וידוי מעשרות

וידוי מעשרות
(מקורות עיקריים)

מקרא	דברים, כ"ו, י"ג–ט"ו
משנה	מסכת מעשר שני, פרק ה', משניות י'-ט"ו
משנה תורה	ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק י"א
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קל"א ספר החינוך, מצווה תר"ז

וידוי מעשרות בהלכה (בלשון חז"ל: וידוי מעשר) הוא נוסח הנאמר לאחר ביעור מעשרות. נוסח הווידוי מופיע במקרא, ועל כן חובת אמירתו נחשבת כמצוות עשה מדאורייתא. בניגוד למשמעותו הרגילה של המונח 'וידוי', הווידוי אינו הודאה על חטאים. כאן המושג 'וידוי' משמש במשמעות הפוכה: הכרזה על עשיית מעשה טוב.^[1]

זמן אמירת הווידוי הוא לאחר השלמת ביעור המעשרות, הנעשה בערב פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שנות השמיטה (השנה הנוכחית (ה'תשפ"ה) היא שנה שלישית לשמיטה). אולם, הווידוי לא היה נעשה מיד לאחר הביעור, מפני שלאחר הביעור היו משאירים מעשר שני ונטע רבעי, שמהם אסור לאכול לאחר הווידוי, כדי לאכלם בירושלים במשך ימי חול המועד פסח. לכן דחו את הווידוי עד לזמן תפילת מנחה של יום טוב האחרון של פסח.

נוסח הווידוי מובא בתורה, בפרשת כי תבוא: ”בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.” (ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים י"ג–ט"ו)

כהנים, לויים^[2], ישראלים וממזרים חייבים במצוות וידוי מעשרות. גר תושב ועבדים משוחררים פטורים, מפני שאין להם חלק בארץ, ואינם יכולים להתוודות ולומר "ואת האדמה אשר נתת לנו".

המצווה מובאת בשולחן ערוך^[3] ובספר הלבוש, וכן הובאה על ידי הש"ך והגר"א, ובמניין המצוות הנוהגות בזמן הזה בספר החרדים. עם זאת, המצווה אינה מצויה בארבעה טורים, והיו שטענו שהיא אינה נוהגת בזמן הזה.^[4] הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, בספרו אחרית שנים, מביא מספר סיבות לנוהג שלא לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה^[5]:

1. דעת הראב"ד שהווידוי נאמר רק בבית המקדש^[6]
2. הווידוי אינו יכול להאמר על ידי טמאים
3. בגלל שהארץ לא נתחלקה ואין לאומרים חלק בארץ
4. על פי הירושלמי שאומר שכל המצוות מעכבות את הווידוי, מי יהין לטעון שלא עבר על אף מצווה

הרב רבינוביץ' דוחה את הטענות הללו וטוען שמצווה לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה^[7]. לעומת זאת, הרב יוסף אפרתי מביא את עמדת החזון איש שאין מצוות וידוי מעשרות נוהגת בזמן הזה^[8].

מאמרים בנושא וידוי מעשרות, באתר ספריית אסיף