ואנג חו-נינג
 | |||||||
| לידה |
6 באוקטובר 1955 (בן 69) שאנגחאי, הרפובליקה העממית של סין | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 הרפובליקה העממית של סין | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה | המפלגה הקומוניסטית של סין | ||||||
| בן או בת זוג |
Zhou Qi Xiao Jialing  | ||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
וַאנְג חוּ-נִינְג (במנדרינית: 王沪宁; נולד ב-6 באוקטובר 1955) הוא פוליטיקאי, כלכלן ומדינאי חבר במפלגה הקומוניסטית של סין, אשר משרת כראש חקר מדיניות הפנים מאז שנת 2002 וכמזכיר הראשי של המפלגה הקומוניסטית הסינית מאז 2017. ואנג הוא המוח שמאחורי ההתפתחות הכלכלית האדירה של סין בתקופת שי ג'ינפינג כנשיא הרפובליקה העממית של סין והוא אבי תוכנית חגורה אחת, דרך אחת.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ואנג חו-נינג נולד בשנת 1955 למשפחת צוערים מהפכנית בשאנגחאי, שם בילה את רוב שנותיו המעצבות. הוא גדל כילד שקט ומופנם, ופיתח נטייה לקריאה עוד בצעירותו. במהלך מהפכת התרבות בסין בין 1966 ל-1971, כאשר ספרים רבים נשרפו והושחתו, הוא הצליח לגשת לספרות אסורה בתמיכת מוריו בבית הספר יונגקיאנג, והוא נחשף שם אף לקלסיקות ספרותיות זרות.
לימודיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1978 ואנג היה בין הראשונים שהשתתפו בבחינת הכניסה לאוניברסיטה לכלכלנות שנפתחה עוד בתחילת ממשלו של דנג שיאופינג. הוא סיים בהצטיינות לכדי מצב שהתקבל ישירות ללימודי תואר שני בפוליטיקה בינלאומית באוניברסיטת פודאן היוקרתית, מבלי שנדרש קודם כל תואר ראשון.
בהנחייתו של פרופסור חן קירן, חוקר מוביל על הקפיטל של קרל מרקס, השלים ואנג את עבודת התואר השני שלו בהתחקות אחר התפתחות הרעיונית של ריבונות, שכותרתה "על תיאוריות ריבונות שפיתחה הבורגנות המערבית."
לאחר שקיבל את התואר השלישי, ואנג המשיך להיות אקדמאי באוניברסיטת פודאן ונמצא במהירות במסלול לתואר רביעי של פרופסור עקב ביצועיו יוצאי הדופן. הוא לא היה רק מורה טוב, פופולרי בקרב סטודנטים, אלא גם חוקר פורה, ופרסם רבות הן בכתבי העת האקדמיים והן בעיתונות הכללית בנושאים של מדע המדינה ופילוסופיה פוליטית.
ואנג העשיר גם את ניסיונו בכך שבילה חצי שנה בסוף שנות ה-80 כחוקר אורח בארצות הברית, מה שהוליד את ספרו בשם "אמריקה נגד אמריקה", ובו פירוט על ההיבטים הסותרים הרבים של החברה האמריקאית. כשכיהן כיו"ר הפוליטיקה הבינלאומית ואז ראש בית הספר למשפטים בתוך אוניברסיטת פודאן, הוא היה רק בשנות ה-30 לחייו, הישג יוצא דופן באותן שנים שבהן האקדמיה בסין הייתה היררכית נוקשה.
בנוסף לתעודות השבחים האקדמיות שלו, ואנג גם הדריך ואימן את צוות הדיונים בפודאן לזכייה בסדרה של אליפויות דיון בינלאומיות ששודרו בטלוויזיה בהן צפו מיליונים בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים, ובכך הוסיף למוניטין האימתני שלו כבר כאחד מבין המוחות העיקריים של סין בנושאים פוליטיים בתקופת הרפורמות של דנג.
