הוצאות משפט

הוצאות משפט הן סכום כסף שנקבע על ידי בית משפט או טריבונל אחר, ומוטל, בדרך כלל, על הצד שהפסיד בתובענה לשלמו לצד שזכה בה, ככיסוי חלקי או מלא של הוצאותיו בניהול המשפט.

החוקים במדינות שונות נבדלים לגבי פסיקת הוצאות משפט, והיקפן. ישנן מדינות, כמו ישראל, אנגליה, איטליה, שוודיה, קנדה ואוסטרליה, בהן נפסקות הוצאות משפט לטובת הצד שזכה במשפט כדבר שבשגרה. במדינות אחרות, כמו ארצות הברית נפסקות הוצאות לטובת הצד הזוכה רק במקרים מיוחדים. גם במשפט העברי כל צד נושא בהוצאותיו ואין הצד המפסיד נדרש לשלם הוצאות משפט לזוכה.^[1] ישנן מדינות, כמו שווייץ וגרמניה, בהן הצד המפסיד נדרש לשלם הוצאות לאוצר המדינה למימון מערכת המשפט.^[2]

קיימות גישות שונות לגבי גובה ההוצאות שראוי לפסוק, האם הן צריכות להיות ריאליות ולשקף את ההוצאות בפועל של הצד שזכה בהליך או שהן צריכות להיות חלקיות. לכל גישה יש חסרונות ויתרונות.^[3]

הכלל הבסיסי בארצות הברית הוא שכל צד משלם את הוצאותיו ובית המשפט איננו מחייב את הצד המפסיד לשלם הוצאות לצד הזוכה. עם זאת, ישנם חריגים לכלל זה. אלו כוללים^[4]:

• כאשר בית המשפט דן בסכסוך בין צדדים לחוזה והחוזה קובע כללים לגבי תשלום הוצאות משפט. בית המשפט אינו מחויב לפסוק הוצאות משפט והוא רשאי לחרוג מהקבוע בחוזה אם הגיע למסקנה שהסעיף אינו הוגן או נכפה על הצד החלש.
• במדינות רבות החוק מאפשר לבית המשפט לקבוע הוצאות משפט לטובת התובע כאשר נקבע שהתביעה הביאה לתוצאה שהיא לתועלת הציבור.
• במדינות רבות החוק מאפשר לבית המשפט לקבוע הוצאות משפט לטובת הנתבע כאשר נקבע שהתביעה הייתה תביעת סרק.
• ישנם חוקים הקובעים תשלום הוצאות לטובת הזוכה בתביעות נגד הממשלה ובתביעות כנגד אפליה.

בישראל נהוג באופן שגרתי להטיל הוצאות משפט על הצד שהפסיד. כללי קביעת הוצאות במשפטים אזרחיים ובעתירות לבג"ץ מוסדרים בסעיפים 511–519 של תקנות סדר הדין האזרחי. בקביעת גובה ההוצאות שוקל בית המשפט:

• ההוצאות בפועל של בעל הדין, כולל אגרת בית משפט, הוצאות משרדיות והוצאות דואר, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, כולל דמי לינה ודמי נסיעה וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה ובלבד שההוצאות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט
• שווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין
• שווי הסעד שנפסק בתום הדיון
• הדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון

על פי סעיף 512 לתקנות, לא יפחת סכום ההוצאות מהתעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין. אולם לא תמיד בית המשפט נוהג כך ופעמים רבות נפסק סכום הוצאות נמוך יותר. עתירה לבג"ץ שדרשה קביעת תקנות לפסיקת הוצאות מינימליות נדחתה, כדי לאפשר לבתי המשפט גמישות בפסיקת הוצאות.^[5]

ככלל, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים.

כאשר אחד הצדדים מתנהל באופן בלתי ראוי, רשאי בית המשפט לקחת עובדה זאת בחשבון בפסיקת ההוצאות.

