הצוללות מדגם VII

הצוללות מדגם VII

הצוללת U-995, כיום מוצבת סמוך לקיל, גרמניה
תיאור כללי
סוג אונייה	צוללת
צי	קריגסמרינה קריגסמרינה
סדרה	דגם VII
סדרה קודמת	הצוללות מדגם II
סדרה עוקבת	הצוללות מדגם IX הצוללות מדגם XII
אוניות בסדרה	709[1]
ציוני דרך עיקריים
תקופת הפעילות	1936–1970[2] (כ־34 שנים)
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
מידות
הֶדְחֶק	769 טון על מימי, 871 בצלילה
אורך	67.10 מטר
רוחב	6.20 מטר
שוקע	4.79 מ'
נתונים טכניים
מהירות	7.6 קשר
גודל הצוות	44–52 קצינים וחוגרים

הצוללות מדגם VII (בגרמנית: U-Boot-Typ VII) הייתה סדרת צוללות גרמנית ששימשה את הקריגסמרינה במהלך מלחמת העולם השנייה. סדרת VII הייתה סדרת הצוללות הנפוצה ביותר בשירות גרמני, ואם סך של 709 צוללות מדגם זה, היא גם סדרת הצוללות הנפוצה ביותר שאי פעם נוצרה^[1].

דגם VII התבסס על דגם ה-II ושיפר משמעותית את הטווח המבצעי, שרידות הצוות וכוח האש. רוב הצוללות כללו ארבעה צינורות שיגור טורפדו 533 מ"מ בקדמת הצוללת ואחד בירכתיים (עם 11 או 14 טורפדות), תותח סיפון 88 מ"מ ומקלע נ"מ. צוללות ה-VII כללו מערך הנעה ששילב שני מנועי דיזל לשימוש על פני המים, ושני מנועים חשמליים לשימוש במצב צלילה. מנועי החשמל היו מצומצמים מאוד בזמן העבודה שלהם, הם איפשרו לצוללות להשאר במצב צלילה לזמן מוגבל לפני שהיו צריכים לעלות לפני המים ולטעון את המצברים מחדש (באמצעות עבודת מנועי הדיזל); כך בעוד שבשייט על פני המים טווח הצוללות הגיע ל-6,500 מיל ימי (ב-10 קשר), במצב צלילה הטווח הוגבל ל-80 מיל ימי בלבד (כ-148 ק"מ) וב-40% מהמהירות.^[3]

דגם VIIA פותח בשנים 1933–1934 כדגם הראשון של סדרת הצוללות החדש, רוב הצוללות מדגם זה נבנו במספנת דשימג AG וסר בברמן, למעט ארבע שנבנו במספנות פרידריך קרופ גרמניאורפט בקיל. למרות הצפיפות היחסית בצוללות אלו, הדגם החדש היה פופולרי בקרב הצוותים בשל מהירות הצלילה הטובה שלהן, מה שנחשב כמספק לצוות שרידות רבה יותר אל מול התקפות אויב לאומת דגמים גדולים ואיטיים יותר. כמו כן, הסיבולת הנמוכה של הצוללות החדשות פירושה שהסיורים המבצעיים היו קצרים יותר. צוללות VIIA כללו חימוש התקפי רב יותר עם ארבעה צינורות שיגור טורפדו בחרטום הצוללת וצינור נוסף בירכיתיה, הן נשאו לרוב כ-11 טורפדות וכללו בנוסף מקלעי נ"מ ותותח 88 מ"מ על גבי הסיפון.

צוללות אלו הונעו על פני המים על ידי שני מנועי MAN AG, 6 צילינדרים, 4 פעימות M6V 40/46 דיזל, שהעניקו סך של 2,100 עד 2,310 כוחות סוס (1,570 עד 1,720 קילוואט) ב-470 עד 485 סל"ד. במצב שלילה הצוללות הונעו על ידי שני מנועים חשמליים דו-פעמיים מסוג Brown, Boveri & Cie (BBC) GG UB 720/8, שהעניקו סך של 750 כוחות סוס (560 קילוואט) ב-322 סל"ד.

עשר צוללות מסוג VIIA נבנו בין השנים 1936 ו-1937. מלבד שתיים, כל צוללות אלו הוטבעו במהלך מלחמת העולם השנייה (ה-U-29 וה-U-30)^[4].

