ועדת וורן

ועדת וורן (באנגלית: Warren Commission) הייתה ועדה שמינה נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון לחקר רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי. מסקנות הוועדה היו כי הרוצח היה לי הארווי אוסוואלד וכי הוא פעל לבדו. מסקנות אלו עוררו ויכוח ציבורי הנמשך, למעשה, עד היום.

מייד לאחר הרצח עמד הנשיא החדש לינדון ג'ונסון במצב עדין. השמועות שרווחו קישרו את הרצח לגורמים רבים מארצות הברית ומחוצה לה. היה ברור שאם יימצא כי פידל קסטרו שליט קובה, או כי ברית המועצות היו מעורבים ברצח, מדובר בעילה למלחמה. מצד שני, עקבות הרוצחים יכולים להוביל לגורמים בתוך ממשל ג'ונסון גופא - אנשי ה-CIA אשר להם "חשבון פתוח" עם הנשיא מאז הפלישה הכושלת למפרץ החזירים, אנשי ה-FBI, שחברו לגורמי ימין קיצוניים במטרה להרוג את הנשיא הליברל, ואף אנשי הממסד הצבאי-תעשייתי שרצו להעמיק את מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם. חששו של ג'ונסון היה כי חקירה לא מוסמכת של גורמים מקומיים עלולה להוביל, בצורה שגויה או במכוון, לעבר אחד ממקורות אלו (כפי שאכן אירע שנים מספר לאחר מכן בחקירת התובע בניו אורלינס ג'ים גאריסון), וכי חקירה של גורם פדרלי עלולה להיראות כטיוח. ה-FBI ערך כבר, מהרגע שבו נודע על הרצח, חקירה משלו. כן בחשו בקלחת גורמים נוספים של אכיפת החוק בדאלאס, שבה אירעה ההתנקשות. היה צורך לקטוע את כל אלו באיבם, ולהכריז על חקירה בלתי תלויה, כאשר בצוות החוקרים יהיו גורמים שאין להטיל ספק ביושרם ובהגינותם.

ב-29 בנובמבר 1963, שבוע לאחר הרצח, הורה ג'ונסון בצו נשיאותי מיוחד על הקמת ועדה למציאת העובדות הקשורות ברצח, והעמדת נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן בראשה. שמה הרשמי של הוועדה היה "ועדת הנשיא לחקר ההתנקשות בנשיא ג'ון פ. קנדי". עד מהרה נקראה הוועדה בפי כל "ועדת וורן".

הוועדה הורכבה משבעה חברים:

• נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן.
• הסנטור ג'ון שרמן קופר (רפובליקאי - קנטקי).
• חבר בית הנבחרים ג'רלד פורד (רפובליקאי - מישיגן), לימים נשיא ארצות הברית.
• הסנטור ריצ'רד ראסל (דמוקרט, ג'ורג'יה).
• חבר בית הנבחרים הייל בוגס (דמוקרט, לואיזיאנה).
• הנציב מטעם ארצות הברית בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, נשיא הבנק העולמי, עורך הדין ג'ון מקלוי.
• ראש ה-CIA לשעבר אלן דאלס.

לועדה מונה יועץ מיוחד, לי ג'יי רנקין, אשר הפעיל צוות של ארבעה עשר עורכי דין ושנים עשר חוקרים. רנקין ניסח חמישה נושאים שעל הוועדה להתייחס אליהם:

• העובדות הבסיסיות הנוגעות להתנקשות.
• זהותו של המתנקש.
• הרקע שלו ומניעיו.
• האם המדובר בקשר.
• מותו של לי הארווי אוסוואלד.

כן התבקשה הוועדה להתייחס ללקחים העיקריים העולים מההתנקשות באשר להגנה על הנשיא.

הוועדה קיימה את ישיבתה הראשונה ב-5 בדצמבר 1963, כשבועיים לאחר הרצח. את ישיבותיה הראשונות הקדישה לבדיקת חקירת ה-FBI, ובפברואר 1964 התחילה לשמוע עדים, כאשר העדה הראשונה ששמעה הייתה מרינה אוסוואלד, אשתו של לי הארווי אוסוואלד.

