הארלם
 | |
| רחוב 135 מערב, אחד השיכונים הראשונים בהארלם שאוכלס באופן כמעט בלעדי על ידי אפרו-אמריקאים | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
 ניו יורק |
| עיר |
 ניו יורק |
| רובע | מנהטן |
| תאריך ייסוד |
1653  |
| על שם |
הארלם |
| שטח | 10.03 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בשכונה | 116,345 (2016) |
| ‑ צפיפות | 32,000 נפש לקמ"ר (2016) |
| קואורדינטות | 40°48′33″N 73°56′54″W / 40.809033333333°N 73.948372222222°W |
| אזור זמן | UTC +5 |
  | |
הארלם (באנגלית: Harlem) היא שכונה בצפון הרובע מנהטן שבעיר ניו יורק. הארלם מחולקת לשלושה אזורים עיקריים: מזרח הארלם, מרכז הארלם ומערב הארלם. כל אחד מאזורים אלו מחולק לתת-שכונות.
הארלם התפרסמה בתחילת המאה ה-20 בשל הרנסאנס של הארלם, כיום היא ידועה בעיקר בשל היותה מרכז מגורים ועסקים לאוכלוסייה אפרו-אמריקאית והיספנית ממעמד הפועלים. בהארלם קיים ריכוז גבוה של קתדרלות וכנסיות אפרו-אמריקאיות אשר נמצאות בשימור כשלצידן בתי אבנים חומות, בניינים מודרניים, אזורי מסחר, עסקים ובילוי. דבר אשר מקנה לשכונה מראה ייחודי.
גבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרוב השם הארלם משמש ככינוי לכל החלק הצפוני של מנהטן. אולם רשמית, השכונה מוגדרת כאזור צפונית לרחוב 96; צפונית לסנטרל פארק, לרחוב 110 ומזרחית לשדרה החמישית בקטע שמעל רחוב 96; בצפון היא גובלת ברחוב 155, במערב עם פארק מורנינגסייד, שלמעשה חוצץ בין השכונה לאוניברסיטת קולומביה, ובמערב, הארלם גובלת בנהר ההדסון.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתיישבות האירופאית הראשונה בהארלם של היום הייתה התיישבות הולנדית שנוסדה בשנת 1658. שכונה זו נקראה בזמנו "Nieuw Haarlem" על שם העיר ההולנדית הארלם (Haarlem). היישוב החדש שכן סמוך לדרך המובילה לבוסטון, דרך שנסללה על ידי חברת הודו המערבית ההולנדית. דרך זו הפכה לחלק מדרך דואר בוסטון. בשנת 1664 השתלטו האנגלים על הקולוניה ההולנדית ושינו את שמה ל"הארלם".
במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, ב-16 בספטמבר 1776, נערך בהארלם אחד הקרבות החשובים במערכה על ניו יורק. בקרב זה השתלטו האמריקאים בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון על האדמות הגבוהות באזור, ניצחו את האנגלים וצברו ביטחון לקראת המשך המערכה על ניו יורק.
במאה ה-19 הארלם הייתה אזור כפרי עם בתי אצולה גדולים המשקיפים על נהר ההדסון. התנועה מפרבר מבודד זה אל העיר ניו יורק המתפתחת נעשתה באמצעות קו מעבורות על הנהר המזרחי או באמצעות כרכרות-נוסעים על דרך דואר בוסטון. הארלם הפכה לפרבר המשגשג באופן האינטנסיבי ביותר בסביבת העיר ניו יורק בעקבות בניית מסילת רכבת בין ניו יורק להארלם ולערים נוספות במדינת ניו יורק בין השנים 1831 ו-1851.
בשנת 1880 הוארכו קווי רכבת עילית להארלם, ואיתם צבר תאוצה הפיתוח האורבני הצפוף. בתקופה הזו הייתה הארלם מאוכלסת ברובה בידי לבנים נוצרים. בעיר נבנו מגרש פולו (אשר הפך מאוחר יותר לאצטדיון הבייסבול של קבוצת הניו יורק יאנקיז) ובית אופרה שנחנך בשנת 1889.
תחילת המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפיתוח המהיר של מבני המגורים, ומנגד, עיכובים בבניית רכבת תחתית, הביאו לירידה קיצונית במחירי הדירות החדשות. ירידת מחירים זו עודדה הגירה של מהגרים חדשים, כ"תחנה ראשונה" בדרך להתבססות בארצות הברית. גל המהגרים הראשון היה גל יהודים ממזרח אירופה; מספרם הגיע לשיא בשנת 1917 של כ-170,000 יהודים שיצרו את הארלם היהודית. אולם, הם לא נשארו בהארלם זמן רב, כך שעד שנת 1930 נשארו בשכונה כ-5,000 יהודים בלבד.
