חיל רגלים ממוכן

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך מערבב בין המושג הכללי לבין זה הצה"לי.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.	עריכה

חיל רגלים ממוכן (בקיצור: חי"ר ממוכן או חירמ"כ) או חיל רגלים משוריין (בקיצור: חרמ"ש) הוא סוג של יחידת חיל רגלים (חי"ר), המצוידת ברכב קרבי ממוגן מסוג כלשהו (נגמ"שים או נגמ"שי לחימה) לצורך תנועה אל שדה-הקרב ובתוכו, לצורך הלחימה עצמה.

יחידות טנקים מתקשות לפעול בסביבת מכשולים נגד טנקים (ביצורים או תעלות נ"ט) או בשטח בנוי, שם הן פגיעות ואינן אפקטיביות וזקוקות לסיוע צמוד של חיל הרגלים. החל ממלחמת העולם השנייה החלו צבאות לצוות באופן קבוע ("אורגני") יחידות רגלים ממוכנות לעוצבות השריון. יחידות אלה מספקות לטנקים את הסיוע שלו הם זקוקים בלוחמה (הגנה קרובה מפני יחידות רגלים של האויב ומארבי נ"ט, טיהור יעדים מבוצרים וכיוצא בזה). יחידות חיל הרגלים הממוכנות מכונות בצה"ל חרמ"ש (חיל רגלים משוריין).

בשנים האחרונות, למעשה, לא קיימות יחידות חיל רגלים שאינן מצוידות בכלי רכב כלשהם, ולכן כל יחידת חי"ר היא חי"ר ממוכן בפועל. עם זאת, המונח "חי"ר ממוכן" משמש רק כשהחי"ר נלחם כשהוא רכוב, ובכל מקרה אחר (לדוגמה, כניסת כוחות חי"ר רגלית לדרום לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה או לרצועת עזה במהלך מבצע עופרת יצוקה) ממשיכים להשתמש במונח "חי"ר".

קיים הבדל בין "חיל רגלים ממוכן" לבין "חיל רגלים ממונע", אשר מובל לשדה-הקרב במשאיות או "רכב רך" אחר, שאינו מספק הגנה אף לא בפני קליעים או רסיסי פגזים. כמו כן, הרכב המוביל את החי"ר הממוכן הוא בדרך-כלל משוריין זחלי, זחלי-למחצה או בעל הנעה בכל הגלגלים (6x6 או 8x8, למשל הסטרייקר) — בשל רמת הניידות הגבוהה הנדרשת בתנועה בשדה-הקרב עצמו (ולעיתים אף בדרך אליו). לכלי רק"מ שנועד במיוחד לתובלת חי"ר בשדה הקרב קוראים נושא גייסות משוריין.

גם נשקו של החי"ר הממוכן מותאם אליו, כיוון שבניגוד ל"חי"ר קל" (המתנייד ברגל) הוא מסוגל לשאת נשק מסייע כבד יותר (אשר לעיתים אף מורכב על הרכב בו מובלים הלוחמים): מקלע כבד ומכונות ירייה אחרות, מרגמות כבדות ותותחים בקטרים קטנים לירי בכינון ישיר, טילי נ"ט מונחים וכיוצא בזה.

מכאן שלעומת החי"ר הקל ואף החי"ר הממונע, החי"ר הממוכן מסוגל להשיג ניידות טקטית גבוהה וכוח-אש רב. עם זאת, על-מנת לאפשר את הניידות ואת כוח-האש העדיפים, יחידות חי"ר ממוכן דורשות אספקה רבה יותר (ובפרט דלק וחלפים לרק"ם הנושא אותם), וכוח-אדם רב יחסית יידרש כדי לנהוג בכלי רכב, להפעיל את הנשק המסייע המותקן עליהם ולתחזק את כלי-הרכב והנשק (לדוגמה, לכל נגמ"ש הנושא 7–8 לוחמים דרוש לפחות נהג).

