ביניים לקראת יצירות קרמיקה. בגלל קלות השימוש, הפסלים עברו להשתמש בטרקוטה צבועה ליצירת פרוטומות של אנשים מפורסמים, במקום בברונזה ושיש.

לקראת סוף המאה ה-19, אדריכלים חזרו להשתמש בטרקוטה ללא זיגוג לציפוי בניינים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפוי החיצוני של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בארצות הברית, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, האדריכלים השתמשו בעיקר בטרקוטה מזוגגת וצבעונית. תודות להתפתחויות הטכנולוגיות של אותם שנים, בניינים בניו יורק זכו לציפויי טרקוטה בצבעים בולטים ומתכתיים, בדוגמאות ארט דקו האופייניים לאותה תקופה. השימוש בחומר זה נבע ממספר שיקולים: חסין אש, קל משקל, זמין וחסכוני, בעל אפקט אסתטי מרשים. בעזרתו ניתן היה לחקות חומרים יקרים יותר – גרניט, שיש ואבן.^[7] אחרי מלחמת העולם השנייה, האדריכלים עברו להשתמש בקרמיקה, זכוכית ומתכת, לציפוי מבנים.^[8]

• 
  הצלמית מדולני וייסטוניצ'ה
• 
  האיש החושב מצ'רנבודה (אנ')
• 
  לוח טרקוטה במסגד בגהא, בנגלדש (אנ')
• 
  לבני טרקוטה ממצרים העתיקה, בערך 1000 לפנה"ס
• 
  חיילי טרקוטה
• 
  מבער קטורת ממקסיקו, מתוארך 1100–1500
• 
  תבליט טרקוטה על בנין בניו יורק שנות ה-30 של המאה ה-20
• 
  מושב גן מטרקוטה משנת 1916

• תרבות המנג'יה (אנ')
• צבא הטרקוטה

מדיה וקבצים בנושא טרקוטה בוויקישיתוף

ערך מילוני בנושא טרקוטה, בוויקימילון

• טרקוטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Sara Cascone, Ancient Romans Used These Terracotta Vessels as Porta-Potties,artnet.news
• Alexandra Kosinova, 1995 The Conservation of the Portrait Bust of Giovanni de'Medici (later Pope Leo X), Victoria and Albert Museum