אם הצד שנהג באופן בלתי ראוי הוא הצד הזוכה, רשאי בית המשפט לפסוק לו הוצאות נמוכות מהרגיל. הציג את הדברים השופט חנן מלצר: "בעל דין שזכה בדינו, אך זאת לאחר שניהל את ההליכים בדרך בלתי ראויה, גרם להתמשכות ההליך, או השתלח בבעלי הדין האחרים לא יזכה במלוא הוצאותיו, אם בכלל."^[6] היו אף מקרים בהם הוטלו הוצאות על הצד הזוכה. כך למשל, בתביעת רשלנות רפואית שהחלה לאחר שלא נמצאו מסמכים רפואיים חשובים בתיק הרפואי, פסק בית המשפט המחוזי 50,000 ש"ח הוצאות משפט על בית החולים, אף על פי שבסופו של יום התברר שלא הייתה רשלנות של בית החולים והתביעה נדחתה.^[7]

אם הצד שנהג באופן בלתי ראוי הוא הצד המפסיד, ייטה בית המשפט לפסוק הוצאות על הצד הגבוה. אמר על כך השופט אשר גרוניס: "בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום."^[8] אולם, הוצאות לצד שכנגד אינן יכולות להיות עונשיות, אלא לכל היותר שומת הוצאות ריאליות על הצד הגבוה.^[9]

ישנם מקרים בהם בית המשפט מטיל הוצאות משפט המשולמות לא לצד שכנגד אלא לידי אוצר המדינה, למשל כאשר נקבע שנעשה שימוש לרעה בהליכי משפט.^[10] כך למשל, הוטלו הוצאות לטובת אוצר המדינה על פונים שהגישו כתבי טענות שנתפסו כארוכים באופן מוגזם.^[11][12] נימוקים אחרים שנתנו להשתת הוצאות לטובת אוצר המדינה כוללים:

• "כפי שעולה מפרוטוקולי הדיונים כמו גם מהחלטות בית הדין הרבני, במשך חודשים ארוכים סיכל העותר את האפשרות ליתן החלטה בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בעניינו, בדרכים שונות ומשונות. בכתב העתירה נמנע העותר מלפרט את העובדות לעניין זה, ולא ציין כי סירובו המתמשך לשתף פעולה הוא שמונע את בירור טענתו להיעדרה של סמכות. התנהלות זו של העותר הינה התנהלות פסולה אשר מכתימה את עתירתו גם באי ניקיון כפיים".^[13]
• "ענייננו בתביעת סרק שלא הייתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה, והיה מקום לסלקה על הסף, ומשנדחתה, לא היה מקום להגשת ערעור...".^[14]

שימוש לרעה בהליכי משפט הוביל לפסק דין של בית המשפט העליון שבו חויבו המערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט בגובה חריג של 100,000 ש"ח.^[15]

ישנם מקרים בהם השופטים נמנעים מלהטיל הוצאות משפט. בהם:

• כאשר ערעור נדחה ללא שנדרשת תגובה של הצד שכנגד ועל כן אין לצד שכנגד הוצאות. עם זאת, ישנם מקרים בהם השופט בכל זאת מטיל הוצאות למרות שלא נתבקשה תגובת הצד שכנגד, למשל כאשר נקבע שהמערער עושה שימוש לרעה בהליכי משפט^[10] ישנם גם שופטים, כמו דוד מינץ שנוטים לפסוק הוצאות משפט לאוצר המדינה במקרים כאלו כדבר שבשגרה.^[16]
• כאשר השופטים רואים צורך להקל על הצד המפסיד בגלל התוצאה הקשה מבחינתם. למשל, השופט יצחק עמית כתב בדחיית ערעור בדרישה לקבל היתר בנייה על מבנה שנבנה כבר והיה לו היתר זמני: "בנסיבות העניין ובהתחשב בתוצאה הקשה מבחינתם של המערערים, איני רואה לעשות צו להוצאות".^[17] במיוחד, כאשר נדחית תביעה של רשלנות רפואית נוהגים השופטים, במקרים רבים, להימנע מפסיקת הוצאות, שכן גם כך התובע נאלץ להתמודד עם מצבו הרפואי הקשה.^[18] השופט יצחק עמית אף כתב כלפי ערעור על שלא הושתו הוצאות כנגד תובעים בעילת רשלנות רפואית שתביעתם נדחתה: "בנסיבות הקשות של המקרה, דומנה כי לא היה מקום לערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבה על כך שלא נפסקו הוצאות לזכותה בבית משפט קמא"^[19] והשופטת טובה שטרסברג-כהן אף ביטלה הוצאות שהושתו בבית המשפט המחוזי, בכותבה: "יחד עם זאת, לאור מצבו של המערער - גם אם לא באשמת המשיבים - לא ניתן לומר כי לא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה, אף שבדין נדחתה, אני מוצאת לבטל את ההוצאות שהושתו על המערער בבית המשפט המחוזי, על אף שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בפסיקת הוצאות."^[20] לעומת זאת, השופטת אילה פרוקצ'יה שדנה בערעור על שלא הוטלו הוצאות משפטיות על תובעים שתביעתם נדחתה, הטילה הוצאות של 15,000 ש"ח בכותבה: "המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות. אף שלא הובאו נימוקים להחלטתו, ניתן להניח כי הצטברות שיקולים הביאו לקביעה כי אין להטיל על המערערים חיוב כספי בהוצאות, ובהם ההיבט האנושי הכרוך בטרגדיה שפקדה את ... עקב נכותו הקשה של בנם, הליקויים ברשומות הרפואיות של בית החולים, והעובדה כי הנתבעת היא מדינת ישראל, המייצגת במעמדה את האינטרס הציבורי הכללי ודינה בהקשרים מסוימים אינו בהכרח דומה לזה של המתדיין הפרטי. בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא שלא לפסוק הוצאות לטובת המדינה, אף שהתביעה כלפיה נדחתה. עם זאת, אציע לחייב את המערערים בהוצאות הערעור בערכאה זו".^[21]
• במשך השנים, נהגה פרקטיקה של אי פסיקת הוצאות על עותרים ציבוריים.^[22] כך למשל, במשך 30 שנה נפסקו על האגודה לזכויות האזרח בישראל הוצאות משפט רק פעם אחת. השופטת אילה פרוקצ'יה הסבירה את הפרקטיקה באחד מפסקי דינה: "אף שלא היה בעתירה ממש, בהיות העותרים גופים ציבוריים הפועלים לקידום מטרות ציבוריות, ושלא למטרות רווח, אציע שלא לפסוק הוצאות לחובתם".^[23] בשנת 2012 החלה מגמה לשינוי הנוהג והוחל בהטלת הוצאות משפט גם על עותרים ציבוריים,^[24] בעיקר במקרים בהם העתירה הוגשה בניגוד לכללי ההתדיינות המנהלית.^[25] עם זאת, ברוב גדול של המקרים לא מוטלים הוצאות על עותרים ציבוריים.^[26] בנובמבר 2017 כתבה על כך השופטת ענת ברון: "כידוע, אין בית משפט זה נוטה לפסוק הוצאות כלפי עותרים ציבוריים, אלא במקרים חריגים שבהם העתירה מוגשת שלא לפי כללי ההתדיינות המנהלית ויש בה כדי לפגוע במשאב השיפוטי ובהקצאה ראויה של משאבי המשיבים".^[27]

בתי המשפט נהוגים כדבר שבשגרה להמליץ לתובעים שסיכויי התביעה שלהם קלושים, למשוך את תביעתם, תוך הבטחה שאם יעשו זאת לא יפסקו להם הוצאות.^[28] ישנם גם מקרים בהם שופט מודיע לתובע שאם ימשוך את תביעתו יזכה ל"הנחה" בהוצאות.^[29]

האגודה לזכויות האזרח עתרה נגד רשות שדות התעופה, השב"כ ומשרד התחבורה בטענה כי הבדיקות שעוברים אזרחי המדינה הערבים בנמלי התעופה בישראל מחמירות יותר, בדרך כלל, מאלה שעוברים אזרחי המדינה היהודים. העתירה לא התקבלה ונמחקה. למרות זאת קבע הנשיא (בדימ') גרוניס: " נוכח תרומתה של העתירה לקידום השינויים בתחום הבידוק הביטחוני בנמלי התעופה בישראל, יישאו המשיבים בהוצאות לטובת העותרת בסכום של 30,000 ש"ח.^[30]