במהלך מלחמת העולם הראשונה ולקראת סופה, נדרשו הצבאות הלוחמים לפתרון בעיית הקיפאון בשדה-הקרב: בעוד שהחפירות והמכשולים מנעו כל אפשרות של הסתערות רגלים, גם התקפות טנקים שהופיעו זה מכבר בזירות הלחימה, הארטילריה ופשיטות לא הצליחו להכריע את ההגנה. הסיבה לכך הייתה שעוצבות רגלים, שהיו עיקר הכוח של צבאות אותה התקופה, לא הצליחו לעמוד בקצב ההבקעה ולא הגיעו לשדה-הקרב מספיק מהר כדי לנצל את הצלחת ההתקפה הראשונית, והוכרעו כשהמגן הספיק להתארגן-מחדש. כוחות פרשים הפכו לפגיעים מדי ברוב שדות-הקרב עם התרחבות השימוש בארטילריה (עם זאת, הם עתידים להישאר בשירות עד לאמצע מלחמת העולם השנייה). כוחות חי"ר רכובים על משאיות (חי"ר ממונע) הצליחו להשיג תנועה מהירה, אולם כלי-הרכב דרשו תשתית תחבורה איכותית (כבישים) או לפחות שטח פתוח וקרקע מוצקה. הם לא הצליחו לחצות את שדה-הקרב זרוע המכתשים, גדרות התיל והתעלות.

הפתרון היה טמון בכלי רכב זחליים בעלי הנעה בכל הגלגלים, אולם הצבאות לא הצטיידו בכלי רכב כאלה עד להתחמשות מחדש בשנות ה-30 של המאה ה-20. הצבא הבריטי הקים ב-1927 את הכוח הממוכן הנסיוני, אולם זנח את רעיון מיכון הגייסות עקב קשיי תקציב. לעומת זאת, קצינים כמו היינץ גודריאן הגרמני ומיכאיל טוכאצ'בסקי הסובייטי הכירו בכך שבעוד שיחידות טנקים יהפכו לעיקר כוחו של הצבא המודרני, הם יזדקקו לסיוע צמוד של חיל-רגלים וחילות אחרים (כמו פלסים או חיל הנדסה). יחידות סיוע אלו יצטרכו לנוע באותו הקצב כמו הטנקים. כשגרמניה החלה להתחמש מחדש לקראת מלחמת העולם השנייה, צוידו כמה מהיחידות בדיוויזיות המשוריינות בזחל"מים שיכלו לעמוד בקצב הטנקים כמעט בכל שטח. גם בצבא צרפת הוקמו דיוויזיות "ממוכנות קלות", שחלק מיחידותיהן צוידו בנגמ"שים זחליים. אולם בעוד שהדוקטרינה הגרמנית גרסה שיש להשתמש ביחידות הממוכנות על-מנת לפרוץ פרצות בחזית, להבקיע במהירות לעורף האויב ולכתרו (דוקטרינה הידועה בכינוי "בליצקריג"), הצרפתים ייעדו את הכוחות הממוכנים להזזת כוחות מילואים במהירות לרוחב החזית על-מנת לסייע בהגנה עליה.

מתחילת מלחמת העולם השנייה (1939) זכה החי"ר הממוכן של הוורמאכט הגרמני למספר רב של הצלחות מבצעיות, אף על פי שבאופן יחסי רק חלק קטן מצבא הוורמאכט היה ממוכן. כיוון שהזחל"ם הגרמני (מדגם Sd.Kfz. 251) היה יקר יותר ודרש זמן רב יותר לצורך ייצורו בהשוואה למשאית. רק כרבע עד שליש מכוחות החי"ר בדיוויזיות שנקראו "ממוכנות" או "משוריינות" היה אכן ממוכן (פרט לכמה כוחות מובחרים — שם היחס היה גבוה יותר). כמו כן, חי"ר ממוכן היווה גם את רוב יחידות הסיור של הוורמאכט, לעומת כוחות בעלות הברית שהשתמשו בעיקר בכלי רכב משוריינים או טנקים קלים לצורכי סיור. במהלך המלחמה הגבירו הגרמנים את שילוב יחידות הטנקים והחי"ר ויצרו צוותי-קרב משולבים דיוויזיוניים, בהם לטנקים מוענקת הגנה נגד טנקים ניידת, ולחי"ר מוענק סיוע-אש קרוב.