משום קיבולת הדלק המוגבלת בדגם הראשוני, 24 הצוללות שנבנו בין 1936 ל-1940 מדגם VIIB, כללו תוספת של 33 טונות של דלק במיכלי "אוכף" חיצוניים, מה שהוסיף לטווח הצוללת עוד 2,500 מייל ימי (כ-4,600 ק"מ) של טווח במהירות 10 קשר. מנועים חזקים יותר הפכו את צוללות דגם B למהירות מעט יותר והן כללו שני הגים לזריזות רבה יותר. חימוש הטורפדו שופר על ידי הזזת הצינור האחורי לחלק הפנימי של הסירה. דגם ה-B איפשר לשאת טורפדו אחורי נוסף מתחת לציפוי הסיפון של חדר הטורפדו האחורי (ששימש גם כחדר המנועים החשמליים) ושני תאים אטומים למים מתחת לסיפון העליון יכלו להכיל שני טורפדות נוספים, מה שאיפשר לצוללות לשאת בסך הכל 14 טורפדות. היוצא מן הכלל היחיד היה U-83, שלא כלל צינור שיגור טורפדו ירכתיים ונשא רק 12 טורפדות.

צוללות מדגם VIIB כללו רבות מהצוללות המפורסמות ביותר במלחמת העולם השנייה, כולל U-48 (המוצלחת ביותר), U-47 בפיקודו של גינתר פרין, U-99 בפיקוד אוטו קרצ'מר ו-U-100 בפיקודו של יואכים שפקה.

על פני השטח הונעה הצוללת על ידי שני מנועי דיזל, 6 צילינדרים 4 פעימות M6V 40/46 דיזלים (למעט מספר צוללות שהונעו על ידי שני מנועי דיזל מסוג גרמניאורפט 6 צילינדרים 4 פעימות F46) שהעניקו סך של 2,800–3,200 כוחות סוס (2,100–2,400 קילוואט) ב-470 עד 490 סל"ד. במצב צלילה, הצוללת הונעה על ידי שני מנועים חשמליים AEG GU 460/8-276 (למעט מספר צוללות שעשו שימוש במנועים החשמליים של ה-VIIA), שהעניקו סך של 750 כוחות סוס (550 קילוואט) ב-295 סל"ד.

דגם VIIC היה הדגם הנפוץ ביותר מבין דגמי הצוללות, עם השקתן של 577 צוללות בין 1940 ל-1945. הדגם היה כמעט זהה ל-VIIB; אך כלל מערכת סונאר אקטיבי, מספר שיפורים מכנים קלים, ובנוסף היה ארוך בכ-60 ס"מ וכבד בכ-8 טון^[5].

דגם ה-C הנפוץ הפך לפלטפורמה למספר ניסיונות ותתי-דגמים לאורך המלחמה, בהם ניתן למנות את דגם "צוללת נ"מ" (U-flak) שפותחה כאשר תקיפות גוברות של מטוסים ימיים הובילה לרעיון של הפיכת מספר צוללות מדגם VIIC לפלטפורמות נ"מ. שתי כנות נ"מ מרובעות 20 מ"מ (4 מקלעים סך הכל) ותותח אוטומטי ניסיוני בקוטר 37 מ"מ הותקנו על גבי סיפון הצוללות, ולעתים נוספו למערך שני מקלעי 20 מ"מ נוספים. צוללות אלו נשאו רק חמש טורפדות, שהוטענו מראש בצינורות השיגור כדי לפנות מקום לצוות התותח הנוסף. הצוללות השתלבו לצד צוללות אחרות ונתנו להן מטריית הגנה אווירית, אך תוך מספר שבועות חיל האוויר המלכותי התאים את טקטיקות התקיפה שלו ותרומתן של צוללות הנ"מ דעכה, עד כדי שהפרוייקט נזנח והצוללות שהומרו הומרו חזרה לחימוש הסטנדרטי.

גרסא משופרת פותחה על בסיס לקחים מבצעיים שנלמדו אל מול מאמצי לוחמת הצוללות של בעלות הברית. הגרסה הזו, שנקראה VIIC/41, הצליחה להוריד כ-11.5 טון ממשקל הצוללת הכולל על ידי התקנת ציוד קל יותר אך עם זאת גוף הצוללת עובה מ-18.5 מ"מ ל-21 מ"מ מה שאיפשר הגדלת עומק הצלילה המקסימלי ל-250 מטר במחיר תוספת של 10 טון. במטרה לשפר את ביצועי השיט של הצוללת, החרטום הוגדל ב-13 ס"מ והסיפון הקדמי הורחב מעט - תצורה שזכתה לכינוי "חרטום אטלנטי" ואפיינה גם את אניות המערכה שרנהורסט וגנייזנאו. סך הכל 88 צוללות מגרסה זו הושלמו, כאשר האחרונה בהן הייתה ה-U-1308 שהושקה ב-17 בינואר 1945^[5].