בעשרה חודשי פעולתה שמעה הוועדה באופן ישיר 94 עדים, 395 עדים אחרים רואיינו על ידי החוקרים והצוות המשפטי, 61 עדים נתנו תצהירים כתחליף לעדות, ושניים מהם נתנו הצהרה כתובה.

ב-24 בספטמבר 1964 פרסמה הוועדה את מסקנותיה בספר בן 888 עמודים. המסקנות קבעו כי לי הארווי אוסוואלד הוא היורה היחיד, כי פעל לבדו, וכי לא היה קשר בינו ובין ג'ק רובי, שרצח אותו מסיבות של נקמה על רצח הנשיא האהוב עליו. פרסום הדו"ח היה אך ירית הפתיחה בוויכוח ערני הנמשך מאז, בין אנשי תיאורית "היורה הבודד" אשר בה דגלה הוועדה, ובין תומכי תאוריות הקשר.

מסקנת הוועדה הייתה כי אוסוואלד, אשר פעל ממניעים של אידאולוגיה מעוותת, פעל לבדו באופן הבא: מחלון הקומה השישית של בניין מחסן הספרים בדאלאס, ירה אוסוואלד אל עבר הלימוזינה הנשיאותית, בה ישבו הנשיא ג'ון פ. קנדי, ורעייתו ז'קלין קנדי במושב האחורי, ובמושב הקדמי מושל טקסס ג'ון קונלי ורעייתו נלי. הכדור הראשון לא פגע באיש. הכדור השני פגע בקנדי ולאחר מכן בקונלי, ואילו הכדור השלישי פגע בקנדי בראשו, וגרם למותו.

היה זה החוקר ארלן ספקטר, מראשי הצוות המשפטי של הוועדה, ולימים חבר בסנאט של ארצות הברית, אשר הגה את תיאורית הכדור הבודד. ספקטר צפה בסרט שצולם על ידי אברהם זפרודר, צלם חובב שצילם במקרה את ההתנקשות. הסרט רץ במהירות של 18 תמונות לשנייה, וספקטר שם לב לכך שתגובתו של קנדי לפגיעת הכדור הראשון, אשר פגע בצווארו, קודמת ב-11 תמונות לתגובתו של קונלי לפגיעה בו. מכיוון שהרובה ממנו ירה אוסוואלד היה רובה מסוג מנליכר-קרקנו, הנטען ידנית לאחר כל ירייה, אין כל דרך שבה פגיעותיהם של קונלי וקנדי, בהפרש של 11/18 של השנייה ביניהם, יהיו תוצאה של שתי יריות, אלא אם כן המדובר בשני כדורים, שירו שני יורים, ובמקרה זה, המדובר בהוכחה כי אוסוואלד לא פעל לבדו, וזו המסקנה ממנה חששו חברי הוועדה, ושאליה לא רצו להגיע^{[דרוש מקור]}.

מכיוון שכך, הגה ספקטר את תיאורית הכדור הבודד, המייחסת לכדור אחד, הוא מוצג CE399, את כל פצעיהם של קנדי וקונלי, למעט פגיעת הראש המאסיבית שאירעה מספר שניות לאחר מכן.

על פי הוועדה היה מסלולו של הכדור כדלקמן:

• פגע בקנדי בגבו, וגרם נזק לחוליית C6 בעמוד השדרה של הנשיא.
• יצא דרך גרונו של הנשיא.
• פגע בקונלי, שישב במושב הקדמי, בכתפו הימנית.
• חלף דרך צלעו החמישית הימנית של קונלי, ויצא דרך חזהו.
• פגע באמת ידו הימנית של קונלי, ושבר את עצם הרדיוס שלו.
• פגע בירכו השמאלית של קונלי, חדר את העור ועצר.
• בעת הטיפול בקונלי בבית החולים פרקלנד, נפל מעצמו על אלונקה ונמצא שם על ידי עובד בעת ניקוי האלונקה.