כניסה לפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהילתו ההולכת וגוברת וכן תמיכתו בחיזוק סמכות השלטון המרכזי (שכונה "סמכות חדשה", תווית שואנג עצמו דחה) משכו את תשומת ליבם של מנהיגי הממשלה המרכזיים בשאנגחאי, בהם זנג צ'ינג-הונג וו-בנג-גוו, אשר הציגו אותו בפני הנשיא ג'יאנג דזה-מין. בהתחלה נרתע מלעזוב את האקדמיה, אך בסופו של דבר ואנג שוכנע להצטרף לממשלתו של ג'יאנג בשנת 1995 בגיל 40, וכיהן בתחילה כראש ישיבת הפוליטיקה בלשכת המחקר המרכזי למדיניות הפנים.
ג'יאנג כבר שמע רבות על ואנג וקרא את עבודותיו לפני פגישתם הראשונה. דווח שכאשר הם נפגשו לראשונה, התבדח ג'יאנג באומרו לואנג - ”אם אתה עדיין לא בא לבייג'ינג, אני אצטרך להישאר עם האנשים האלה [הכוונה לחברי "כנופיית שאנגחאי", כמו זנג צ'ינג-הונג).” ג'יאנג המשיך לצטט קטעים מספרי ואנג, להפתעתו הנעימה של האחרון.
העיתונות הסינית העבירה גם סיפורים על מידת התרשמותו של ג'יאנג מהידע והלמידה של ואנג. למשל, כשנשיא ארצות הברית ביל קלינטון ביקר בבייג'ינג בשנת 1998, ג'יאנג דיבר בארוחת הערב במונחים זוהרים על יכולתו האקדמית של ואנג. על מנת שלא יאבד ממקומו, מצא קלינטון מקום ראוי להצטרף לנושא את הישגיו ההישגיים של המדען הפוליטי האמריקאי הנודע סמואל הנטינגטון, שצוטט בעבר בעבודותיו של ואנג עצמו - עובדה שלא נודעה לקלינטון.
בפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יכולתו האקדמית של ואנג אכן נוצלה היטב לאחר שנכנס לפוליטיקה. תוך זמן קצר הוא הפך למנהל המשרד לחקר המדיניות הפנימית והפך לחבר בוועד המרכזי של המפלגה בשנת 2002. לאחר שג'יאנג העביר את מושכות השלטון לידי חו ג'ינטאו, ואנג המשיך לשרת את ההנהגה החדשה, והתקרב צעד קרוב יותר למקדש הכוח הפנימי כשהיה חבר במזכירות הפנימית של המפלגה.
כאשר שי ג'ינפינג לקח את הכוח כנשיא הרפובליקה העממית של סין וכמנהיג העליון של סין בשנת 2012, ואנג נשמר, ולא טוהר או פוטר כפי שהיה קורה לעיתים קרובות כאשר משטרים אוטוקרטיים מחליפים ידיים. למעשה, ואנג הועלה בדרגותיו עוד יותר, ונכנס במהרה לפוליטביורו, הליבה של הנהגת המפלגה המורכבת מ-25 מחברי האליטה השלטת. עם קונגרס המפלגה ה-19 שנחתם זמן קצר לאחר מכן, ואנג עלה סוף סוף לשיא הכוח בסין, כאחד מששת המנהיגים הבכירים בלבד מלבד הנשיא שי עצמו.
העובדה שכל שלושת המנהיגים האחרונים נזקקו לעצתו של ואנג מצביעה על שאלות עמוקות העומדות בפני סין העכשווית, שהן לא רק טכניות או ביורוקרטיות, אלא גם תאורטיות ואידאולוגיות. חשיבותו לכלכלת הפנים והחוץ של סין העממית היא אשר קבעה את עלייתו לדרגות ואת הפיכתו למועמד בעל הסיכוי הרב ביותר להפוך לראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין.