שיפורים נוספים למהירות ועומק הצלילה תוכננו בגרסא VIIC/42, זו כללה עיבוי נוסף של דפנות הצוללת, שיפור המנועים לכדי 2,200 כ"ס (ב-530 סל"ד) והגדלה במידות הצוללת. שינויים אלו איפשרו הגדלה משמעותית בעומק הצלילה לכדי עומק מקסימלי של 500 מטר ויכולת אחסון של יותר דלק מה שהרחיב את הטווח המבצעי של הצוללת. תוכננו להיבנות 174 צוללות מגרסא זו, אך לבסוף הפרוייקט נזנח בספטמבר 1943 לטובת דגם XXI החדש. גרסא נוספת שהוצעה (ולא הגיעה לכדי מימוש) הייתה ה-VIIC/43, שתוכננה להתבסס על מפרט ה-VIIC/42 אך עם תוספת משמעותית של חימוש; עם שישה צינורות שיגור קדמיים וארבעה צינורות שיגור טורפדו אחוריים^[5].

דגם VIID, שתוכנן בשנים 1939 ו-1940, היה גרסה מוארכת ב-10 מ' של דגם ה-VIIC לשימוש כצוללת מקשת. המוקשים נישאו ושוחררו משלושה מפלסים של חמישה צינורות אנכיים שמוקמו מאחורי צריח הניתוב. גוף הספינה המורחב גם איפשר אחסון של אספקה ודלק רבים יותר. צוללת אחת בלבד מדגם זה (ה-U-218) הצליחה לשרוד את המלחמה; חמשת האחרים הוטבעו, וכל אנשי הצוות שלהם נהרגו.

דגם VIIF פותח בשנת 1941 כצוללות אספקה ​​לחימוש מחדש של צוללות בלב ים. לשם כך הוא כלל גוף מוארך מה שהפך אותו לגדול והכבד ביותר מבין דגמי ה-VII. הם היו חמושים באופן זהה לשאר דגמי ה-VII, אלא שהוגבלו לעד 39 טורפדוים ולא היו להם רובי סיפון, מבחינת הנעה מנועי דגם VIIF היו זהים ל-VIID.

רק ארבעה צוללות מדגם VIIF נבנו. שניים מהם, U-1062 ו-U-1059, נשלחו לסייע לכוח מונסון במזרח הרחוק; U-1060 ו-U-1061 נשארו באוקיינוס ​​האטלנטי. שלושה הוטבעו במהלך המלחמה והצוללת היחידה ששרדה נמסרה לבעלות הברית עם כניעת גרמניה, היא הושמדה והוטבעה על ידי הצי המלכותי.

• קריגסמרינה קריגסמרינה
• הצי הסובייטי הצי הסובייטי - 4 צוללות שלל לאחר המלחמה שירתו בצי הסובייטי; אלו היו: U-1057, ‏U-1058, ‏U-1064 ו-U-1305 שהפכו לצוללות הסובייטיות S-81, ‏S-82, ‏S-83 ו-S-84.
• הצי המלכותי הנורווגי - 3 צוללות שלל שירתו בצי הנורווגי; אלו היו: U-926, ‏U-1202 ו-U-995, שהפכו לצוללות הנורווגיות "קיה", "קין" ו-"קאורה".
• הצי המלכותי הצי המלכותי - הצוללת U-570 נתפסה ב-1941 והוכנסה לשירות הצי המלכותי בשם "צה"מ גראף" במהלך המלחמה.
• הצי הצרפתי הצי הצרפתי - הצוללות U-471 ו-U-766 נכנסו לשירות צרפתי לאחר המלחמה בתור "מילא" (S-609) ו-"לובי" (S-610), השניים הוצאו משירות ב-1963 ו-1961 בהתאמה.
• ספרד הצי הספרדי - הצוללת U-573 נמכרה לספרד ב-1942 אחרי כשנה בשירות הקריגסמרינה, בשירות ספרדי נקראה G-7, ב-1961 שונה שמה ל-S-01 והיא הוצאה משירות לבסוף ב-1970.

• הצוללות מדגם IX
• הצוללות מדגם XXI
• הצוללות מסדרת S (1931)

• מדיה וקבצים בנושא הצוללות מדגם VII בוויקישיתוף
• אודות דגם VII באתר מוזיאון הצוללות הגרמני.