מסקנה זו היא לב מסקנות הוועדה. כל סטייה ממנה פירושה כי מסקנות הוועדה שגויות, וכי אוסוואלד לא פעל לבדו.

קביעה זו, שזכתה לביקורת רבה, היא הקביעה השנויה ביותר במחלוקת בכל 888 עמודי הדו"ח. לדעת רבים אין היא מתיישבת עם מסלולו ההגיוני של הכדור, עם תוצאות הנתיחות שבוצעו בגופת קנדי, ועם הממצאים בשטח (ובמיוחד עם צורת הכדור עצמו CE399). עם זאת, קביעה זו הכרחית על מנת להגיע לתוצאה הסופית - יורה אחד, שלושה כדורים. מאז פרסום הדו"ח נחלקים החוקרים לשנים. אלו המקבלים את התאוריה, המתייחסים לכדור CE399 כ"כדור הבודד" (Single Bullet), ואלו הדוחים את התאוריה המתייחסים לכדור CE399 כ"כדור הקסם" (Magic Bullet).

ביקורת על עבודת הוועדה הובאה במיוחד בספרי החוקרים מרק ליין וסילביה מאהר (Meagher), וכן בעבודתו של התובע גאריסון. לעומת זאת ישנם רבים המקבלים את מסקנות הוועדה, ובהם החוקר ג'רלד פוזנר, שספרו משנת 1993 "Case Closed" ("תיק סגור") הוא כתב האישום החריף ביותר כנגד אוסוואלד, וההגנה הטובה ביותר על תיאורית "הכדור הבודד" שנכתבה עד כה.

הדבר הראשון הברור לעין כל המסתכל על CE399 הוא כי על אף שחלף דרך שני אנשים וגרם לשבעה פצעים שונים, תוך שהוא שובר בדרכו שתי עצמות גדולות ומאסיביות, ומשיל חלקיקי מתכת (שנמצאו באמת ידו של קונלי) הכדור נראה כאילו זה עתה יצא מפס הייצור. היה על כדור זה לאבד חלקיקי מתכת רבים יותר, להתעוות בצורתו, ולמעשה להתרסק, כפי שהתרסק "הכדור השלישי" אשר פגע בראשו של קנדי, ורק חלקיקים ממנו נמצאו. למרות זאת סבורה הוועדה כי כדור זה CE399 הוא אשר גרם לכל פצעיו של קונלי, ולפצעים בקנדי שאינם תוצאה מהפגיעה בראשו.

כן הצביעו המבקרים על כך שאם קנדי ישב מאחורי קונלי, ובהתחשב בזווית היריה ממחסן הספרים, היה על הכדור לסטות ממסלולו בצורות בלתי סבירות על מנת לפגוע בקנדי ובקונלי בדרך המיוחסת לכדור זה על ידי הוועדה. המבקרים הצביעו על אי התאמות ותיקונים בדו"חות מן הניתוח הפתולוגי שעבר קנדי, באופן שלכאורה תוקנו הדו"חות כך שיתאימו בדיעבד למסלול "כדור הקסם" כפי שקבעה אותו ועדת וורן^{[דרוש מקור]}.

תומכי תאוריית היורה הבודד הצביעו כל כך שבבדיקת מרכיבי הכדור מתאימים אלו לחלקיקים שנמצאו באמת ידו של קונלי, כך שזה היה הכדור שפגע בקונלי בידו. כן הצליחו תומכי התאוריה להראות כיצד ישב קונלי בעת הפגיעה בזווית מסוימת אשר התאימה למסלול הכדור כפי שייחסה לו הוועדה. לטענת המנתחים שניתחו את הגופה אין כל אמת בטענה כי הדו"חות שונו על מנת להתאים למסלולו של "כדור הקסם".

הוויכוח בעניין "הכדור הבודד" עודו נמשך.

עוד בשנת 1966 פרסם החוקר מרק ליין את ספרו "הריצה לצדק" "Rush to Judgement" אשר נמכר ביותר ממיליון עותקים וכלל ביקורת הן על עבודת הוועדה והן על מסקנותיה. הספר לווה במסע יחסי ציבור שכלל הופעות ברדיו ובטלוויזיה, ורבים שוכנעו כי אכן היה פגם בעבודת הוועדה.