את מקומם של היהודים החליפו מהגרים איטלקים אשר התגוררו בשכונה זמן רב יותר מהיהודים, אולם מרביתם עזבו עד סוף שנות ה-70 לשכונות טובות יותר בניו יורק וניו ג'רזי. את מקומם של האיטלקים בהארלם מילאו מהגרים היספנים, בעיקר מפוארטו ריקו והרפובליקה הדומיניקנית.
אפרו-אמריקאים החלו לעבור להארלם ב-1904 כחלק מגל הגירה של 6 מיליון אפרו-אמריקאים ממדינות הדרום לצפון (אנ'), אליהם הצטרפו בהמשך מהגרים מהאיטי וג'מייקה (אפרו-קריביים). עד שנת 1920 מרכז הארלם היה ברובו המוחלט מאוכלס באוכלוסייה שחורה. רובם התגוררו במרכז הארלם בשל מחירי שכירות נמוכים, בעוד שהיהודים והאיטלקים גרו בעיקר במזרח הארלם, באזור שידוע כיום כ'הארלם הספרדית'.
כניסת השחורים להארלם לוותה תחילה במגמה חיובית שנקראה הרנסאנס של הארלם. בתקופה זו התגוררו בשכונה גם משפחות שחורות ממעמד הביניים. מגמת הפריחה נמשכה עד שנות ה-30, עת תחילת השפל הגדול אשר הוביל לעלייה חדה באחוזי האבטלה, העוני והפשע. בעשורים הבאים נטשו את השכונה מרבית המשפחות השחורות והלבנות ממעמד הביניים. הארלם נהפכה למעוז הפשע המאורגן, בשליטת המאפיה האיטלקית והיהודית.
אמצע המאה ה-20 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1960 עדיין נותר בהארלם ריכוז גבוה של האוכלוסייה השחורה, מכיוון שבעלי נדל"ן רבים בשאר אזורי ניו יורק לא השכירו דירות לשחורים. כתוצאה מכך היו מחירי הדירות בהארלם לעיתים קרובות גבוהים מהממוצע ללא אלטרנטיבה אמיתית, ואף נשארו ברמה זו גם כאשר הבניינים החלו להתיישן. מחירי הדירות הגבוהים גרמו לכך שמספר משפחות חיו בדירה אחת, וצפיפות האוכלוסייה לקמ"ר בשכונה זו הרקיעה שחקים. בתחילת שנות ה-60 הדבר גרם לאירועי חרם שכירות בהובלת מספר ארגונים חברתיים, בין היתר על ידי HARYOU בהובלת ממי פיפס קלארק.
אף על פי שבשכונה נותרו מספר רב של מבנים מרשימים בני מאות שנים, חוסר ההשקעה בהארלם הוביל לשחיתות מקומית, מתח גזעי, עלייה בפשיעה והתחזקות של עבריינים. ביניהם דאץ' שולץ, פרנק לוקאס ומשפחת ג'נוביז.
עם המשך ההידרדרות של בנייני המגורים, הפכו רבים מהם לבלתי ראויים למגורים. רבים מהם נהרסו או ננטשו עד שלבסוף, בשנת 1970, לראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה, הייתה צפיפות הדיור בהארלם נמוכה מזו שבשאר מנהטן. המבנים הנטושים אפשרו פעילויות סחר בסמים וזנות והמספר המועט של דיירים משלמי מיסים הביא להשקעה פחותה אף יותר מצד הממסד, דבר שגרם לירידה נוספת באטרקטיביות של האזור.
בשנות ה-90 חל שינוי חיובי בהארלם והיא החלה לעבור תהליך של העלאת ערך רכוש על ידי החלפת אוכלוסייה ענייה באוכלוסייה עשירה יותר. הדבר הושג בעיקר בעקבות שינוי מדיניות ההשקעות העירונית והפדרלית, ובעקבות ריכוז מאמצים להחייאת הרצועה המסחרית ברחוב 125. תהליך השבחת הנכסים הביא לכך שמלאי הדירות הראויות למגורים גדל ב-14% בין 1990 ל-2000; נפתחו מרכזי מסחר חדשים; חוזק הקשר עם סנטרל פארק; ותושבי ניו יורק אמידים החלו לעבור להארלם (תהליך המכונה ג'נטריפיקציה).
כעדות לשיפור במצב, קפץ ממוצע ערך הנכסים ב-300% בשנות ה-90 בשכונת הארלם, זאת לעומת עלייה של 12% בלבד בכל שאר ניו יורק. הנשיא לשעבר ביל קלינטון עודד מגמה זו בהציבו דוגמה אישית - בתום כהונתו בבית הלבן שכר משרד ברחוב 125.