צבאות בעלות הברית שילבו גם הם מרכיב של חי"ר ממוכן בדיוויזיות המשוריינות ובכמה מהחטיבות המשוריינות. צבא ארצות הברית צייד את כל הדיוויזיות המשוריינות שלו, שבכל אחת מהן שלושה גדודים של "חי"ר משוריין", בזחל"מים מסוג M2 ו-M3 בצבאות האימפריה הבריטית יצרו שני סוגים של חטיבות משוריינות. בחטיבה משוריינת מסוג א' ("Type A armoured brigade"), שיועדה לפעולות עצמאיות, צוידו יחידות החי"ר בנגמ"שי "ברן", ומאוחר יותר בזחל"מים אמריקאים שהגיעו במסגרת אספקות "השאל-החכר". בחטיבה משוריינת מסוג ב' לא צוידו יחידות החי"ר בהתאם, ולכן הפכו החטיבות משועבדות-למעשה למרכיב החי"ר שבהן, על כושר הניידות שלו.

הצבא האדום החל את המלחמה כשתהליך הארגון של העוצבות המשוריינות והממוכנות שלו עדיין לא הסתיים — ורבות מאלו הושמדו במהלך החודשים הראשונים של פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות. בערך שנה מאוחר יותר החלו הסובייטים בהקמה-מחדש של יחידות חי"ר דיוויזיוניות שכונו "קורפוסים ממוכנים" (Mechanized Corps), שכל אחד מהם הורכב מחטיבת טנקים אחת, שלוש חטיבות חי"ר ממוכן ויחידות סיוע אחרות – ממוכנות גם הן. יחידות אלו שימשו בעיקר בשלבי ניצול ההצלחה של התקפה, כחלק מהדוקטרינה הסובייטית של מערכה עמוקה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בשנים הראשונות של המלחמה הקרה, המשיכו צבאות נאט"ו והצבא האדום בפיתוח הציוד והדוקטרינה הדרושים ללוחמה ממוכנת (כשהתרחיש הסביר ביותר היה התנגשות ביניהם בזירת מרכז אירופה). פרט לעוצבות המוטסות, הצבא האדום מיכן את כל עוצבות החי"ר שלו — בתחילה על ידי ציודם בנגמ"שים גלגליים שחסרו הגנה עילית ולכן הפכו את החי"ר לפגיע יחסית בפני הפגזות ארטילריה. אף על פי כן, הצבא הסובייטי השיג בכך גמישות אסטרטגית רבה בשל הגבולות הארוכים בין ברית המועצות ומדינות ברית ורשה וכן האופי של שטחי-הלחימה הצפויים שלו, שהיו מישוריים ופתוחים.

צבא ארצות הברית, מצדו, אימץ את התצורה הבסיסית של הנגמ"ש הזחלי כשהצטייד בתחילה ב-M-75 (ששימש את כוחות החי"ר והנחתים של ארצות הברית במלחמת קוריאה), שהוחלף לאחר המלחמה ב-M-59, ולבסוף ב-M-113 שאפשר להעבירו במטוסים באמצעות C-130 הרקולס ומטוסי תובלה אחרים. הרכב אופיין במטרה לתת לחי"ר רמת ניידות דומה לזו של הטנקים (עם רמת מיגון בליסטית נמוכה יותר, אולם עם מיגון מסוים בפני אב"כ).

במלחמת וייטנאם הוסף, בדרך כלל, לנגמ"ש ה-M-113 שריון נוסף. נוספו גם עמדות ירי, כך שהפך למעשה לנגמ"ש לחימה. כתוצאה מתוצאות הקרבות בראשית המלחמה, בהם התברר כי רגלים רכובים על-גבי נגמ"שים היו אפקטיביים משמעותית יותר מאשר כשלחמו רגלית, הודגשה לחימת החי"ר הרכובה בדוקטרינה האמריקאית. בסופו של דבר פרסה ארצות הברית חטיבה ממוכנת אחת ו-10 גדודים ממוכנים בווייטנאם.