בשנת 1976 יצא ספרה של העיתונאית החוקרת סילביה מאהר (Meagher) "שותפים לאחר מעשה" שכלל התייחסות מפורטת למסקנות הוועדה ומתיחת ביקורת פרטנית על כמעט כל מסקנה שאליה הגיעה. בשנת 1966 פרסמה מאהר אינדקס ל-888 עמודי הוועדה, וודאי שהכירה באופן מעמיק את כל המסקנות, המוצגים והעדויות.

התובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גאריסון, פרסם שלושה ספרים (אחד מהם בדיוני) בנושא, הכוללים התקפה על הוועדה, כמו גם מציאת האשמים. אחד מן האנשים האשמים, לדעתו של גאריסון, היה ראש לשכת המסחר בניו אורלינס, קליי שאו, אשר הועמד לדין, בשנת 1969 וזוכה. במשפטו של שאו, הציג גאריסון למושבעים לא רק ראיות לאשמתו של שאו, אלא גם התקפה על מסקנות ועדת וורן, ועל דרכי פעולתה. משפטו של שאו, וספריו של גאריסון, ביניהם רב המכר "בעקבות המתנקשים", משנת 1988, אשר היה הבסיס לסרטו של אוליבר סטון "JFK תיק פתוח", מיקדו תשומת לב רבה לתאוריות קשר, השוללות את תיאורית "המתנקש הבודד" שפיתחה הוועדה.

ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות אשר ישבה למעלה מעשור לאחר ועדת וורן בשנת 1976 בעקבות לחץ ציבורי שנבע מן הביקורת על ועדת וורן, קיבלה את תיאורית הכדור הבודד, אך בו זמנית מצאה כי היה קשר לרצח הנשיא, וכי בהסתמך על ממצאים אקוסטיים אכן נורו ארבע יריות, ממקומות שונים, והן שגרמו למות הנשיא. על עבודתה של ועדה זו נמתחה ביקורת רבה, וברור כי לא היו לה הכלים החקירתיים, והסמכות בעיני הציבור, אשר היו לוועדת וורן.

רבים הם המסכימים עם מסקנות ועדת וורן, וסבורים כי אכן היה בדבריה אמת, וניתוח נכון של העדויות שעמדו לרשותה, וכי לי הארווי אוסוואלד הוא המתנקש הבודד. בין הסניגורים של תיאורית "המתנקש הבודד" מצוי החוקר ג'רלד פוזנר הנזכר לעיל, והחוקר מק'אדמס המפעיל אתר אינטרנט מרשים, הכולל הוכחות רבות לתיאורית "היורה הבודד", ושולל אחת לאחת את תאוריות הקשר למיניהן.

• Anthony Lewis (intro.), The Witnesses: the Highlights of Hearings Before the Warren Commission on the Assassination of President Kennedy, Bantam Books, 1964 (הספר בקטלוג ULI)
• Warren Commission Report, 1964, Great Neck Publishing (הספר בקטלוג ULI)
• Chief Justice Earl Warren, Chairman, Report of the President's Commission on the Assassination of President John F. Kennedy, U.S,. Government Print Official, 1964 (הספר בקטלוג ULI)
• Robert J. Donovan (intro.), A Concise Compendium of the Warren Commission Report on the Assassination of John F. Kennedy, Popular Library, 1964 (הספר בקטלוג ULI)
• Edward Jay Epstein, Inquest: the Warren Commission and the Establishment of Truth, Viking Press, 1966 (הספר בקטלוג ULI)

• Gerald McKnight, Breach of Trust: How the Warren Commission Failed the Nation and Why, University Press of Kansas, 2005 (הספר בקטלוג ULI)

מדיה וקבצים בנושא ועדת וורן בוויקישיתוף

• הדו"ח המלא של ועדת וורן מחולק לפרקים
• ועדת וורן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ועדת וורן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ועדת וורן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)