בשנים האחרונות הוחל בפסיקת הוצאות על תובעים בתובענות ייצוגיות שתביעתם נדחתה.^[31] בית המשפט העליון מיתן מגמה זו כאשר כתב השופט ג'ובראן: "ככל שלא מדובר בתובענת סרק שהוגשה בחוסר תום לב, אני סבור כי יש מקום להימנע מהטלת הוצאות אשר עלולות להרתיע תובעים פוטנציאליים מלנסות להגן על אינטרסים ציבוריים".^[32]

באופן כללי, אין נפסקות הוצאות על הצד המפסיד במשפט פלילי. נאשם שהורשע אינו נדרש לשלם לקופת המדינה את הוצאות המדינה במהלך משפטו, ונאשם שזוכה אינו זכאי באופן רגיל לכיסוי הוצאות משפטו. אולם סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע:

80(א). משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982-, בסכום שיראה לבית המשפט".

בפסק דין של השופט אהרן ברק נקבע שהבחינה האם לא היה מקום להאשמה נעשה על פי המבחן ה"אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה"?^[33]

במקרים בהם הוטלו הוצאות משפט בהליך פלילי, התערב השופט יוסף אלרון מבית המשפט העליון וקבע כי אין להטיל הוצאות משפט על נאשם בהליך הפלילי אלא במקרים חריגים שבהם נפל פגם בהתנהלותו הדיונית; וכי "אין מקום להטיל הוצאות על נאשם רק בשל כך כי בית המשפט הדן בעניינו לא מצא ממש בטענותיו".^[34] זאת, בין היתר "לנוכח האינטרס הציבורי שבמיצוי זכותו של הנאשם להליך הוגן, בחשיבות הרבה הגלומה בהימנעות מהרשעת חפים, ובצורך לאפשר לנאשמים להעלות את טענותיהם בלא מורא שמא עצם עמידתם הלגיטימית על זכותם להליך הוגן תגרור צעדים עונשיים כלפיהם".^[35]

בעתירות אסיר, בהיותן נובעות מההליך הפלילי בהן נדון האסיר למאסר, נמנע בית המשפט על פי רוב מהטלת הוצאות משפט.^[36]

בבית הדין לעבודה נהוג שלא לפסוק הוצאות משפט, מתוך נקודת מבט שהעובד הוא הצד החלש.^[37] עם זאת, בתביעות שנראות מופרכות מלכתחילה נפסקות הוצאות גם בבית דין זה.

גם בבית הדין הרבני נהוג שלא לפסוק הוצאת משפט,^[38] יחד עם זאת. פסיקות חדשות יותר של בתי הדין הרבניים מעידות שבמקרה שבעל דין מתנהג באופן בלתי ראוי ומשקר לבית הדין או מנסה לרמותו, בית הדין הרבני לא מהסס ופוסק הוצאות משפט גבוהות.^[39]

בעת הגשת ערעור, נדרש המערער, באופן כללי, להפקיד ערבון שעיקר מטרתו להבטיח את תשלום הוצאות המשפט במקרה של דחיית הערעור. במקרים בהם לא נהוג לפסוק הוצאות, כמו במשפט פלילי, לא נהוג לחייב את המערער בהפקדת ערבון.^[40]

• יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי (2015).
• אבישי אדד, שימוש לרעה בהליכי משפט: הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, הוצאת בורסי, (2013), עמ' 343-311.

• קרן וינשל מרגל ויפעת טרבולוס, סקירה השוואתית בנושא הוצאות משפט - לקראת מחקר אמפירי בישראל, מחלקת מחקר של הרשות השופטת
• קרן וינשל ויפעת טרבולוס, ‏פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים, משפטים ‏מו, תשע"ח
• יהונתן קלינגר, הוצאות משפט כענישה, 14 בדצמבר 2010
• רויטל חובל, תבעתם? תשלמו || הוצאות המשפט גדלות והצדק הופך למותרות, באתר הארץ, 15 בפברואר 2014.
• אסף טבקה, ‏עירבון להבטחת הוצאות הנתבע בפסיקת בית המשפט העליון בישראל והשפעתו על אנשים החיים בעוני: ניתוח תאורטי ואמפירי, דין ודברים ‏טו(1) 83 (2021).