הארלם ופשע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך רוב שנות קיומה היה שמה של הארלם מקושר לפשע. בתחילתה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, שלטה בהארלם "המאפיה הלבנה" שכללה משפחות פשע של יהודים ואיטלקים. אלו לקחו חלק פעיל בסחיטת בעלי עסקים וגביית דמי חסות וכופר, שוחד פוליטי, ניהול מועדוני לילה רבים והפצת סמים ואלכוהול, שהיה אסור באותה עת לפי התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית.
סוג נוסף של פשע שהיה נפוץ בהארלם הוא ההימורים הלא-חוקיים, אותם ניהלו כנופיות; "משחק המספרים" ("Numbers game"), מעין משחק מזל לא-חוקי הדומה ללוטו, שוחק על ידי תושבים עניים בשכונה, ובשיאו גלגל מילארדי דולרים באינספור נקודות מסתור בהארלם. שוטרים רבים העלימו עין מהעבירות בשל שוחד ששולם להם על ידי כנופיות הפשע. כנופיות אלו הפנו חלק מרווחיהם הגדולים להלוואות למעוטי יכולת ולעסקים לגיטימיים, כגון נדל"ן. לאחר שמדינת ניו יורק השיקה משחק לוטו חוקי, קטנו ממדי התופעה אם כי לא נעלמו לגמרי.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 יצא להארלם שם של אזור מסוכן, ושיעור הרציחות באזור עלה לכ-100 בשנה. ככל שמצב השכונה הידרדר, כך אוכלוסייה אמידה עזבה אותה וכך שגשג הפשע יותר. בשנות ה-60 היה מספר המכורים לסמים בהארלם גבוה פי עשרה מהממוצע בניו יורק; חצי עד שני שלישים מכלל המכורים לסמים בניו יורק גרו בהארלם.
בעקבות הסמים החריפו גם מקרי גנבת הרכוש והרצח, אשר היה גבוה פי שישה מהממוצע בשאר ניו יורק. חצי מהילדים בהארלם גדלו עם הורה אחד בלבד או אף ללא הורים כלל. מאבקים בין ברוני סמים התפתחו לעיתים קרובות למלחמת כנופיות באש חיה.
בשנת 1993 שם לו ראש העיר רודולף ג'וליאני למטרה לחסל את הפשע בניו יורק עד סיום כהונתו בשנת 2001. זאת לאחר שבשנים 1985–1986 שימש כתובע מחוזי והביא למאסרם של ראשי חמש משפחות הפשע המאורגן של ניו יורק. הוא חיזק את כוח המשטרה ברובעי העיר, ובתוך כעשר שנים ירדה הפשיעה בניו יורק, בכל הקטגוריות, בכ-75% בממוצע. גם בהארלם המשיכו שיעורי הפשע לצנוח; בשנת 1993 נרצחו בהארלם כ-66 אנשים, לעומת 22 אנשים ב-2001, וחמישה ב-2018[1]. אף על פי כן, נותרה הארלם בתודעה כאזור של פשע ושל אלימות, ועדיין מוצגת כך בסרטי קולנוע שונים.
הארלם בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת 2013, השם "הארלם" ניתן לתופעה הויראלית "הארלם שייק". בתופעה זו, מתנגן השיר "Harlem Shake" של הדי ג'יי באואר ובה רוקד אדם אחד לצלילי המוזיקה, עד שלב מסוים בשיר שבו נאמר "DO THE HARLEM SHAKE" ואליו מצטרפים אנשים ורוקדים בצורה חופשית עם לבוש ופריטים שונים. התופעה מבוססת על סגנון הריקוד היוצא דופן של האפרו אמריקנים "השיכורים" שרוקדים במועדוני הרחוב בהארלם. תופעה זו החלה כאשר סרטון הועלה ובו חיקו 4 דמויות מחופשות את הריקוד, והתפשט לרשת עם עיוות בריקוד שלמעשה כל אחד רוקד בסגנון חופשי ("פריסטייל").
באותה שנה יצא גם השיר של להקת הרוק New Politics בשם "הארלם".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ידין רומן, לבן זה השחור החדש: על ההתברגנות של הארלם, באתר ynet, 22 במאי 2011
- חיים הנדוורקר, הארלם: הצ'אנס האחרון שלכם לפני שהמחירים טסים מעלה, באתר TheMarker, 10 באוגוסט 2012
- הארלם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הרלם (ניו יורק, נ.י.), דף שער בספרייה הלאומית