נגמ"ש הלחימה (Infantry Fighting Vehicle — IFV) הראשון, כלומר הרק"ם הראשון שתוכנן מראש במטרה להיות כלי משוריין המצויד כך שחי"ר יוכל להילחם כשהוא רכוב עליו, הוא ה-BMP-1 הסובייטי, שהקדים פיתוחים דומים בעולם, כמו המארדר המערב-גרמני והבראדלי האמריקאי. בניגוד לנגמ"שים שכל ייעודם היה להוביל לוחמי חי"ר ממקום למקום כשהם מספקים להם מידה מסוימת של הגנה, נגמ"ש הלחימה מאפשר להם גם כוח-אש משמעותי (נוסף לנשק הקל שהם נושאים) לצורך סיוע בהתקפה ובהגנה. נגמ"שי לחימה רבים אף מצוידים בעמדות-ירי נשלטות-מרחוק, המאפשרות ללוחמים להפעיל אותן מתוך הכלי מבלי להיחשף לירי האויב.

הסובייטים יצרו שני סוגים של כוחות חי"ר ממוכנים: "קלים" ו"כבדים". הכוח ה"כבד", בסד"כ של חטיבה ורכוב על-גבי נגמ"שי BMP-1, נועד לסייע לחטיבת הטנקים הדיוויזיונית במאמץ העיקרי של ההתקדמות, בעוד שהכוח ה"קל", בסד"כ של שתי חטיבות ורכוב על-גבי נגמ"שי BTR-60 אופניים, נועד לבצע התקפות רגליות באגפי ההתקדמות.

בנוסף, מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 החלו הסובייטים בפיתוח נגמ"שי לחימה ייעודיים לעוצבות המוטסות שלהם, כמו ה-BMD-1, שלהם כוח אש זהה לזה של ה-BMP-1. אולם בניגוד BMP-1 אפשר להטיסם באוויר ואף להצניחם ממטוסי-תובלה סובייטיים סטנדרטיים. כוחות מיוחדים סובייטיים הופעלו בצורה כזו במהלך הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, אולם לא נראה כי מדינות נוספות המשיכו במגמה זו לגבי הכוחות המוטסים שלהן.

כיום, כמעט כל יחידות החי"ר של המדינות המפותחות מצוידות בסוג כלשהו של תובלה ממונעת, כאשר יחידות חי"ר המצוידות בנגמ"שי לחימה משוריינים וזחליליים כדוגמת ה-BMP-1 מכונות "כבדות" או "משוריינות", בהשוואה ליחידות המצוידות ברכב ששריונו קל יותר או שהנעתו אופנית, המכונות "קלות" או "ממוכנות". מוסכמת הזיהוי הזו הפכה לנפוצה בקרב צבאות אירופאיים כדוגמת הצבא הבריטי והצבא הצרפתי.

נגמ"שים ונגמ"שי לחימה רבים המפותחים כיום מיועדים לכוחות פריסה מהירה ולכן אפשר להובילם בדרך אוויר באמצעות מטוסי-תובלה. לכן נעשה מאמץ להפחית במשקלם בדרכים שונות, למשל על ידי הצטיידות בנגמ"שים אופניים כתחליף לציי הנגמ"שים הזחליליים המתיישנים (לדוגמה צבא ארצות הברית המצטייד בנגמ"ש הסטרייקר ואף מקים "חטיבות סטרייקר"), או ציודם בהנעה חשמלית. עם זאת, ברור שאיומים על כוחות חי"ר כמו אלה שצבאות מערביים נתקלו בהם במלחמת עיראק, מלחמת לבנון השנייה ועימותים אחרים לא מאפשרים את תנועתו של חי"ר ללא רמת מיגון גבוהה. הפתרון לכך הוא תוספת שריון קבוע או מודולרי (שיכול להיות מורכב על הכלי בשטח — ועל ידי כך משיג לכוח הנפרס שרידות לצד גמישות אסטרטגית), או פיתוח מערכות הגנה אקטיביות.

את המגמה הזו מוביל צה"ל: נגמ"ש כבד (בראשי תיבות: נגמ"כ), המיוצר מתובות מוסבות של טנק, הוא למעשה נגמ"ש ממוגן-היטב המיועד להעניק הגנה מרבית ככל הניתן לצוותי חי"ר הלוחם מתוכו. עקב הצורך במיגון כבד יותר מזה שמספק נגמ"ש ה-M-113 (המשמש את צה"ל מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 — בערך מתקופת מלחמת יום הכיפורים), ובעיקר במהלך הפעילות ברצועת הביטחון בדרום לבנון, פותחו בישראל נגמ"שים מתובת טנק צנטוריון. הטנק ידוע בכינויו הצה"לי "שוט", ולכן הנגמ"ש כונה "נגמשו"ט" ("נגמ"ש שוט"), וגרסאותיו המשודרגות נקראו "נגמחו"ן" ("נגמ"ש ממוגן גחון") ו"נקפדון" (נוסף לגרסאות ייעודיות — "פומ"ה" המשמשת את חיל ההנדסה הישראלי ו"נגמפו"פ" המשמש את חיל מודיעין השדה). נגמ"ש כבד אחר שהוסב בצה"ל מתובת טנקי T-55 שנלקחו שלל (המכונים בצה"ל "טירן") הוא האכזרית. הנגמ"שים הכבדים של צה"ל נחלו הצלחה רבה ושריונם הכבד נחשב לאפקטיבי ביותר כנגד רקטות נגד טנקים דוגמת ה-RPG-7.

הבעיה באמצעים מוסבים כאלה היא שאינם נגמ"שי לחימה ייעודיים, ולכן בדרך-כלל מסוגלים להוביל מספר קטן של לוחמים יחסית לכלי רכב שתוכננו לכך מראש. כמו כן, קיים קושי לוגיסטי באחזקתם של כלי רכב אלו, בשל מחסור בחלפים. לכן, פותח נגמ"ש הנמ"ר ("נגמ"ש מרכבה"), בתחילה מתובות טנק מרכבה סימן 1 מוסבות ומאוחר יותר תוכנן ויוצר מחדש על-בסיס תובות מרכבה סימן 4. במקור פותח הנמ"ר בתצורת טנק חילוץ על-מנת להוביל את החוליות הטכניות, אולם בהמשך פותחה גרסה לנשיאת חי"ר (12 לוחמים, עם עמדת קטלנית החמושה במק"כ 0.5 או במקל"ר 40 מ"מ) ואף גרסה להובלת פצועים ("נמ"רבולנס").

לאחר שצה"ל השיג הצלחות מזהירות בהתקפות שביצעו עוצבות טנקים כבדות במהלך מלחמת ששת הימים (1967), הוא נתקל במענה-הנגד של צבאות ערב במהלך קרבות הבלימה בתחילת מלחמת יום הכיפורים (1973) — מענה שהתבסס לא על תגבורן של עוצבות הטנקים, אלא על תגבורם והרווייתם של כוחות הרגלים בנשק נגד טנקים דוגמת הסאגר. הלקח נלמד עוד לפני שהמלחמה הסתיימה — יחידות צנחנים צוידו בנגמ"שי M-113 שבהם לא נסעו מעולם עד אז.

כיום גדודי השריון הצה"ליים כוללים מרכיב קבוע של פלוגת חרמ"ש (בשמה הרשמי: "פלוגת חרמ"ש וסיוע", הכוללת גם מחלקת מרגמות ומחלקת סיור), וכל חטיבת רגלים צה"לית מאומנת בלחימה רכובה על כלי-רכב מסוים בהתאם לייעודה (הצנחנים מאומנים בלחימה רגלית תוך כדי הגעה בהחפה, הסקה או צניחה, חטיבת גולני מאומנת בלחימה מעל נגמ"ש כבד – הנמ"ר, חטיבת גבעתי מעל הנמ"ר וחטיבת הנח"ל בלחימה מעל האיתן).

בשנות ה-50 היו בצה"ל יחידות מילואים שנועד לשמש כיחידות חרמ"ש אך בשל מחסור בזחל"מים נאלצו להסתפק בקומנדקרים או "משאיות סיקס". יחידות אלה נקראו בתחילה חרמ"ן (חיל רגלים ממונע), אך במשך הזמן הוחלף כינויין לחיל רגלים ממוכן.

• יחידת חרמ"ש
• פאנצרגרנדיר
• לוחמת שריון
• הטקטיקה של חיל הרגלים

• ריצ'רד סימפקין, חיל-רגלים ממוכן, הוצאת מערכות, 1986.
• ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, לוחמת שריון, הוצאת מערכות

• י. ואלאך, ‏מחלקת רגלים-משוריינים בקרב (חלק ב'), מערכות 126, פברואר 1960